לפני העיר פתוחים לרוחה שערי הנהרות. ושני חופים יביאו את האניות אל מקום מגמתן. הסוללה תפריד ביניהם, ותאחד את האי פהארוס העומד בכברת ארץ הלאה, עם היבשה; על מקום מגדל-עוז מגדל המאור אשר בנו בימי תלמי ואשר עתה התעתד לגלים ואבד זכרו, עומד עתה מגדל חדש כליל יופי, אשר יופיע נהרה לעושי מלאכה במים רבים, ולעוברי הים באניות. על החוף לפאת קדמה מזרחה, שם אניות ינוחו מעבודתן, יחזקו בדקיהן וירפאו שבריהן, או כי תבואנה במסה (tenir la quarantaine) ועל החוף אשר לפאת ימה, שם ישתקשקו וידגו לרוב אניות רבות ושונות אשר יכסו את כל פני המים; רכסי סלעי מגור אשר יתנשאו על פני החוף כחצי אגן הסהר, אשר הטבע ירה אבן פינתם, יסוכו בדלתים בעד גלי הים וישימו להם בריח ודלתים, המה יהיו למבטח עוז להאניות אשר תחסינה בצלם מרוח סועה וסער מתחולל, וגם מפחד אויב ישמרו את העיר, כי אך דרך קצרה תוביל בין הסלעים האלה עד היבשה, והאניה אשר תאחז דרכה בתוך התעלה הזאת תעבור לפני חצר המטרה אשר שם גדודי החיל נחתים עם מחי קבלם, והמצודה הטבעית הזאת אשר לא חלו בה ידי אדם, תוסיף עצמה להמבצרים הרבים והחזקים אשר בנה משנה המלך למבטח ומגן מפני עקת אויב, מלבד כל אלה סגורה העיר הזאת מבוא, כי חתחתים רבים בדרך העולה אל העיר, ואניה אשר מבלי דעת איך לפלס נתיב לה תבוא בתוך התעלה הזאת, עד מהרה תנופץ אל הסלעים אשר תחסום בעדה, ואשר כמוקשים ואבני נגף הושתו ליד מעגל, אשר על כן מטעם המלך והממשלה הושם לחק ומשפט, כי לכל אניה אשר תבוא העירה, סירת דוגה ואיש עתי יצאו לקראתה, אשר יובילוה בדרך הישר לבלי תתנגף על הרי נשף, ובעד זאת ישלם אדוני האניה משכורתו שלמה, לבעל סירת הדוגה כי בנפשו הוא, כי אם תאונה רעה להאניה אשר הפקדה על ידו, אז דמו בראש ועל במת מטבח יומת בעבור עשותו המזמתה.
כל החוף הומה מרב אדם, ישוקק כמשק גבים, כשלש מאות ציים אדירים מכל גויי הארץ אשר המסחר אבן פנתם, ישכנו על מפרצו, ולאנגליה וצרפת משפט הבכורה. הבית הראשון אשר חן חן יאמר לו הנוסע, הוא ארמון בית המלכות אשר למשנה המלך, העומד ביפה נוף על חבל הים, אולם לא ביפי תארו ימשך איתן מושבו אבירים בכחו, כי לא מראה לו כלארמנות מלכי אייראפא ונחמדהו, כי כבית חרושת המעשה או כבית מעון הצבא כן מראהו, אך בגדלו ורום מעשהו יקח לב, כי גדול הוא ורחב ידים עד למאד, עדי כי יש שם מקום רחב לא מוצק לחביון עוז המון נשיו ופילגשיו אשר יאסף אל תוך הרמונו; על יד הארמון נשענים בתי המלאכה, אשר בעת הזאת כאשר תרועת מלחמה תעבור בארץ, ישמע שם כל היום וכל הלילה קול מקבות וקול גרזן קול פטיש והולם פעם, באשר שם יבנו ציים אדירים לפחת מצרים, לצאת גם הוא לקראת אויב כי תקראנה מלחמה, ועל יד הבתים האלה ישתרע הפרדס או אוצר העצים.
מבעד וממעל להבנינים האלה יופיעו מגדלים רבים ועצומים למבנה האניות, ושם יתראו כפעם בפעם עצמות תנין הים הזה, אנית המלחמה אשר עוד לא עלה עליה בשר ולא קרם עליה עורה מלמעלה, או גוית אניה אשר שתותיה מדכאים, אשר ירפו שבריה ישימו לה חתול ותחבשת להשיבה לאיתנה. מעבר לבתי האור, מלאים תשואות בתי המסכנות, אשר שם יאצרו ויחסנו כל הסחורות הבאות באניות סוחר רצוא ושוב; מעבר מזה בנוים בתי המסכנות, אשר בעד מחיר מצער ינוחו שם בשלום על משכבותם, כל הסחורות הבאות מכל ארצות תבל, ומעבר השני בנוים לתלפיות בתים רבים ועצומים תחתיים שניים ושלישים, אשר שמה יובאו הסחורות הבאות מנבכי ארץ מצרים, ויתעתדו ללכת כמוצא גולה ולעבור ארחות ימים רחוקים; כל המקום ההוא הומה מרוב אדם והמון לאומים; שם אלפי תופשי משוט, מלחים, חובלים ונושאי סבל ידיהם מלאות עבודה לטעון ולפרוק את הסחורות הרבות ולהביא כל עבודת משא אל מחוז חפצה, לקול פרש ורכב והמון גלגלים אשר כרעם בגלגל ירעימו בקול גאונם בכל חוצות אלכסנדריא, תרעישנה אזנים; קולות אדירים, לאלפים ולרבבות יום ולילה לא ישבותו, קול פטיש ומקבות בבתי המלאכות, קול מחצצים במגרות, קול שאון המכונות, קול האניות אשר במעי הדגה (דאָק) יעמדו לבקש מזור ותרופה; כחלילים יהמו, קול משחק חרבות וקול צלצלי שמע, קול תפים וכלי שיר, אשר ישמיעו הוד קולם לאנשי הצבא אשר ילמדו אצבעותיהם לקרב; זעקת המלחים והחובלים אשר יהמו בעיר, קול אדם רב אשר ירוץ איש לבצעו מקצהו, קול רעם כלי תותח אשר מעל גבעת המצפה יענו ויקראו לשלום להאניות הבאות בים, לרבבות קולי קולות האלה יעמוד האדם משמים ומשתאה, ובעיניו יפלא איזה דרך עבר רוח החיה להחיות את העיר הזאת אשר במתים נחשבה זה רבות בשנים, ולהקימה מנקרת בור קברה לראות חיי בתענוגים? אולם גם בזה ישגה ברואה ויוציא משפט מעוקל, כי אף אמנם חזות הכל תראינה עינינו בעיר הזאת, אשר מחמד עלי הפשיט בגדי אלמנותה וילבישה רקמה, אם כי גם בתוך העיר פנימה, כל חיתו גוי ואדם יחד, ברואים שונים ומשונים מכל קצות הארץ יהמו וישוקו, שם בירדונאים ששזפתם השמש וחשך משחור תארם, ועיניהם מורות זיקים וחוצבות להבות אש, פֿעללאססים בשלל צבעי רקמתם ומצנפותיהם האדומות, טורקים רמי עינים עם מכסה עורות השער אשר יכס עליהם מלמעלה, אביססינים שחורים וחשופי שת עם קווצות תלתליהם הארוכות; כושים מארץ שנער וקארדאפֿאן; נשים ערומות אשר בגד פשתן דק הוא שמלתן לעורן ופניהן חמוש בטמוון; גדודי חיל הכושים לבושי מכלול תכלת וארגמן, וחיל הים ההולכים יחפים עד המפשעה, ערבים רוכבים על סוסים דוהרים, פרשי אייראפא אשר בני כוש ומצרים ירוצו לפניהם, שואבי מים כתף עירים ועל דבשת גמלים. אם אמנם פי מחמד עלי הוא יצרם ורוחו הוא קבצם, בכל זאת לא הצליח בידו להעלות את עם מצרים משפל המדרגה אשר ירדה שמה בימי עניה ומרודיה, כאשר ידיו לא עשו תושיה לשום את אלכסנדריא לעיר אשר כבוד יאמר לה, או לבער מקרבה את המון בני האספסוף, אשר השאיר להם הזמן ירושת פלטה מהמכות אשר חלה ה' בארץ מצרים ומכל תחלואיה, ואשר שחין פורח אבעבועות יכס עליהם בצלמות, לגועל נפש כל רואה בם אם בעל נפש הוא.
