ידיעות העולם והטבע

תנין הים

מנחם מענדיל מירלינסקי

בכל ענפי ידיעות חכמת הטבע אשר תשתוקק אליהן נפש משכיל בחקרו תעלומות, לדעת שפע טמונותיהם ולבא עד תהום נבכי מסתריו, הכי נכבדת היא ידיעת טבעי בעלי החיים למיניהם, באשר כי קרובים המה יותר אל האדם, בגלל התועלת הרבה אשר יביאו לו בהשתמשו בם לצרכי החיים. ובין הבעלי חיים היותר נכבדים אשר ימשכו עליהם עיני החוקרים לחקור את טבעם ולבא עד תכונתם, יחשב התנין הגדול (וואלפֿיש) המצוין בגדלו ותכונתו.

התנין הזה, אם כי משכנו במים ככל דגי הים, אף ישוט שם בקלות ובמהירות נמרצה כמו היה הים חיק הורתו, בכ"ז הנהו שונה בטבעו מכל דגי הים, גם מן החיים במים וביבשה האחרים (אמפֿהיביען), כי הוא יינק חלב אמו כבהמות שדי וחיתו טרף, דמו חם בקרבו, אף ישאף רוח האויר החיצוני כאחד מבעלי החיים השוכנים ביבשה, ואשר לזאת הנהו כמו מפלגה מיוחדת בתולדות החיים, וכדאי הוא לשום עליו עין בוחנת לחקור טבעו ותכונתו.

