שוב נפתח לקהל המוזיאון של החבל הימי לישראל, שהועבר מ„בית יורדי הים“ אל הדר הכרמל (הרצל 2, קומה ג'). במוזיאון מוצגים כלי־שיט למיניהם, נמלים, כלי עבודה וציוד ימי ויש בו מדורות לכלכלה, להיסטוריה, לביולוגיה. החומר מוצג בצורה מאלפת, והמבקרים מקבלים הסברות מפי ד"ר זבה, מנהל המוזיאון.
"דבר", שנה עשרים ושלוש, מס' 6921, 15 באפריל 1948, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שנתיים, לערך, אחרי מאורעות תרצ"ו והנחת היסוד לנמל תל־אביב; אחרי ארגון החבל הימי לישראל ומחלקת הים של הסוכנות היהודית – נוספה חולית־יסוד חדשה ונכבדה במעשנו הימי בארץ: ביה"ס העברי הראשון והיחידי בארץ וביהדות. יוזמיו ומקימיו הם: הסוכנות היהודית, החבל הימי לישראל והתכניון העברי בחיפה; האחריות להחזקתו ולהנהלתו – בידי ועד נאמנים מורכב מבאי כוח שלשת המוסדות האלה. מטרת היסוד שלו: חינוכם והכשרתם של קציני־ים עבריים – חלוצים לימאות העברית.
ביה"ס קם באוירה ישובית, שגברה בה הכרת ההכרח החיוני בחיזוק מעמדנו בים. באוקטובר 1938 נפתחה הכתה הראשונה. תכנית הלמודים וההכשרה המעשית עובדה לפי הצעותיהם של בעלי־מקצוע יהודים ואנגלים בארץ ובחו"ל ובהתיעצות עם המומחים של המיניסטריון למסחר בלונדון. תקופת הלמודים נקבעה ל־4 שנים. הוחלט לקבל תלמידים בעלי השכלה עממית מלאה בגיל 14–15, לאחר בדיקה רפואית. יום הלמודים כולל: 4–5 שעות לפני הצהרים – ללמודים כלליים ומקצועיים; 3–4 שעות אחרי הצהרים – לעבודה מעשית: לשייטים – בנמל ובים, לחניכי המחלקה למכונאות – בבתי המלאכה המתאימים שליד בית הספר. התכניון העברי בחיפה הסכים לשכן את המוסד בבנין בית־הספר המקצועי התיכוני שלו, והעמיד לרשותו את בתי־המלאכה על ציודם הרב ואת מעבדותיו. מראשית צעדיו יכול היה איפוא המוסד ליהנות מנסיון חבר המורים והמדריכים המרוכז מסביב לתכניון וביה"ס המקצועי שלידו.
בארץ ובחוץ לארץ נמצאו לו, לבית הספר, תודות לפעולתו של החבל הימי, ידידים ותומכים. במיוחד ראוי לציון הועד הבריטי למען בית הספר, שנוסד בלונדון ובראשו – אישים ידועי שם. עזרתו נתנה תנופה רבה לעבודתנו מראשיתה. באמצעותו – הוזמן כראש מחלקת־השיט של בית הספר הלויטננט מילר , קצין הצי המלכותי; קבלנו במתנה מאת הד"ר ר. זליגמן את הספינה "כף פילר", ברקנטינה בת 290 טון, כספינת־אימונים לביה"ס; כן קבלנו ציוד נאה לחדר־השיט וגם ספריה ימית הראויה לשמה.
כך התחיל בית הספר הימי את פעולתו. ואמנם השנה הראשונה לקיומו עודדה ובשרה התפתחות רצויה. והנה פרצה המלחמה והעמידה אותנו בפני בעיות קשות. ראש מחלקת השיט, מילר, שהפליג לאנגליה בקיץ 1939 כדי להכין את "כף פילר" להפלגה, גויס לצי המלכותי ושוב לא היתה אפשרות, מחמת סכנת הצוללות בימים, להביאה לארץ־ישראל. אולם המוסדות האחראיים לבית הספר המשיכו מאמציהם לשכלולו – על אף כל הקשיים. עם כניסת איטליה למלחמה ואיסור היציאה לים הפתוח, הקימונו מחנות ימיים על שפת הכנרת, בהם המשיכו תלמידינו באימוני־השיט. תלמידי המחלקות האחרות המשיכו בעבודתם ללא הפרעות. עם הקלת מצב המלחמה חדשנו את תרגילי־השיט בים. שלטונות הנמל והצי שראו בבית הספר מכשיר לחנוך כחות צעירים העתידים לקחת חלק במאמץ המלחמתי, תמכו בנו במדה ניכרת. תלמידינו השתתפו בתרגילים ובתמרונים של שולות־המוקשים של הצי, שהיו מפליגות הרחק מן החוף למשך שעות רבות.
עם התרחקות סכנת המלחמה מהים הגברנו את השתלמותנו הימית. בסירת המפרשים של "הפועל" – "ארלוזורוב" ערכנו הפלגות לנמלי מצרים וקפריסין שנמשכו מ־14–10 יום. הפלגות אלו שימשו לתלמידינו הזדמנות לאימוני־שיט ולביסוס ידיעותיהם העיוניות שרכשו בכתה.
עם ראשית שנת הלמודים תש"ו נכנס בית־הספר לשנה השמינית לקיומו. מספר התלמידים מגיע ל־90: במחלקת השיט (40) ובמחלקה למכונאות ימית (50).
מאז הוסדו ועד היום נרשמו לבית הספר 250 תלמידים, כלומר למעלה מ־30 תלמידים בממוצע לשנה, משהו פחות מהמקסימום שבית הספר יכול היה לקלוט, מאחר שהוא פותח מדי שנה רק כתה אחת. החניכים שגמרו את בית־הספר הימי, או עזבוהו לפני הגמר, פנו רובם אל הים ונקלטו: בצי המלכותי, באניות־מסחר, בסירות־דיג ועוד.
בשבע שנות פעולתו קיים בית הספר בהשתתפות מחלקת החנוך של הממשלה, שלטונות הנמל והצי – שלש בחינות־גמר. דעתם של הבוחנים מן החוץ היא, שרמת בית־הספר, הן בלמודים המקצועיים והן בשדה ההשכלה הכללית, ראויה לשבח. ביחוד ראויה להדגשה ההתקדמות הניכרת בתוצאות הבחינות של המחזור השלישי בקיץ 1945, לעומת אלו מהמחזור הראשון. רב החובל אברמסקי, שנתמנה כבוחן למקצועות־השיט מטעם שלטונות הנמל, כותב: "אני שמח לציין שהתרשמתי יפה מרמת הידיעות הגבוהה של הנבחנים בימאות"; בוחן־החוץ למתימטיקה, פרופ' זכאי מחיפה, מציין: "תוצאות מצוינות שבית הספר יכול להתגאות בהן"; ובוחן־החוץ לעברית ד"ר ניגר מחיפה, כותב: "בשמחה רבה מציין אני, שההישגים הם הפעם יפים מאד, הן מבחינת ידיעת החומר הספרותי והן מבחינת הלשון".
אולם לא רק בשדה הלמודים וההכשרה המעשית זכו חניכינו לדברי־שבח, אלא גם בעבודתם המעשית באניות.