[…]
אברהם אבא ראקאווסקי
"הצפירה", שנה רביעית, מס' 19, 23 במאי 1877, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
(ממערכות המלחמה). על שדה הקרב לא נעשו חדשות נכבדות גם בשבוע העבר. מחשבי קצין יאמרו כי בעוד ימים אחדים תחל המלחמה על חוף הדאנוי, במצאם יסוד נאמן לנבואתם בימים עברו, כי גם בשנת 1828 עברו הרוססים מן הפרוט עד הדאנוי בחדש ימים. לפי שעה הנה כל מעשי המלחמה הוא רק בין המבצרים העומדים על חוף הדאנוי מזה ומזה, כי לפעמים פותחים כלי התותח את פיהם משני הצדדים לירות באש וזיקי מות. לפי הנשמע כבר עברו גדודים אחדים מחיל רוסיא את נהר דאנוי; אבל רוב החיל עודנו עומד מעבר הנהר, כי לא נקל הוא בימים האלה, אשר מי הנהר גאו מאד, לכונן גשרים על נהר רחב ידים כהדאנוי, ולהעביר בהם מאות אלפים איש וכלי נשקיהם וצידם וכל הכבודה אשר ברגליהם. אניות המלחמה אשר להטורקים עומדים על הנהר, אמנם לאשר חזקו הרוססים ויבצרו את ערי החוף, על כן לא תעשינה אניות הטורקים תושיה. קוראינו כבר יודעים, כי כאשר הקריבו אניות אחדות עד החוף לירות על מבצרי הרוסים אצל בראילא, באו כדורים גדולים מכלי התותח אשר להרוססים ויגעו באחת האניות ויפוצצוה לרסיסים. ע"ד המקרה הזה כותבים מיום 12 מאי כדברים האלה: „שלשת אניות תוגרמיות אשר על אחת מזרועות הנהר דאנוי, עזבו כפעם בפעם את מקומן ותשוטנה במורד הנהר עד געטשעט, לירות בכדורי אש על סוללות הרוססים בראילא. אתמול בשעה הרביעית בלילה באו האניות עוד הפעם, והגדולה, בהן, המצופה ברזל מסביב ועליה תשעה כלי תותח ושתי מאות איש, עברה לאט עד געטשעט. הסוללות אשר להרוססים החלו חיש מהר לירות עליה, והאניה לא ענתה להם באש. אחרי אשר ירו הרוססים פעמים אחדות מכלי המשחית הגדולים אשר להם, נראה פתאום על המים עשן כבד עולה מן האניה, ואחרי כן נראו גם להבות אשר פורצות מקרבה. אחרי ארבעים רגעים נשמע קול רעם ורעש נורא מאד, כקול הרעם בגלגל, עד כי נשמע קול הרעש עד גאלאץ. זמן כביר עלה עוד עשן נורא מאד מלב הנהר, ואחרי כן כאשר נתפזר העשן, לא ראו עוד מן האניה, כי אם דגלה אשר עמד מעל המים, ושבריה צפים על פני המים. כל האנשים אשר היו על האניה, מלבד שני אנשים, אשר מצאום האכרים אחרי כן על החוף, טבעו בנהר. בערב יום ההוא עברו הקאזעאעקין מעיר בראילא ויאספו אליהם את דגל האניה ואת שני הנפצעים אשר מצאום על חוף הנהר.
"הצפירה", שנה רביעית, מס' 19, 23 במאי 1877, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בימים האלה, עת אשר רושם משפט המעונה העברי של אחרית המאה הזאת, דרייפוס, עודנו חי בלבות רבבות עמנו, לא למותר יהיה לתת בזה פרק אחד מדברי ימי ישראל בארץ החדשה, המספר לדור, כי גם בארץ החפשית שבחפשיות כאמריקה הצפונית היה מקום למשפט עברי נקי וחף מפשע, הדומה הרבה למשפט דרייפוס. תולדות הצי האמריקני ודברי ימי התפתחות חיל הים ומבנה אניות אמריקה יכולים להראות באצבע על מעונה עברי, פקיד יהודי, אשר נשפט כדרייפוס, אך בתמונת זעיר אנפין; גם במשפט הפקיד העברי הנקי הזה אנו מוצאים את כל הרדיפות והתלאות, אשר מצאו אותו, ואת כל יד העמל והתלאה, אשר נשא מתגרת חבריו בפקידות בגלל עלילותיהם, שהעלילו עליו מפני יהדותו. שם הפקיד העברי המעונה הזה היה: אוריה פ. ליוויי (לוי), אשר נולד בעיר פילדלפיה בשנת 1792. בהיותו כבן אחת עשרה ברח מבית אבותיו, יהודים תמימים וחרדים לדבר ד', ויחל לעבוד עבודה באניה, אשר אהבה משחר טל ילדותו עד באו אלי קבר. בשנת השמונה עשרה לימי חייו הספיק כבר הנער ליוויי לאסוף סכום כסף מסוים ויקן חלק אחד באניה אחת, וחבריו, יתר שותפיו באניה, מנוהו לרב חובלה. ויהי בעברו באניתו על יד האי „מיי“ ובהשליכו שם עגן לנוח זמן מה מעמל הדרך קשרו עליו אנשי האניה ומלחיה קשר ויגזלו את האניה וינוסו ואותו עזבו. העברי העשוק והנעזב הזה נפל אז בידי שודדים בריטים ואך חכמתו עמדה לו להמלט מידם. בעמל רב ואחרי נדודים רבים עלתה בידו לבוא אל האדמיראל האנגלי, סיר „קאטשריין“, אשר הביאו ארצה אנגליה, ומשם שב ליוויי לאמריקה בעבדו כל עבודה קשה באניה בשכר המסע.