התנין הגדול (וואלפֿיש, באלאענא) הנהו הגדול בכל בעלי החיים הנודעים, אולם בכ"ז נתעו בשוא החוקרים אשר החליטו עוד לפני חמשים שנה, כי ימצאו תנינים אשר ארכם יעלה עד 161 רגל, וכי עוד נמצאו בשנים קדומים גדולים מהם אשר ארכם היה 250, אך מעת החלו הצידים לארוב לנפשם ולהקדיש עליהם מלחמה יצערו מעט מעט מספר הגדולים. ההחלטה הזאת בשקר יסודה, כי התנין המצוי לא ימצא מיותר משבעים רגל אורך, והחוקר האנגלי סקארעסבי אשר עיניו ראו צידת שלש מאות תנינים, העיד כי בין כלם לא מצא אף אחד אשר יהיה ארכו יותר מחמשים ושמונה רגל, – בכ"ז גדול הוא מאד בערך שאר בעלי החיים, והנהו ענק נפלא במבנה גוו ותכונתו. משכנו לרוב בהימים הקרובים אל הצירים, שמה יפרו וידגו קטנים עם גדולים ממינים שונים, ובהם השני מינים היותר נכבדים: התנין „באלאענא מיסטיצעטוס, והתנין „באלאענא פֿהיזאליס“. את התנין מיסטיצעטוס או הגרענאנדי יקראו יורדי הים באניות „האמתי“. אחריו יארבו לרוב הצידים, וישימו נפשם בכפם לצודד אותו ולמשכו ברשתם, עבור שמנו הנמצא בו במדה רבה, ומחירו יקר מאד. היקף עבי גבו הוא משלשים עד ארבעים רגל, וכובד משקלו יגיע למשקל 156800 ליטרות, אשר הוא כמשקל שלש מאות שורים. גודל ראשו הוא משונה מאד, כי יחזיק השלישית מן אורך כל גוו אשר מן פיו עד זנבו, פיו כקבר פתוח, ואורך חללו בהפתחו שש עשרה רגל, עד כי על נקלה יוכל לבלוע את אנית הצידים עם האנשים אשר בה יחד. הראש הנהו בתמונה כדורית וגובה לו ממעל, ומאחורי הראש צוארו עב מאד וכמעט בשוה הוא עם הראש ולא יוכר לעין רואה, ומן הצואר והלאה יתעבה עוד גוו ביותר עד גבו. סנפירי הגב אין לו, אך שני סנפירים לו לעמת החזה במרחק שתי רגל מן הפה, רחבם חמש רגל, ורגל אחת ארכם. זנבו הוא כחצי עגול ובקע ושסע באמצעיתו, ונצב לעמת הגו במצב אופקי; רחבו 24 רגל, ואונו בשרירי עורקיו האלה, עד כי כאשר יחפוז זנבו ויכה בו בכח על אניות גדולות, יהפכם ממטה למעלה ויפוצצם לרסיסים. מראה בשר גוו מלמעלה הוא שחור, ומלמטה תחת הבטן ואצל זנבו גם מלמטה תחת הראש, הוא פעם ממראה לבן ופעם ימצאו שם בהרות בהרות ממראה שיבה (גרויא), ולרוב הוא אצל התנינים הזקנים, אשר בבואם בימים יחל מראה בשרם להשתנות למראה כהה ויחפו בהדרכת שיבה. החוקר ראיי התבונן בתנין אחד, וימצא כי אצל זנבו רשמה בו הטבע בארח נפלא רשמי קוים ובהרות גדולות מאה ועשרים ושנים במספר. עיניו היה במרחק רגל אחת מן הפה וגדלם כעיני פר, עור הקשת שלהם הוא לבן, ולו שמורות עינים ועפעפים כהולך על ארבע. שתי נחירים לו ממעל לראשו אשר בעדם יזרוק תמיד קיטור מימי, וכהנדוף עשן ינדוף זרמי מים. שינים אין לו, וגם לועו צר מאד עד כי לא יוכל לבלוע גם פת אוכל כמאכל בהמה, וע"כ הנהו נאלץ לחיות נפשו משבלולים קטנים, סרטנים וילק המים, אולם תחת השינים חננה אותו הטבע בגרמים מיוחדים אשר בהם ילעס אכלו, ומהם עצם-הדג (פֿישביין) הידוע, הנמצא בו במשקל עצום; שני טורי עצמים מרוקעים יסבו את חכו, אשר בכל אחד יותר משלש מאות גרמים, והאנשים ייבשו אותם וישיגו מהם משקל שלשה אלפים שלש מאות וששים ליטרא. קצות הגרמים האלה יסבכו כמו שערות דקות, ויועילו לו מאד להשיג מחיתו וטרף חקו, כי הרמשים הקטנים אשר ישחו על פני המים יבאו אל פיו הפתוח, וילכדו בהשערות האלה כמו ברשת פרושה. – תכונת עורו הנה משלשה עורות מקופלות יחד, והעור השלישי או התחתון מתוח כרשת, ויצרור בתוכו חלב או שמן לרוב מאד. החלב הזה המקיף את כל גוו בעובי 1-2 רגל. ומשקלו יגיע לפעמים קרוב לשמנים אלף ליטרות, יעצור בעד החום הטבעי הנחוץ לנפש חיה במקומות קרים כאלה לבל יפרוץ לצאת, ויגין בעדו נגד חצי הקרח לבל יפלחו כליותיו ולבו, גם בלעדי החלב לא היה יכול לנשוא נטל המים עת יצלול בים בעומק 2/7 פרסה, אך החלב השמן והעב המעטה את גוו יעצור בקרבו את הכח הדוחה ויקל מעליו נטל המים. השרירים (מוסקעלן) אשר מתחת לעורו, המה כשרירי הולכי על ארבע, ובחוט השדרה ימצאו אצל תנינים אחדים ששים ושלשה עצמות. כלי הנשימה של התנין הנם כתכונת כלי הנשימה של חיות היבשה, ואך בזאת ישונה כי כי ימצא בו כמין תעלה וצינור מן קנה הנשימה אל נחיריו או חורי הזריקה (שפריצלעכערן) ונחוץ הוא לו מאד, למען יוכל לשאוף רוח גם בעת אכלו או עת ימלא פיו במים. חוש הראות שלו חזק, אך חוש השמע אינו טוב אצלו, והחוקרים הוסתו בשפק אם יש לו אזנים מבחוץ כלל.

