מחבר: שמחה בינות

שמחה בינות .
תמונת הפרופיל של שמחה בינות

המסע באניות חברת האמבורג-אמריקה – 1905

SS_Deutschland_seen_near_New_York_in_1903
אנית הנוסעים "דויטשלנד" (Deutschland), 1903. המקור: ויקישיתוף

בעד וכנגד *).

(המסע באניות חברת האמבורג-אמריקה).

ב„איזראליטישעס פאמיליאנבלאטט“ אנו קוראים: בגליון 50 הבאנו בשם „הצפירה“ ידיעה, כי איזה מן הנוסעים שהפליגו בספינת הקיטור „מאָלטקע“ מהמבורג לאמריקא התאוננו על חסר מאכל כשר בספינה ההיא. מראש היינו מסופקים באמתת השמועה הזאת, אחרי אשר ידענו היטב את דיוק ההשגחה המעולה מצד שלטון בעלי הספינות בנידון זה. עתה הגיעונו מאת שלטון הפלגת הספינות הדברים האלה המקיימים באותות ובמופתים את דענו האמורה למעלה:

„זה כחצי שנה קבענו בבתי המבשלות אשר בכל אניה ואניה המפלגת מכאן לנויארק קלחת לבשול מאכלים כשרים בעד היהודים הנוסעים על מכסה האניה והננו דואגים לכלכלתם הנחוצה. בימים האחרונים, כאשר נתרבה מספר היהודים הנוסעים, עוד הוספנו שלמות בשמירת הכשרות והכנת המאכלים עפ"י דת ישראל. פרטי הדברים בנידון זה תוכל לשמוע מאת חברי העדה ההמבורגית, האדונים: הרמן גומפרץ ולעא מנדלזאן, אשר עזרו לנו בעצה ובפועל בהכנת הדברים הנחוצים, ויקבלו עליהם את ההשגחה על זה בתור באי כח הקהלה. ולפי אשר ידענו היטב, הפלגת אניותינו היא עתה היחידית המצטיינת בכשרות המאכלים ובכל הפרטים הנחוצים לרוח הנוסעים מבנ"י. הנהגת הכשרות, כל עוד ירבה מסר  נודדי ישראל, קבועה ומחייבת לא רק באניותינו, אך גם בבתי המקלט והמלון, ובראשם האכסניא הגדולה המכילה כאלף איש, שבה ימצאו מנוח כל נוסעי רוסיא עד הפליגם בים. גם על זאת דאגנו להכין במקומות הלינה האלה בתי תפלה בעד הנודדים היהודים. כל התקונים האלה נעשים מאתנו ברצון טוב, אם כי קשורים המה בהוצאות רבות, יען כי חושבים אנחנו חובה לעצמנו לעשות רצון נוסעינו בכל מנהגיהם, כפי היכלת האפשרית בחוג האניה המצומצם ובאופן שלא יבולע מזה לשאר הנוסעים. הנסיעה, אשר עליה סובבת השמועה שהובאה בהצפירה, עברה לפי עדות רב החובל והפקידים, בשלום ובמנוחה שלמה, ולא נשמעה שום תלונה וקובלנא מצד הנוסעים. האניה היתה מצוידת בכלים כשרים, דגים ומאכלי בשר וכו', עד כי אין להעלות על הדעת שום נטיה מדיני ישראל והפרת חק. לדאבון לבנו לא נוכל ברגע זה לגבות עדות בעל פה, יען אנית הקיטור נמצאות עתה בנויארק. ואם יש שמץ דבר בידיעה הזאת, הלא הוא רק זה, כי רוב הנוסעים היהודים לא חפצו גם לשמוע ע"ד מאכל כשר. וכבר קרה מקרה, אשר מארבעה עשר נוסעים יהודים משכו שלשה עשרה את ידיהם ממאכל כשר ורק אחד קבל על עצמו לאכול כדת. כמובן לא היה כדאי לבשל תבשיל מיוחד רק בעד נוסע אחד. האדון מנדלסזון, אשר שאלנוהו פשר דבר, באר לנו, כי יש בישראל, כמו בבעלי דתות אחרות, אדוקים בדת וחפשים בדעות המזלזלים בחקי הדת. מובן מאליו, כי אין לנו רשות להאכיל את נוסעינו מאכל כשר בעל כרחם. ובנוגע לכלכלה והספקת מזון לנוסעים, על זה יש השגחה מעולה מצד הממשלה, ולפני כל נסיעה בודקים פקידים הממונים לזה אם הוכן מזון וצידה כפי השעור הקצוב. אד. שטראָם בא-כח מסלת המבורג-אמריקה.

*) הרובריקא הזאת נועדת לברור שמועות וחדשות שונות שיש להן ערך צבורי.

"הצפירה", שנה שלושים ואחת, מס' 298, 10 בינואר 1905, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ע"ד האסון של האניה „לוזיטניה“ – 1915

Bundesarchiv_DVM_10_Bild-23-61-17,_Untergang_der_-Lusitania-
טביעת אנית הנוסעים Lusitania. צייר לא ידוע. המקור: ויקישיתוף

ע"ד האסון של האניה „לוזיטניה“.