בשובו לארץ מולדתו לאמריקה הצפונית, עבד עוד הפעם עבודה רבה עד אשר הצליח לאסוף שנית כסף רב ויקן אניה וגם הפליג בה הימה וישם פניו להודו המערבית לתפוס בכף את שודדיו. הדבר הזה הצליח בידו ולא ארכו הימים והעברי הצעיר ליוויי הביא אתו את כל ראשי השודדים ומנהיגיהם, אשר נשפטו בעונם ויתלו על עץ בעיר בוסטון בשנת 1812. – בימים ההם פרצה מלחמה בין ממשלת אמריקה ובין ממלכת בריטניה לרגל השערוריות הגדולות, אשר עשו „חוטפי הים“ הבריטים כפעם בפעם בהכריחם את שבוייהם לעבוד עבודת מלחים בספינותיהם. אז מנתה ממשלת הצי האמיריקני את היהודי ליוויי לרב חובל ולמפקד אנית מלחמה אחת; אולם המשרה הזאת היתה ממין המשרות, שאי אפשר הדבר לנושאיהן לעלות במעלות ולהגיע לאיזה מדרגה יותר גבוהה. שם האניה, אשר נמנה לרב חובלה, היה „ארגוס“, הלא היא האניה המהללה הנודעה, שבה נסע צרפתה ציר אמריקה קראפארד בצרפת. היהודי אוריה ליוויי מצא חן מאד בעיני השר קראפֿארד ויתן על ידו מכתבי מליצה רבים לאנשים גדולים מרבי אמריקה וחוריה ובתוכם גם אל המרקיז לאפֿאיעט הנודע. אחרי אשר הביאה האניה „ארגוס“ את הציר קראפארד צרפתה שבה לדלוק אחרי אניות אנגליות ותדביקן ותהרוס אניות רבות עם רכושן, אשר עלה לסך חמשת מיליון דולאר. עם אחת האניה האלה נשלח אוריה ליוויי לאמריקה; אולם באם הדרך שבו הבריטים את אנית ליוויי ויאסרו את האחרון באזיקים וישימוהו באניה, שם פגש רבים מחבריו, אשר נשבו כמוהו.
מלחי אה"מ "פליקן" הבריטית מסתערים על סיפונה של "ארגוס" האמריקנית, 1813. איור בספר מ-1873. המקור: ויקישיתוף
ויהי בהכרת ברית השלום בין שתי הארצות המריבות ואוריה ליוויי יצא חפשי ממאסרו חלה היהודי גבור הים הזה את פני שרי בית פקידות הצי האמריקני, כי יכירו עבודתו יחד עם עבודתם של יתר הפקידים למועילה ולראויה לשכר. בקשתו זאת נוסדה על חק ידוע: כי כל רב חובל, המצטין בעבודתו, יורם למדרגת תור המעלה של „לייטינאנט“. אך בבית פקודות הצי השיג ליוויי רק ארבע דעות לטובתו ויתר השרים חוו את דעתם נגדו בתתם אמתלא וטעם לפגם, כי לפגיעת כבוד יחשב הדבר לרבים מחברי אוריה, הכבירים ממנו לימים (אך לא הצטינו…), בהנתן לו תור המעלה המבוקש ולהם לא ינתן. ובכל זאת היה אז אוריה ליוויי לפקיד הצי ממעלת „לייטינאנט“. ומן הוא והלאה החלה תקופת רדיפותיו ותלאותיו, אשר מררוהו כל ימי חיי הבלו וישימו את גן עדנו לתפת ואת חייו – מרים ממות.
בשנת 1816 נמנה הלייטינאנט העברי הראשון באמריקה אוריה ליוויי לפקיד וראש האניה „פֿראנקלין“, ומן היום ההוא החלו הרדיפות הראשונות נגדו. לא יאמן כי יסופר ובכל זאת הדבר הזה הוא אמת תולדתית ופֿאקט היסתורי, המראה לדעת עד כמה רע ומר גורל היהודי בגולה באשר הוא שם, לוא גם יצטין אלף פעמים ויראה גבורות ונוראות, אשר אין חקר למו! פקידי האניה „פֿראנקלין“, אשר צרה עינם ביהודי אוריה, החלו לרדוף אותו בכל מיני רדיפות שבעולם וגם השחיתו התעיבו עלילה להשתמש נגד באותו „כלי הנשק“ הנורא והמסכן, שמן הנמנע הוא לכל גבור היותר גדול להלחם נגדו: הם הרימו נגדו את להט החרם הנורא וינדוהו ויחרימוהו ויבדלו ממנו ולא דברו עמו דבר. בין שמונה מאות אנשי האניה היה אוריה ליוויי בודד במועדיו, נפרד ונבדל, מנודה ומחרם. הוא סבל שם את היסורים, הענוים והתלאות ההם בעצמם, אשר סבל הקאפיטאן היהודי דרייפוס בימינו באי-השדים; לאוריה נהפכה האניה „פֿראנקלין“ לאנית-התפת, וכדרייפוס כמוהו אנוס היה להאלם דום ימים רבים, כי להט החרם סגר את דלתי פיו על מסגר כמתים באשמנים.
מהאניה „פֿראנקלין“ רצו להעביר אותו אל האניה „יונייטעד סטייטס“, אשר דרשה עוד פקידים לחפצה; אבל פקידי האניה הזאת מאנו לקבל אל תוך חברם את הפקיד היהודי. בשאול אותם הקאמאדאר דזשאהנס להגיד סבת מאונם ענו, כי יהודי הוא! על השאלה: אם עשה ליוויי דבר שלא כהוגן מימיו? ענו בשלילה, אך בכל זאת ימאנו, יען כי הוגד להם, שחברת היהודי איננה משבעת ענג. אולם כל ההתנגדות הזאת לא הועילה למו וע"פ צו שני, שנן להם,אנוסים היו לקבל את אוריה ליוויי בקהלם, ועד מהרה נוכחו לדעת, כי שגו בחשבם תועה על היהודי הזה. בכל עת היותו פקיד אניות בתור מעלת „לייטינאנט“, היה ליוויי תמיד כל הימים או אסור במאסר או מוסר ממשמרתו. ובאמת הן דבר נמנע הוא לבלי התפש בכף ולהמצא נאשם בדבר-מה גם לצדיק כדניאל, בעת שעינים צופיות מסביב ואנשים אורבים מכל צד, המחפשים עולות ועלילות! בשנת 1827 הצטין ליוויי עד להפליא על יד חוף העיר „ריא-דמ-זשנירא“ לעיני הקיסר הברזילי וימצא חן בעיניו על התערבו בריב, אשר פרץ בין האמריקנים והבריזליים, וגם על אשר שם את גוו תחת אבחת חרב, אשר הורמה על ראש איש אחר, ויקדם בזה פני רעה גדולה ולא נתן למלחמה נוראה להפרץ – ויהי לנס. בבא הקיסר הברזילי אל בית פקידות האניות ובראותו את היהודי ליוויי ואת ידו הפצועה, התלויה על מטפחת קשורה בצוארו, הללהו בפניו על גבורתו ואמץ רוחו ויצע לפניו לקחת על שכמו משרת רב חובל באנית מלחמה חדשה מציו, אך ליוויי נתן לו תודה ויען: כי אהבתו אל העבודה בצי אמיריקה תגדל עד כה, עד כי יבחר יותר להיות בו מלח פשוט מהיותו מפקד אניות של צי ארץ אחרת.