(המשך יבא)

* * *

(המשך מגליון 10)

המלחים וחובלי הים יעידו כי לפעמים יברח התנין עת ישליכו על חוף הים דברים נודפים ריח רע, ואשר לפ"ז יש לו גם חוש ריח חזק, והוא בלי שפק בנחירי הזריקה אשר לו. תחת בטן הנקבה שני דדים, ובתנינים אחדים המה תחת החזה, חלבה דשן ושמן ויכיל בקרבו הרבה חמאה. – אלה המה תכונות מבנה גו התנין בכלל. וכאשר נתבונן על כל אלה נשתומם לראות, כי חי יונק כזה, אשר כל תכונות מבנה גוו יעידו כי נוצר הוא לחיות ביבשה, ישכון תמיד רק במים וישים הים מעונתו.

התנין הגרענלאנדי ירבוץ תמיד רק בהימים הקרובים אל הצירים, וסבה מיוחדת לזה, כי שם תכין הטבע בעדו אוכל למכביר אשר לא ימצא כזה בהאיקלימים החמים; שם אצל הקוטבים תשתרע לפניו שדמת אוכל האוצרת בקרבה רמשים קטנים לרוב מאד, אשר בהם יחיה נפשו התנין הגדול, גם יכלכלו נפשם בהם דגים קטנים אחרים אשר יהיו לברות להתנין. בקרבת האי גרענלאנד ימצא מקום כזה מכוסה במים ירוקים ממראה השרצים אשר ישרצו בתוכו לרבבות. – לבד השרצים הקטנים האלה לא יצוד כל חי, ויחיה חיי חברה ושלוה עם בעלי החיים האחרים החלשים ורפי אונים. מחזה נעים ונורא הוא לראות את התנין בעת ישתעשע וישחק על פני המים; פתאום ינשא את גוו כעמוד נצב מעל שטח פני המים, ישאף רוח תשעה או עשרה פעמים ויוציא אד ועשן מנחיריו, אף ישמיע הוד נחרו ברעש וגאון. ולפעמים יצלול את ראשו במים ואת זנבו הנורא יחפוז כמו ארז, ינופף אותו ויטלטלנו ברוח, יכה בעים רוחו על הגלים ומשק קולו ישמע עד למרחוק, חשרת אדים מימים ינשא עד למרום, ויפיץ על פני המלחים מחתה ובלהות. בהיותו נבעת מפחד פתאום, ישמיע קול שאון חזק המחריד לבות השומעים ממרחק פרסה, ויזרוק קיטור מימי מנחיריו בגובה מעשרים עד שלשים רגל. – אהבת התנין לילדיו נפלאה מאד, אך היא תועיל להותו ולשברו, כי הצידים יארבו על ילדיו ויטילו בם חניתותיהם, אז תחיש האם לעזרתם, ותפול בידי מבקשי נפשה. עת הריונה היא עשרה חדשים, יולדת רק ולד אחד ושנה אחת תיניקיהו. בעת גיחו מרחם אמו, הנהו גדול מעשר עד חמש עשרה רגל, וגדולו ילך בעצלתים, עד כי רק בשנת העשרים לימי חיי ישיג את גדלו הטבעי. את התנין הגרענלאנדי יצודו לרוב רק עבור שמנו, אשר אצל הגדולים ממין הזה ימצא במשקל 67200 ליטרות, החצי ממשקל כל גוו, גם בשרו וחלבו טוב למאכל, והעסקמאסים יאכלו אותם למעדנים, אך צידי העמים הנאורים ישימו נפשם בכפם לעבור ארחות ימים האלה רק עבור שמנו כי יקר הוא וערכו רב מאד.

