התלגרמות האחרונות

(אחרי חתימת הגליון)

[….]

פאָלא, 24 יוני (6 יולי) היום הורידו המימה את אנית המגדל „קראָנפרינץ רודאָלף“ לעיני הקיסר והנסיכים הגדולים קארל-לודוויג ופערדינאנד והנסיכה הגדולה מאריא-טהערעזיא אשר באה למלא מקום הקיסרית ולעמוד על הדוכן בהנתן שֵם לאניה. בענות הקיסר על דברי שר האניות שטערנעק, הוכיח עד כמה גדול ערך החגיגה הזאת לאניות המלחמה אשר לאויסטריה, ויאמר: „מי יתן ואנית המגדל החדשה הזאת תהיה גם היא לנו לברכה, ואם מלחמה תהיה לנו, אם יגזור ה', אז תנחיל אותנו גם היא כבוד ועוז נוסף על הכבוד והעוז אשר הנחילו אותנו אניותינו עד כה“. במכתב התעודה אשר נתן הקיסר על יד שטערנעק יביע את רגלי שמחתו ואת הכבוד אשר ירחש לכל אניות המלחמה אשר לאויסטריה.

---

"היום"(סנקט פטרבורג), שנה שניה, מס' 138, 7 ביולי 1887, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

פּעסט. לפני ימים מספר קרה מקרה כי על אנית קטור אשר הלכה מפאקש לעירנו פעסט, הלך איש אחד עם רעהו יחדו כה וכה על כל פתחי האניה. להאיש היה זקן גדול שירד על פי מדותיו, גם היה קורץ בעיניו ומולל ברגליו והתלחש מרגע לרגע עם רעהו הקטון ממנו. ראש החובל ראה כ"ז כן תמה, והנה שאל להאנשים אשר באניה, הכי תכירו את היהודי (רב החובל! אם חכם אתה לדעת דרך אניה בלב ים, מי נפח בקרבך רוח לדעת גם דרך גבר בעלמא מאיזה עם הוא? מי הגיד לך כי ערום אתה להכיר בפני איש מה היא דתו? המעריך) שם ההולך תמיד לחקור על פתחי הספינה? אבל האנשים השיבו לו, כי זר הוא בעיניהם. והוא חשב בלבו כי בטח איש יהודי הוא ומלא מרמות ותוך. אולם אחד מהמלחים ראה כי הלך האיש לסוך את רגליו ושב פתאום בלי זקן. אז ראו כלם כי באמת איש מרמה הוא, ונתנו פקודה לנער קטן להביט ולראות איה מקום שני החברים האלה בעת ירדו מהאניה ויבאו לעירנו, ויהי כן. הנער הלך אחריהם וראה כי הלכו אל בית אכסניא קטון ושם אכלו ושתו. הנער שב ויספר לראש המלחים את אשר ראה, והוא שלח אנשי החיל העומדים על משמרת המשפט, והם חקרו ודרשו ומצאו באמתחותיהם הרבה כלי נשק וסכינים,  והביאום אל בית המשפט, ושם נגלה כי הם נוצרים, והמה ראשי הרוצחים אשר הרגו כמה נפשות בארצנו ובקרב יעלה המות בחלונותיהם. וברוך אל עליון, כי אנו נקיים. והיה זה שלום.

---

"עברי אנכי", שנה שביעית, מס' 17, 2 ביוני 1871, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

המסע על הים.

ביום כז יולי באתי לנוי-יארק שלם ובלב שמח כי חסדי ד' לא עזבוני ותהי לי נסיעתי לענג, ואחד עשר יום על האניה כאחד עשר שעות היו לי. ככה נבלע זמני בענג אשר היה לי להשתומם אל מפעלי ד' בלב ימים ולהתבונן אל המחזות השונות והחדשות לי אשר התיצבו מול עיני. עת שקט הים ומימי תהום רבה כראי מוצק שכבו בערשם, השתעשעתי לראות את המון שרצי המים השונים למראיהם כמראה הקשת בענן, כל שרץ למינהו בערשו (שאלע) צבע תכלת ירקרק או אדמדם, עולה על פני המים ויורד לעומק מצולה לרוח חפצו, ויהיו למחזה מרהיב עינים, שמה התנינים הגדולים יצחקו יחד, ירדפו איש את רעהו וירעשו המים תחתיהם ויפלסו נתיב לבן במרוצתם, והנה התקצף האחד ויגיח ירדן מים אל פיהו להקיאו ברוגז וכעס בזרם עולה (פֿאָנטאן) שמים לכסות אור שמש (וכמו המדברים בד' תועה ישיתו בשמים פיהם) אך עמל לריק, וכל כחו להבל, כי המים כאשר עלו כן ירדו ברעש ומהומה ויכו על גב [?] קם. וירב כעסו כפלים ויחפוז זנבו ויכה בכח על פני תהום רבה להוציא רוחו על המים ויחתור מצולה להחבא כי יבוש על עמלו כי היה לריק. שמה המון צפרי המים ידאו אחרי האניה והיה כי יזרוק איש פסת לחם או תבשיל אל המים כלם ימהרו ויפלו עליו לבלענו, ויאבקו יחדיו ויהיו לצחוק ולשעשוע לאנשי האניה.