(סוף יבוא)
* * *
בשנת 1833 נקרא ליוויי אל משתה אחד בפאריס ובאותו מעמד היה גם המרקיז לאפֿאיעט. אנשים אחדים מהקרואים נשאו חרפה על ארצות הברית. אז הכה ליוויי בידועל לחי של אחד המחרפים ואת השנים האחרים הועיד למלחמת השנים, אך הם בחרו להצטדק ולבקש סליחה מצאת עם ליוויי למלחמת שנים.
הנה הארכתי לספר את כל המקרים הבודדים האלה, למען הוכיח בעליל עד כמה גרועים ושפלים היו דברי העלילות אשר העלילו עליו משנאיו, כי מוג לב היה כשפן ומלא רעדה ופחדים כאיש הירא ורך הלבב. שש פעמים עמד אוריה ליוויי לפני בית דין של צבא. בקראנו את ההודעות ע"ד המשפטים ההם נשתומם מאד לראות את הקטנות וההבלים, שבגללם הובא איש כליוויי בפלילים. כן, למשל, הובא פעם אחת לפני שופטי הצבא בעד האשמה, כי שקרן הוא. השקר היה באופן זה: ליוויי דרש פעם אחת לתת לו אניה קטנה לעבור את הנהר. עד מהרה הודיע לו הנער, אשר שלחו, כי אניה לשוט נכונה וערוכה, אך בשבת ליוויי באנית השוט באו אנשי האניה הקטנה ויצוו עליו לצאת מן האניה; אך ליוויי ענה כי אנית השוט הוכנה בעדו. ויהי כאשר הובא הנער לפני השר המצביא חרד מאד ויכזיב את ליוויי על פניו ויעד, כי לא שלחו ליוויי מעולם. בעד „השקר“ המדומה הזה שפטהו בית-דין של הצבא להוציאו מבית פקידות הצי כאשר יאשר נשיא הארץ את פסק הדין הזה בחתימת ידו. אולם הנשיא מאוראע, אשר אחז את מושכות ממשלת הרפובליקה בידו ויהי נאור ורחוק מרחק רב משמץ שנאה ליהודים, ככל נשיאי הארץ שהיו לפניו (וושינגטון) ואשר קמו אחריו עד היום הזה, לא אבה בשום אופן לחתום את ידו על חק עמל ופסק דין כזה וליוויי נשאר על כנו כבתחלה.
המשפטים והאשמות הנותרים היו עוד גרועים שבעתים ומלאי אולת וסכלות שבעים ושבעה. הרבה פעמים שפטוהו שופטי הצבא בעד „התנהגות שלא כהוגן“, בעד מבטאים גסים ועוד כאלה; אולם ענשו היה תמיד קל הערך, כי נוכחו השופטים לראות ולדעת, כי מרוב התמרמרות התנהג לפעמים ליוויי בחמת קרי ואין אדם נתפס על צערו. פעם אחת נשפט אוריה ליוויי בעד חטא מעורר שחוק כזה: בהיותו מפקד אנית מלחמה אחת וברדפו אחרי שודדי ים פגש פתאם על דרכו בים הודו המערבית אניה ספרדית, אשר החלה להתגרות בו מלחמה. בדעת ליוויי, כי שלום אמת שורר בין שתי הארצות, ספרד ואמריקה, ובהתאמצו למנוע מבא בדמים שלח את שלישו הראשון (פֿירסט לייטינאנט) אל האניה הספרדית להודיע את מפקדה, כי יש לו הצדקה לחצות את גלי הים הזה. בעד זה נשפט על חטא של מורך לב. ובכלל רוב האשמות, אשר טפלו עליו, היו מעין זה או עוד גרועות מזה. ובכל זאת מבלי הבט על כל זאת נתנו לו בשנת 1844 את תור המעלה של „פאסט-קאפיטן“, ואניה בכל אלה לא נתנה לו. בהיות הרעב בארץ אורלאנדיה באנגליה ואמריקה שלחה שמה אניה טעונה בר, ויבקש ליוויי להיות למפקד האניה הזאת ולרב חובלה ואת שכר העבודה יקדיש לטובת הרעבים, אבל בקשתו לא נמלאה.
באחרונה הצליחו משנאיו לדחותו כלל מתוך הצי האמריקני ולהסירו מפקודתו. אבל ממשלת אמריקה הישרה מבלי הבט על המון שונאיו הכבירים והחזקים הושיבה בית דין של צבא חדש לעין בדינו של היהודי האמלל הזה ובית דין הצדק הזה השיב לו את כל זכיותיו בדין ובשנת 1858 שבה עטרת כבודו ליושנה, הושב על כנו וגם עלה במעלות ונעשה למפקד של אסכדרה גדולה של אניות מלחמה ויהי לשר וגדול. ביום כ"ב לירח מרץ לשנת 1862 מת האדמיראל העברי הזה, הגבור אוריה ליוויי, ויקבר בניו-יורק בכבוד גדול וברב פאר והדר של כבוד הצבא ושמו נכתב לתהלה ולתפארת בספר הצי האמריקני וספדו לו כל גדולי עם אמריקה: הוי אדון והוי הודו! גם אחיו היהודים הספידוהו כהלכה, כי כל הימים, אשר היה חי, נשאר נאמן לעמו ולדתו!
אלה הן תולדות היהודי אוריה ליוויי, דרייפוס האמריקני, וזה הוא תקף גבורותיו ופרשת גדולתו, ענויו ועלותו באחרונה לגדולה. והנה נחוץ להעיר, כי גם מקלקלתה של ארץ החפש ומגנותה יכולים אנחנו לראות גדולתה ושבחה, כי בעוד אשר במשפט דרייפוס בצרפת הנאורה באחרית המאה התשע עשרה ראינו, כי אחרי כל העמל והרעש לא יצא משפט דרייפוס לאור ורק מצד החנינה נקרא לו דרור בעוד שזכיותיו לא הושבו לו עד היום; תחת זאת אחרת נראה במשפט היהודי אוריה ליוויי, כי באמצע המאה כבר התקדמה הארץ הזאת כל כך, עד כי הוציאה את משפט „דרייפוס“ שלה לאור ובצדק ובמשפט השיבה לו את זכיותיו ותעלהו למעלה גבוהה – לתור מעלת „אדמיראל“ –; הלא כל זאת לא דבר ריק הוא, וראוי לשית אליו לב!
יפו, חמשה עשר בשבט. […]. – משך השבוע החולף היה סער גדול בים ונשברו אניות משוט ושתי אניות תרן מלאות סחורה, והאניות הגדולות אניות הקטור לא קרבו אל החוף ולא היה לנו לא פוסט ולא סחורה מעבר לים, אנית תרן אחת מהנשברות עמדה קשורה לחוף הים וינתקנה הרוח וישברנה, וכל אשר בה ירד מצולה אך איש לא היה בה, והאניה השנית באה ממצרים ובה שבעה חובלים ערבים בני מחמד, ובגשתה מול החוף נשברה לרסיסים, וירד אחד החובלים מצולה, והנותרים באו כל עוד נפשם בם אל החוף ויובאו לביה"ח העברי „שער ציון“ העומד על החוף. אחד מת, שנים עזבו תיכף את הבית בריאים, והשלשה שכבו ימים אחדים בבית עד שובם לאיתנם.