התנין פֿהיזאליס הנהו גדול מהמיסטעוס, אך באשר כי לא ימצא בו שמן למכביר כבהמיסטעוס, גם גרמי פיו הנם קצרים ומלאים חדודים, עד אשר לא יצלחו כה למלאכה, לא יחרפו נפשם הצידים לארוב עליו ולצוד אותו. הוא ימצא לרוב בהימים הקרובים אל הציר הצפוני, וביחוד אצל האיים שפיטצבערגען ונאוואע זעמליא. החלב או השמן אשר עליו איננו עב כבהמיסטעצוס, ואך בעובי חצי רגל, ומשקלו בערך עשרים ושנים אלף ליטרות, גם לועו איננו צר כבהמיסטעצוס, ומאכלו בריאה, כי יבלע גם דגים גדולים למלא נפשו כי ירעב, ובקיבת תנין אחד מצאו שש מאות תנינים גדולים ממינים שונים. אצל לחיו התחתון לו כמין שלחופית גדולה אשר בה יאצור מים לרוב. שני נחירים גדולים לו אשר בעדם ינשב בכח ויזרוק חשרת מים. ישחה במהירות גדולה עד כי בשעה אחת יעבור לפעמים יותר משתי פרסאות. לו לב אמיץ יותר מהמיסטעצוס, וכאשר ינחת בעבי גבו חנית הצידים, יתעורר בזעף אף ויחגור חמות להדוף את האניה מול כפיתי הקרח ולפוצצה לשברים. תנין אחד אשר החוקר סקארעסבי חתר לצוד אתו, צלל במים במהירות נפלאה כזאת עד כי כרך בערך שלשת אלפים רגל מאורך החבל ברגע אחד! ובאחרונה נתק אותה וימלט. מסבת האי תועלת-רבה משמנו וגרמיו, והסכנה העצומה הכרוכה בעקבותיו, ימנעו הצידים מארוב עליו ולהקדיש עליו מלחמה, אך כאשר יאונה להם על הדרך בעברם ארחות ימים, יטילו בו חניתות ורמחים הרבה ממרחק ויחישו מפלט להציל חיתם, ובעזבם אותו לנפשו יתהפך בפצעיו שעות אחדות עד אשר תתקפהו עצמת מכאוביו וימות לשחת, אז יכרו עליו החברים יגוררוהו בחבלים אל החוף ובין כנענים יחצוהו. – בצידת התנינים התעסקו השוכנים על חופי הים הצפוני עוד בשנות קדומים, והנארוועגען ויתר העמים הצפונים למדו במשך הזמן את העמים הדרומים לאחוז גם המה בעסק הזה ידיהם. ההאלאנדים והאנגלים בשומם בים הצפוני דרכם לפלס נתיב משם אל ארץ הודו, ואשר לא השיגו מטרת חפצם זה, הצליח חפצם בידם לגלות המקומות היותר רחוקים אשר ימצאו שם תניני הים למכביר, ואצל האי שפיטצבערגען התלקחה מריבה שנים רבות בין צידי אנגלי ובין צידי ממלכות אחרות, כי האנגלים חפצו לקחת את כל חבל הים הזה להם לאחוזה, ולבלי תת לידי ממלכות אחרות לצוד שמה ציד, עד כי ברבות הימים אחרי מלחמות-תנופה רבות נאותו לחלק את חבל הים הזה בחבל לצידי כל הממלכות, ולא יסיגו עוד איש גבול רעהו.

האניות הנבנות למטרת החפץ ההוא, יגיע כבד משקלם מששה עד שמונה אלפים צענטנער, ונחוצים המה להיות חזקות ומצוקות למען יעמדו נגד כפות הקרח הגדולים אשר יהדפוה בכתף ויכו בה בכח, ואשר ע"כ יחזקום בקורות רבות וגם יאחזו הקירות במוטות ברזל מבית ומחוץ. ואולם אורך סירות הדוגה אשר להצידים הוא רק 20-30 רגל, וביניהם יעמלו בם לעשותם קל על פני המים, למען יוכלו הצידים להחיש מפלט למו עת תבא נפשם במצוק. כלי צידם המה צלצל-דגים (הארפונע) ורמחים. הצלצל דגים הנהו נשק ברזל מאורך שלש רגל. החלק התחתון ממנו הוא בתמונת חח (האקען) עקום בעל שלש קצוות, ובראש כל אחד עוד חח קטן עקום וחד, אשר בבואם בגו התנין ידקרו ויכאיבו לו ביותר ויסגרו עמוק בעבי בשרו. יד העץ שלו (שאפט) ארכו 18 אצבעות ועוביו רק ¼ אצבע, ויעשה מעשת ברזל יקר במלאכת ידי אמן, למען יהיה נקל לכוף אותו ולא ישבר עת יתחבו אותו בעבי גבו של התנין, ועוד לו חלק עליון נקוב הנצמד אל העץ אשר בו יחזיקו את החבלים. מספר האנשים הנמצאים על אנית ציד אחת, הוא מארבעים עד חמשים, בתוכם חברים (הארפוניערע) מלחים וחובלים, עם חרשי עץ ומושכי בחבלים. בכל סירת דוגה ימצאו חבלים מאורך 4320 רגל המונחים במקומות מיוחדים, החבלים יעשו מפשתן היותר מובחר ועבים שתים ושליש אצבע, גם יכינו בסירות הדוגה גרזן ודלי ועוד חפצים אחרים. האניות הנועדות לצוד ציד בקרב האי גרענלאנד, יצאו בראשית חדש מערץ ובחד מאיי יגיעו אל האי שפיטצבערגען, משם יאחזו דרכם עד °½78 מעלות הרוחב, ובמסלה אשר בין 5-6 מעלות האורך יבחרו כל האניות את מקום משכנם.

