הסיירת העות'מאנית "מֶג'ידיה" (Mecidiye) על חוף אודסה, 3 באפריל 1915. המקור: ויקישיתוף
המלחמה בין תורקיה וממשלות ההסכמה.
(תלגרמים מאת הסוכנות הלאומית)
[…]
קושטא. – במערכה ימית שהיתה בשבוע האחרון בין הצי העותמני והצי הרוסי על יד העיר אודיסה, בים השחור, הטביע הצי העותמני את שתי ספינות המלחמה הרוסיות הגדולות: „ברוידנט“ (בת 2200 טון) ו„יסטוז'נה יג'יבוזדה“ (בת 1500 טון). בספינות הללו היו הרבה צרכי מלחמה, נשק וצידה. המלחים הרוסים שהיו בהן נלקחו שבי ע"י הצי התורקי.
בעת המערכה הזאת הפליגה אנית-המרוץ הקטנה שלנו „מג'ידיה“ להחופים ששם נמלטו אניות רוסיות ואח"כ רדפה אחרי אניות-מסחר אויבות ששוטטו בסביבות מבצרי אוצקוף. ואולם כאשר התקרבה קצת אל החוף נפגעה במוקש ונטבעה. המוקש הזה נעקר ממקומו ע"י הגלים ונפגע באניה. תיכף אחרי טביעת האניה הזאת מהר הצי העותמני למקום האסון ויוציא מתוך האניה הטובעת את כל התותחים וכלי-הנשק והצידה אשר שם.
העתונים כותבים כי בכל הצער שאנו מרגישים על האבדה הזאת, אין לתת ערך רב לאנית-המרוץ הקטנה „מג'ידיה“, שמשקל משאה היה רק 3000 טון ואין לה כיום הזה ערך מלחמתי. בכלל האניה הזאת היתה עובדת רק לפעמים רחוקות ומרוצה הגיע לא יותר מי"ח מיל.
– ספינה אנגלית אחת שנכנסה לתוך המעבר של הדרדנלים להחריב את המוקשים הורעשה ע"י תותחי המבצר ונטבעה על-יד „ג'נאק קלעה“.
בדרדנלים וביתר חזיות-המערכה לא קרה מקרה חשוב.
העתונים הרוסים מדברים ביאוש על מלחמת הדרדנלים. הם אומרים כי אין לקוות לנצחון מצד הצי המשותף אחרי שהתורקים מראים בהגנתם גבורה נפלאה.
[…]
"החרות", שנה שביעית, מס' 157, 13 באפריל 1915, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אנית הדואר המלכותי "קלטיק" (RMS Celtic), גלויה. המקור: ויקישיתוף
קאנסטאנטינאפיל.
[…]
אנית הקטור הבריטית היותר גדולה עלי תבל, „סילטיק“, השליכה עגונה על חוף העיר הבירה, ובה שמנה מאות ושלשים נוסעים רובם אמעריקאנים. אורך האניה הזאת מאתים וחמשה ושלשים מעטער, ורחבה חמשה ועשרים מעטער, והיא תוכל לשאת משא שלשה ועשרים אלף טאן. שתי מכונות לה, ולהן כח עשרים אלף ושמנה מאות סוסים, ובעת עבודתן תאכלנה חמש מאות וארבעים טען פחמים ליום. באניה הזאת מקום רחב ידים לשלשה אלפים וחמש מאות נוסעים, ומספר מלחיה וחובליה עולה לארבע מאות. חדר האוכל אשר באניה הזאת גדול מאד, ארכו ארבעים מעטער ברוחב שלשה ועשרים, וגבהו עשרה מעטער. מנורה עלעקטערית תאיר את כל חדרי האניה וחלקיה השונים, ותפיץ אור כחמשה ועשרים אלף נרות. (האניה הזאת עברה גם על אזמיר חיפה יפו ואלכסנדריא, ומשם תפליג לנויארק דרך נעאפאל.)