וכי ירעש הים ומימיו ירגזו יעלו הרים עדי ענני שמים ירדו בקעות אל חיק מצולה, והאניה תעל ותרד אתם גם תחצה אותם בראשה החד, מה ירומם אל על רוח איש מביט אל המחזות האלה ומה ירגז וירעד לבבו והד מחשבותיו אימה לפני האל הגדול המחולל גדולות, ותודה לשוכן שחקים אשר חלק בינה לאנוש דרך לבנות לו מכונות כאלה אשר גלי ים שאון משחק להנה. כי אם יגבה גל מים עד ראש התרן  וירט הדרך לפני האניה לאמר עד רגלי תבואי ולא תוסיפי כי כסה אכסה אותך ואת אנשיך אשר זדו לבא גבולי, האניה לא תחרד ולא תחת מגאונו כי תעוף אליו על כנפי גלגליה ובראשה תחתור ותחצה לבבו ותפלס נתיב לה ותתנער מרסיסים אשר נפלו עליה בנפול הגל הגדול, ותלך הלאה לסכל עצת זדון גל אחר. גם נלחמים גלים ומשברים לרדוף איש את אחיהו ולרוצץ איש ברעהו בשעון ורעש ויהי שאונם כקול תרועת מלחמה ודמות הרוח כהמון תופים אשר יריעו לנלחמים להכין מרוצתם ולצוות עליהם, התחזקו!"

על הספינה עברו כאלף נפש אדם מליווערפאָל לנוי-יאָרק. ומהם אך כשלשים אנשי המצב הטוב היו אשר שכנו בחדרי האניה (קאיוטע) וכל יתר ההמון בערשות אשר תחת המכסה שכנו, כי מבני דלת העם היו. האיש אשר לא יוכל להבין איככה גדלה המהומה בבוני המגדל עת נבלה שפתם, יוכל קל מהרה ללמוד זאת אם יותר כמוני אחד עשר יום על קרשי אניה אשר יותר מאלף נפש אדם מדברים איש איש שפה אחרת <?> שוועדיש, האללענדיש, אשכנזית, ענגליש, איטאליענוש וכל מיני פלאטדייש כלם למהומת דברים יתאחדו באזני שמ<?> ויהי חרש ואזנים לו ואלם ושפתו יודעת דבר דבר, המאכלים טובים <?> לנוסעים (פאסאזשירע) שלשה פעמים ביום. ואנשים עברים אשר בשר טרפה ודגים אסורים לא יאכלו לחיות על הלחם וחמאה גם משקה טהע וקאפפע אשר ינתנו בבקר ובערב, – ומלבד החום והצחנה בחדרים הקטנים אשר כחמשה עשר נפש ישנו בתוכם יחדיו בלילה אין לאיש דבר להתאונן על תלאות הדרך בנסעו באנית קיטור. – בשלשה הימים הראשונים לא יכולתי נשוא החום והצחנה בחדרי ואלך לשוח על המכסה כל הלילה, ואחרי זאת הצליח לי המקרה להודע אל שתי נשים כבודות מבנות צרפת אשר לא שמעו שפת ענגליש ואהי להן למתורגמן ולרע, ואמצא חן בעיני רב החובל וכל יתר נושאי משמרת האניה ויפצרו בי להותר אתם בחדרים המרוחים כל יתר ימי נסיעתנו, – ביום החמישי ללכתנו התחולל רוח חזק על הים ותהי צעקת הנשים גדולה מאד אבל תודות לד' כל רע לא אנה לאניתנו ובטח חצתה גלי מים זדונים. – ואף כי היתה לי הרוחה כי שכנתי בהעליות המרוחים באניה, אהבתי מאוד לנוע כל היום בין בני דלת העם ולראות תכונתם ומפעלם.