הדרך אשר יצודו את התנין הוא ככה: בהתקרבם אל המקום אשר ידמו למצוא שם תנינים, יעמוד רב החובל על המצפה על מכסה האניה ויביט בעד כלי המחזה (טעלעסקאפ) לשמור עקבותם, ואך יתראה תנין אחד לעיניו מרחוק יודיע תיכף לאנשיו העומדים על המשמר על מכסה האניה, רק כשני רגעים יתמהמה התנין על פני המים עת ירצה לשאוף רוח, ואח"כ יצלול במים ויעלם מעין רואה כחמש עשרה רגעים. בהעת הקצר ההוא ירחיב צעדיו לשחות מתחת למים במהירות נמרצה מאד, ואשר ע"כ יכבד על הצידים לדעת מקום הראותו שנית ואך הקצף על פני המים יגלה רשמי עקבותיו. בהתראה לעיני הצידים מקום תחנותו שנית ואם לא רב המרחק ביניו וביניהם עד כי תשיגהו שם מסע חנית ושריה, והוא שוכן לבטח ולא ירגיש כי האויב לו מאחריו, יחיש ציד אחד אשר לו לב אמיץ על סירת דוגה אליו, ויטיל בעבי גבו את הצלצל דגים, ולפעמים כאשר יגלה התנין את חפצו לצלול במים שנית, עוד בטרם תתקרב האניה אל מקום תחנותו, אז יורו אנשי האניה עליו את הצלצל דגים ממרחק ביד או בכלי תותח. התנין הנפצע יבעת ויבהל מפחד פתאום וינסה לנוס למלט נפשו, אז יחלו רגעי האסון וסכנת מות ואבדון תרחף על האנשים עם האניה אשר המה בה יחד, כי יחל התנין להניע את ראשו וסנפיריו בכח, את זנבו הנורא יניע בעוז ואומץ לכל רוח ובחמה שפוכה יכה בו על פני המים ויחתור להפוך את האניה ממטה למעלה ולהורידה מצולה. את הצלצל דגים יטילו לרוב רק בגבו אל סנפירו, אך לא בראשו כי עב הוא מאד וגם קשת נחושה בל תחליפהו. בחפזו לנוס ולהמלט על נפשו יצלול במים ויעמיק לרדת מצולה עד כי יעלם מעין רואה, אולם אחרי רגעים אחדים יתראה שנית מתחת למים, ויחיש פעמיו במהירות נפלאה אל כפות הקרח, בתקותו למצוא שם מפלט ומחסה, או יתנשא על שטח פני המים ויראה אותות יגונו ומכאוביו, בהרימו את זנבו וסנפיריו באויר חליפות לרגעים ויכה בם על פני המים בעוז וכח. מרוצתו מתחת למים הוא בחפזון נמרץ, עד כי יכרוך לפעמים בשמונה רגעים את כל החבלים הנמצאים בסירות הדוגה ויאבד אז מהם לנצח.

סכנת מות תרחף אז על פני האנשים ונפשם בזלעפות תוגה תתמוגג, כי כאשר יתמו כל החבלים להכרך מעל הגלגל והמה לא יחישו מעשיהם, ויאחרו אך רגע אחד מלנתקם פתאום מעליו, אז תמשך סירת הדוגה במעמקי מים, ואם אין בקרבת המקום ההוא כפיתי קרח או סירת דוגה אחרת, יאלצו האנשים לקפוץ אל תוך המים ולפרוש ידיהם לשחות בין גלי הים ונבכי מצולה.