"חבצלת", שנה שלושים ושתים, מס' 21, 21 במרץ 1902, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
סאסעבא, 23 מאי. מפקד הסיריה של נושאות המוקשים מספר את פרטי הטבעת אנית-המרוץ „דמיטרי דאנסקאי“: היפונים הוריקו על האניה אש נוראה ויורו עליהם במוקשים. במהרה פרצה באניה אש. היפונים הציעו באותות לפני המפקד שימסור אליהם את האניה, אך כל מענה לא קבלו. מהחקירה והדרישה אצל החינאים נודע, כי בבקר ירדו האופיצירים ואנשי האניה שנשארו בחיים על החוף, בהושיטם מרחוק דגל לבן. באותו הרגע שרצו היפונים לתפוש את האניה – ירדה מצולה. המפקד היפוני רצה לראות את הקפיטן של אנית-המרוץ, אך הוא קבל תשובה, כי הקפיטן פצוע קשה. סגנו הודיע, כי באניה פגעו ששה מוקשים, שאחד מהם פגע באניה והזיקה, והבטיח להמפקד היפוני, כי „דמיטרי דאנסקאי“ לא נטבעה ע"י הרוסים במשך עת ידועה של מלחמת הים. האניה, שדגל האדמירל נעבאגאטאוו עליה „ניקאלאי הראשון“ – היתה המטרה לכדורי היפונים. במשך עת קצרה ענתה האניה הרוסית על היריות, אך בלי כל תוצאות. על הצד הקדום של האניה נראו עקבות 400 כדורים. במהרה נשבר לרסיסים הצד השמאלי של אנית היפונים. בארובת-העשן הקדומה נעשו חורים הרבה, ועוד חלקים אחדים נזוקו.
– האופיצירים של האניה היפונית „סאזאנאמי“ מספרים את פרטי השבי של ראזעסטווענסקי: ביום 15 מאי קבלו האניות נגד מוקשים ואניות אחדות פקודה למצא את שארית האסכדרה הרוסית וראו שני עמודי עשן על האופק. בלכתם בעקבות העשן במהירות של עשרים מיל בשעה – מצאו היפונים במהרה שתי אניות נגד מוקשים, היפונים קרבו והוריקו אש. אחת מהאניות נצולה והשניה נשארה על מקומה ולא ענתה על היריות. כעבור זמן מה התנוסס על האניה דגל לבן ומאחוריו אות „הצלב האדום“. על שאלת היפונים: מה המה תנאיכם?“ ענו מהאניה: „האניה נזוקה. אצלנו נמצא ראזעסטווענסקי והשטב ואין לנו מים לשתיה. ועד שעשו היפונים הכנות לקבל את הפצועים סבבו האופיצירים הרוסים את ראזעסטווענסקי ובקשו בידים שלוחות: „רחמו על ראזעסטווענסקי הנפצע, שפצעיו כה קשים עדי כי אם יעבירוהו אל האניה היפונית יפתחו הפצעים ואז יהיה מצבו מסוכן. נבקש להשאירהו במקום שהוא נמצא“. אז קשרו היפונים את האניה הרוסית אל אניתם והביאוה אל האי הראשון בדרכם. לדברי היפונים החליטו לאבד את עצמם לדעת, אם ימצאו את הרוסים וינוצחו במלחמה זו.
"הזמן", שנה שלישית, מס' 110, 6 ביוני 1905, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בעיר מאקאמא (וואשינגטאן) באה אניה טעונה עשבי טהעע מיאקאהאמא אשר בחינא, ותביא עמה כמה אלפים תיבות מלאות טהעע ליושבי אמעריקא. אנשי האניה ספרו כי היה להם סכנת דרכים בלכתם בים מהלך ארבעה וארבעים יום, מפני רוחות סוערות בים חשבה האניה להשבר, חמשה עשר יום והאניה רחוקה מחוף יאקהאמא, וה' הטיל רוח סערה בים, וגליו התרוממו ויתנשאו מעל להאניה, רב החובל צוה לאחד המלחים מיאפאן לעלות על התורן לקשור החבלים, המלח עלה בראש התורן ואניה נטתה הצדה ויפול המלח אל תוך הים, ותגדל הצעקה באניה, וימהרו להוריד מלחים בתוך המכונה למצוא את הנטבע ולא עלתה בידם למצוא אותו.
פתאום ראו המלחים תנין הים (וואלפֿיש) בתוך הים במקום אשר נטבע המלח, ויתיאשו המלחים מלמצוא אותו, וישובו אל האניה, ויביטו אל התנין ויראו אותו בולע את המלח הנטבע, והנהו בגרונו, והתנין לא יכל לבלוע אותו כלה, ויקא את המלח אל תוך האניה, וינצל. המלח מספר כי בהיותו בפי התנין פחד לנפשו מפני שיני התנין, אך בהיותו לבוש בגדי המלחים משוח בשמן לא יכל התנין לנגוע בו לרעה אף לא יכול לבלוע אותו מפני ריח השמן הזה.
