דברי הימים
הַיָּם הַתִּיכוֹן וּסְבִיבוֹתָיו.
(שיחה בגלילות הארץ ובדברי מדינות).
איה נמצא הים הגדול. כשאנחנו פונים כלפי דרום, ונכוון פנינו למקום שם קץ היבשה שלנו לצד זה, מאחורי הרי הקארפאטין ומדינות אונגארן וסירביא ומוקדון ויון, עד לערך מאתים פרסא ממקומנו, אנו פוגעים במקום ששם יָחֵל ים גדול לשטף בחמר מימיו הרבים, והוא הנקרא בלשונות העמים בשם „ים שבין הארצות“.
אלו יכולת ללכת שמה, והיית נצב על שפת הים, ופניך לדרום, אז היה רוחב הים לפניך. מן גדות הים, שאתה עומד עליהן עד גדותיו בעבר השני יש לערך ששים פרסא, ובכמה מקומות רוחב הים הוא עוד רב מזה, ומגיע עד למאה פרסא ומעלה, כשתמדוד מצפונו של ים עד דרומו.
מי ומי היו הנוסעים הראשונים מפה עד מעבר לים ההוא? הראשונים לא נסעו, לא הלכו, לא שטו, לא בסוסים, לא במסלת ברזל, לא ברגלים ולא באניות, אך עפו. הם עפו ומעופפים גם עתה בכנפיהם על פני כל רוחב הים הזה, משפתו הצפונית עד הדרומית, לערך ששים פרסא, ואולי עוד יתר. אך מי ומי? פשיטא, לא בני אדם, אך עוף החסידה, הדרור ושאר מיני עופות. לימי הסתיו הם מעופפים מאתנו אל העבר ההוא, אל הארצות החמות, לאפריקא, ולימי האביב הם שבים אלינו. תלאה כבדה היא להם לעוף כל כך פרסאות על פני הים, בלי כל מנוח. לכן, בהגיעם עד קצה מסעם, הם מתנפלים על היבשה בתאוה גדולה, ומתעלפים באין אונים, בצמאון וברעבון. האנשים היושבים שם אצל גדות הים חוטפים ומשמידים המון עופות כאלה – לתאות בצע, או לשם תענוג והוללות. ואולם בכל זאת אין התלאה הקשה ואין הסכנה מעכבת את העופות ממסעם זה. לימי החרף הם אנוסים לעוף מפה, לבל יגועו בקרה, ולימי האביב הם מרגישים געגועים טבעיים לארץ הזאת, והם שבים אליה. יש להם, כנראה, שתי ארצות מולדת, אף כי החקרנים שבבני האדם אומרים כי זה אי אפשר. אך עוד טרם יהיו חקרנים בבני אדם, ועוד טרם יהיו בני אדם נוסעים כבר היו העופות האלה, וקרוב הדבר לאמת, כי דרך מעופם הזה לעינים לבני האדם הקדמונים לדעת לעשות גם הם כמעשיהם – רק בתחבלות אחרות.
הרוחב והאורך. עד כאן ע"ד רוחב הים. אך אָרכו גדול הרבה יתר, והוא מגיע לערך 500 פרסא. בשם אורך יכונה אצל הים הזה השטח הנמשך, לא מקצהו הצפוני עד הדרומי, כי זה הוא הרוחב, אך השטח הנמשך מקצהו המזרחי עד המערבי. גם עומק הגון לים הזה, ויש שהוא עמוק משטחו עד קרקע תהומו איזה וויערסט, ויש גם שהוא עמוק לערך חצי פרסא.
ולא לחנם קראו העמים את הים הזה בשם „הים אשר בין הארצות“ (או התיכון). הים הזה משתרע בקרב יבשה ומוקף אדמה מסביב. לצד הדרומי אפריקא סוגרת אותו; לצד מזרח – אזיא, ושם ארץ ישראל שלנו וסוריא. מצד צפון עוטרתו היבשה האירופית, וגם ארצות אזיה, הנקראה בשם „אזיה הקטנה“, המבדלת בין הים התיכון והים השחור.
ומן הצד המערבי סגור הים הזה ביבשה. חצי האי הפִּירִינֶיאִי, או הישפאניא (ספרד) מפרידתו מן האוקינוס האטלאנטי. במקום הזה, בין הקצה הדרומי של הישפניא ובין קרן צפונית-מערבית של אפריקה (וקרן צפונית-מערבית זו היא מארוקו, אשר בה עוסקים כעת בין המדינות) יש אך רצועת ים קטנה, נמשכת מן האוקינוס האטלאנטי אל הים התיכון, והיא רחבה אך לערך שתי פרסאות, ונקראה בשם מֵצַר הים של גיבראלטאר.
הים התיכון הוא מימי קדם קדמתה עד היום הזה נכבד מאד מאד בערכו לארץ ולדרים עליה. וזה מֵצַר-הים הגיבראלטארי, אלה שערי-ים, העשויים ע"י בורא העולם, יש להם ערך גדול לים הזה, וגם ביחס אל כל קורות העמים.