(סוף יבוא)

* * *

(סוף מגליון 11)

למען הנצל מאסונות כאלה יעמדו לרוב ממרחק צנות קטנות אחרות האוצרות בקרבן חבלים ויתרים יתרים לעת מצוא, וכאשר יאכף המחסור על הצידים אשר בסירת הדוגה, יניפו את משוטיהם למעלה, להודיע בזה את מחסורם ואסונם לרעיהם, וחיש מהר תחיש צנה אחת קטנה לעזרתם להמציא למו את החבלים הנדרשים, או כאשר אפסה עוד כל תקוה יקפצו הצידים אל הצנה להציל חיתם.

סירות דוגה אחרות תתיצבנה מרחוק על משמרתן במקומות שונים, ויאבו לעקבות התנין לדעת עת הראותו שנית על פני המים. העת אשר יתמהמה במים מעת נחתה בבשרו צלצל הדגים הוא לרוב כחצי שעה, וכל אשר יתמהמה יותר במים יחלשו ביותר עמודי גוו ויקל להצידים לצודו ולהמיתו. בהראותו בפעם הזה יחישו תיכף הצידים אשר בהצנות העומדות על המשמר, אל המקום ההוא ויטילו איש איש את הצלצל דגים אשר לו בעבי בשרו. התנין יצלול במים עוד הפעם, והצידים יעמדו יחיל ודומם לחכות עד עת הראותו, אשר אז תמצא ידם להתקרב אליו ולדקור את בשרו ברמחים. כאשר יפצעו את בשרו היטב בפצעים רבים ונאמנים ונהרות דם רב ישטפו מאתו כזרמי מים, עד כי מרחק רב בהים סביבותיו יאדם, סירות הדוגה עם האנשים אשר בם גם כפיתי הקרח אשר מרחוק ישטפו בדם, אז ירופפו עמודי גויתו ויחלו להראות בו עקבי המות; מנחיריו יז ריר מהול בדם, ומפצעיו יצא שמן ממשמן בשרו ויצף על פני המים, אחר יחלש ויאנש. עוד רגעים אחדים לפני מותו יחגור שארית אונים ויפרפר את גוו בעוז ואומץ, את זנבו יניע ברוח בכח וישמיע בו קול רעש הנשמע ממרחק פרסה, אח"כ ישכב על צדו, אז ידעו הצידים כי אפפוהו חבלי מות וישמיעו קול שמחה ותרועת נצחון. – נפלא הוא לראות כי הטבע תתיצב בזה לעזר להאדם להשיג מטרת חפצו למשוך את הלויתן הזה בחכה, כי לולא נטיתו הטבעית של התנין לצלול במים עת יקדישו עליו מלחמה, לא עצר כח כל אנוש לשום לו מוקשים ולהכריעהו גם בהביאו בכליותיו בני אשפתו חצי רעל ומדקרות מות, כי כחו רב מאד לסבול גם המכאובים היותר נוראים, ועשוי הוא לבלי חת מרעש כידון וכלי תותח, אך הנטל הכבד מהמים משא 4,000000 צענטנער אשר יכביד עליו עת יעמיק לרדת מצולה, ישים מועקה במתניו ויחליש ביותר את גוו, עד כי יאבד כחו ואונו הרב ועיפה נפשו להורגים. גם לא חננה אותו הטבע ברוח דעת לשמור את נפשו מלכד, ונופל הוא בדעת הזאת מיתר החיים, ואשר ע"כ יקרה לעתות כי הוא בנפשו יעזור למבקשי נפשו לגור אתו בחרמם. המקרה הנוכחי אשר קרה על האניה "נאטוליוס" בהדאוויזשטראססע יעיד מה רבה תומת ואולת התנין:

אחרי רגעים אחדים התנשא התנין לנגד עיניהם על פני המים והוא עיף ויגע מרוב העמל אשר יגע וחתר להנצל מפח יוקשים עד כי כחותיו עזבוהו ובלי יגיעת בשר צלחה בידי הצידים להמיתו ולמשוך אותו מן המים, ומה מאד השתוממו למראה עיניהם לראות החבל אחוז בפי התנין והוא החזיק בו בשפתיו ברוב אונים, כי כאשר נתקו את החבל מן התנין הראשון נשאר הקצה האחד במים והתנין ההוא בשחותו על פני המים לבקש טרפו ופיו פתוח, בא במקרה החבל אל פיו, ויחזיק בו ולא הרפה ממנו עד כי בסבת זה הביא את רגליו בלכד. – מונעים ומכשולים רבים יפריעו את הצידים ממלאכתם, כפיתי הקרח הגדולים הצפים על פני המים המה כאבני נגף למו על כל שעל. התנין יבחר לפעמים את משכנו אצלם להסתר מרוח סועה וסער, ובעת נחתו בו חניתות הצידים יחיש לבקש שם מפלט ומחסה מפחד אויב, אז תרחף הסכנה על פני הצידים, כי יאחז התנין בין רגבי הקרח ובאין לאל יד הצידים למשוך אותו משם ימשוך הוא את האניה תחת הקרח ויטביענה במצולות. למען הנצל מאסונות כאלה נחוץ להצידים לפרוץ עליו פתאום משתי אניות ולנעוץ בבשרו שני צלצלי דגים ביחד, או לקשור בהחבלים ההמה עוד חבלים מסירת דוגה אחרת למען ירבה מספר האנשים אשר יתאזרו עוז נגדו ואז תקוה נשקפה להם למשוך אותו מעמק מצולה. כאשר יתחולל רוח סערה על הים או יתקדרו השמים בעבים בעת צידת התנין, אז יוכרחו הצידים לנתק פתאום את החבלים ולעזבו לנפשו, גם אחרי אשר הצליחה בידם להמית אותו יאלצו להפליט הטרף מידיהם, כי כאשר יחשך סביבותם והערפל יליט אותם בצעיף אפל ועלטה, אין לאל ידם לנסות אז מאומה וצפוים המה אלי אסונות רבות באין עוזר וסומך מהאניות האחרות, כי הערפל ישים מאפל ביניהם. גם לא בכל עת יסבו צללי הדגים בפעם הראשון פצעי מות להתנין, ואם כי יזרמו מקרבו נהרי נחלי דם, עוד יוכל לחיות זמן כביר במים וברב כח יתאזר עז למלט נפשו מידי רודפיו. כן קרה מקרה כי תנין אחד אשר נמלט מידי הצידים בעת התחולל רוח סער, והחניתות היו נעוצים בעבי גבו, הדביקוהו הצידים ביום השני וגם אז מלט את נפשו, ואך ביום השלישי עצרו הידים כח להביא מות בכליותיו. בפעם אחרת קרה כי חי התנין אחרי אשר נחתו בו חניתות הצידים ארבעים שעות ובמשך העת ההיא הטילו בו עוד ארבע צלצלי דגים, שש צינות משך בכחו תחת המים ויטביעם ובאחרונה הביא את החבל על האניה הגדולה וברוב עמל נפש ויגיעת בשר גברו עליו הילים וימיתוהו.