לפני ימים אחדים הודענו ב„החרות“, עפ"י הסוכנות העותמנית הכללית, כי צוללת גרמנית הטביעה את האניה הטרנסטלנטית הגדולה „לוזיטניה“ של החברה האנגלית (ולא האמריקנית כאשר הודיעו קודם בטעות) „קונרד ליניה“, על-יד קייסטון, באירלנדיה.

העתונים הארופים שקבלנו בדואר האחרון מוסרים פרטים מענינים על דבר האסון הזה שקרה ל„לוזיטניה“ והננו נותנים אותם לקוראינו:

כיצד נטבעה האניה.

כשהגיעה האניה לאירלנדיה אחזו מלחיה ומפקדה בכל האמצעים הדרושים להגן עליה מפני כל סכנה. אבל פתאם הופיעה צוללת גרמנית ותשלח את מוקשיה באניה, שנפגעה ונתפוצצה כהרף עין. מפקד האניה פקד תומ"י להוריד את הנוסעים. ההורדה נעשתה באי סדר נורא ובבהלה גדולה מאד. המחזה היה מחריד ומזעזע את הלב, יען כי האניה נשברה והתנדנדה הנה והנה וקשה היה להציל את הנוסעים. האניה עמדה על המים רק כעשרים רגע ואחרי כן צללה בתהומות ים יחד עם רוב הנוסעים שאי-אפשר היה להצילם.

ה„מורנינג פוסט“ אומר כי סבת ההתפוצצות הפתאמית שהיתה ב„לוזיטניה“ באה מחמת החמרים המפוצצים ואבק השרפה שהיה שם בכמות מרובה. באניה זו היו 5400 תיבות גדולות מלאות כלי-נשק, שנועדו לאנגליה ושלפי חקי המלחמה נחשבים כ„סחורה אסורה“.

הנוסעים והטבועים.

מספר הנוסעים היה בס"ה 1254, חוץ מן 685 מלחים. מהם היו: 189 נתינים אמריקנים, 956 אנגלים, 109 נתינים אחרים. נצולו רק 658 איש. בין הנוסעים שטבעו יחד עם האניה היו גם מר קסלר, „מלך השמפניה“ באמריקה; מר הרסט, בעל הרבה עתונים אמריקנים גדולים; המיליונר האמריקני הגדול מר ונדרבילט, ועוד.

איכותה ומהותה של ה„לוזיטניה“.

האניה „לוזיטניה“ היתה אחת אניות-המרוץ העוזרות האנגליות הכי גדולות, מזוינת בי"ב תותחים בני 15 סנתימטר. משקלה היה 45000 טון, ומהירותה – 23 מיל לשעה. ארכה היה 245 מתר, ולמכונותיה היה כח של 75,000 סוסים. כמות הפחמים שהוציאה „לוזיטניה“ מידי יום ביומו היתה 1250 טון. האניה הזאת הורדה הימה בשנת 1907 ונבנתה בגלזגוי. בנינה עלה במחיר של 85 מיליון פרנק.

בראשית לחדש פברואר הובילה „לוזיטניה“ מניו-יורק לחופי אנגליה חלקי צוללות, 744 תיבות של כלי זין, 225 תיבות של צרכי-צבא, 7000 כלי נשק תותחים וכמות גדולה של אקדחים. ב„לוזיטניה“ היה סכום ענקי של ארבעה מיליונים פרנק זהב שנועדו לתושבי בריטניה-הגדולה.

הגרמנים השתדלו למנע בעד האסון.

ה„דיילי מייל“ כותב:

אחד מפקידי הצירות הגרמנית בושינגטון פרסם לפני טביעת ה„לוזיטניה“ אזהרה בעתונים האמריקנים לבל יסעו באניה זו, מפני שישנה אפשרות גדולה שתפגע בצוללות גרמניות. המיליונר הגדול ונדרבילט, שטבע גם הוא עם אנשי האניה, כאמור לעיל, ספר להנוסעים אתו שהוא קבל תלגרם בנסח זה:

„ממקור נאמן נודע לי כי ה„לוזיטניה“ תתקל במוקשים ולכן טוב לדחות את הנסיעה. ועל החתום: ג'ון סמיט“.

הרבה גרמנים הזהירו את הנוסעים לא לעלות אל האניה, אך הכל היה לשוא. מנהל החברה „קונרד ליניה“ מר סטומלר, נתין אמריקני, לגלג על כל האזהרות הללו והצהיר שה„לוזיטניה“ היא אניה מהירה ואין היא יראה מפני הצוללות, ושום אנית-מלחמה גרמנית לא תוכל להתקרב אליה.

568px-Lusitania_arriving_in_New_York_5
"לוסיטניה" מגיע לנמל ניו יורק בהפלגת הבכורה שלה, 13 בספטמבר 1907. המקור: ויקישיתוף

מה שאומרים העתונים הארופים.