"המגיד", שנה שנייה, מס' 7, 16 בפברואר 1893, עמ' 4. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.
מיום ברוא אלהים את האדם בתבל נטעה התשוקה מטעה בלבבו ותוליד בקרבו כח הממציא (ערפֿינדונגסקראפֿט) אשר יסיתהו לתור ולדרוש על כל אשר נעשה תחת השמש ולגלות סתרי מעלול הטבע איזה יכשר להוציא ממנו תועלת מה להרבות מדעו או רכושו, ובוז יבוז לכל פגע ותלאה אם רק יחל ממנו שום עזר המועיל חלף עמלו ולא ישיב אחור עד הגיעו מאויו, וע"י השתדלות וחריצות הכוח ההוא אשר לא ינום ולא יישן בלב כל חכם לב, רבו כמו רבו התועליות לקיום ולתפארת מין אנושי, גם בחכמות רמות נשגבות, גם באומנת שונות, גם בהמצאת כמה וכמה מיני תחבולות אשר יעשה האדם וחי בהם, ובלעדי התפעלות הנפש ההיא לא ירום איש את ידו ואת רגלו לדבר דבר מכל מיני חכמה ומדע, נמשל כבהמות נדמה בלי לדעת לפנות ימין ושמאל, – והנה הכח ההוא הפריא מחשבות בלב האדם להוציא גם מחולי איזה רמשים ידועים תועלת מה, להחניף גאונו ולהרבות יקר תפארתו, והן הנה המרגליות היקרות מאד בעיני הסגנים והשרות, אבנים קטנות מוקפאות מליחות או טריות המכות בתוך גופי איזה מיני חומטים (מושעלן) ידועים, מתהוות מחולי מה, לרוב ימצא בתוך קליפה אחת יותר ממרגליות אחת, ולפעמים ימצאו בתוכה הרבה מאד עד שימות החולה ההוא מיתה טבעית מהם, ולרוב תהיה מרגלית אחת בכל קליפה וקליפה מיוחדת שהיא גדולה זכה וצלולה יותר מהשאר הנמצאות בתוך הקליפה ההוא, ובפרטות אותן היושבות על סביב לשולי הקליפות, אשר לזה התחכמו קצת מחקרי הטבע בזמנינו לחלוק על הראשונים בענין התהות המרגליות, באמרם שאינן מתהות מחולי הרמש, כי אם מאיזה ריר החומט אשר יטיח בין משבצות הקליפות לחברם יחד לבלתי ירחוש שרץ אחר בתוכו להמיתו, וראיה להם הוא כאשר כבר נמצאו איזה נרתקי מרגליות מנוקבים מתולעים אחרים, והחומטים אשר בתוכם סתמום מבפנים באיזה ריר והסתימה ההיא התהוה למרגלית, ומזה הקישו על כלם, אף שהן נמצאות בכל חלקי גוף החומט, בראשו בבטנו בקיבתו ובשאר חלקיו, וחכמי טבע הראשונים אמרו, שהמרגליות הן מין חולי אצל השבלולים ההמה כמו מחלת אבן אצל מין אדם.
החומטים האלה נמצאים ממש בכל חלקי העולם אם מעט ואם הרבה, וגם באיזה נהרות במדינת זאקסן ימצאנו ויצודו ממין הקליפות האלו, אולם הרמשים היותר חולים וחלושים ואשר בקרבם המרגליות היותר גדולות וצלולות וקשות ימצאו בתוך הימים אשר בחלק אזיא ובפרטות בלשון הים הפרסי (פערזישר מעער-בהן) באי באלץ Balz. אשר לזה יקראו המרגליות ההן מרגליות מזרחי (אריענטאלישע פערל) והן יקר הערך יותר מזולתן, להיותן גדולות, עגולות, זכות, צלולות ולבנות מבריקות. ובהיות שהשבלולים ההמה שוכנים על פי רוב בעומק הים ויתדבקו על פני הסלעים אשר בתהומו מבלי לעזוב את מקומם כי אם מעט מזעיר, לכן לא יוכל האדם להעלותם בלתי אחרי יגיעה רבה ובסכנה גדולה, ולהעבודה הזאת התעתדו אנשים מדלת העם פחותי הערך אשר נושאים את נפשם עשות המזימתה אם רק מתכונת הכסף יהיה משכורתם להחיות את נפשם, והמה יקראו בשם שוחים (שוויממער) או צוללים (טויכער) אשר ירגילו עצמם מנעוריהם להתמהמה תחת המים, ולאט לאט ירגילו עצמם לכך, עד כאשר יגדלו יוכלו לשבת תחת המים ולעשות מלאכה לכמה רגעים, ולפעמים בחצי רביע שעה.
פעמון צלילה. המקור: עיתון המאסף
בלשון הים הפרסי הנזכר יצודו המרגליות בשתי עתי השנה, בעת האביב ובעת הקציר, לא יותר, כי בעתים האלו כבר החל החולי ההוא אשר יוליד המרגליות לנגוף בתוכם, ואז יתאספו עוברי ימים המונים המונים בסירות דוגה, ויעברו בהן במקומות הידועות להם בים מלא סלעים בתהומו אשר שם הוא מגורת החומטים האלה, והמים עומד עליהם מלמעלה כעומק עשר אמות או פחות, ולא יותר, כי אם יעמיק יותר לא ידחקו קרני האור בתהומו, ולא יוכל הצולל לראות בתוכו, ושמה יחזקו הסירות באגמונים (ענקער), ובכל סירה וסירה ימצאנו שני צוללים, אשר להם נרתק קטן מעץ או ממתכת, רחב ופתוח מלמטה וצר וסתום מלמעלה, כצורת הפעמון, אשר לזה יקרא הנרתק ההוא פעמון הצולל (טויכר גלאקע), ובתוך הפעמון או הכובע ההוא עשוי הדום קטן לשבת הצולל עליו, ויקח ספוג שרוי בחומץ לריח אפיו לשאוב רוח על ידו, ועל ידי זה יש הצולל בלב ים ביבשה, כי להיות הפעמון צר וסתום מלמעלה לא יוכל המים לדחוק בתוכו מלמטה למעלה וללחוץ האויר מכל חלל הפעמון במקום צר, כי חוק כח ההתפשטות (עלאסטישי קראפֿט) ממנו *), אמנם הצולל יושב בתוכו כסגור בכלוב והרוח לוחץ עליו מכל צד באין דרך לנטות ימין ושמאל, כי הפעמון סתום ממעל לו, ומלמטה סגרו המים בעדו, לכן יקשה מאד לשבת בתוכו זמן מה בתוך המים בלתי האיש אשר הרגיל לכך מנעוריו, ובראש הפעמון קשור חבל חזק אשר ראשו האחר קשור בסירה ובו ינענע הצולל וברצותו לעלות למעלה לשאוב רוח או להריק צידו או לסבה אחרת ועל ידו ימישוהו מהמים, ובשולי הפעמון קשורים כדורים קטנים ממתכת לרדת ע"י הכובד ההוא בנקל בתך המים לבלתי ישטפו מזרם מים כבירים או משבולת הנהר *) ובענין הזה יורידוהו בתהום לחפוש אחר מטמונו, ובאשר ימצא החומטים יתלשם מקירות הסלעים אשר שם התדבקו, ויניחם בילקוטו מעשי רשת אשר תלה בצוארו, ובמלאת הילקוט ההוא בקליפות או כאשר יצטרך לשאוב רוח ינענע בחבל הנזכר, וילפת בו בזרועותיו, אז ימישוהו המלחים אשר בסירה מתוך המים להציל את נפשו או להריק צידו אחד המרבה ואחד הממעיט, המרבה אסף לפעמים בפעם אחת חמש מאות קליפות בילקוטו, והממעיט לא החסיר מחמישים.