מנסיוננו למדנו, שהנוער שלנו הוגה שאיפה לים. שאיפה זו גוברת בחניכי בית הספר בתקופת למודיהם. על אף קשיי שנות המלחמה, הצליח בית הספר לעצב תכנית למודים והכשרה מעשית שבעלי־מקצוע סומכים עליה ידם.
כל זה הושג, כאמור, בתנאים קשים: ללא כלי־שיט מתאימים; ללא אמצעים מספיקים; ללא פנימיה לחניכי בית־הספר, ובמיוחד לבאים מהחוץ; ללא אניות יהודיות לקליטת החניכים ולהמשך הכשרה מעשית. נסיון זה נוטע בנו את הודאות, שבית ספרנו, שהוא מפעל חלוצי מובהק בתחית הימאות העברית, עתיד למלא בהצלחה את שליחותו הלאומית: חנוך קציני־ים עבריים, בעלי רמה מקצועית גבוהה והשכלה יהודית וכללית מקיפה, דרוכי־רצון ולהט חלוצי להקדיש יכלתם ועמלם למען תחית הימאות העברית, קידומה וביסוסה.
"ים" – גליונות החבל הימי לישראל, שנה א', ספטמבר 1945, עמ' 4-3.
נמל זה של חיפה אינו רק מעגן לאניות – יש בו גם פינה ספורטיבית. היא נמצאת בקצה המערבי, לא רחוק מבית החולים הממשלתי – ודאי אינה ידועה לקהל הרחב. שם הוקם לפני שנים צריף ארוך ולא מפואר ביותר מחולק לכמה חדרים – בית הסירות לאגודות השונות העושות בשיט ובחתירה. בקרבת המקום מספנה קטנה של „זבולון“, בית המלאכה של „עוגן“ הנשרף, שעתה מקימים אותו מחדש, סירות שהעלוהן על היבשה – אכן, רושם „נמלי“ אבל יחד עם זה גם רושם של עזובה. לא היה הזמן ולא היה הכסף, להשקעות הראויות לשמן. בשני „רציפים“ צרים בנויים עץ מגלישים הספורטאים את סירותיהם המימה, לא רחב גם הריוח במים – אך הוא מספיק להפלגה. כל זה אינו עוכר את ידידי החותרים. בחורים חסונים הנך רואה בתרגיליהם המסייעים למלאכתם. שכניהם, פלוגה של „הפועל“ והאגף המקצועי של „זבולון“, אף הם אינם טומנים את ידיהם בצלחת. אתה מתפעל מהצעירים: ואולי יש לומר: נערים העושים באון ומרץ כדי להגליש את סירותיהם הכבדות הרחבות אל המים, ואף נערות עושות במלאכה וסוחבות סירות רחבות, שכן למלאכת המלח מופנות העינים ולקראתה מכשירים את עצמם בני הנעורים. אמנם יש ביניהם, שגילם רך מדי בשביל עמל קשה זה, בסירות הכבדות, אשר ארכן כחמשה וחצי ורחבן כמעט שני מטרים. אבל לא לעצם המקצועיות של המלחים נתכוונו עתה, אלא לחתירה הספורטאית: זהו פרק לחוד – ופרק יפה, מלהיב לבו של צעיר וגם של צעירה. מי שלא ראה אי־פעם חבר חותרים בסירה הצרה והארוכה (רחבה כ־80 סנטימטר, ופחות מזה וארכה כ־8 מטרים או אף למעלה מזה) כפופים על משוטיהם, גופיהם נמתחים, מתרוממים ומתכופפים בקצב אחד, כאילו מכוונם איזה חבל בלתי נראה – לא ראה מימיו גופים ממושמעים כהלכה.
לספורט החתירה יש כידוע רבבות חובבים באנגליה – בארץ הוא עדיין בחיתוליו. ציוני גרמניה הנהיגו את החתירה הספורטיבית כאן, כי חביבה היתה על מספר גדול של צעירים פעילים; הם איחדו את רעיון החינוך הגופני של הנוער העברי בגולה עם טיפוח רגשות של אחווה לאומית, כי אין לך דבר המקשר יותר מחתירה משותפת במשך שעות. לא בכדי קובעת המימרה האנגלית רבת המשמעות: „אנחנו בסירה אחת“, ברצותה לציין את גורלם השווה של רבים. הרגשה שלבני עם אחד פעמה בלב החותרים העברים בארץ אשכנז; אחרי שעות של פרך בסירה נחו הבחורים מתחת לעצים ביער גרמני, הוציאו ספר עברי והגו בו. נפשם נמשכה לארץ ישראל.
על בית הסירות של „עבריה“ בסביבת ברלין התנופף, כל עוד היה אפשרי הדבר, הדגל תכלת־לבן. בשנות הצרה היה הבית למקלט. כשכלו כל הקיצין, הצליחו להציל את הסירות של האגודות בהמבורג וברלין, למען החיאת החתירה בארץ. זאת היא התחלה קשה כמו כל ההתחלות, והנסיון הראשון להקים בית סירות, יותר נכון צריף, על יד הקישון נכשל; ב־1936 הפריחה הסופה את הצריף כולו על הסירות שבו ושוב הפילתו ארצה וגרמה נזק רב. ב־1939 התישבו החותרים, כחלק של „זבולון“, בנמל. צנועה מאד פינתם בצריף הספורטאים, לא רבות סירותיהם, ארבע רביעיות ואחת שמינית. כשמונים מספר החברים, ביניהם גם כעשרים בחורות. כי אף בשביל בחורה מבוגרת אין לך ספורט נאה יותר מחתירה ספורטיבית למען פיתוח הגוף וגמישותו. חתירה כזאת אינה, כמו חתירת מלחים מכוונת לזרועות בלבד המניעות את הסירה, אלא לגוף כולו, לשרירים רבים של השוקיים והרגלים.
לא קל כיום להחזיק סירות חתירה – בפרט שחידושן הדרוש כעת מצריך סכומים ניכרים, וידידי הספורט באנגליה ובארץ יידרשו לעשות טובת הענין. הפעולות עצמן, תיקון הסירות וההתאמנות נעשות על ידי חובבים, חותרים ותיקים. הנוער המתאמן עתה בחתירה, אינו כבר, כמובן ממילא, אותו נוער שעסק בכך בחוץ־לארץ; בני עולים וילידי הארץ למדו חיש מהר לחבב את מלאכת החתירה. ובתקופת ה„טריינינג“ הם משתדלים ברב מאמץ – בפיקוח רפואי כהלכה – להכין את עצמם לשיא של השג. חתירה דרוכה ומאומנת, בוזקת בנתיבי המים ומרהיבה את העינים. והתחרות ה„ראגאטה“ תוכיח. היא תיערך פעם בשנה בין אגודות החתירה בארץ, עד כה בחיפה ובתל אביב, ובאביב הבא, כפי שמקווים, תתקיים בטבריה. לא רק הכוח, ויש אומרים: לא בעיקר הכוח, של הצוות בסירה מכריע במירוץ, אלא ה„כיצד“ של המלאכה, הטכניקה המעולה והמעודנת, ההתאמה ההדדית.
לא מעטים הם המכשולים היום בעשית נפשות לספורט הנאה הזה. מלבד הקשיים הנזכרים, אין גם הבנה רבה מצד שלטונות הנמל, שאינם ממהרים ביותר לתת את הרשיונות הדרושים לכניסה לנמל. במזג האויר הטוב של הקיץ אפשר להפליג מהנמל בסירות אל המפרץ עד לקישון וגם רחוק יותר. אבל המקום הנאה ביותר לספורט זה היא הכנרת, רחבת הידים והדורת החופים. תפקיד לא קטן הוא, ליצור בטבריה את התנאים לאיכסון לא־יקר של ספורטאים, אך יחד עם זה ברור: מרכז ספורטיבי היה מוסיף הרבה גם לעיר כולה.