ה„ברלינר טגבלאט“: „בצער עמק נודע לנו דבר הריסת ה„לוזיטניה“. אנו מצטערים באמת על מות כמה וכמה נפשות, אך מצד אחר יודעים אנו ברור שלא בנו האשם. האנגלים ירימו בודי קול רעש והמולה מסביב למארע הזה וישפכו את זעמם על גרמניה. ואולם צריך לחכות לעוד זמן מה, כשיוכחו כלם, שהאחריות נופלת אך ורק על ראש האמיריה הבריטית. כל אלה שיתאבלו לרגלי האסון הזה צריכים להגיש את תעצומותיהם אך ורק למיסטר טשורטשל, וזיר הימיה האנגלית, שגרם ע"י פקודותיו המבוהלות לאסון הזה.“

ה„לוקל אנצייגר“: „אם העתונים האמריקנים שצועקים עתה מרה על האסון הזה היו מתחשבים ברצינות עם הזהרת הממשלה הגרמנית, כי אז היו יכולים להציל הרבה נפשות מאחיהם-למולדת מרדת שאולה ואולם אותם המרשים לאנשים חלשים לשבת על מקום של אבק-שרפה, אין להם הרשות להתאונן אחר-כך, במקרה של אסון ולהאשים את אחרים ברצח ובהרג. האשם חל רק על האמיריה הבריטית .אנו מצדנו נמשיך את המלחמה ע"י הצוללות, מפני שאנגליה אשמה בזה.“

„כ.ז. מיטג“: „אנגליה השתמשה באזרחים שקטים של הארצות הניטרליות כחמר ביד היוצר. המעשה הזה דומה להשטה הנהוגה אצל הרוסים לשלח קדימה בראש הצבא אנשים חלשים, נשים, ילדים ועוד, כדי לעצור בעד האויב מירה.“

„העתון מפרנקפורט“: „הנוסעים שאבדו עם ה„לוזיטניה“ הם חללי הגאוה האנגלית. כל נפש היא יקרה מאד בעינינו. אבל כשהאויב אוחז במדות יוצאות מגדר המלחמה, אין עוד ערך לחיי האנשים הבלתי-לוחמים. עקרי-הצדק השמורים בעת שלום אינם עוד בעת מלחמה, וכל מי שיבא להתאונן על חללי „לוזיטניה“ עליו להתמרמר קודם כל נגד מעשי הרוסים שהבעירו, רצחו, שרפו, ענו נפשות לאלפים בפרוסיה המזרחית. ומי שמטיל ספק במעשינו ומבקר את אפן-המלחמה שלנו, עליו להגיד לנו, מהי דעתו על מלחמת-ההרעבה שאנגליה הכריזה עלינו הגרמנים, ולמה מספיקה אמריקה נשק לאויבינו בכמות עצומה שעולה למילירדים, והיא היא הגורמת להארכת המלחמה ע"י העזרה שנותנת לצרפת ולאנגליה“.

"החרות", שנה שביעית, מס' 195, 28 במאי 1915, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

לץ היין – 1888

חדשות.

[…]

(לץ היין) אסון נורא מספר מכ"ע מחארקאוו אשר קרה על הנהר וואלגא באנית הקטור בדרך נסיעתה במים עזים, קלחת הקיטור התפוצצה לרסיסים ויתפרץ מקרבה מות ואבדון על האנשים היושבים לבטח בה, ובמיתות נוראות נהרגו אבות ובנים אלה באש ואלה במים. מספר הנהרגים ארבעים נפש רק הנפצעים התפקדו יותר ממאה נפש אדם, גם מלחיה וחובליה אבדו חייהם בענין נורא וגם האדון בעל האניה קוואלאווסקי נהרג אשר ממנו יצאה הרעה לכלם כי עבר חוק וישגה בוואדקא עד מאד ויצו על בעל המכונה להרבות המדורה אש ועצים הרבה ורב החובל העיד בבעליו כי בנפשם הוא אך הוא גער בו ותבקע המכונה ולא נותר רק בעל המכונה אשר מלט נפשו מקצף הקלחת הבוערת בטרם מועד האסון, והוא ראה בעני היושבים על האניה ובאבדן בעליה.

"קול מחזיקי הדת", שנה רביעית, מס' 22, 23 באוגוסט 1888, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אהבת אחים – 1885

אהבת אחים.

מכה"ע יודישע גאזעטטען יספר בגליונו האחרון אשר הגיע לידנו שבוע זה מקרה אשר יתפלא עליו כל קורא, מבלי הודיע זמן המקרה, ואנחנו הננו לתתו לפני קוראינו מבלי קבל אחריות אמיתת הספור עלינו.