ובאמת שעשוע נעים הוא להביט אל מעללי אנשים אשר הסכינו לעמל ולעבודה, ואשר כל עבודה ומלאכה אין להם משך ימי נסיעתם, ממעלליהם אז נקל מאד ללמוד תכונת רוחם ולבבם, – ושעשועם ישעשע נפש איש מביט בם. פה יעמדו חבר אנשים וישמחו אלי גיל להפיל איש מצנפת רעהו או להכות איש על קדקד רעהו לבלי ידע זה מי עשה לו כזאת ויתקצף על איש אשר אין לו חלק במעשה הרע הזה. וכל העומדים ימלאו שחוק פיהם. – ופה יעמדו חבר בחורים לשחק את להקת נשים זקינות ואלה תקצפנה עליהם לאמר סורו ממנו כי אין לנו חפץ בכם, וכל אשר גדל קצף הנשים, גדל גם ממנו צחוק העליזים, שמה יעמדו חבר נערים להשים מכשול על דרך העובר לפניהם והיה זה יעבור יכשל ויפול. ואלה יצחקו מלא פיהם. – מעבר מזה יעמדו חבר מתחכמים להתוכח בדברים העומדים ברומו של עולם זה יחוה דעתו בחכמה אחת מחכמות הטבע ויביא ראיה לדבריו מאת אשר קרא בסיפור אהבה (ראָמאן) או משיר משורר בעל הרוח (פאנטאזאָר) זה נגד הקאטאליציזמוס ידבר והיו לו יוליוס צעזאר ונאפאָלעאָן הראשון אות ולמופת כי הגדול ורב באנשים לא יצלח אם בהפאפסט יאמין. – ולעומתו נצב קאטאָליק אמון להראות ממפעלי מעסמי[?]סטען וסאָמנאבולען בראיות חותכות כי יש כח באנשים ישרים לראות רוחות ולצוות עליהם, ובכל גדל הפאפסט בכחו זה על אחת שבע. – ומעבר מזה המון עליזים משוררים ומכרכרים בכל עוז לקול מפוח יד (הארמאנים) וחלילים, בחורים ובתולות יחדו יערכו בשמחה מבלי פנות לא אל שכיניהם המשתעשעים בצערם איש את אחיהו, ולא את החכמים אשר יחוו דעתם בדברים נעלים. – כל הדברים האלה ירהיבו עוד יותר למתבונן בם, באשר חברת המשחקים יהיו אנשים מדברים שפתות שונות <הכתוב משובש). –

בבקר יום אחד עברתי על מכסה האניה ואשתומם לראות איש עברי לבוש כאחד מילידי ארצנו יושב על החבלים והטלית ותפילין לפניו שטוחים לחום השמש, עמדתי עליו ואשאל בשלומו, והוא השתאה מאוד לשמוע שפת ארצו. ­ שאלתי את פיו מדוע לא נראה כל הימים עד עתה על המכסה; ויספר באזני לאמר: בארבעת הימים הראשונים חלה מאוד במחלת הים וכל שכניו לעגו לשברו וע"כ נחבא תמיד אל הכלים והיום הזה (השביעי למסענו) קם בבקר ויעטף בציצית להתפלל והנה שכניו התעללו בו ובטליתו ויזרקו עליו מים. – פני רעמו מאוד לשמוע הדבר הזה, ואבקש את האיש לקחת חפציו וללכת אחרי. – הבאתיו לפני רב החובל, ואשאל את פי האיש האם יאבה לקחת מיד העברי חפצים אלה להיות לפקדון אתו כל ימי נסיעתנו ובתנאי שיחזירם אליו בכל יום על משך שעה אחת וכאשר שאל אותי רב החובל מדוע לא ישמור האיש חפציו אלה אתו כאשר עשה עד כה, אם נצרכים המה לו בכל יום? – הגדתי לו מה משפט החפצים האלה, ואת אשר עשו לבן-ארצי עבדי האניה ושכניו. – וירגז מאד רב החובל, וביותר כי דברתי אליו צרפתית באזני אשה אחת מהמכירות אותי (ולא יכולתי דבר אחרת בפניה כאשר ידעתי כי איננה מכרת לשון אחר) וישלח לקרוא להאנשים אשר עשו את המעשה. – המה הובאו ואני ובן ארצי יצאנו מהחדר כי אמרתי מדוע נעמוד לשמוע מוסר ראש החובל עליהם ונראה כשמחים אל קלונם. – ואחרינו יצאה האשה הצרפתית ותחזק בידי לתת תודה לי על אשר לא דברתי בפניה בשפה אשר איננה שומעת גם הללה אותי עד למאד על הרוח הנכון Esprit אשר הראיתי בדברי אל החובל ותתן לי תודה באהבה גלויה. אחר הגידה לי כי גם אבותיה ממעי יהודה יצאו וכי באהבתה לאיש נוצרי היתה לו לאשה. כזאת עשיתי וישמח לבי לראות כי בכל מקום ימצאו אנשים ישרים ותמימי דעת אשר יאהבו ויכבדו את העברי כאחד מאחינו, כי כבוד הוא לעברי בארצות האלה להתודע אל אחיו לפני כל העומדים עליו לאמר עברי אנכי.