הים, יחד עם המצר הזה (הגיבראלטארי) מחברים ומפרידים עמים וארצות. הם מפרידים – בהיותם גבול טבעי שאין עברו בלתי אם ביגיעות וע"י תחבלות. הפרד יפרידו גם חלקי תבל שלמים זמ"ז, אירופא כולה מאפריקא, ומקצתה מאזיא. אבל משהתחילו בני האדם לעסוק בישובו של עולם ממש, משהתחילו להיות בני תרבות וקולטורא, המציאו תחבלות למען אשר לא יפרידם הים הזה, כי אם יחברם. הם החלו לבנות סירות, ספינות, אניות נשואות על פני מים, אף כי ישימו בהן חפצים וכלים ובני אדם, משא כבד כמשא כמה בתים. אין הם צריכים לא לדרך מתוקנת, לא לגלגלים, לא לשלג, לא לסוסים. קובעים בתך האניה תָּרֲנִים, והם עמודים גבוהים, קושרים אליהם נסים וּמִפְרָשִׂים, והם יריעות גדולות של בד עב וחזק ומותחים אותן בחבלים חזקים כלפי הרוח, ואז מנשב הרוח לתוכם בכל כחו ומריץ את האניה כולה הרחק הרחק. ואדם אחד, והוא החובל, עומד לו מאחרי האניה ומשגיח שהאניה תלך למקום שהיא צריכה ללכת; והוא גם מכונן ומכוון את נסיעת האניה על ידי הַחִבֵּל, והוא קצה האניה, קצה-מתנועע שוקע המימה. כשהרוח טובה, אנית תרן כזאת שטה על פני הים בקלות ובמהירות, אך כשהרוח לא רצויה, או כשאין רוח מנשבת כלל, היו מושיבים המון בני אדם, ביחוד עבדים, להניע בעמודים או כלונסאות הנקראים מָשוטים, ובכחם היתה האניה שטה. בימי קדם העבדות מצויה, ובני אדם אנוסים היו לעבוד רבבות מונים יתר מעתה, ומלאכת התקיפים היתה עפ"י רוב נעשית ע"י העבדים.
תּוֹלְדוֹת הַסַפָּנוּת. אך ברבות הימים נוספו הנסיונות ונוכחו לדעת, כי גם כשאין הרוח מנשבת לאותו הצד, אשר שמה חפצו לנסוע, כי אם לעבר אחר, אפשר להעמיד ולמתוח את הַמִפְרָשִׂים באפן כזה, עד כי גם ע"י נשיבת רוחות מן הצד תשוט האניה אל המקום, שהיא צריכה לשוט שמה. זאת היתה המצאה חדשה בזמנה – כל צעד בצעדי ההשתלמות נמשך משך דורות – וממקורה נבעה אחרי כן עוד המצאה חדשה.
אם אפשר להשיט אניה גם ע"י רוחות מן הצד, אפשר, אף כי יותר בקושי ויותר במתינות להשיט אותה אל המטרה בעזר נשיבת הרוח, גם כשהרוח הוא לגמרי כנגד. מובן, שאין להשיט אז את האניה עם מִפְרָשִׂים פתוחים לגמרי כנגד הרוח, אבל אפשר כוון את האניה ואת הַמִפְרָשִׂים באפן, שהרוח ידחוק אותה לפנים, דחק ונשא אותה, פעם לימין ופעם לשמאל. כן, למשל, כשהרוח מנשבת ישר ממערב, והחובל רוצה לשוט למערב, הוא מכוון את האניה ואת נסיה, באפן שהרוח המנשבת ממזרח למערב מריצתה ודוחקתה לצפונית מערבית, ואחרי אשר שט כחצי וויערסט באפן זה הוא חוזר ומכוון את האניה ומותח את הנסים באפן אחר, למען אשר תריצהו אותה הרוח המנשבת לקרן דרומית-מערבית. ואחרי שוטו כחצי וויערסט הוא שב ומכוון כמעשהו בפעם הראשונה, עד שלבסוף הוא מתקרב אל מטרתו. נסיעה כזאת באנית תרן כנגד הרוח לגמרי, ועכ"ז בעזר הרוח ההוא, היו הספנים קוראים בשם „לאוויערען“, ומזה נשארה המלה הזאת בשפות העמים להוראה על דרך איש שמתקרב אל מטרתו, פנה לכאן ולכאן.