"חבצלת", שנה עשרים ואחת, מס' 43, 28 באוגוסט 1891, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
נוסעי סיפון הביניים (צווישענדעק). צילום: אלפרד שטייגליץ, 1907. המקור: ויקישיתוף
פנקס יומי של נודד.
ד.
… זה עתה הרימה אניתנו את עגנה ותזז ממקומה. הים שוקט. הגלים מכים בו לאט לאט בלי כל שאון. צלצול הפעמון בשר לנו, כי תור ארוחת הצהרים הגיע. כל אחד מהנוסעים מהר לכבוש לו מקום נאות. השלחנות ערוכים לפי הטעם האשכנזי. המזון הנתון הוא על צד היותר טוב. גם אנחנו היהודים המדקדקים באיסור והיתר מצאנו לנו מאכלים נאותים. אצל כל שלחן עומדים משרתים הכן למלאות אחרי כל היוצא מפי הנוסעים. המה מתיחסים אל האחרונים ביראת הכבוד. הנסיעה במחלקה II בכלל היא עונג ממש. החדרים מנוקים תמיד ומיופים, המטות מוצעות בכרים וכסתות כדבעי, אורה בכל פנה. הרהיטים המקושטים והכלים הנאים מרחיבים את דעת הנוסע, עד כי יש אשר לפעמים הוא מדמה, כי בביתו הוא יושב. ביחוד בעת שהאניה מפליגה כיאות בלי רקודים וכרכורים, אז הוא שוכח, כי בדירת ארעי הוא יושב.
ירדתי לראות את שלום אחי דרי מטה. במחלקה זו החלה זה עתה שעת ארוחת הצהרים. התבוננתי אל המאכלים הגסים והמזוהמים וגועל נפש תקפני למראם. נדמה לי כאלו בטעות הגישו להנוסעים מאכלים שהוכנו לכתחילה בעד הולכי על ארבע… אולם בין המסובים בכנופיא זו מצאתי רק מעט יהודים. שאלתי אותם, אים המה שאר אחיהם. „היהודים הכשרים הללו, ענוני בלצון ובאיזה כעס מוסתר, עורכים להם „סדר“ מיוחד; אסטנסים המה ואינם יכולים לעַכל בשר בהמה בלי סירכא“… פניתי מהם בשאט נפש ואתור אחרי היהודים הנזהרים מפת בגם. מצאתי חבורה גדולה של יהודים יושבים על קרקע האניה ואוכלים תפוחי אדמה בלתי מקולפים, דגים מלוחים ופת קיבר.
„הזה הוא ה„מאכל הכשר“, אשר בעלי האניה מפרנסים אתכם בו“? שאלתי אותם. „גם זה הוא חסד גדול מהאדון רב החובל, אשר הואיל בטובו להרשות לנו את העונג הזה; בהיותנו בהמבורג הבטיח לנו לתת גם בשר, גם הרב שטערן ערב לנו, כי באניה ערוך תמחוי כשר בשביל היהודים, אך בבואנו הנה נוכחנו, כי „לא דובים ולא יער“, אין כאן מאכל כשר, כי אם סמית עינים ולא יותר“.
מה רב ההבדל בין המחלקה II למחלקה הזאת, דמיתי בלבי: בראשונה הכל טוב, הכל מתוקן, ופה, אהה, מה נורא המחזה! לא מקום משכן אנשים פה, כי אם מרבץ לבהמות; החלאה והזוהמא, האויר המעופש והמחניק עושים את הישיבה בה למסוכנה. תמה אני במה הפסידו כל כך הנוסעים במחלקה זו, הלא הסכום העודף שהנוסעים ממדרגה שניה משלמים הוא מצער מאד לפי הערך ומדוע איפא זכו הם להרחבה כזו והראשונים משוללים גם את צרכיהם ההכרחים?
… היום החמישי לישיבתי באניה. אתמול והיום כבר לא הלכתי אל השלחן לאכול. „הנענועים“ כבר החלו. מעת באה האניה ב„אוקינוס“ המירה את מהלכה השט והישר והיא עושָׁה קפיצות משונות. גלי המים הזידונים מכים בה בלי חשך והיא מתאבקת אתם ונלחמת על נפשה. התמורה הזאת הביאה תמורה גם במצבם של הנוסעים. שלשת הימים הראשונים היו עליזים ומבודחים; התאבון גבר אצלם והקיבה עשתה את תפקידה. אך ביום האתמול כבר סר מהרבה מהם הרוח העליז והמה יושבים עצובים על מכסה האניה ומתפרנסים רק באוירו של ים. אוכל תזהם נפשם.