אנשי צבא ממלכת פארטוגאל שמו בים דרכם ללכת ארצה אינדיען, ימים אחדים הלכה אניתם צלחה, ואח"כ קם רוח סערה נורא מאד והאניה חשבה להשבר עד כי ראש החובלים נוכח לדעת כי רבו הנוסעים על האני ויכבדו עליה כמשא כבד ואם לא יקלו משאה, אז סכנת מות תרחף על כל הנוסעים יחד ויקרא רב החובלים לכל הנמצאים באניה לאמר: „אם תאבו כי לא ירד כל אשר פה במצולה, עליכם להפיל גורלות ולהשליך הימה למצער י"ב אנשים ואם לא אבדנו כולנו“, דבריו נמלאו ושנים עשר אנשים מאשר עלה עליהם הגורל עמדו הכן להציל אחיהם ע"י מותם.

בין האנשים האלה נמצא פעדרא איש חיל ולו אח צעיר ממנו הנוסע גם הוא בהאניה, רחמי האח נכמרו על אחיו ההולך למות, ויגש אל רב החובל ויטהו הצדה ויאמר לו „אבי ואמי זקנים לימים וכל יהבם השליכו על אחי הגדול אשר אהבוהו ויקוו כי הוא יכלכלם וישית ידו על עיניהם, ועתה במות אחי זה ינתק פתיל חיי הורי  ואיך אראה ברע אשר ימצא אותם, לכן הנני נותן נפשי כופר תחת אחי, השליכני הימה תחתיו“, לב רב החובל נמס כמים לשמע הדברים ונפשו נכספה להציל שני האחים הנאהבים והנעימים, אכן למרות רצונו נאלץ להחריש אזנו משמוע לבקשת איש, ואשר עלה עליו הגורל הוטל הימה.

לאשרו היה פעדרא כביר כח ויודע לשחות במים באופן נפלא מאד, וזאת עמדה לו כי שש שעות שט בים אחרי האניה, ואז נטו צללי ערב והחשך כסה הים, וימהר פעדרא להתקרב להאניה וימצא חבל עב קשור בדופן האניה ויחזיק בה ויטפס עליה לעלות להאניה; בקרבו לשפת האניה ועוד מעט והנה הוא בתוכה התפרץ קול זעקה מאחד החובלים לאמר הנה האניה תרד מצולה, ויגשו ככל הנוסעים לשפת האניה ויעופפו חרבותם מול פעדרא למען ישוב אחור, ויתפוש האומלל בחרב ויחזק בו עד שפך דם על כל גוו, ובקול קורא „אראה אחי טרם מותי“ קפץ לתוך האניה, ואחיו נפל בזרועותיו ויתחבקו עדי כי נתעלפו ויפלו על קרקע האניה, והנוסעים עמדו משתוממים למראה עיניהם.

„אראה כי רצון ה' להשאיר בחיים את בן חיל הלזה“ קרא ראש החובלים, „פה יהי, וה' הטוב בעיניו יעשה עם כלנו יחד“, הנוסעים מהרו להשיב לתחיה את המתעלפים וחפצם הצליח בידם, הים עמד מזעפו והנוסעים באו חיים וקימים למחוז חפצם.

"חבצלת", שנה חמש עשרה, מס' 20, 25 בפברואר 1885, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

נמל יפו – 1881

Jaffa,_view_of_the_harbor._001.Holy_land_photographed._Daniel_B._Shepp._1894
נמל יפו, 1894. צילום מאת Daniel B. Shepp. המקור: ויקישיתוף

יפו.

העיר הזאת הולכת הלך ועלה במעלות המסחר, ומשנה לשנה ירב גם מספר תושביה. מירושלם, חברון, שכם, עזה, חיפה עכו, צור וצידון ביירוט וטריפאלי הסורית מרבים סוחרים ובעלי מלאכה לבא להאחז בעיר הזאת, והנה עתה עיר מסחר ומעשה אשר כמעט תוכל להתחרות את הערים הגדולות בתוגרמה השוכנות על חוף ים התיכון. לכן עלה בה בשנים האחרונות מחיר שכירות בתים וחנויות רב יתר מבירושלם, ואם תבואת הארץ ומחיר כל מאכל אשר יאכל עלה מעלה ראש. […]

כל דבר מאכל, משקה, לבוש, עצי בנין, וכל הדברים המובאים מחוץ הדרושים לתושבי ירושלם חברון, שכם ועזה, וכל הערים והכפרים אשר סביבותן, דרך יפו יעבורו, וכן כל הדברים הנשלחים מכל הערים האל להערים חוצה להן. האחרונים רבו על הראשונים כי רב מאד מספר התבואה ופירות, שומשמין, יין ושמן, בורית, צמר גפן, צבע ההנדל, בלאות, אשר ישולחו מדי שנה בשנה מיפו החוצה. אניות הקטור אשר לחברת הללאיד האוסטרייכית, תשלכנה עגונותיהן על חופה פעמים בשבוע, אניות החברות הצרפתית והרוססית פעם בשבוע, וכולן בימים שונים לבד אניות סוחר לחברות שונות הבאות לקחת או מביאות משא, עד אשר כמעט אין יום אשר לא תעמד אנית קטור על החוף ולפעמים שתים או שלשה ויותר, לבד אניות תורן רבות, ובכולן ידי מלחיהן וחובליהן מלאות עבודה משך כל העת אשר תעמודנה על החוף, ולפעמים לא רחוקות יקרה כי תשאר הסחורה ימים ושבועים על החוף עדי ימצא מקום לה באנית קטור עוברת.