*) וזה תוכל לנסות כאשר תקח כוס זכוכית או מכת, ותהפכהו על פיהו בתוך קערה מלא מים, ואחר כן תוציא החוס ההוא, תמצאהו יבש בחללו כמקדם בלי שום לחלוחית.
המים הוא במקומות האלו לעת כזאת זך וצלול מאד, כי בלעדו לא יוכל השוחה לראות תחת המים וכעור ימשש באפילה, יאמין לקחת מרגלית וימצא חרס בידו, אולם כאשר ישמע ממרחק קול שאון רעש דג גדול או תנין אשר יתקרב לו לבלעו פתאום, אז ידליח הצולל ההוא את תהום הים ויכפיש מימיו לבלתי יראה מהדג להציל את נפשו. אמנם בכל זאת לא ינצל לפעמים בכל תחבולותיו להמלט מהאורב כאשר יבא מאחוריו, ובטרם ידע הנרדף לנענע בחבל, חיש יפער הדג פיהו ויבלעו עד תמו ויתן את בטנו קברו, גם לפעמים ימשכו הצולל מתוך המים חסר יד או רגל או שאר חלק מגופו אשר נטרף ממנו מהתנינים ובפרטות מאותן התנינים אשר יקראו בשם (הייא פֿיש) אשר גרונם הוא רחב מאוד לבלוע אדם שלם עד תומו בפעם אחת, ולזה ימצאנו מיד האנשים האלה אשר ימצאו את ידם לצוד ציד מאת בעלי זרוע מרי נפש ישליכו חיים מנגד ויתיצבו כמטרה לכל חצי התלאות ולא יפחדו, ישחקו לכל משחית ולא ידעו כי בנפשם הוא.
ובאשר ימצא הצולל תחת המים קליפות הרבה עד כי לא יוכל לקחתם בפעם אחת, יעשה ממנו תחת המים המרים המרים *), ויקח מלא ילקוטו מהם ויעלה למעלה להריקם ולהשיב רוחו, ואז ישוב לרדת לקחת מטמונו פעם אחר פעם עד תמם, אם לא גנבו רעיו את הנותר בטרם ירד שנית לקחתם, כי להיות סירות הדוגה קרובות הנה על פני המים והצוללים ירדו בתהומו זה בצד זה לתפוש מטמונים, כאשר יראה האחד כי לרעו הנעים גורלו והוא לשוא יגע, יארוב במסתר לחטוף, ויוחל עד עת עלות חברו להריק ילקוטו או לשאוב רוח, ואז חיש ירד הוא לתור אחרי מקומו ויחטוף החומטים אשר השאיר הראשון וכבר קרה פעם אחת אשר דמה צולל אחד על רעו כי עושה עמו ברמיה לגנוב ממנו הקליפות אשר אסף הוא ביגיעה ושקידה רבה, ויהי הוא הניא אותו כפעם בפעם לעזוב מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפו להשיב לו הגזילה אשר גזל, והאחר כמו פתן חרש האטים אזנו לבלתי שעות לדבריו, וידבר עוד אתו קשות על כי שקר ענה באחיו לענות בו סרה, ועין אנוש לא שזפתו מעולם לעשות נבלה כזאת. אולם הראשון החריש עד יום שנית, וכאשר מצא גם ביום כי נגנבו ממתכונת חומטיו אשר לקט ואסף בתהום הים, ותבער בו אש הקנאה לקחת נקמתו מהגנב, ויהי ברדתם שנית במצולת הים, הניח את חבירו לרדת ראשון והוא ירד אחריו ומאכלת בידו, ובבואו לתהום מצאו עוד על גניבתו ועמד עליו והמיתו, ואנשי הסירה הוחילו על ההרוג כפעם בפעם כי לא ידעו מה היה לו, ויחילו עד בוש, ואחר המשכו מתוך המים מצאוהו מודקר ומת.
*) ובאיזה מקומות ילבוש הצולל בגד עור מרגליו עד החזה וברגליו עשוים משוטות מעור כדמות סנפירים, אשר יועילוהו לשחות בנקל אל מקום אשר יחפוץ לשבת, ובראשו ילבש כובע מעור אשר יכסה ראשו ופניו.ומן הכובע ההוא יצא קנה חלול מעור קשה וארוך יותר מעומק המים, ובראש הקנה קשור כפיס מעץ אשר ישוט על פני המים לבלתי תצלול הקנה, וע"י הקנה ההיא ישאב הצולל מעת על עת מעט רוח. והבט נא אל התמונה אשר לפניך.
צולל. המקור: עיתון המאסף
a) הוא השוחה לבוש בגד עור עד צוארו. b) מין שלחופות נחושת על ראשו. c) מקום קשר השלחופות על זרועו. d) שלשה קנים חלולים הנחזקים בשלחופות הזאת א' הולך מפי השוחה תחת זרועותיו אל חלק השלחופות אשר מאחוריו להכניס שם את האויר היוצא מפיו אל כיס עשוי מעץ לקבלה שמה. ומכח התחבולה הזאת ישאף השוחה אויר כפי חפצו. כי יש לו e) מפתח לפתוח דרך אויר הקבוץ בשלחופית הגדולה, ולסגרו מיד אחר שואבו כדי חיותו.
ויש מקומות כמו אצל הכושים אשר אין להם שום תחבולה כי אם יקשרו אבן גדול בגופם לבלתי ישטפו משבולת המים, ועוד חבל חזק סביב לגופם לעלות על ידו מתוך המים ברצותו לעלות. וככה ירד בתהום הים לגלות תעלומיו.
וכבר אמרנו כי הצוללים והשוחים יורגלו מנעוריהם לשבת תחת המים זמן מה בלי שאיבת רוח, כי לולי ההרגל הזאת יסתכל וישתולל כל אחד מהם בשבתו תחת המים בלי לדעת לאיזה תכלית הורד שמה, ולפי רבות צידו תרבה משכורתו. אולם העבודה הזאת מתשת כח מאד, עד כי ממובחרי השוחים לא יוכלו לצלול במים יותר משבעה או שמונה פעמים ביום, ולפעמים ימצאו בתוכם בעלי קנאה וחומים אשר יאיצו לאסוף יותר מחבריהם ולהרבות משכורתם, ומגודל התשוקה ההיא ישכחו עת צאת מהמים לשאוב רוח, וחיש יחנקו מעצירת הנפש וימותו כמעט רגע תחת אשר דמו לרכוש רב כאלו לנצח יחיו.