והדברים אמורים רק בנוסעים ממחלקה II, אולם הנוסעים דרי מטה אינם מסתפקים בדברים המנוים למעלה בלבד… הם אינם יושבים בטל חלילה, המה מתעסקים ב„הקאה“ כדין וכדת. „מחלת הים“ ענוה היא והיא אוהבת להתחבר ביותר אל נחותי דרגא…
והסחי והחלאה מתרבים במדור התחתון והרצפה מלאה קיא צואה בלי מקום. והמשרתים האשכנזים חורקים שן ומקללים קללות נמרצות את ה„נפשות הנמבזות“ ואת ה„חזירים הארורים“ ואינם זזים ממקומם לנקותה.
ורב החובל והרופא? אמנם כן המה עושים את חובתם. על מכסה האניה במחלקה I ובמחלקה II המה מטילים כמעט כל היום והמה נגשים כפעם בפעם אל הנוסעים ופונים אליהם בשאלה: „ומה, השלום“? ביחוד המה מתיחסים בדאגה יתרה אל ה„מין היפה“ כלומר אל אלה אשר השם הזה הולמן באמת…
יהודי אחד רופא, נוסע אתנו במחלקה II והוא סר כפעם בפעם אל המחלקה השלישית לעין על החולים ולהמציא להם עזרה. הוא איש בעל מדות תרומיות. הנה הוא עומד וזועק חמס, לפני כנופיא של נוסעים, על העול הנעשה להאמללים דרי מטה; על אשר רב החובל והרופא, המנומסים לכאורה כל כך ולטוב לבם אין קץ וקצב, לא ישגיחו כלל על החולים השוכבים סרוחים על מטותיהם ומתכוצים מרב כאב. הנה יהודיה עם ששה ילדים הראה באצבעו ממעלה למטה על אשה אחת השוכבת על המכסה ומסביב לה מחנה קטנה של ילדים, זה כשני ימים אשר לא בא אל פיה אף מעט מים, גם הילדים לא טעמו כל אוכל; המחלה תקפתם בחוזק כל כך, עד כי פשוט בסכנה הם. מהראוי לתת להם איזה דבר בשביל לחזקם מעט, אך אין איש אשר ישים את לבו להם. הדר כבוד הרופא איננו משפיל את עצמו לרדת אל הדיוטא התחתונה“.
בתוך כך נגשו הרופא ורב החובל וכמנהגם קראו אל כל הכנופיא: „ומה השלום“? „אין שלום, ענה הרופא שלנו, בקול רועד ובכעס כבוש. ו„מה אתך, אדוני?“ שאלהו רב החובל. אי אין דבר לי שלום אך שם למטה ב„לול של תרנגולים“ נורא המצב. אנשים גועים ממש לעינינו ואין מושיט להם עזרה. רב החובל עקם את פניו ויפסיקהו באמצע דרשתו. „אל לך, אדוני, להתמרמר כל כך. אנחנו משגיחים גם שם. כמובן לשהות שם כל היום אי אפשר מפני הריח הרע הנודף מהנוסעים המזוהמים“…
כך הוא כבר המנהג באניה מכיון שאדם נוסע במחלקה III אין כדאי לטפל בו והוא מוקצה מחמת מיאוס…
נוסעים מנוסים אמרו לי, כי בכל זאת בברמן אין הדבר כך וההבדל בין המחלקה השניה להמחלקה השלישית לא גדול באופן כל כך מבהיל.
א. קפלן.