בליל כ"ו יוני כמעט שכב העם לנוח, והנה קול הצופה קורא „מגדל הצופים!“ העיר את כלם ויבואו אל המכסה להביט אל מגדל הצופים אשר נראה מרחוק כנקודת אור על פני המים, ואף כי נציבי האניה הודיעו כי לא נבוא אל היבשה לפני הצהרים אי שלא שכב עוד לישן, וכמו נעורו כלם משנת הנצח; שכחו העליזים את שעשועם, והמתוכחים את חכמתם ואך תוי מחשבה ורנות רוח נכרו על פני כלם, כי קרבו לבא אל הארץ אשר נשאו עיניהם אליה, ולב כל אחד פחד ורחב לחשוב ולציר לפניו מה יקרה לו בארץ הזאת. כאור הבקר נצבה האניה ויבואו רופאי אמעריקא לבקר את  הבאים אם לא נחלו ויביאו מחלה אל הארץ (אם נחלו אנשי האניה לא יתנו אותם לבא אל הארץ ויותרו באניה עד החלימם) אבל תודות לד' לא היו חולים מסוכנים אתנו ונבא אל הארץ. בעברנו על ידי החוף ונראה מרחוק את פני הארץ ויערים קטנים גם שדה-בר <?> ושדי מרעה ומעונות האכרים, השתוממנו מאד ונביט בעינים חודרות על המחזה הזה באשר כשנים עשר יום לא ראינו יבשה; והאדם מאדמה נוצר ועל האדמה יראה החיים היותר טובים לו; אף כי גם על מים ישים ים מסלה ועל כנפי רוח ידא גם בגובה האויר כל זאת לא יעשה כי אם למצוא מנוחה נעמה על האדמה, ואם יפרד ממנה לפעמים יאהבנה עוד יותר בשובו אליה. –

כל באי אל חוף נוי-יאָרק, יבואו אל העיר דרך היכל אשר נבנה לקבל אורחים Castle Gardens ושמה נעשו הכנות לחלף להאורחים כסף ארצות אחרות אשר יביאו אתם ולתת לשואלים אדרעססען ממלונות אורחים בין אנשים ישרים לבלתי יפלו בידי אנשים רמאים בראשית בואם טרם דרכי הארץ ידעו. – גם בעלי מלאכה כי יבואו לבקש להם עבודה ירשמו בשמותם בספרים להביאם אל אומנים ישרים, ובלשון ענגליש ובלשון אשכנזית יקראו לבאים את כל הנצרך לדעת בבואם אל הארץ בכלל, גם ישיבו דבר בפרט לכל אחד השואל דבר. – מדברי הארץ הזאת לא ידעתי עדנה רבות, ובפרט את מצב אחב"י. אשר ראיתי בזה כי ישראל שוכן הוא לשבטיו ולחברותיו אספר במכתבים הבאים אי"ה, אך לדאבון לבי שמעתי אומרים על חכמים וסופרים באירופא כי אחינו מאמעריקא ישלחו אליהם כסף למען יקנו עבורם ספרים או למען יחלקו כספם <?> והמה ספרים לא ישלחו, גם בחשבון הכסף אשר לדבר מצוה נשלחים ימעלו מעל. – ועל כן המסו את לבב אחיהם הרחוקים לבלתי יאמינו עוד לקול קורא, ואם גם יאמינו, לא יתנו אמון להעומדים בראש לשלח להם נדבותיהם, ועל כן גם רבים החפצים בספרים עברים לא ישלחו אחריהם לאירופא – והתקלה הזאת גדולה היא עד למאוד. – ואקוה כי האנשים אשר עד כבודם יגיעו דברי לא יתרעמו עלי על כתבי את המגילה הזאת, באשר עד ד' בי, כי עשיתי זאת יותר למען שכך חמת האנשים בזה מאשר למען גלות קלון אנשים גדולים וטובי ממני, ואף אמנם יוכל היות כי ידם לא היתה במעל, וכי נאבדו הספרים על הבי-דאר או אז למה לא כתבו אל מכיריהם כי כחפצם עשו ולא היתה תלונת האנשים עליהם. –

צבי ה'גרשוני מווילנא.

---

"המליץ", שנה תשיעית, מס' 36, 19 בספטמבר 1869, עמ' 2-3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

---

"המגיד", שנה שלוש עשרה, מס' 34, 1 בספטמבר 1869, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

כל חדש תחת השמש.

[…]

איש אשר יאמר „עברי אנכי“ שמו ר' אהרן קויפמאן נקרא בעיר ס"ט פעטערסבורג להיות דירעקטאר על בניני אניות מלחמה. מלבושיו מלבושי כבוד המה כאחד מיועצי המלך ונפש השר גראס פירסט קאנסטאנטין אחי הקיסר קשורה בנפשו עד מאד. הר' אהרן הנ"ל המציא בחכמתו תחבולה לשמור את האניות מכל רקב ולא תשלוט בהן רמה ותולעה.