ח. אבנץ
"הארץ", שנה כ"ט, מס' 8334, 30 בינואר 1947, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ימים אחדים לפני ראש השנה תש"ח חזרה "ולדורה", ספינת האמונים של בית־הספר הימי בחיפה, מהפלגתה, לאחר שעשתה בים 12 יום ועברה 1300 קילומטר. בהפלגה השתתפו 11 תלמידים – שייטים ומכונאים מהכתות ג' וד' של בית־הספר, בפקודם של מדריכי בית־הספר ה"ה י. אגייב וש. טנקוס. מטרת ההפלגה היתה האי רודוס, אולם עקב הסערה הגדולה אשר התחוללה בים נאלצה הספינה לחזור, כשהמרחק בינה ובין המטרה 70 ק"מ בלבד. לאחדים מהתלמידים היתה זו ההפלגה הארוכה הראשונה והם רכשו בה נסיון מעשי רב. גם הספינה, אשר נרכשה בשנה שעברה על־ידי החבל הימי לישראל והעמדה על ידו לרשות בית־הספר, עמדה בנסיון.
הרגעה מוחלטת רבצה על הים, ומזג האוויר לא היה נוח למדי בצאתנו מחיפה. התקדמנו בעזרת המנוע בלבד. לא היה טעם להרים מפרשים ב"שטיל" כזה. למשוטטים הצעירים על החוף גרם הדבר אכזבה לא מעטה. הם האמינו, כי מזג אוויר כזה לא ישתנה, ולא תהיה להם ההזדמנות ליהנות מהפלגה במפרשים מתוחים כראוי. אלה טרם הכירו את חליפותיה ותמורותיה של הרגעה מעולפת זו.
מיד עם צאתנו מחיפה חולקה העבודה למשמרות. כל קבוצה נמצאת על משמרתה בחילופים פנימיים, 4 שעות במשך היום ו־4 שעות במשך הלילה. על כל משמרת אחראי קצין. תפקיד אנשי המשמרת: לעמוד ליד ההגה, לדאוג למצב המפרשים, להכין את האוכל, לשטוף את הכלים, לערוך תצפיות מסביב ולהוציא לפועל את כל שאר העבודות בספינה. יתר האנשים שאינם במשמרת התורנית, עסוקים בעבודות שיגרתיות, כגון: נקוי הסיפון והספינה, צביעת חלקי ברזל, תיקונים. בשעת הצורך עומדים הם לעזרת אנשי המשמרת התורנית.
במשך כל הלילה נמשכה ההרגעה, והספינה התקדמה בעזרת המנוע בלבד. עם בוקר נתנשבה רוח דרומית־מערבית. הרימונו את המפרשים, הפסקנו את המנוע, ו"ולדורה" החלה לחרוש את נתיבה במים הירוקים בשקט ובמהירות. הים היה מרעיד גלים חלקים ונמוכים. שום דבר ראוי לציון לא קרה במשך היום. הרוח הלכה וגברה ובשעות הצהרים עברה מערבה יותר. ומאחר שהיתה זו רוח נגדית נאלצנו לסטות מן הדרך על מנת לחזור אליה עם שנוי כוון הרוח לטובתנו.
בלילה השני להפלגתנו התגברה הרוח עד כדי להרעים את פני הים. הסיפון הוצף מים, והנמצאים על גבו נרטבו יותר ויותר עם כל התזת גל. חרטום הספינה היה שוקע מדי פעם לתוך הגלים ועולה שוב אל מול השמיים המכוכבים, כשהוא נושא על סיפונו נחשולי מים קצפיים.
יללת הרוח בין יתרי הספינה וחבליה גברה עם התזות הגלים שהציפו את הסיפון. סגרנו את ששת הפתחים לבל יחדרו המים פנימה. מובן מאליו, כי מתוך כך גבר החום בתאים, ולא פשוט היה להירדם בטלטולים ובמחנק הזה. ההגאי עמד בחדר ההגה והשיט את ידיות הגלגל בין ידיו כשעיניו קבועות במצפן. הגלים הגבירו את הלחץ על לוח ההגה, וכדי לשמור על הקורס הנכון, צריך היה להשקיע מאמצים לא קטנים. מבעת לחלונות התא המכוסים נתזי מים מלוחים אפשר היה לראות את הסיפון המתנדנד לצדדים, את המפרשים המתוחים עד קצה גבול יכולתם ואת החרטום החותך נתיבו בתוך משא המים האפלים.
בשעה שתיים לאחר חצות, בהגיע הרוח לשיאה, נקרע אחד מיתרי המפרש הראשי. מיד הוזעקו האנשים לסיפון כדי להוריד את המפרש לבל ייקרע. הבחורים נחלצו מתוך משכביהם וזינקו לסיפון מבעד לפתחים. הורדת המפרש, שהיא בדרך כלל עבודה לא קלה, נעשתה עתה למרות התנאים הקשים במהירות ובזריזות רבה. המשכנו להפליג בעזרת שני מפרשים בלבד: האחורי והקדמי ביותר (השלוח).
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. לפי החישובים שלנו היה עלינו להבחין כבר בנצנוצי המגדלור שבכף כיטי (צפונה ללימסול). ואכן כך היה. כעבור זמן מה הבחנו בין הגלים בנצנוציו של המגדלור. התקרבנו יותר לחוף, והגדרנו את מקומנו על המפה. הרוח שככה במקצת. סימנו את הקורס החדש ופנינו לעבר לימסול.
בבוקר הבחנו מבעד משקפות בדמותה הלבנה של "קדמה", שעגנה בלימסול. בין עובדיה נמצאים חברינו, בוגרי בית הספר הימי ממחזורים מוקדמים ומאוחרים יותר. עם היכנסנו למפרץ, החלפנו את הברכות בדרך המקובלת על ידי הורדת הדגלים והרמתם. לאחר שהשלכנו עוגן בקרבתה, הגיעו ב"כ השלטונות ובדקו את הניירות שלנו. בתחילה לא הרשו לנו לעלות אל החוף, מאחר שלא היו בידינו תעודות על זריקות נגד דבר, אולם אחרי משא ומתן והשתדלות נתנו לנו לרדת. חלקנו את אנשינו לשתי קבוצות: האחת נשארה בספינה, כי הרוח היתה חזקה וצריך היה להיות מוכנים לכל מקרה, והשניה התכוננה לרדת לחוף בסירת־המנוע, אשר "ולדורה" נושאת על סיפונה. ברגע שעמדה הקבוצה לרדת לסירת המוטור החלו העוגנים של שתי ספינות מפרש גדולות, שעגנו בקרבת מקום, להגרר על פני קרקע הים והספינות התקרבו אלינו במהירות רבה. היתה סכנה, כי הן תתנגשנה בנו. כדי למנוע את הסכנה הנענו את המנוע והיינו מוכנים לכל תמרון שיידרש. אחת הספינות עברה קרוב מאד לידינו והמשיכה להגרר. השניה זרקה את עוגנה השני ונעצרה במרחק קטן מאתנו. כאשר מחינו בפני האחראי על המפרשים על אי זהירותו, אמר לנו: "אין זו אשמתנו, אשמת אלהים היא". לא היתה לנו כל דרך אחרת, אלא להרים את העוגן שלנו, להתרחק מהמקום ולעגון שנית. אך בשעת הרמת העוגן התברר, כי המפרשיה זרקה את העוגן שלה על העוגן שלנו, כך שהעוגן שלנו הרים אתו את שרשרת העוגן של המפרשיה. השתחררנו ממנה בזהירות של בקיאים.