"הצפירה", שנה שלושים ואחת, מס' 220, 11 באוקטובר 1904, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
להמכ"ע „פעטערבורעקי וויעדאסאסט“ מודיעים מברלין, אשר נמצא כעת שמה הקאפיטאן בויטיאן הנודע ע"י המצאתו הנפלאה אשר עשה בהמכונה לשחות במים רבים (שוועמונגס אפפאראט) ואשר כבר שחה בעזרתה זה שתי פעמים את רוחב הלא-מאנש, ואחז משם דרכו גם אל פעטערסבורג. מטרת נסיעתו היא להראות את טובת המצאתו וגם לעורר את בעלי הכסף (קאפיטאליסטען) שמה לקחת חלק בהחברה אשר תוסד בקרב בלאנדאן לטובת הדבר הזה. מטרת החברה הזאת תהיה להכין מספר רב מהמכונות של הקאפיטאן בויטאן וליסד בכל המקומות בתבל אשר אניות שמה בתי-אוסף (מאגאזינע) מזה ושמה ישכירו את המכונה הזאת בעד מחיר קטן (פראקאט) לכל אלה אשר יאחזו בים דרכם והמה ישיבו אותם בבואם אל מחוז חפצם בבית האוסף שמה. עפ"ז יוכל כל אחד אשר יסע ארחות ימים להשיג בעד מחיר מצער מכונה כזאת, אשר תשמר את נפשו מלצלול בתהום רבה. כי בעזרת המכונה הזאת יוכלו לשחות גם אלה, אשר לא למדו מעולם לשחות במים. – מזה נוכל לשער בנפשינו עד כמה גדלה ונכבדה ההמצאה הזאת והתועלת הגדולה אשר תביא בעד כל אלה העוברים אורחות ימים. אמנם מה נשתומם לשמוע כי הדבר הזה לא חדש הוא אתנו וכבר נהיתה כזאת לעולמים. זה כמה אשר הודיע סופר אחד בהמכ"ע „טימעס“ כי המצאת בויטאן לשחות במים רבים באמצעות כלי עור מלא רוח כבר ידועה היתה להיונים (גריכען) הראשונים. כנראה משירי המשורר לוקאפיראן. אח"כ בא בהמכ"ע הזה מכתב כזה: „לשחות במים בעזרת כלי עור מלא רוח (אנגעבלאזענעס שלויך) ידועה היתה בעולם עוד זמן רב קודם העת, אשר הודיע הסופר הקודם, בחרבות העיר נינוה נמצאת תבנית (באסרעליעף) מהמכונה אשר בעזרתה עברו בני ננוה במים. מזה נראה כי בכלי עור מלא רוח קשור על החלצים מסביב באו במים בפרשם כפיהם לשחות. בקצה המכונה הזאת אשר תיגע עד פי האדם מחובר צנור קטן (מונטדשטוק) אשר ע"י ימולא הכלי רוח חדשים לבקרים. אנכי ציירתי את התבנית הזאת בספרי „נטיה הטבעית והשכל“ (אינשטונקט עונד פערנופט) למען הוכיח עד כמה גדל השכל והדעת אצל העמים ממשפחת הקאקאוזי (קאויקזישע ראסע) ואיך ידעו להשתמש בכל דבר לפי צרכם.
הלבנון, שנה שתים עשרה, מס' 8, 29 בספטמבר 1875, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מכה"ע הצרפתי L'Jndépendant Rémois הביא דברים הראוים להשמע ע"ד פעולת מחלת הים על בע"ח שונים. הדברים נמסרו מפי עד ראיה, שנסע עם קובץ-חיות באניה.
הדוב הלבן הוא האחד אשר בחמדה יעלה אל האניה; כל יתר בעה"ח ממאנים לעבור בים, וכל אחד מהם מראה את מאונו על פי דרכו: יילילו, יהמו, ינהמו, עד אשר תבוא מחלת-הים ותאכפם לנוח מזעפם. הנמר לא יוכל כלכל את המסע; תנועת האניה תרגיזהו, והוא מיליל מרה ומעיניו תזלנה דמעות בלי הפוגות; הסוסים יעונו עוד רב יתר מן המחלה, ויש אשר ימותו בה. ואולם השורים ישאו את המחלה בגבורה. הפילים מתרגשים כמעט כהנמרים, ואולם למצער יתנו ל„סעדם על ערש דוי“ ולטפל ברפואתם, ורפואתם היא: קב מים מתוקים בגפת, שני ליטר יי"ש ועשרים גראם סם חינא. הזמיר (ג'יראפפע) ישא במנוחה את המסע בים, והקוף גם בהיותו חולה יסר מאד בגלל המחלה, כמעט יתנו לו ללעוס בצל, יחל לרקוד משמחה.