---

"עברי אנכי", שנה שלישית, מס' 12, 10 בינואר 1867, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

תולדות השר בישראל

ר' שלמה בנימין שפיצער.

האיש רב פעלים הלזה, אשר תולדות ימיו וקורותיו הננו כותבים לפני בני עמנו, היודעים להוקיר ולכבד גבר דגול מרבבה כמוהו, האיש הלזה – נולד בשנת תקל"ד (1774) בעיר אובן-ישן [בודפשט]. אביו ר' אליקום נודע לתהלה בישרת-לבבו ובחכמת רוחו אף נחלתו שפרה לו לשבת בצל הכסף, ועל כן ידע לחנך את בניו ע"פ הכשרונות אשר יולדו אתם. בראותו את בנו הבכור – בן-פורת, יהודה, נכסף לחכמת התלמוד וישם כל מעינו בה, עמל בכל עז לתת אותו בידי מורים אדירי התורה והם הורו לנער באמונה. עד כי עשה חיל. ויהי לנס! ועיני האב חזו בשבת הבן לכסא משפט, ויהי לרב אב"ד בעיר מגורו. וכאשר התבונן על בנו השני – ילד-שעשועים, אברהם, כי אוה לשבת בצל החכמה וידרש במדעים, לקח לו מורים לאלף אותו בכל דבר חכמת בינה, והנער הצליח בלמודים, ועשה לו שם בארץ לשמחת לבב אביו אשר שש לראותו מעוטר בנזר „דאקטאר האפראטה ורופא-הראש (פראטאמעדיקוס) בכל ארץ אונגארין“ כה ישמח האב ביוצאי חלציו אם אך יחנכם ע"פ דרכם, כי גם בתעלולי הילדות יתנכר נער ויראה לעין את התכלית אשר יעדו אלהי הרוחות – בארץ החיים. ואוי לו לאיש החפץ לכלא את הרוח! – לו הורי ישראל בימינו אלה יקחו מוסר, מאיש אשר היה לפני מאה שנה, טרם פרצו המדעים, אז גם בניהם עתה יהיו זרע ברך, נטעי נעמנים אשר יעשו פרי הילולים קדש לה'! –

רק הבן השלישי – בנימין שלמה – השליך בימי נעוריו אחרי גוו את הלמודים אם גם נחם ע"ז באחרונה – ויהי נער נבוב אשר אין כל מטרה וחפץ לו בחלד, לדאבון לב אביו, אשר בעיני בשר לא חזה את המפעלים שיעולל בנו בימים הבאים.

על פי הרשיום הנתן להיהודים – ביום 29 אקטאבער משנת 1781 – מאת הקיסר הישר באדם יוסף השני, לגור גם בעיר פעסט, נאחזו בה לערך שתי מאות משפחות מב"י ובתוכם גם ר' אליקום הנזכר אשר היה עליהם לראש. בקריה העליזה הזאת חשב האב כי יהיה לאל ידו להביא את בנו לאיזה בית-חכמה או בית חרושת-מעשה; אבל גם הפעם היתה תוחלתו לריק, כי בחלה נפש הנער לשבת בבית ולעשות מלאכה, כי אם אוה לנוע בחוצות קריה, וגם מטר סוחף או קור וצנה לא עצרוהו מלעמוד כל היום להביט בתאות לב איך ילמדו אנשי הצבא את ידיהם לקרב, כמו חפץ גם הוא לבוא בקהל הגבורים! – ואלה היו רגשי לב נער יהודי ישראל בעוד חומות הגהעטטות הקיפו על מושבות בני ישראל וסגרו בדלתים ובריח, כמו היו משולחים מן המחנה וזלות לבני אדם.

בימים האלה החל ר' אליקים לרדת מטה בארחות המסחר ובראותו כי עוד מעט ואפס כספו. וירא ויקדם את הרעה הנשקפת לביתו, ויקן במעט כסף סחורות קטנות בעד בנו, ויתנן אליו לסחור בהן ברחובות קריה בצפיתו כי הפעם יצלח והיה לאיש עושה מקנה וקנין. אכן גם עתה היתה תקותו מפח נפש! כי הבן אהב אך את החפש ובכן הלך הנער כל הימים – נבוך בשעיפיו – בצרור סחורתו על שכמו מחוץ לעיר הולך לשוח על חוף הדאנוי אשר משכתהו אליה כמו בעבותות קסם מבלי דעם גם הוא פשר דבר, ולעת ערב שב תמיד אל בית אביו, בפנים זועפים כי כל שכר אין בידו. ואם גם נחם על דרכו – אחרי הוכיחו אביו כי מרה תהיה אחריתו – וישם אל לבו לאחז במסחר ידו ובכ"ז לא יכל לעצור ברוחו ההומיה לגדולות, ולא מצא און בנפשו להגיש סחורתו ועזבונו לכל עובר.