רוב המסחר הנהו בידי הנוצרים ילידי הארץ ובני אייראפא אשר באו להאחז בעיר הזאת. חבל המחמדים במסחר מצער הנהו למאד, ורובם מושכי באניות קטנות, נושאי סבל, מובילי משאות בחמורים וגמלים. הם גם אדוני הארץ, ואם כי כבר מכרו חלק גדול מאחוזותיהם, עוד גם היום רוב בתי וחנויות העיר, גגותיה וכרמיה להם המה.

[…]

"חבצלת", שנה שתים עשרה, מס' 5, 10 בנובמבר 1881, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

תקון אניות המגן – 14 בפברואר 1904

תלגרמות של הצפירה.

(מאת האגנטורא הרוסית והאגינטוריא המסחרית).

20 יאנואר (12 פעברואר) בצהרים.

פטרבורג. ביום 29 יאנ' (אתמול) באה התלגרמא הזאת מן המזרח הרחוק מאת הנציב הרוסי אל הקיסר יר"ה:

בהכנעה גדולה הנני מודיע להוד קסריותך, כי אניות המגן „צעסארעוויטש“ ו„פאלאדא“ הובאו ביום 27 יאנ. אל החוף הפנימי. באניה „רעטוויזאן“ מתקנים לפי שעה את הפרץ. תקון אניות המגן הוא עבודה מורכבת – קשה להגביל בדיוק מתי יגמר. ה„פאלאדא“ ו„נאוויק“ תמשכנה זו אחר זו אל בית-מלאכת האניות. לפי השערתי, זמן שני שבועות יהיה דרוש לתקנתן. כל שאר אניות האסקדרא שלקחו חבל ביום 27 יאנ. בקרב, ושניזוקו ביום 28 יאנ., נכנסו לחוף הפנימי לטעינת פחמי אבן ולתקון, ולפי חשבוני, בעוד שלשה ימים יהיה הכל מתוקן בהן. הפצועים פצעים קלים בקרב אניות האסקדרא סגן שר האלף זאיאנטשקובסקי והפקיד פעטראוו שהיה באניה „אנגארא“ אשר לא השתתפה במלחמה הולכים ושבים לאיתנם. מאנשי הצבא שנפצעו קשה מתו ארבעה, ולנשארים, כאשר הראתה הבדיקה, יש תקוה להתרפא. רב ממספר הפצועים באניות אחרות היה מספר הפצועים באניה „פאלאדא“. סבת הדבר רעל האדים אחרי התפוצצות הפח שהיה ממולא במיליניט. לכל הפצועים הובאה עזרת רפואה זריזה ותכופה. אתמול, ביום 28 יאנואר, סבבו אניות-המרוץ אשר לנו מסביב, ולא מצאו עקבות אניות האויב. גם בלילה, בעת השגחה פרטית של אניות הפחים והסירות אשר לנו, לא קרו מקרים ולא היתה שום התנגשות עם האויב.

"הצפירה", שנה שלושים ואחת, מס' 27, 14 בפברואר 1904, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

המצאה חדשה: רעזאָנאפֿאָן – 1889

ידיעות שונות.

[…]

אמעריקני אחד המציא מכונה חדשה „רעזאָנאָפֿאָן“, אשר בכחו להשמיע קול מספינה ההולכת בים למרחקים, גם בעת אשר עלטה תכסה את הים ואת היבשה, ועל פיה יוכלו אנשי האניה לדבר עם יושבי החוף במרחק 7 ווערסט, ורק האויר לבדו יוליך את הקול. צלצל קל כצלצל מורה שעות, נשמע בעזר הרעזאָנאָפֿאָן עד למרחק 120 מעטר. לבחינותיו ישב הממציא ארבעה חדשים באנית קיטור ברחבי ים. להפיץ המכונה הזאת להשתמש בה ולמצוא שכר נוסדה בנויאָרק חברה אשר הניחה בעסק ההוא שני מילליאָן דאָללאר.

"המליץ", שנה עשרים ותשע, מס' 49, 11 במרץ 1889, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות  יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מכונות צלילה – 1876

FMIB_49984_Divers_dressed_in_the_Apparatus_Invented_by_MM_Rouquayrol_and_Denayrouze
אמודאים בחליפות צלילה של Bouquayrol ו- Dennyrouze. איור בספר מ-1872 מאת Leon Sonrel. המקור: ויקישיתוף

אבן האקדח (בערנשטיין).

(סוף מגליון 11)

רבים מן האבן היקרה הזאת טמונות תחת צורים וסלעים אשר על פני תהום וימלאו שם שטח גדול, נסיונות שונות נעשו כבר להשיג מתהום רבה את האבן היקרה הזאת המסולא בהוד צבעיה וביקרת ערכה, וכל התחבולות נשארו מאפע ולא יכלו לבוא עד התכלית הנרצה, עד אשר המציא החכם הצרפתי ה' רוקאויל-דע-נאוירוזע מכונות טובות לצלול ע"י במים אדירים בטח. והמה חליפות בגדים מגוטא פערחא אשר ילבשו הצוללים על כל גופם אשר אינם נותנים את המים לעבור בתוכם.