…למחרת (יום א') שקטה הרוח. מזג האוויר השתפר, והבחורים נסעו לטיול בהרים. כל משרדי הנמל והחנויות היו סגורים כל אותו היום, ולא יכולנו להצטייד במזון ודלק ולסדר את התעודות הדרושות להמשך ההפלגה. נאלצנו לחכות. אולם גם למחרת היום (יום ב') לא יכולנו לצאת לדרך, מאחר שהרוח נתגברה שוב ונשבה מנגד לכיוון נסיעתנו. ניצלנו את הזמן הפנוי לקניית מזון ודלק ולתיקונים שונים במפרשים ובספינה. אחרי סידור התעודות הדרושות בנמל יצאנו לדרך ביום ג'. במשך ימי שהותנו בלימסול וגם בטיולים שערכנו נהנינו מיחס אדיב של השלטונות ותושבי המקום.
יצאנו בשעה שתיים אחר הצהרים. הרוח הייתה נגדית, ונאלצנו להתקדם בעזרת המנוע. בתוך המפרץ היה הים שקט והרוח נשבה ברכות, אך בים הפתוח התגברה הרוח והגלים נזדעפו, התקדמנו לאט מול הרוח המערבית־צפון מערבית שנתחזקה והלכה בהדרגה. ללכת מול הרוח פירושו ללכת גם מול הגלים, לכן היה החרטום נתקע בגלים לאחר ירידה חזקה, והמים השוצפים הציפו את הסיפון לכל אורכו.
כך עבר עלינו כל אותו יום. בלילה עמדו אנשי המשמרת ערים במקומם, וקרעו את עיניהם מול האפלה. מדי פעם בפעם היה צריך להזמין את כל האנשים, כדי להוריד מפרש שאירעה לו תקלה ולהעלותו חזרה ולקשור את כל הדברים הניתנים לטלטול על הסיפון, לבל יישטפו וייטרפו על ידי הגלים. המשמרות הוגברו, והאחראים לספינה נמצאו משך כל הזמן על הסיפון. סדר החיים בספינה הופרע.
קושי מיוחד גרם האוכל. בדרך כלל מצויד תא המטבח המיוחד שבספינתנו בתנור משוכלל המוסק בפחם, שאפשר לבשל בו וגם לאפות. לא השתמשנו בו, כי עליו להיות מוסק במשך 24 שעות ביממה, והחום הרב השופע ממנו רק הגביר את הלהט והמחנק בספינה. במקום תנור השתמשנו אפוא בפרימוסים.
בימים הראשונים, כשמזג האוויר היה נוח, בישלנו מרק ובשר שהיו שמורים במקרר, והארוחות היו ממש כיד המלך. אך בגבור הסערה קשה היה לבשל בצורה כזאת, מאחר שהסירים וכל יתר הכלים שעל גבי הפרימוסים החליקו עם הטלטולים ונפלו. התחכמנו וקשרנו את הסירים בסידורי פטנטים מקוריים עד שהים נואש והניח לנו להשלים את הארוחה.
אולם המצב הלך ו"נזדפת", כאשר באחת מחבטות הרוח נקרע החלוץ (מפרש קדמי) והיה הכרח להורידו. כיוון שהורדנו אותו, הופרע איזון יתר המפרשים, דבר שהקשה מאוד על השליטה בהגה. במשך כל אותו יום (יום ד') ובלילה שלאחריו הפלגנו בים הפתוח ולא ראינו לא חוף ולא כלי שיט כל שהוא. ים ושמים ואנחנו.
ביום ה' היה מזג האוויר קשה. מדי פעם בפעם היה נקרע אחד החבלים, וכל האנשים היו מוזעקים לסיפון כדי לתקנו ולהחליפו. אוצר החבלים שנמצא ברזרבה הלך ואזל. ההתאמצות המתמדת התישה את כוחות הבחורים, ומה גם שלא לכולם היה תיאבון לאכול… הגלים לא פסקו לטלטל את הספינה לגברים, לעומקים ולצדדים.
בשעות אחר הצהרים הבחנו מבעד לערפל בשרטוטי יבשה. זיהינו את המקום כקטע מכף קלדוניה שבחוף התורכי. הרוח התגברה בינתיים, והגלים הלכו וגבהו. התקרבנו במהירות רבה לעבר החוף, ולפנות ערב כבר היינו בקרבתו. החוף במקום זה היה תלול מאוד, ומתוך שצף גלי החוף הזדקפו צוקים גבוהים וחדים שהטילו אימה. כל הסביבה נראתה חשופה ושוממה. סימן החיים היחיד היו השחפים המרובים, אשר קיננו בין הצוקים. על רקע הצוקים השחורים בלט מאוד בניינו הלבן של המגדלור, שנזדקר כאצבע מול השמיים.
עם חשכה, כשהתקרבנו לחוף, החל להתרופף אחד החבלים של המפרש הראשי. בדאגה רבה עקבנו אחריו עד שנקרע, והמפרש נשמט על הסיפון. כל האנשים עלו מיד על המפרש, קיפלו אותו וקשרו אותו כהוגן לבל ייסחף מהסיפון על ידי הגלים. במצב זה אי אפשר היה להמשיך בהפלגה. החלטנו לחפש מקלט בחיקו של החוף או מאחורי אחד הצוקים. התנענו את המנוע ומיהרנו להגיע למקום המקלט, כששני מגדלי־אור משמשים לנו כנקודות אחיזה לכיוון דרכנו. התרחקנו מעט מהחוף לבל נעלה על שרטון או נתרסק על אחד הצוקים.
עם התקרבנו למקום שבו בחרנו למסתור פסקה הרוח המערבית, ומיד החלה נושבת רוח מזרחית חזקה. נאלצנו לחזור ולצאת לים הפתוח ולפנות מערבה לעבר המטרה. אך יצאנו לים הפתוח, נתקענו למערבולת גלים. מצד החרטום תקפו אותנו גלי הרוח המערבית החזקה, שנשבה לפני כן, ומצד הירכתיים התדפקו בנו גלי הרוח המזרחית שהלכה הלוך וגבור.
בשעה שהחרטום התרומם על גל שבא ממערב, נחבטו הירכתיים חבטה חזקה מאוד מגל שני שבא מאחור. החבטות זעזעו את הספינה כולה, ורק כאן נוכחנו לדעת עד כמה יציבה הספינה ועד כמה היא יכולה לעמוד בפני הגלים והסערות.
המשכנו את דרכנו לעבר רודוס. בשעה מאוחרת בלילה נקרע המפרש הקדמי השני (השלוח), הקשור בקצה כלונס החרטום. היה הכרח להסירו. אחד הבחורים נשלח לפתוח את חיבור המפרש שבקצה השלוח, כשהוא חגור חגורת הצלה וקשור במותניו לחבל. גלי הים היו חזקים כל כך, שמדי פעם היה החרטום ויחד אתו הבחור הצמוד לקצה השלוחה שוקעים מתחת לפני המים ועולים שוב לגובה רב. למרות הסכנה שבדבר מילא הבחור את תפקידו באומץ רב ובהצלחה רבה. המפרש הותר, הוכנס לספינה וקופל כראוי. לאחר שהורדנו גם את המפרש הזה, המשיכה הספינה להפליג ברוח המזרחית רק עם המפרש האחורי היחיד, שצומצם וקופל עד מחציתו.