בשנת תקמ"ט (1789) עזב הנער את עיר מולדתו, אחרי אשר נתן לאביו את כל מערבו, להביא טרף לביתו, יען נשבר לו אז כל מטה לחם, וילך העלם במחסור ובמצוק, ויבא לקרית פראג, משם הלך לדרעזדען ולייפציג, ויעבור בכל מלא ארץ אשכנז. ובכל מקום בואו, לא מצא – מבלי דעת למה – מרגוע לנפשו. עד אשר חזה בעיניו, בפעם הראשונה לימי חייו, לא הרחק מעיר האמבורג, את הים. ושם הרגיע וינפש ממהלכו הנפלא הלזה!

עני ודל בא אל העיר ולא היה לאל ידו לשכור אף בלילה הראשונה בית ללון!..

„אם גם סבלתי אז עוני ולחץ“ – אמר על העת הזאת במכתבו לאחיו הרב הגאון מהר"י בשנת תקס"א ( 1801) – „בכ"ז מצאתי את נפשי מאושרת יען יכולתי לקרא בספר-הפלאות הכתוב על מרחבי מי תהום רבה הלזה, בהשקיפי עלי מצולת ים דמיתי בלבבי כי יקח בשוא גליו אתי אומר ודברים… ומה מאד אשמח כי יודע ושומע אני את השפה היפה הזאת. האמן לי אחי! כי גם היא הנה שפה קדושה אשר בה דבר ידבר היוצר“.

אלה המה רגשי לב עלם – בן חמש עשרה שנה – נושא חרפת רעב, אשר לא לקח לקח מפי הורים ומורים; עלם מבני ישראל, גוי קו קו ומבוסה. אין זאת כי אם רוח נשגב בקרבו ורוח שואף גדולות, התעורר בלבו מלדה ומבטן.

אחרי תלאות נוראות ועמל רב הצליח לבא בתור מלח לעבוד עבודה באחת מאניות-המסחר, וחיש הראה כשרונות רבות במלאכתו, וישא חן בעיני רב החובל אשר נשאו על כל המלחים ויהי לפקיד עליהם. ע"י חריצותו ושקידותו עלה מעלה בזמן קצר בידיעת עבודת-הים, ובכן עלה – בהיותו על אניות שונות – במעלות הפקודות, ויגיע למשרת נגיד ומצוה ורב החובל על אניה גדולה העוברת ארחות ימים. ובתור המעלה הזאת עשה מסעות רבות וגדולות בלי-חשך, עד כי סבב במהלכו שתי פעמים את כדור ארצנו!

בכל ימי מסעו לא שבעה עינו לחזות הדר גאון היצורים ולא מלאה אזנו לשמוע המית גלי הים בשאון דכים, רון ברואי המים, עד אשר שבת ממסעיו, ויאחז בניו-ארלעאנס, ושם אוה לשבת, בבית רב-החובל אשר לקחהו למלח, ואשר היה נסבה לכל כבוד גדולתו.

וכגדל אשרו בעבודת-הים כן הצליח במלאכת המסחר אשר החל במקום שבתו עתה. ואם ראשיתו היתה מצער, שגה באחריתו להרחיב מסחרו עד חוף-אפריקה-הצפונית ומעבר הים האטלאנטי, אחרי כן גם לקצות ארץ, הבארבאריא, אלגיר, פאס (פעץ) ומארוקה. ויעש חיל עד כי היה לאל ידו לשוב בשנת תקס"ח (1808) בהון אלפי אלפים כסף, בתור רב החובל, לחזות את בני משפחתו אשר בעיר פעסט.

בשבתו בפעסט הוסיף רב החובל הלזה היושב במשכיות כסף, לכבד את אמו הזקנה, כי עמה הלך לשוח בחוצות קריה. וגם בהכבדו מאת מרעיו לשחרם בביתם, היא היתה על יד ימינו. כן יודע גבר, אשר לב רגש לו להוקיר את הוריו! ספר לשאריו ומיודעיו כל המוצאות אותו וכל קורותיו בימי מסעיו, הוציא מצלחתו יריעה קטנה, אשר עליה היו שזורים – בכתב עברי – עשרת הדברים הכתובים על שתי לוחות הברית. ואשר שתי האותיות הראשונות ידי אמו שזרתן, ויאמר כדברים האלה: „לא ידי עשתה לי כל החיל הזה, ולא זרועי אמצתני, רק אלה היו מעוזי בכל מסעי, ואך דתי ואמונתי עמדו לי בכל מצוקותי!..“

אבל הפעם הוליכתהו ישרת-לבבו שולל! כי הוא בתמתו דמה אשר אך המתראה לאויב לא רק הוא זה מבקש רעתו, וחיש ראה משוגתו כי גם בין אוהביו נמצאו הצוררים לו בנכליהם, אכן כבר עבר המועד, וכבר נפל ברשת זו טמנו לו, כי לרגלי העסקים אשר עשו אתו במרמה אבד בענין רע, כל הונו במשך שתי שנים, עד כי נאלץ לתת בידי אנשי און האלה כל משכיות חמדתו הנשארות לו, כעבוט בעד מעט כסף, להיות לו לפליטה.