והנה כבר נדפס בהצפירה N. 24 שנת 1874 מאמר מיוחד אודות הצלילה לכל מעשיה, אך מאשר כי מכונות הצלילה אשר נדבר אודותם במאמר הנ"ל המה מכונות הצלילה שהיו נהוגות בימים כבירים לפנינו, וכעת נעשו מכונות בהוספות ותקונים חדשים אשר לא באו במאמר ההוא, ויתרון האחרונות מן הראשונות בכל, יען כי בהראשונות נמצאו מגרעות רבות: האחת, כי ע"פ המכונות הראשונות לא היה הצולל ברשות עצמו לעלות מן התהום בעצמו, רק ביד אנשי האניה העומדת על המים אשר סחבוהו בחבלים הקשורים תחת ארבות ידיו, והשנית, כי לא היתה הנשימה עולה יפה דרך הקנים המחוברים אל שריון הנחושת אשר ישא הצולל על ראשו, מפאת סבות ומעצורים רבים הכרוכים בהם כנודע, לזאת הואלנו לבאר את תכונת כלי הצלילה החדשים כפי שהם עשוים כעת. וזה מעשיהם, את שריון הנחושת אשר נהגו בהם צוללי הים לפנים לשומם על ראשם, שריון גדול המקיף את הראש והצואר ויורד עד כתפיו כתבנית מגני הגבורים הקדמונים, יחליפו כעת במצנפת מגוטא פערחא, אשר יכסה הצולל את כל ראשו סביב, בצד שאל הפנים מהודק טס נחושת כדמות נבל, ובו שלשה חורים משובצים בזכוכית בעד הפה ושתי העינים. ע"פ המגנים החדשים האלה יש לאל ידי הצולל להתרומם בעצמו על פני המים גם בלי שום עזר מזולתו, רק במלאתו את מצנפת הגוטא-פערחא ברוח פיו ונשמת אפיו אשר ינשם מקרבו כששה או כשמונה פעמים, כי עי"ז תתמלא מצנפתו באויר על כל גדותיה ותציפהו למעלה על שטח פני המים. אולם באיזה אופן ישאף הצולל רוח אל תוכו, ואיכה יוציאו מפיו החוצה? הנשימה היא על דרך הזה, הצולל ישא על כתפיו תיבה קטנה מפחי ברזל האוצרת בקרבה אויר הנשימה, התיבה הזאת היא הגרון וכלי הנשימה המלאכותיים אל הצולל, וממנה נמשך קנה מגוטא פערחא אל אויר העולם ממעל להמים, הנשימה תעשה בסדר נכון באמצעות הדלת הקטנה שבתיבה העשויה בתחבולות חכמה רבה להפתח ולהסגר בעת הצורך, הדלת הזאת תפתח ברגע אשר יגיח הצולל את האויר אל פיו ותשאר פתוחה עד אשר יכנס אויר כשיעור הצריך לנשימה אחת, ואחר תסגר במהרה, ע"י נוצת ברזל אשר לה, וכן תתרומם למעלה בעת צאת הרוח מפיו לתת דרך להאויר היוצא לצאת חוצה דרך הדלת אשר במקצוע התיבה בראשה העליון, ובצאתו תסגר ע"י מכסה „תנוך השפה“ המתוקן שם. מן הדלתות האלה ימשך קנה חלול מגוטא פערחא אל פי הצולל, למעלה על פני המים עומדת אנית הצוללים, ועליה כלי מוריק האויר *) ועל ידו יכניסו אויר צח אל התיבה המחוברת אל כתף הצולל דרך קנה מגוטא פערחא. העובדים עם כלי מוריק האויר להביא רוח צח אל תחת פני המים יתבוננו בעין פקוחה על כלי מודד שיעור דוחק האויר, המורה את לחץ האויר ע"י היתד הסובב על לוח המספרים (ציפֿערבלאט) וידעו לכלכל את פעולתם במדה וגבול לבל יחסרו ולא יעדיפו, כי גם העודף יזיק נזק גדול כאשר החסרון. ועל הדרך הזה ירימו הסלעים ויוציאו את האקדח אשר תחתם.

יעקב פרענקעל מאגוסטאוו

*) מעיר ביירוט בסוריא מודיעים כי החוקר הטבעי דר' ע' לאנדסבערג (איש יהודי) הנוסע שמה לדרוש ולחקור אחר צפונות הטבע, מצא זה מקרוב אוצר גדול מן אבני האקדח טמון בחיק האדמה עם האילנות עצמם אשר נטפו מהם ונתקשו לאבן, וכבר שלח איזו אילנות מהם לבתי עקד לדברים הטבעיים אשר בשטאקהאלם.    המו"ל

"הצפירה", שנה שלישית, מס' 12, 29 במרץ 1876, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

סיפור מרב-מלחים זקן – 1888

דייטשלאנד.