בצורה זו התקדמנו במשך כל הלילה, ולפנות בוקר הגענו לכף טוגבורן, מרחק שבעים מיל מזרחה מרודוס.
עם האר היום (יום ו'), שוב החלה נושבת רוח נגדית חזקה שהלכה וגברה מרגע לרגע. ברוח כזו לא יכולנו להפליג רק עם מפרש אחורי. לא הייתה דרך אחרת, אלא להוציא מהמחסן את שלוח הסערה, להרימו בחרטום ולהפליג נגד הרוח. בגלל הגלים והרוח החזקה לא הצלחנו להתקדם, והספינה רק סטתה הצדה. והרוח, כלהכעיס, גברה והלכה, הגלים החלו להציף את הספינה, ולאט לאט התחלנו לאבד את השליטה עליה.
למרות המצב הקשה חשבנו בכל זאת להמשיך ולחכות עד שהסערה תיחלש. הסיפון היה במשך כל הזמן מוצף מים, הגלים באו עלינו בדחיפות רבה, והמים שהיו על הסיפון לא הספיקו לצאת מהחורים שבדפנות. גם הדלק והמזון שהיו איתנו אזלו והלכו. התנענו את המנוע וניסינו להתקדם בעזרתו, אולם גם דבר זה לא עלה בידינו. ראינו שבצורה כזו אין כל אפשרות להמשיך בהפלגה. הברירה שהייתה לפנינו: לחזור כמאה מילין ולהסתתר במקום שנקבע בערב הקודם, או להפנות את הספינה ולחזור ארצה, כשאנו נדחפים מאחור על ידי הגלים והרוח. קראתי להתייעצות את הקצינים והאחראים על המשמרות. ידענו, שאם ייקרע לנו עוד מפרש אחד או חבל חיוני, נמצא במצב קשה. החלטנו לחזור. החלטה זו, אם כי גרמה לבחורינו אכזבה, נתקבלה על ידי כולם מתוך הבנת המצב. כולם היו עייפים מאוד מהעבודה המאומצת ומחוסר שינה.
סובבנו את הספינה, הורדנו את שלוח הסערה, והתחלנו להפליג עם הרוח. הגלים היו חזקים מאוד. הים היה לבן מקצף, וסיפון הספינה נשטף מדי פעם בגלים שרדפו אחרינו מאחור ומהצדדים. נהיגת הספינה במצב זה קשה מאוד ודורשת אימון רב, ולכן נבחרו כהגאים רק הבחורים המנוסים ביותר, שהתחלפו ביניהם במשך כל הזמן. שאר הבחורים מילאו תפקידי תצפית ועזרה. הסערה נמשכה במשך כל היום (יום ו') וכל הלילה. התקדמנו במהירות של 8 קשרים.
בשבת בבוקר הבחנו בחופי קפריסין. הרוח נחלשה במקצת, והמשכנו בדרכנו. במוצאי שבת נחלשה הרוח מאוד. תיקנו את המפרשים, הרימונו את המערך כולו, והספינה החליקה בשקט ובנחת על פני המים. היה זה הלילה הראשון שבו יכולנו לעצום עין ולנוח מנוחה שלמה. ביום ראשון בבוקר פסקה הרוח לגמרי והים שקט. שוב התנענו את המנוע והתקדמנו בעזרתו. ביום שני לפנות ערב (ב־8 באוגוסט) נכנסנו לנמל חיפה.
אם כי לא הצלחנו להגיע למטרתנו – האי רודוס – היתה להפלגה זו חשיבות רבה. הבחורים עמדו בניסיון של הפלגה במזג אוויר קשה, ניסיון שאינו מזדמן בכל הפלגה אחרת.
"ים", גליונות החבל הימי לישראל, חוברת כ"ט, אוקטובר 1947, עמ' 14-12. העתק דיגיטלי באתר "שפת הים".
[…]
„וואלדורה“, ספינת האימונים של בית הספר הימי בחיפה, תפליג ביום ג' לבירות, לשם ניקוי כללי. לאחר שובה לחיפה תפליג דרך קפריסין לסיור לימוד לרודוס שיימשך כ-3 שבועות.
"הארץ", שנה כ"ט, מס' 8495, 11 באוגוסט 1947, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
ימים אחדים לפני החג חזרה מהפלגתה ספינת־האמונים של בית הספר הימי בחיפה לאחר שעשתה בים 12 ימים ועברה 1300 קילומטר. בהפלגה השתתפו 11 תלמידים – שייטים ומכונאים מכיתות ב' וג' של בית הספר – בפיקודם של מדריכי בית הספר ה"ה ש. טנקוס וי. אגייב. מטרת ההפלגה היתה האי רודוס, אולם עקב הסערה הגדולה אשר התחוללה בים נאלצה הספינה לחזור כשהמרחק בינה ובין המטרה רק 70 קילומטר. לתלמידי בית הספר אשר יצאו ב„וולדורה“ להפלגת אמונים היתה זאת חוויה גדולה כאשר בנמל לימסול שבקפריסין פגשו ב„קדמה“. על חבר העובדים של „קדמה“ נמנים בוגרי בית הספר הימי אף הם, ובוגרי המחזור האחרון עובדים בה בתור קדטים. שתי האניות החליפו ביניהן את הברכות המקובלות.
אחדים מהתלמידים אשר הפליגו ב„וולדורה“ היתה זו בשבילם הפלגתם הארוכה הראשונה והם רכשו בה נסיון מעשי רב. גם הספינה – אשר נרכשה בשנה שעברה על ידי החבל הימי לישראל והעמדה על ידו לרשות בית הספר – עמדה בנסיון.
„וולדורה“ היא ספינת מפרשים ומנוע. ארכה 80 רגל, רחבה – 78 ועמקה 14 רגל. מהירותה ברוח מצויה – 14 קשר ובעבודת המנוע – 6. מאז נכנסה לשירות בית הספר נערכו בה כמה הפלגות לקפריסין ולסוריה.
"הצֹפה", שנה עשירית, מס' 2957, 22 בספטמבר 1947, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
תחילתו של הסיפור – בתקופת המעפילים לארץ, עשרות יהודים מעונים מכל ארצות אירופה נצטופפו יחדיו באותה ספינת נהר רעועה, בת 400 הטון, שיצאה לעת בלותה בפעם הראשונה לים הגדול והפליגה תחת ענני סופת המלחמה המתחשרים בשמי אירופה, אל חופה הנכסף של ארץ ישראל. לאחר שהפליטים נאסרים במחנה, מחרימה הממשלה את הספינה, כרגיל בימים ההם, ולבסוף עומדת הספינה למכירה פומבית. איש לא רצה בה, באותו שלד מתנוון ומרקיב, עד שחברת „עתיד“ העברית קנתה אותה בלא מחיר. ארך הויכוח אם לפרקה לגרוטאות או לנסות ולתקנה, עד שניצחה הדעה האחרונה, ו„עליזה“, ספינה עברית אחרת, סחבה את „אנית הגרוטאות“ לאלכסנדריה, ושמה הצליחו להתקינה לשירות מחודש.