בהמיתם את התנין ינקבו שני נקבים בזנבו ובחבל עב יקשרו אותו אל סירת דוגה אחת, הסנפירים יקשרו אל גוו, וכל הצנות הקטנות יתיצבו ביחד ואיש את רעהו יעזרו למשוך אותו ממקומו ולהביאו אל האניה הגדולה, שם יניחו אותו מנגד האניה ובאין לאל ידם להגביה את כל גוו מעל המים עבור כבד משקלו וגדלו הנורא, יעמלו להפוך אותו על בטנו, ורק החמישית מעביו ירימו ע"י חבלים ועל שטח פני המים יהדקו בם את גוו אל דופני האניה. אחר ידלגו האנשים וברגליהם מנעלים מסומרים על עבי גבו, ויחתכו את עורו וחלבו חתיכות חתיכות, וע"י חת נצמד בחבל התלוי מן האניה יעלו אותם על המכסה, שם יפשיטו מעליהם העור ויסירו מאתם העורקים והשרירים, ואח"כ יחתכו אותם לחתיכות קטנות וישימו אותם כה בהחביות. באופן כזה יסירו מעליהם גם את הגרמים הטובים אשר יצלחו למלאכה ויעלו אותם על האניה, ונבלת גויתו יותירו לדגי הים אשר ירוו נפשם מבשרו. – כאשר יצלח בידי הצידים לצוד שלשים או ארבעים תנינים במסע אחד, אז יראו פרי טוב בעמלם, ואם כי ירבו עליהם ההוצאות במבנה האניות ובכל המחסורים אשר יטפלו עליהם בדרך רחוקה ומסוכנת כזאת, עכ"ז יצא הפסדם בשכרם אשר ימצאו בסחר השמן ועצם הדג, ולא לעתים רחוקות ימלאו אמתחותיהם כסף. צייד אנגלי אחד שב ממסעו עם 299 חביות שמן, וביחד עם עצם הדג עלה מחיר מרכלתו 11000 ליטרא שט' רב החובלים סקארעסבי צד במסעותיו 498 תנינים ושכר כלם עלה מאה וחמשים אלף ליטרא שטר. אולם בעתות האחרונות מעטו מספר האניות הנוסעות לצוד ציד מארץ ענגלאנד, וסבות שונות לזה; האחת, כי מעת אשר נתפשט אור גאזא בכל קצוי תבל ירד המסחור בשמן הדג עשר מעלות אחורנית, שנית כי הכר הנרחב לפני הציידים אצל האי שפיטצבערגען התרוקן מעט מעט מהתנינים בסבת הצידה התמידית, והצידים נאלצו לחרף נפשם ארחות ימים יותר מסוכנות, ועוד שלישיה הוא, יען כי בשום הציידים נפשם בכפם לעבור עד הדאוויזשטראססע ועוד מקומות מלאי חתחתים כאלה אשר על כל צעד היו להם מכשולים מרגבי הקרח הצבורים חמרים, ופעמים רבות נסגרו אניותיהם בין רגבי הקרח ורבים מהם אבד גם את חייהם באופן רע מאד, ע"כ משכו האנגלים מעט מעט את ידיהם מעסק הזה, ועוד בשנת 1829 צערו מספר אניות הציד, עד כי מכל חופי ארץ ענגלאנד לא יצאו רק שמונים ותשעה, תחת אשר בשנות 1814-17 פרשו נס מארץ בריטאניא יותר מחמש מאות אניות, והעיר אבערדעען היוצאת לפנים חמשים וחמשה, יצאו ממנה בשנת 1838 רק חמשה. אדירי הסוחרים חרדו לקול מפלת צמרת המסחר הזה. וישיתו עצות בנפשם להטיב מצבו. והנה אחת היא אשר עוז בידה לקומם הריסות המסחר הזה לפי דברי המכה"ע „אבערדעען העראלד“ והיא לכונן קולוניא ומקום מושב אצל הדאוויזשטראססע מאנשים היודעים ציד, כי כאשר יגורו שם הציידים בימי החורף, יהיה לאל ידם לתור למו המקומות היותר בטוחים לצוד שמה מבלי פחד, ועל הסוחרים לא יעלו הוצאות רבות כאלה בשלוח האניות, כי תחת אשר עד כה נאלצו לשלוח אניות רבות, וכאשר לא עמדה ההצלחה לימינם בצידת התנינים שבו רבים מהם ריקם ומאומה לא הביאו בידם, וההוצאה הרבה אשר הוציאו על מבנה האניות וכל החפצים הדרושים עלתה בתהו, ישלחו עתה רק החמישית ממספר הקודם ומצא להם. על האשיות האלה יש לאל ידם לכונן העסק הזה ולהרימהו על גפי מרומי המסחר כבימי קדם.

"הצפירה", שנה רביעית, מס' 10, 14 במרץ 1877, עמ' 78; מס' 11, 21 במרץ 1877, עמ' 86-87; מס' 13, 11 באפריל 1877, עמ' 102-101. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.