ספור מרב-מלחים זקן.

בבית משתה קטן וצר בעיר החוף ברעמען ישבו המלחים ויסעדו לבם במשקה טהעע, וישירו שירים שונים לתפארת ארץ מולדתם אשכנז המהוללה כדרכם בכל פעם משך עת התעכבם ביבשה. אך פתאום חדלו מלזמר מפני שאיש יהודי זקן היה נכנס להחדר ובקש מהנאספים שיקנו נא מסחורותיו המעטות אשר נשא על גבו. אבל המלחים לא לבד שלא חפצו לקנות ממנו עוד החלו להתל בהיהודי, ויבזו וילעגו לו בלי הרף. לעומתם היהודי היה ערום מאד, ותמיד נשא צחוק נעים על שפתיו ובמתק לשונו השיב להם מענתו הרכה, ואשר החזיקו בזקנו בקשם בענוה לחדול מלצערו ולומר די להתולותיהם, ולקנות ממנו תחת זה את אשר לבם חפץ. האנשים לא לקחו מוסר והוסיפו לצחק בו. אז פתאום נשמע קול ענות גבורה מאחורי קרון קורא להסוחר היהודי: גשה נא הלום, איש יקיר לי! המלחים בשמעם זאת נאלמו דומיה, אך אחד מהם קרא בלחש: „מה זה עיני תחזינה, רב-המלחים קונה חפצים מהעברי!“ באמת, רב-המלחים קנה סחורות מסחורות שונות ושלם בכסף מלא, וחוץ מזה עוד נתן צו לבעל האכסניה לשים לפני האיש הזקן משקה טהעע. אחרי זאת התחילו המלחים הצעירים עוד הפעם לצחק בהיהודי ברעש והמולה ולא יספו. וכראות רב-המלחים כי אין קצה לרעתם תקע כפו בחזקה על השלחן ויקרא בקול גדול: הס כל איש מעתה! „אבל, כן יהי! קראו אחדים מהאורחים, נשתוק כלנו, כי ברצון רב-המלחים שלנו לשאת אלינו מדברותיו. רב-המלחים עמד על עמדו וירא בסביבותיו אשר החרישו ממנו. אז פתח פיהו בלשון מדברת רכות ויאמר: אל נא ירא בעיניכם, מלחים על אשר הפרתי כרגע שמחתכם וטוב לבכם במשתה, אכן אחדים מכם הראוני לדעת שבקרב לבם אין שכל ומוסר, ואף כי מול איש עני וזקן כהעומד אצלי. אמנם ידעתי מחשבותיכם, אתם תאמרו הלא אך עברי נמאס הנהו האיש הזה, ע"ז אשיבכם מענה, בן אדם הוא כמוכם לא נופל הוא מכם. מלחים! בחפצי לספר לכם ספור קצר, אל יהין איש מכם להפריעני בדברי, או לשחוק בעוד אני מדבר, או אך להטיל ספק באמתת ספורי. ועתה שמעו שמוע:

בשנת אלף שמונה מאות ששים ושתים, עת היתה האניה הרוססית „דאלמאטא“ בדרכה מחוף טריעסט למחוז חפצה צארא, נשברה האניה לרסיסים ומשמונים ושש נפשות אשר נסעו עליה לא נמלטו כי אם שנים אנשים: אני ורב-החובל. האניה ירדה לתהום קל מהרה וכל מחמדיה טבעו בים ותהומות כסו הכל. איש איש ירד מצולה מרפיון כח לשוט על פני המים; שני אנשים צעירים לא עצרו כח להגיע אל החוף אשר היה רחוק מהם אך במרחק מועט, הם התאמצו לעזור איש לרעהו, אבל לא עלתה בידם, ומשברי הים וגליו עברו עליהם ונאבדו לעיני החוף. אחריהם החרו עוד אנשים רבים מיטיבי לשוט לבא עד היבשה, אך מן הנמנע היה להם, כי הים הלך וסער ובכן נהיתה מצולה קברם. רב-החובל שלנו אשר לא ידע לשוט, אחז במזוזת פתח אחד, אך לא היה ביכלתו לשאת ראשו ממעל למים, ויהי בסכנה עצומה לטבוע. כראות זאת איש צעיר לימים אשר היה נשען על קורה חזקה עמל ביגיעה רבה להתקרב אל רב-החובל להוליך לו את הקורה וקרא לו: קח נא אתה את הקורה החזקה והרחבה והחזיקו את ידך בו! לך נחוצה ההצלה רב יותר ממני כי לך אשה ובנים, אשר בשלומך גם להם שלום, ואסונך גם אסונם, ואני שכול וגלמוד בעולם,אנכי אאחוז בהמזוזה הרפה, וד' הטוב בעיניו יעשה!“ האיש האומלל אמנם עד מהרה תהומות כסוהו, ולרב-החובל היתה נפשו לפלטה. וכאשר נגש רב-החובל היבשה חזקני ונשקני, ויאמר לי שהאיש אשר על ידו ניצול היום מרדת שחת איש עברי היה. ויספר לי כי בטרם נסעה אניתו לדרכה נגש אליו איש צעיר לימים, ויבקשהו בברך כריעה לעשות עמו החסד הזה להרשות לו שיסע עמו, ראה מה אומלל אנכי צרח אז בקול מר, אין לי ארץ מולדת בתבל כלה, כי גרשוני היום ממדינתי רוססיא בעבור שהרהרתי בדבור פה ובכתב אחרי ממשלתנו. אני, הוסיף רב-החובל לספר, נתתי לו רשיון לשאלתו ובכן ירד הים בספינתי. בהאניה הוצרך לעבוד עבודת פרך וסבל בוז ולעג הרבה מהמלחים, ובכל זאת לא חטא אך פעם אחת בשפתיו. בעוד שהאחרים צחקו וירננו התפלל הוא תפלתו וכוללם בתחנונותיו. והאיש הזה קפץ ודגל כארי לתוך הים בעבור הציל את נפש רב-החובל! אתם מלחים שלי, אם ראיתם אז איכה עיניו של רב-החובל ירדו מים, בזכרו מעשה היהודי ואיך נחם, כי גם הוא גער בהם בנזיפה כמה פעמים, לא תתנו עוד את היהודי לשמצה רק מפני שבשם ישראל יכנה.