בינתים נכנסת איטליה למלחמה ו„ענתר“ – זה שמה החדש של הספינה – יוצאת אל גלי הים ופותחת בקריאֵרה המלחמתית הקצרה והחשובה שלה. שלטונות הצי הבריטי החרימו כידוע לשירות המלחמתי את האניות הארצישראליות, אבל מ„ענתר“ הזעירה ה„זוחלת“ רק 6 קשרים בשעה, לא יכלו להפיק תועלת רבה והשאירוה בשירות החברה היהודית. ובימים הקשים ההם, כששיירות בריטיות עוד לא אורגנו להפליג בים התיכון, היתה הספינה היהודית הזאת היחידה שהעיזה להפליג באופן חפשי במזרח הים התיכון, והיתה יוצאת ונכנסת בנמלי הארץ, נושאת מטענים שונים. ודווקא משום כך, ומשום היותה אנית־משא זעירה, כמעט לא נראית, יכלה לשמש לתפקידים כה גדולים בערכם, למטרות שהגשמתן היתה צריכה להיות סודיות שבסודיות והסוואה שבהסוואה.
יום אחד עלו באחד מנמלי הארץ שני אנשים על סיפון האניה הקטנה. האחד היה במדי בריגאדיר בריטי, השני היה אדם לבוש אזרחית שהרכיב משקפים ודיבר יוגוסלאווית. רק רב החובל של האניה ידע כי שם האיש דראגה מיכאילוביץ'. ורק אחר כך, כשנתפרסם שמו ברחבי תבל, ידעו כי יצא בספינה היהודית מן המזרח לאחר פגישה עם המלך פטר והשלטונות הבריטיים, כדי לעורר את תנועת הצ'אֵטניקים ביוגוסלאוויה.
בנסיעה שניה, והפעם מטורקיה לארץ ישראל, אחר כניסת הגרמנים ליון, העלתה האניה אליה עשרות דיפלומאטים בני אומות שונות של הברית אבל רובם יונים שהצליחו להמלט מארצותיהם הנכבשות עם משפחותיהם. ביניהם היה קוצי'אס, מי שהיה סגן ראש הממשלה ואחר כך ראש עירית אתונא, וסיפרו, מיניסטר הספנות היוני. בלי סירות הצלה ובתנאי צפיפות איומים הפליגה האניה. לפני צאתה נאספו הנוסעים על הסיפון וּואלטאֵר דאלמאן, אותו בחור ארצישראלי שעלה מגרמניה ב-1933 והיה עתה „הקצין הראשון“ באניה, נאם לפניהם קצרות: – היונים, אמר, עשו ככל אשר יכלו למען יהודי ארצם. לעם היהודי זכרון טוב. והוא אינו שוכח את ידידיו. אתם נמצאים באניה שהיתה אנית גולים ואנו מבינים ללבכם. שמחים אנו, שביכולתנו להביאכם לחוף מבטחים שמשם תוכלו להמשיך בהתנגדותכם לאויב המשותף. – הקצינים והמלחים היהודים פינו את מטותיהם לנשים ולילדים היונים, והם עצמם, עם השאר, ישנו תחת כיפת השמים, על הסיפון.
מיד אחר כך מיהרה הספינה לחזור אל שולי הבאלקאן הנכבש להמשיך בתפקידה החשוב. הפעם נפגשה, בין היתר, באנית טיול קטנה שהצליחה לברוח מיון. ממנה עלה על הסיפון אדם נמוך קומה וזריז. זה היה הדימרא להצי וולגאריס, והוא ריפובליקאי אז, כלומר איש האופוזיציה, למשטר המלך, כיום – ראש הממשלה היוונית החדשה. לאחר ימים מספר, כשהגיע בשלום לחוף הארץ (והתארח כמה זמן במלון „ציון“ בחיפה לפני צאתו לשירות מחדש) שלח מכתב תודה לחברת „עתיד“ על היחס הנהדר שגילו כלפיו אנשי „ענתר“. כשנפרד מאנשי האניה אמר להם כאיש ים ותיק לימאים: „אנו עוד ניפגש! רק „טורא בטורא לא פגע!“ – „ואמנם, יכולים אנו להיות בטוחים שבראש הממשלה היונית עומד כעת ידיד גדול ליהודים ולישוב“ אומר לי דאלמאן, אותו „קצין ראשון“ ב„ענתר“ ואחד הקצינים הארצישראליים הגבוהים שבצי הבריטי.
– „ומה עלתה לה בסופה של „ענתר“?“ אני שואל. על זאת עונה לי קצין עברי אחר, שנמצא על סיפונה של „ענתר“ באותו לילה גורלי.
– „זה היה בדיוק בערב ראש השנה שלנו… המערכה השתוללה בסוריה ובלבנון ו„ענתר“ היתה מפליגה כ־30 ק"מ מבירות כשלפתע קלט המשמר את רחש המקלע החולף ליד דפנות האניה. 4 מקלעים שלחה צוללת האויב באניה ולא פגעה“…
– „זו היתה בודאי צוללת איטלקית“ – אני מעיר, והוא מחייך לאות חיוב.
„לאחר זאת עלתה הצוללת על פני המים, חגה בזהירות מסביב ורק משלא נתקלה בהתנגדות מצד „ענתר“ שהיתה כמעט בלתי מזויינת העיזה להתקרב וירתה באניה בתותחה. מאחר ששוב לא פגעה, התקרבה עוד יותר ואנשיה קראו למלחי „ענתר“ לעזוב את הספינה. שוב שולח מקלע באניה. המקלע כמעט פגע בסירת ההצלה שאליה ירדו האנשים, אבל לא באניה. אז תקפו אותה בתותח והעלוה באש“.
לאור ספינתם הבוערת חתרו אנשי „ענתר“ ממנה 10 שעות, עד שספינת מפרש סורית העלתם והביאתם לצור, ומשם יצאו לחיפה.
כיום מפוזרים אנשי „ענתר“ בספינות רבות ועל פני ימים רבים בכל קצווי תבל ותורמים את תרומתם האלמונית למאמץ הנצחון. הדברים אמורים, כמובן, באלה שנשארו בחיים… כי חלק ניכר מאנשי הים העבריים שילם את המחיר היקר ביותר במלחמה. ליפשיץ, יאסה, פריגאֵל, מאנשי „ענתר“, טבעו בינתים, האחד בספינה נורווגית, שנים בספינות ארץ ישראליות. מ„הר ציון“ עד „חנה“ שטובעה ליד טוברוק ו„לילי“ נמשכת שרשרת ההקרבה של הימאות היהודית במלחמה נגד היטלר.
העשן עלה ממקטרות קציני־הים העבריים… הם ישבו בבית הקפה על סף הגלים שלחכו את חוף העיר העברית שלהם. כמעט שנה עברה מאז היו כאן בחופשתם האחרונה. מחר הם חוזרים אל הים ובלבם התקוה הרמה לימאות העברית שאותה הם מקימים היום בעמלם ובקרבנותיהם, – חלוצי העתיד.