העת החדשה. ועתה, זה כמאה שנה, נוסעים בני האדם ביתר מהירות, ביתר הרוחה והנאה וקלות על פני היַמִים באניות קיטור, בכח הקיטור, בלי מִפְרָשִׂים, ובלי שים לב אם הרוח מנשבת לצד זה, או לצד אחר. וזה כחמש מאות שנה יש לו לכל סַפָּן באניתו מחט המאגנעט המתנועע, אשר קצהו האחד פונה תמיד צפונה. בלי הבדל מה הוא מזג האויר ופני הרקיע אפשר לראות בכל עת ובכל מקום עפ"י המחט הזה לאן שטה האניה ולאן צריכים לכוון אותה. אבל לפנים יכולה היתה האניה לשוט אך ע"י מִפְרְשֶׂיהָ והרוח, או ע"י המשוטים וידי בני האדם; ובלי התּעות בישימון-מים, על פני הים, היו הספנים אנוסים להתבונן יומם אל השמש ובלילה אל הכוכבים ולכוון את הדרך על פיהם, וכשהתקדרו פני רקיע, וסער התחולל, לא ידע הספן לאן לפנות.
זכרון לראשונים. ע"כ לא נועזו בני האדם להרחיק לשוט מגדות הים על פני מים רבים, ועפ"י רוב היו נוסעים באניות בקרבת גדות הים, או מאי לאי. והים התיכון היה במשך הרבה, הרבה דורות דרך-המים היחידה, הגדולה, והחשובה שבחשובות ליושבי אירופא ואפריקא ואזיא המערבית. הדרך הזאת גם חבר חברה את העמים היושבים מסביב לים הזה בשלשת חלקי התבל האלה. בים התיכון היו בני האדם עוברים הם ורכושם עמהם מארץ לארץ, למצוא מנוס ומקלט, או ליסד מושבות חדשות. דרך פה היו הסוחרים מובילים לממכר סחורות שונות, כלים וחפצים למקומות ששם לא נמצאו, ולא היו בעלי אומניות עושים אותם, או לא היה החומר שממנו הם עשוים – במציאות; דרך פה היו עוברות ובאות ידיעות ע"ד ארצות ועמים בכל העולם; דרך פה הלכו המצאות ומדעים שונים; דרך פה נפוצה הדעת על פני תבל, והעמים למדו איש את רעהו. אמנם גם דרך זה שטו לפעמים גם השודדים והרוצחים, גדודים גדודים, להתמלא מחורבן נקיים; דרך פה היו עריצים (למשל, עריצי רומי לארץ ישראל) שטים עם לגיונותיהם מחנות כבדים לכבוש, להחריב ארצות ולשים בני אדם חפשים לעבדים.
בארצות שמסביב לים התיכון הקדימו בני האדם, וגם עמים שלמים לצאת ממחשכי בערות ואין-כח ותהו, לעשות להם את החיים יתר נעימים ויפים ואת הנמוסים יתר מתוקנים וגם לפקוח עיניהם העצומות. בין יושבי גדות הים התיכון מאז נמנה גם העם העברי, בשעה שהוא לקח חבל בעבודת ישובו של עולם באופן פשוט ואנושי, ככל העמים. העם העברי היה שותף לעם הצוֹרי, או הפֿיניקיי, במסעות למקומות רחוקים, וצריך היה, כמובן, לעמוד כבר אז במדרגה הגונה של אומנות הַסַפָּנִים ודעת גלילות התבל. ובימי הבית השני „כשנתפשטה ארץ ישראל“ נוסדו ונוסדו הרבה מושבות עבריות בכל גדות הים התיכון. עברו דורות, ועמים חדשים עלו על במתי תבל, ועוד הפעם מגדות הים התיכון נפוצו ונסבו דעות וחכמות ותקוני חיים. לולא הים התיכון הזה, לא היתה התפתחות המין האנושי עומדת במדרגה אשר עליה היא עומדת כעת.
נמצאנו למדים, כי השפעת הים התיכון על קורות העולם היתה גדולה מאד. והמצר הגיבראלטארי המחבר את הים התיכון עם האוקינוס, המצר שעל ידו אירופא היא שְׁכֵנָה לאפריקא וספרד למארוקו, היה לפנים מקום מַעֲבָר להמוני שבטים וגוים שעברו מאירופא לאפריקא, או שבו מאפריקא לאירופא.
עתה חזר הים התיכון להיות למקום תחרות עמים גדולים, ולנו העברים, בתור עברים, הרואים נחלת-הורים שלהם על גדות הים ההוא, יקר לראות, איך היסטוריה מחזרת לאכסניא שלה, ואיך עוד הפעם עתה האיתנים והעשירים והחכמים בין עמי אירופא עמלים לתקוע מושב איתן שלהם על גדות הים הזה.
בארנו בשיחה קלה בעד המון הקוראים את תכונת הים התיכון וקורותיו וראשי פרקים מאופן השכלול שנשתכלל חבור-העמים, ועוד נמצא מועד לבאר בפעם אחרת את תחרות העמים החדשים מסביב לים זה.
נ. ס.
"הצפירה", שנה שלושים, מס' 36, 24 בפברואר 1903, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
[נחום סוקולוב]
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 