החומטים האלו נצודו רק בבקר עד חצי היום כי אז המים צלולים ביותר ויוכלו לראות מתחתם מקום תחנות מבוקשם, ובחצות היום כאשר כלו הצוללים מלאכתם, ישובו בהסירות על שפת הים, ושמה יחפרו בארות בארות מרובעות כעומק אמתים, ומחולית הבור יעשו תל קטן סמוך לבור אשר עליו ישטחו שטוח הקליפות לעין השמש אחת אל אחת, ולפי שהחומטים יחיו רק בתוך המים ימותו פה מחום השמש ואז תבקע הקליפה מעצמה, ואם יום או יומים יעמודו, יבא רקב בבשרם ויבאש ויבש, והמרגליות יפלו מתוכם לתוך הבור אשר הוא סמוך לתל, ואחר כן ילקטון מתוך הבור וינקו אותן מהחול ומהעיפוש ואז יסדרום למינים שונים, גדולות, קטנות, עגולות, גבנונות, ארוכות, צלולות ועכורות ובדומה, איש איש למינהו, ואותן הראויות לנקוב ינתנו אצל אנשים ידועים מלומדים למלאכת העבודה הזאת ואז ירכסום בחוטים לעשות מהן חרוזים חרוזים ולמוכרן ביקר הערך לתכשיט הנשים ומהן אשר אינן טובות לנקוב יושבצו ברבידי כסף וזהב בטבעות ושאר כלי תכשיט.
ואותן הקליפות הנקראות אצל המונים נרתקי המרגליות (פערלמוטטער) אינן הקליפות אשר בתוכן נמצאות המרגליות, כי אם הן ממין אחר הנקראות אצל חכמי הטבע אוזן הים (זעע-מהר) כי דומות בתמונתן לאוזן, אולם להיותן דומות בצביונן לצבע המרגליות תקראנה על שמותן, ועוד יתרון בתוארן לתואר המרגליות להיותן מבריקות מראות שונות, אדום, לבן, ירק, אדמדם, תכלת, ארגמן, כרכום, וכדומה, והנה יותר קטנות מקליפות המרגליות אשר ימצאו לפעמים כחצי אמה אורך וחצי אמה רוחב.
ויתרון המרגליות משאר אבנים יקרות הוא שאינן צריכות מריקה ולטישה להיותן מטבע זכות וצלולות, ואותן הנמצאות בטבען עכורות לא יוכלו ליפותן בשום תחבולה כי אם תמכרנה במעט הערך. ויהי כאשר פרץ התשוקה בעם לקנא איש באחיו, ורבים מדלת ההמון אשר לא השיגה ידם לתת מחיר כסף הרבה תחת יקר ערך המרגליות, מתאוים תאוה לקשט נשותיהן בענקים ורבידים להדמות לגדולות מבנות הארץ בעדי עדים, אז המציא איש אחד בשמו יאנין לעשות מרגליות מזויפות הדומות בתבניתן להטובות, והוא בתחבולתו החל לעשות מזכוכית כדורות קטנות כגודל המרגליות, חלולות ודקות מאד, והכין מקשקשת דגים מרק מה הדומה בצבעו לצבע המרגליות, ושת בו את קירות הכדורות מבפנים, להיות מבריק צבעו דרך הזכוכית חוצה, ואז מלא אותן בשעוה לבן ונקבן ועשה מהן חרוזים הדומים במראיהם כמעט למרגליות הטובות, ומכרן בזול גדול לעומת ערך הטובות. והשקיט בזה רעבון תשוקת ההמון, וממנו ראו וכן יעשו כעת בכל מדינות איראפא מרגליות מזויפות לאלפים ולרבבות.
ואתה הקורא ידידי שים לבך לדברים האלה ותתפלא מפלאות תמים דעים אשר לו הגדולה והיכולת לפעול במצפוני הטבע ככל אשר יחפוץ חכמתו העליונה והנשגבה בעין מעצר לרוחו, והאדם שם בתבל למשול על כל, וחננו בדעה בינה והשכל לתור אחר צפוני הטבע ולגלות תעלומה, ואם דברי האלה מעטים המה מתת די לרות צמאון אדעך, לך נא בעקבות החכמים וראה וקרא בספרי חוקרי הטבע ובראשם בספרי החכם המפורסם בשמו ביפֿאָן הצרפתי אשר חבר בזמנינו כחמישים ספרים ויותר על כל גופי הטבע הידועים לנו, מארז בלבנון עד איזוב בקיר מתועפת ראם עד כנפי פרעוש, מים הגדול עד מי אפסים, מכדורי השמים עד גרגיר החרדל. ושם תמצא עשר ידות למלאות מאויך.
ברוך לינדא.
"המאסף", ניסן תקמ"ח, 15 באפריל 1788, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אוניית הקרב "פרספוליס" של הצי הפרסי. המקור: ויקישיתוף
בחצר השאך בטעהעראאן
(מכתבי נוסע)
[…]
השאך עסק זמן ידוע בעריכת שלש לגיונים הנקראים „לגיוני הקוזקים“, אשר בכל יום למדו את משטרי הצבא לעיניו. כאשר שלחו אוסטריא ואשכנז את פקידיהן ומורי צבאות החיל אשר להן, הביט השאך בעינים פקוחות על ארח למודם ויחקור, היטב את דרך המורים החדשים. לפני העת ההיא ואחריה נראתה היטב השפעת אנגליה על החצר ועל הממלכה. בעזרת ההשפעה הזאת שם נאסר עדדין אל לבו לבנות צי פרסי, ואם כי כל הצי הנהו אך אנית-תרן אחת, בכל זאת הוקם בפרס מיניסטריום מיוחד של חיל הים או כמו שנקראו שם דערוא בעג (שר של ים). הצי הנבנה זה מקרוב באנגליא בעד השאך מורכב משתי אניות קיטור: האחת הגדולה „פערזעפאליס“ איתן מצבו תמיד על עוגנו בכתף ים פרס, והשני קטן ממנו „פוזא“ נמצא במוהמר. מחיר בנינם רב מאד ועל כלכלתם לבד קצובים מאתים אלף פראנק לשנה. עמל עבודת הצי הזה כמהו כאין מול העמל והטרח אשר עמס על מושל פרס בדרך המלך והדיפלומטיה סיר דרימונד וואלף, ציר אנגליה, ולא שעת מנוחה אחת גזלו הטרדות האלה מן השאך.
[…]
א.ד. פֿינקעל.
"הצפירה", שנה שש עשרה, מס' 112, 2 ביוני 1889, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מלחים מקרצפים באבני מירוק את סיפון האונייה "הצאר ניקולאי הראשון". המקור: ויקישיתוף
אתמול החלו בבית מלאכת האדמיראליציא החדשה לבנות את אנית הנחושה "Gaugent" ואת אנית כלי התותח, אנית מגן למחצה „גראָזיאשטשי“, ועל אי גאלערנאיא נטשו המימה את אנית המגן הגדולה „הקיסר ניקולאי הראשון“. על החגיגה אשר נערכה לדבר הואילו לבוא הדר כבוד הקיסר והקסרית יר"ה, בני בית הקיסר, הנסיך המונטיניגרי עם בני משפחתו, קהל הדיפלומאטים והגענעראלים. אחרי נטישת אנית המגן נערכה ארוחת הבקר בפני הדר כבוד הקיסר והקסרית יר"ה בארמון הנסיך הגדול אלעקסעי אלכסנדראוויטש וארוחת הצהרים בערב בארמון הנסיך הגדול ניקולאי ניקולאיעוויטש.