אריה גלבלום
"הארץ", שנה כ"ז, מס' 7785, 13 באפריל 1945, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
[…]
הוקם על ידי החבל הימי לישראל. המטרה: להקנות ידיעות לחברים שהחליטו לקשור עתידם במקצועות הים. החוג יקיים הרצאות של מומחים בגיאוגרפיה כלכלית, תורת הסחורות, המסחר בימים, הספנות בעולם, התחבורה בים ובנהרות, למוד הספינה, נמלים, מסחר וחוק ימי, וביחוד – בירור בעיות הספנות העברית בארץ. יהיה גם מועדון וספריה, ויערכו בקורים משותפים בנמלים, באניות ובמספנות. סדרת ההרצאות כבר מתחילה. הרשמה במשרדי החבל הימי לישראל, רח' אחד העם 15 (טלפון 2437).
"דבר", שנה עשרים, מס' 5978, 12 במרץ 1945, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
קפטן נ. מ. פ. קורבט המפקד החדש על נמלי מזרח הים התיכון (שבא במקום קפטן לדקר) קבל תחת חסותו את בית „יורדי־ים“ בחיפה. הקפטן קורבט הודיע זאת אתמול בדברי תודתו על קבלת הפנים שערך לו החי"ל בבית „יורדי ים“. במסיבה השתתפו מנכבדי וראשי הצבור העברי והשלטונות ובכללם מושל מחוז חיפה מר לאו, יו"ר החבל הימי לישראל הארצי מר טולקובסקי, קציני המחוז מר י. ברגמן וד. לבהר, מנהל המחלקה הימית שליד הסוכנות ד"ר וידרא, סגן יו"ר הקהלה מר בר־רב האי, יו"ר ועד הדר הכרמל מר ש. פרידלנד, קצינים גבוהים של הצי המלכותי ועסקנים הקשורים לעניני ימאות וימאות עברית בפרט. במסיבה שעברה בלבביות רבה, קידם מר טולקוסקי בברכה את המפקד הימי החדש וסיפר לו בקיצור על החי"ל ובית „יורדי־ים“. קפטן קורבט בתשובתו אמר, כי הקפטן לידקר כבר סיפר לו על „הבית“ והימאים העברים והוא רואה כבוד לעצמו להיות פטרון במקומו של קפטן לידקר. בהדגישו יחד עם זאת כי הימים השתנו ובעתיד הקרוב עומד הצי המלכותי לסיים את פעולותיו באיזור הים התיכון ולמסור את מקום הבכורה על הים לצי המסחרי של ימי שלום.
"הבֹקר", שנה י', מס' 2967, 3 באוגוסט 1945, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
משנבנתה ספינת־הטיול „וואלדורה“ לפני 43 שנה לפי הזמנת עשיר אנגלי, נ. ס. ריס, לא היה יכול איש לנחש, שעתידה היא לשמש פעם ספינת אימונים לבית ספר ימי עברי בחיפה. בשעה שנבנתה הותאמה לצרכי בעליה ודרישותיו – ספינת־טיול מרבה עונג למשפחת העשיר בצאתה בימי חופשה למרחבי ים. בחזית הקדמית נבנו בה טרקלין קטן, תאי לינה לכמה אנשים, הותקן מטבח מושלם המוסק בפחם, והוקצה אולם מיוחד לספריה ימאית מובחרת. גם לחבר עובדי האניה נבנו תאים בירכתי הספינה.
היתה זו בעיקר ספינת מיפרשים, אם כי צויידה גם במנוע בן 50 כוחות סוס. שני תרנים קבועים קבועים בסיפונה, והם הנושאים את המיפרשים בשעה שהספינה מפליגה ללב־ים והרוח הנושבת רצויה. על כן נקראת הספינה דו־תרנית. רק בשעה שאין רוח נושבת, והכרח להגיע לחוף בשעה קבועה, משתמשים גם במנוע. מלבד זה הועלה על הסיפון כלי־שיט נוסף, והיא – סירת מנוע מהירה, שאפשר להורידה הימה בכל שעה.
ספינה זו נבחרה על ידי הנהלת בית־הספר הימי בחיפה, לשמש ספינת אימונים לתלמידי מחלקת השיט. עד עתה הוכרחה מחלקת השיט להשתמש לצרכי אימונים בשביל התלמידים בספינות שכורות, ובעיקר בספינת המפרשים על שם ארלוזורוב, השייכת ל„הפועל“ חיפה. אמנם נמצאו אנשים נדיבי־לב באנגליה מטעם הועד הבריטי של החבל הימי לישראל ונדבו ספינת־אימונים בפרוס המלחמה. אלא שזו לא הגיעה לבית הספר בחיפה בגלל המצב שנתהווה והסכנה מפני הצוללות הגרמניות. גם עתה אין להשתמש בספינה זו מפני קלקולים שבה.
באו מומחים, ובהם בודאי גם מנהל מחלקת השיט של בית הספר הימי, הקומאנדור מילר, והמליצו על רכישת „וואלדורה“, שהיא ספינה אידיאלית לצרכי אימונים של קאדאֵטים ימאים. נמנו כל סגולותיה: בית־קיבולה 106 טונות, בנוייה עץ ותחתיתה מצופה פח נחושת, ארכה 27 מטר, רחבה כ־6 מטרים ועמקה כ־4 מטרים. יש לה מערכת מיפרשים מתאימה למהירות של 18 קשרים בשעה, מנוע בן 50 כחות סוס, סירת מנוע המונעת בבאֵנזין ועוד סירת הצלה נוספת.
חבל שלא ראיתי ספינה זו בכל הודה והדרה, כשמיפרשיה כולם מנופחים ברוח, והיא שטה על פני מים רבים. נאלצתי להסתפק בצילום בלבד, שנדפס בירחון „ים“ ונעזרתי בזכרון ספינות־השיט השונות שראיתי בימי חלדי, מיעוטן במציאות ורובן על בד־הקולנוע. „וואלדורה“ נתגלתה לפני בימה של תל אביב לאחר שניגשנו אליה בסירת־המנוע של „אוצר מפעלי ים“, והיא תופסת רק מקום מועט על גבי המים הרבים שמסביב. היא התנועעה על גבי הגלים השקטים תנועות לרוחב ולאורך, וקיבלה בסרבנות גלויה את הסירה המתקרבת, עלתה וירדה ורק במאמצים משותפים, של נערי הספינה ושל נווט סירת המנוע, הצלחנו להתקרב כדי קפיצה זריזה על סיפונה בעזרת זרוע מושטת מ„וואלדורה“.
והקומנדור מילר, מנהל מחלקת השיט של בית הספר הימי בחיפה, קבל אותנו בסבר פנים נאות. קצין־צי בריטי מקצועי הגיע עוד לפני המלחמה לבית הספר, ולאחר שנעדר במשך כל ימי המלחמה חזר (הוא שרת בשירותים שונים בימי המלחמה, ובסופה שט במימי האוקינוס השקט או ההודי וזכה, שכמה יחידות צי יפניות נכנעו לידו), והוא המשמש גם רב־חובל של ספינה זו. עברית אינו מדבר, אך יודע הוא ובקיא בשאיפותיו הימיות של הישוב. הוא גם מזכיר כמי שזכות בידו, שאף הוא היה פעם עולה לא־ליגאלי בארץ־ישראל – במשך שעה וחצי. והדבר היה לפני 8 שנים.