במגנת רוח, ובכעס לב, שב שנית בשנה תקס"ט (1809) למסעיו וישת עצות בנפשו להרחיק נדוד ממושבות בני האדם, אשר קרבם מלא מרמות ותוך, ולבחר לו מקום מושב בין העמים הפראים אשר לב בהמה להם, וירד באניה המשרכת דרכיה על הים, אלוף נעוריו, קודר בלחץ רגשות רוחו, סבב את המצולה לכל פאה מבלי מצוא מרגוע לנפשו, כמו הוכח יוכיחו לו הגלים ההומים בשאון דכים, על אשר נפרד מחברתם ולא נשאר באמנה אתם. ולבו אמר לו כי לא יהיה לאל ידו לקנות אהבתם כמקדם.

ובאמת את אשר יגר באתהו ופחדו אתא לו!

והננו נותנים בזה לפני הקוראים היקרים את פתשגן האגרת אשר כתב בשנה השניה, לאחיו הרב הגאון מהרי"ל כי היא תשוה לנגדינו רגשותיו בעת הזאת. ואת כל תהפוכות העתים אשר עברו עליו.

ואלה דברי המכתב:

ליווארנא 10 נאוועמבער 1810

אחי מחמל נפשי!

„בקיץ העבר כתבתי אליך שלשה מכתבים – והאחרון ביד ידידי ר' ליב קאשטער, אשר נסע ממאגאדאר אשר באפריקה, לעיר ליווארנא, וצויתיו לתת מכתבו לידי גיסי שפירא, עם חמש מאות פלארין בעד אמנו היקרה – עתה הנני באתי גם אני בליווארנא, ומה מאד שמחתי בלבבי בכל ימי מסעי, בצפתי כי פה אמצא מכתבים מאתכם, אהובי! אבל לדאבון לבי נכזבה תוחלתי. ועתה עוד אחכה, כי על מכתבי הרביעי אשר שלחתי ביד הפאסט אשיג מענה, לאות על אהבת-אחוה אשר ביננו.“

„בראשונה חפצתי להאחז בעיר מאגאדעאר ולעשות שמה דבר מסחור, אכן בראותי איך יתענו שמה היהודים תחת עול נוגשיהם – יותר מן העבדים הנמכרים לצמיתות לבעליהם. – בראותי זאת, חדלתי לעשות מזימתי..“

„הנני לשית לפניך, מצבי הנוכחי, וקורותי בימי מסעי. מעת יצאתי מעיר מגורך פעסט עשיתי מסעות רבים. בראשונה מעיר טריעסטי אל האי מאלטא, ושם נתנה אניה אחת על ידי, להיות עליה הנגיד ומצוה. בה נסעתי לאלכסנדריא ולאיי-יון. משם שבתי דרך ארץ מצרים, אל האי מאלטא, מסעי אללו הביאו לי שכר רב ושם תפארה בגבורים. אחר נסעתי לפיום ושבתי לזיציליען. פה הפקדתי על אניה אחת עם עשרה כלי-תותח ללכת לארץ מארוקה. אמנם לא הרחק מעיר מאגאדאר פגשתי באנית-קרב אשר לשודדי טריפאליס, ונלחמתי אתה לערך שעה וחצי, ברוח אונים וגבורת מלחמה. מספר אנשי המתים והמוכים היה שמונה עשרה איש, ואני הה! בתגרת מלחמה הזאת נכרתה רגלי השמאלית. אך זה הוה ושבר! לו פצפצני המות אז בזעם אפו כרגע, מבלי אפתח עוד את שמורות עיני, לראות כי לא אצלח עוד לעבודת הים, כל ימי חיי על האדמה!..