מהספור הזה של רב-המלחים, נתפעלו המלחים עד מאד ועיניהם זלגו דמעות כן דברה, רב-מלחים קראו כלם: היהודי בן אדם הוא כמונו לא נופל הוא ממנו; לך כי לך הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה!

נעתק ממ"ע „איזרעאליט“ מאת יצחק בלאאמו"ר נתנאל הכהן, יליד עיר פאזען.

"המגיד", שנה שלושים ושתיים, מס' 16, 26 באפריל 1888, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון אנית הקיטור „עסטערבאטטע“ – 1874

חדשות שונות.

זה לא כביר קרה אסון נורא את אנית הקיטור „עסטערבאטטע“ העושה דרכה בין פעטערסבורג ואולעאבארג. אחד מנוסעי האניה, עלם בן שמנה עשרה שנה, העלה אש בגליל-טבק (ציגארעטטען) אשר בידו וישליך את יתר עץ השרפה על אגודת פשתן אשר היתה על קרקע האניה. האש אחזה בפשתן, וכאשר חפץ האיש לכבות את התבערה, בשיתו את כף ידו על הפשתן הבוער, היתה האש לשלהבת גדולה, אשר לא עצרו כח לכבות האיש המבעיר ביחד עם עוד נוסע אחר אשר עמד אצלו. פתאום נשמע קול קורא: אש! אש! רב המלחים עם אחדים מן הנוסעים מהרו אל מקום התבערה, ואם גם מהרו לשפוך מים על האש, אף לקחו איזה אגודות סחורה, וביניהן גם עצי גפרית הרבה, ויטילון אל הים; אך כל זה היה לא לעזר ולא להועיל. רב המלחים עמל בכל עז להוליך את האניה באופן כזה, אשר הרוח הצפוני-מערבי הנושב אז לא יטה את האש אל מל פני האניה; אבל המלח הנצב על יד המשוט לא יכל עמוד מפני החום הנורא אשר היה שם, ויעזוב את משמרתו, ואז גם מכונת האניה עמדה מעשות מלאכתה ותתצב האניה בלב ים והרוח דוחה את האש אל מול פני חדרי הנוסעים, אשר עזבו איש איש את מקומו וירדו אל הצנות אשר היו עם האניה. מובן מאליו, כי בעת מהומה כזאת לא יכלו הנוסעים להשגיח על הסדר והמשטר, ובכן באו אל צנה אחת כעשרה אנשים ואל השניה כארבעים איש. הצנה הראשונה נשברה מן כח הקפיצה אשר קפצו הבאים אליה, והשנית לא יכלה לסבל את המשא אשר עליה ותהפך על פיה, וכל האנשים אשר היו עליה השלכו אל הים. אז שלחו הטובעים את ידיהם ויאחזו בקצה הצנה; אמנם לאשר אנית הקיטור „אזליה“ אשר החישה לפלטם ממוקשי מות באה אך אחרי עבור שעה תמימה, לכן נלאו האנשים להאבק עם מותם ויצללו במים אדירים. שלשת אניות התרן אשר עמדו בקרבת המקום לבשתן ולחרפתן לא עשו מאומה להציל לקוחים למות. אך אחד המלחים של אניה הבאה מנארוועגען השליך את נפשו מנגד וחגור חבל עב ירד תהומות ויציל שמנה אנשים ממות. כמה היה מספר הנוסעים על האניה אין עוד יודע, אחרי כי נאבדו כל פנקסי האניה וכתביה; אולם כפי הנראה לא היה מספרם פחות ממאה.

"הצפירה", שנה ראשונה, מס' 11, 16 בספטמבר 1874, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.