והוא גם הסביר בקצור לשם מה משתמשים דוקא ספינת מיפרשים כספינת אימונים לתלמידי, בשעה שהתנועה בים היא תנועה של קיטור ודיזאֵל. הדבר פשוט ביותר: על התלמיד לדעת כיצד לנהוג בשעה של סכנה. אמנם, להלכה אך מיותרים הם המיפרשים, אך מה יעשה אדם, כשספינתו מטורפת והוא נשאר לבדו בלב ים ורק סירה קטנה לרשותו? או כיצד ינהג בשעה שהמנוע בספינה שלו יתקלקל, או תקרה תקלה אחרת לאניה, ואפשר יהיה להשתמש רק במיפרשים בלבד? על התלמיד להתאמן כהלכה בכל תורת השיט, שהיא מורשת ימים קדומים ביותר. ואין בצירוף זה של ספינת מיפרשים, ולה גם מנוע גדול, ללימוד המקצוע הימאי כהלכה.
על התורן הגבוה של הספינה התנוסס דגלו של החבל־הימי־לישראל, ובירכתי הספינה דגלה הימי של ממשלת ארץ־ישראל – מטלית אדומה, ובקצה העליון הדגל הבריטי. תלמידי הספינה וקציניה העברים עמדו ערוכים בשורה רגילה בקצה הסיפון. חבושים כובעים לבנים ולבושם חאקי. הם התנדנדו עם תנודות הספינה הקלה ברוח הערב. הם מילאו את הפקודות, שניתנו להם, ולאחר הטכס הקצר פשטו על פני הסיפון ודאגו לקבלת האורחים הנאה, שהיא מסורת ימאים וותיקים.
והצצתי לתוך התאים שבתחתית הספינה (תחתית בעומק של 4 מטרים אינה אלא מליצה). קודם – הכניסה הנאה לתוך הטרקלין, המרופד ריפוד בעל צבעים נעימים לעין וכורסות וספה רכה לישיבה. ואחר כך – התא המיוחד לרב־החובל ולקצינים. יש מקום ל־6 קצינים של הספינה בתאים שבמרכז. ואף תא מיוחד הוקצה לנשים. הציוד הכללי הוא מן הטוב והמועיל. האוורור כלפי מעלה הוא באשנבים מונעים מבפנים. תאי השיכון של התלמידים הם בחלק הקידמי של הספינה, דרגשים כמקובל מאז ומקדם בכלי שיט. שאלתי לסידורים הכלליים, והשיבו לי – אין על מה להתלונן. התלמידים כולם בחורים בגיל 18–20 שנה, תואמי קומה, גופם איתן ולאחדים מהם אף שפמים דקים מסתלסלים, נוסח יורדי־ים, על שפתותיהם העליונות. ההתנהגות כלפי הבאים מנומסת־אדיבה.
תלמידים אלה אינם הראשונים, שיצאו מבית הספר, ועתה הם משרתים במקומות שונים באניות. הנה אחד ממסיימי בית־הספר הוא מהנדס ראשי באניה אמריקאית בת 12,000 טון, המהלכת במזרח הרחוק. אחרים משמשים כקצינים באניות־סוחר שונות. בימי המלחמה הצטיינו רבים ממסיימי בית הספר באניות מובילות הספקה, ואף זכו לאותות הצטיינות. הנה כיצד רואה הקומאנדור מילר את בעית ההכשרה של צעירים מישראל לתפקידי ימאות: „רבים בעולם מצפים בכליון עינים למסיימי בית־ספרנו. מחכים גם לאניות עבריות, שבחורים אלה ינהגו“.
ובחורים אלה נוהגים בספינות. ואף זו ספינת המנוע „וואלדורה“ מנוהגת על ידם. היתה הפלגה ראשונה שלה מנמל אלכסנדריה לארץ ישראל, וכולם עמדו בה כהלכה. הנה הם מהלכים ברגל איתנה על סיפון „וואלדורה“ המתנועעת מתחת לרגלי וגורמת לסחרור ראש. הם הימאים הצעירים האלה, אין ספק, שיזכו לנהג בספינות עבריות, שנמל מוצאן חיפה ותל־אביב, ברחבי ימים ואוקינוסים.
פ. עזאי
"הארץ", שנה כ"ט, מס' 8240, 11 באוקטובר 1946, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בכינוס הדייגים העבריים שהתקיים בחיפה בשבת שעברה, לא הזכירו את יוזמיו הראשונים של מפעל זה – את בית"ר, אשר הקימה עוד לפני שנים את בית הספר הראשון לדייגים עבריים בציוויטבקיה שבאיטליה. אין פלא, משום שאפילו בחגיגות הגדודים אין מזכירים את זאב ז'בוטינסקי יוצרם. הרי כינוס הדייגים הזה נערך על ידי „ההסתדרות“ בחסותה של הסוכנות.
אבל אנו גאים שההתחלה להכנסת מקצוע הדייגות בארץ ישראל נעשתה על ידי תלמידיו של ז'בוטינסקי. הנוער הבית"רי היה הראשון שהביא לרחוב את רעיון כיבוש הים העברי, ורודי-הגל הראשונים במולדת המחודשת היו צעירים לאומיים. עוד לפני שנים ארוכות נשמעו מעל במה של תנועת ז'בוטינסקי הרעיונות על חידוש המסורת הימית של הגזע העברי העתיק. שם דובר על האפשרויות הכלכליות הענקיות הגלומות בניצול הים, שעם ישראל ישכון על חופיו. הודגשה התכיפות באימונם של מלחים עבריים וביצירת חברות לאניות עבריות, כדי שבני ישראל עצמם יזכו להעלות את אחיהם מן הגולה למולדת, המחכה להם. באותות ובמספרים צויין בכינוסי בית"ר העולמיים, כי חברות זרות, ואף עוינות את מפעל התחיה שלנו, צוברות מיליונים מהעברת מהגרים לארץ-ישראל, ושם עמדו על הצורך שאמצעי-תחבורה חשוב זה יימצא בידינו עצמנו.
כשנגשו ז'בוטינסקי ותלמידיו לממש את הרעיון הזה ונפתח בית ספר ימי ונרכשה אנית לימודים, הובנה באותה שעה חשיבותו של מקצוע הדיוג העברי והמחלקה הימית של בית"ר רכשה עוד בשנת 1936 סירות-דיוג ובבית הספר הימי שלה נפתחה סקציה לדייגות. כי המורה שראה בחזונו את עתיד המולדת וקבע את דרכי התפתחותה – הדגיש את ערכם של רודים בגלים, אשר יוציאו דגים מן הים, יספקו מצרך חיוני של מזון לאוכלוסין ויקיימו מקור פרנסה למשפחות רבות. בדברו על האפשרויות לקליטת אוכלוסיה גדולה בארץ ישראל, הדגיש ז'בוטינסקי תמיד את הסיכויים הבלתי מוגבלים אשר יפתחו להמוני נוער עברי מניצול מרחבי הים ואוצרותיו, והוא היפנה את תלמידיו להתאמן במקצוע זה, ובו היו הבית"רים חלוצים.
אנו שמחים, שעוד אחד מחזונותיו של זאב ז'בוטינסקי נתגשם וכבר זכינו למעמד של דייגים עבריים במולדת. ולבנו סמוך ובטוח, שכשם שהמציאות חייבה את חלוצי האומה להגשים הרבה מתורות ז'בוטינסקי מרצון או מאונס הפכו לנכסי צאן ברזל של העם העברי כולו – אם כי במאוחר – כן תיעשה דרכו לדרך הנוער והאומה על כל זרמיהם ומפלגותיהם.
מזכיר נשכחות
"המשקיף", שנה חמישית, מס' 1411, 2 בינואר 1944, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