"הצפירה", שנה שלושים, מס' 187, 25 באוגוסט 1903, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אגודה נגד מחלת הים. נגד הרעה הזאת, אשר עד כה לא נודעה סבתה, קשרו חכמים קשר, להציל את הנוסעים ממנה. האגודה הזאת ערכה לענין זה מערכה מיוחדה באוסטענדע אשר בבלגיה, שתארך עד סוף חדש ספטמבר. שש מחלקות למערכה וכל מבקריה יוכלו לנסות בעצמם או באחרים את המחלה ואת תרופותיה. מעריכי המערכה שכרו לתכלית זו ספינות, העוברות ב„מרחץ-הים“ הזה, הנודע בהכאת גליו החזקה, ושם ימצאו המבקשים שעת הכשר „להשתעשע במחלת הים“. במסעות שעשעים אלה יבחנו כל התרופות, שהמצאו ושהוצעו נגד ענויי המחלה, ובספינות המיוחדות למערכה כוננו כל המצעות והכסאות, שע"פ תכונתם מסוגלים הם לשמור את הנוסע ממחלת הים, הבאה אולי מתנועת הגלים וזיז הספינה. תוצאות כל הבחינות תהיינה לחוקרים מומחים לענין לענות בו. גם עתון מיוחד יסדה האגודה, שתפרסם בו הצעת כל אדם, הבקי בענין זה.
"המגיד", שנה עשירית, מס' 31, 29 באוגוסט 1901, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
(תחבולה למחלת הים). רבות ושונות הן התחבולות למחלת הים ועד כה לא מצאו הרופאים תחבולה נכונה ומועילה למחלה זו, אשר כל הנוסעים בים יסבלו ממנה. אחדים מיעצים להנוסעים לבלתי אכול מאומה במשך עת הנסיעה, ואחרים, להיפך – להרבות באכילה; אחדים מבטיחים נאמנה, כי תחבולה טובה היא למחלת הים להרבות לטייל על מכסה האניה, ואחרים מיעצים לשכב בלי תנועה במטה, ועוד תחבולות אחרות בדומה להן. אולם זה לא כבר פרסם הד"ר היינץ תחבולה פשוטה מאד, ולפי דבריו היא בדוקה ומנוסה ומועילה – להרבות ככל האפשר לשאוף רוח אל תוך הגוף. מלבד הראיות שהוא מביא מהלכה למעשה שהתחבולה הזאת מועילה ומגנת ממחלת הים, הוא מבאר אותה על פי תורת הרפואה. לההקאה יש יחס אל תנועת הראה בשאפה אויר אל קרבה. היא מתחלפת משאיפת האויר אל הגוף, ועל ידי זה יפתח חלל הקיבה ותחלנה תנועות חזקות של נשימת הראה בהוצאת האויר. כנראה מרכזי העצבים המסבבים את נשימת האויר וגם ההקאה קשורים ואחוזים זה בזה, ולכן אפשר על נקלה לעצור בעד הגירוי המביא לידי הקאה, מאיזה סבה שתהיה, על יד שאיפת אויר פעמים אחדות עמוק עמוק אל תוך הגוף, והיה בהכנס אויר אל תוך הגוף בכמות רב, ובהמצא בו יסוד החומצי בשפע רב, תחדל ברגע ההיא נשימת האויר ואתה גם ההקאה. אם נזרק מתחת לעור כלב 0,001 גראם אפאָמאָרפֿין, אז כעבור רגע או שני רגעים יחל להקיא באופן חזק מאד. אך אם יכניסו ברגע ההיא בדרך מלאכותי אויר חזק אל תוך גופו, אז יחדל כרגע להקיא גם אם יזו מתחת לעורו שני גראמים אפאָמאָרפין. מזה נראה כי התחבולה הנכונה למחלת הים אשר אותותיה הם הקאה וגועל נפש למזון, היא נשימת האויר, ואם ישתמשו הנוסעים בים בתחבולה זו מתחלת הנסיעה, ישתמרו מהמחלה ולא תגע בהם לרעה.
"המליץ", שנה ארבעים ושתים, מס' 88, 5 במאי 1902, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בים התיכון קדמת לונדון נמצאה סירת דוגה קטנה הולכת בלי מנהיג, ובה מכתב חתום מאת רב חובל אחד אשר יודיע אסון אניתו החושבת להטבע, לאמור: האניה סיינטהיא הולכת ויורדת מרגע לרגע, כל אשר בידי אנוש עשינו למען הציל נפשנו, קראנו, הרימונו נס, אולי ישמע קולנו באזני עוברי ים ויחושו לעזרתנו, אבל אין שומע צעקתנו והנה אבדנו כלנו אבדנו!
"מחזיקי הדת", שנה שבע עשרה, מס' 10, 27 במאי 1895, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 