„בכל עז איגע להרחיב גבולות מסחרי מעבר לארץ אסטרייך ואונגארן, למען אוכל להשכין בצל החסות הזה את בני משפחתי, מחמדי בארץ החיים! מהלל ה' כי הנני בשלום, אך רגלי אינה! אבל מה אתלונן על מר גורלי? הן האלהים חפץ בזה בדעתו הנשגבה מרוח אנוש, ובמנוחה אשא ואסבול את אשר נוטל עלי!.“

אחרי אשר אמר במכתבו מפרש, כי לא יאבה להציל מכל משכיות חמדה אשר עזב בידי הבוגדים אשר בפעסט, אף מאומה, בלתי אם את טבעתו, אשר עשה לו בימי מסעיו באמעריקה, יען יקר בעיניו מאד זכרון העת הזאת, אחרי כל זה – הוסיף לכתוב כדברים האלה:

„כן הוא, אחי יקירי! מדי אשים אל לבי את חליפות ימי צבאי ואת המסעות הגדולים אשר עשיתי אז, ואת כל התלאות הנוראות אשר מצאוני, וכל אלה בעד מי? אך בגלל שני מאהבי אשר בגדו באהבתי! מה מאד יצר לי כי ביד שני בני אנשים – אכן ביד שני לא-אדם – הנני אומלל, בארץ החיים, מבלי דעת אם אוכל לחצוב לי בארץ מולדתי קבר.“

„תמול דברתי עם שר-עירי ויבטיח אותי לכתוב מהר לשר-עירך אשר הוא דודו, כי יראה להשיב לי על פי חקי המשפט, את טבעתי היקרה בעיני מכל הון ואוצר חמדה.“

„כה יקר לו, זכר הימים אשר הייתי באמנה את עבודותי על הים.

תור חצי הלילה הגיע.

ועלי לחדול מכתוב אליך כי עיפה נפשי ממסעי, חיה בטוב מאושר וצלח ומהר לכתוב לי, כי בזה תקח לב אחיך האוהבך בכל לב.

שלמה בנימין שפיצער.

"רב-החובל"

למן העת אשר כתב הנוסע הנפלא הלזה, המכתב אשר שמנו בזה, לפני הקוראים הנכבדים, לא השמיע לבני משפחתו דבר ונסע לקצות ארץ ימים ושונים, מבלי ידעו מה נעשה בו. אך פתאום – בשנת תק"פ (1820) – שב שנית אל בני משפחתו אשר שמחו לקראתו, אחרי אשר לא פללו עוד ראות פניו, ויגד להם כי גמר בלבו לנסוע עוד פעם אחת, לאמעריקה, ולעשות שמה סדרים נכונים עם כל נכסיו וכל רכושו אשר רכש לו שמה, ובכן נסע חיש לעיר וויען, ושם בטרם אוה לשים לדרך פעמיו, קרא לכל בני משפחתו לשית אתם עצות בדבר נסיעתו זאת, אכן בלילה לפני יום-הועד, היא ליל כ"ז לירח שבט משנת תק"פ, חלה פתאום את חליו אשר מת בה. וישב את רוחו לאלהי השמים, בחצי ימיו בן ארבעים ושש שנה, לדאבון לב בני משפחתו ועמיו, המתימרים בכבודו, ואשר הרבו להגות עליו תאניה ואניה!!

מלבד כי נפלא היה האיש הזה בישרת רוחו, ובאומץ גבורתו, ומלבד כי היה מאד נעלה בכשרונותיו למסעות גדולות ובחריצותו למלאכת המסחר, עוד יותר נפלאו קורות ותהפוכות ימי חייו כאשר יבין כל מבין, ואף כי לנו בני ישראל אשר איש כמוהו יקר בתוכנו – זכרו לתפארת נצח!

ויען כי מת פתאום ולא יכול לצות לביתו, אבד לשאריו כל רכושו העצום, אשר נשאר בידי זרים – ומאשר קפד אותו המות בטרם באו לו ימי המנוחה, אשר קו לו לכתוב בספר כל הקורות והמוצאות אותו, וכל אשר חזה בעיניו בכל מקום בבאו, כן אבד לכל בני האדם חלק גדול בידיעת־התבל וידיעות הנוסע הנעלה הלזה, ירדו עמו קבר!

על קברו עומדת מצבת־אבן לציון, ועליה חרותה אניה עם מפרשיה ותרנה, וסביבה חקוקים בצור כל חמודות נפשו ומדותיו הנעלות והנאדרות, ומתחתה כתוב כדברים האלה.

„פה ינוח גו איש הכבוד

„השר שלמה בנימין שפיצער

„אזרח בניי-ארלענאס

„בתור רב החובל מאמעריקה סבב את כל כדור ארצנו פעמים.

„בחצי ימיו הנפלאים והמהללים לקחו המות מארץ החיים!

זאת היתה אחרית הישר באדם, רב פעלים הלזה, אשר זכרו עוד בפינו לכבוד ולתפארת! –

י' לעווינזאהן.

---

"הכרמל", שנה רביעית, מס' 13, 4 בדצמבר 1863, עמ' 6; מס' 14, 11 בדצמבר 1863, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.