(האגנט' הצפונית מיום 21 מאי)
"הצפירה", שנה שש עשרה, מס' 114, 4 ביוני 1889, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בימים האלו עמד כלי-מפץ על המבחן לנסות כוחה בקריה „טולאן“ בצרפת. הממציא של כלי-מפץ הזאת הוא הפקיד על האניות איש צרפתי, וזה שמו אשר קרא את הכלי מפץ ה"ל „העללענמאשינע“. כל מכתבי-עתים בארץ צרפת יספרו כי פעולות כלי מפץ הזאת נוראות מאד מאד וגדולות יותר מאשר קוו הרואים וגם הממציא בעצמו. כל מבצר על החוף וכל קנה שריפה וכלי תותח אשר יציגו על החוף לגונן על הנהר או על שפת הים לשמור גבולות ארץ בממשלת צרפת כעת המה אך למותר וכי יקרב צר ואויב באני מלחמה אל החוף חיש מהרה תשבר ותשמד מתחת שמי ד'. כי טרם תפתח האניה פיות קנה השריפה אשר לה תנפץ ככלי נפץ וזאת מנוסה על ידי הנסיון אשר נסו בעיר ה"ל במקום רואים. יען ראו אניה גדולה אשר עשרים וחמשה „מעטר“ בארכה, ועשרה מעטר ברחבה וכמעט רגע נפלה ונהרסה ותחוג ותנוע וצללה לתהומות ים. הכוחות המשמידים המה כוחות „עלעקטערי“ וגדלו מאד מאד ויש מקום לחשוב כי גם אנית-צנה (פאנצערשיף) לא תוכל עמוד נגד כלי מפץ הנ"ל אם גם מחסה ברזל מסביב לה. כי כברק יהלומו הכחות „העלעקטריציטעט“ מהכלי הנ"ל פעם אחר פעם עד אשר לא ישאירו שריד מכל אשר יפגעו. עוד הוסיף הממציא הצרפתי להטיב בהמצאתו, שאין מהצורך להמתין עד שתקרב האניה ותיגע בכלי-מפץ זו, וגם מרחוק תעשה הכלי את כל מה שעליה לעשות כי שביבי „העלעקטריא“ היוצאים ממנה יפגעו מהרה בצר והאניה ויפלו עליהם לפוצץ ולשבר את כל ולעשות כלה.
"עברי אנכי", שנה ראשונה, מס' 14, 14 ביולי 1865, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
וויען 11 יוני. מודיעים מקאנסטאנטינאפול במכ"ע דויטשע צייטונג כי צלחה ביד הטורקים להעלות ממעמקי מי הדאנוי את הטארפעדאים אשר הרוססים השקיעו לבלי תת לשתי אניות מגן מהטורקים לעזוב את מקומן בתעלת מאטשין. הטורקים צללו בתוך המים ויחפשו וימצאו את הטארפעדאים ויעלו אותם מבלי כל נזק, ופנו דרך לפני האניות הנז' לבוא אל חוף הירסאווה. הרוססים כראותם את האניות יוצאות ממקומן ירו עליהן כדורי אש מהסוללות אשר בעבר השמאלי של הדאנוי, אבל לא יוכלו לעצור אותן כי הטורקים מהאניות ענו גם המה בקול הקאננים הגדולים ויהרסו את סוללות הרוססים. – אם אמת ההודעה הזאת יש להאמין גם בההודעה אשר הסתפקו באמתיתה עד כה כי הטורקים בטרם הקריבו אניותיהן בים השחור אל חופי קאוקאז העלו הצוללים (טאוכער) את הטארפעדאים אשר השקיעו שם הרוססים.
"הלבנון", שנה שלוש עשרה, מס' 44, 15 ביוני 1877, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מחוז אבחאזיא. השר גענעראל מאיאר קארגאנאיוו עשה דרכו דרך ים לתור את הארץ לאורך שפת דזיגעט ואוביך למען תפוש את האניות הנושאות סחורה האסורה, ולהשבית את החנויות אשר הקימו יושבי ההרים אויבינו על החוף.
ויצא עם שתי אניות קיטור אשר שם האחת אדאַוו (הנחש המחנק) ושם השני וויעפר (חזיר מיער), ולהנה קשורות עוד צנות מעיר אזאָב, ועליהן 240 מורים בקנה השרפה, גם שלש מכונות למלאכת מעשה הראַקעטין, ביום 17 אפריל הקריב לבוא אל גבנון מיצר אדלער, הקרוב לכפר משכן משפחה דזיגעטית היא משפחת ארידבאַי הצוררת לנו, והיא בגוד בגדה בנו עוד לפני מלחמת הקדם, וגם עוד בימים מקרוב שלחה בעולתה ידיה, אשר על כן צוה הגענעראל לכונן מחי קבלו מהאניות אל הכפרים, אז נהרסו בתים רבים ויושביהם התנזקו נזק רב, והמה הפנו ערף וימלטו ההרה, ויורו המורים וישחיתו שם אניה אחת רוכלת סחר אסור, אשר משו אותה היושבים בארץ אל היבשה.
ויוסף הגענעראל ללכת הלוך ונסוע צפונה ויוסף להשחית ברשפי מחי קבלו אניה אחת אצל אשד נהר חאסטא בים, ואניה שניה על אשדות נחל לופסטע בארץ האויביכים וישרפו שם את החנויות הערוכות שם על החוף ואחרי כן פנה אל מחוז וואָרדאנע מקום נושב והומה מאדם רב בכל החוף הזה, וימצאו שם על אשד הנהר סיופסע אניה מצומדת אל העוגן (אנקער) התקוע, ויושבי ההרים התגודדו על החוף להצילה מרעתה וימלאו ידיהם בקנה הרובה, אז שלח הגענעראל ארבעה צנות של עיר אזאב תחת פקודת גענעראל גובערנאטאָר בגובערנא קוטאייסק פאדפולקאָווניק קוזמינסקי, ובכל צנה עלו עשרים רובים וגם ראקעטין לקחו עמם, ואניות-משוט אלה דרכו עוז ותגשנה אל החוף ואחרי כי התמלטו כדורי קנה רובה, משני המחנות חליפות, קם שר המאה זיגאָרין וידלג על האניה וארבעה קאזאקען עמו ויכרות את חבל העוגן ויתפוש את האניה, מצבאינו מת אחד, ואונטער אפצער אחד נפצע, ואחרי כן שבו האניות אל עיר סוחוס ויביאו אתם את האניה אשר תפשו. (מודיעים מס"ט פ"ב נו' 115)
"הכרמל", שנה ראשונה, מס' 1, 28 ביוני 1860, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 