על מצב יורדי־הים העברים
עם פזיז ישראל והקדים נעשה לנשמע. וביום חג הוא שוכח את ימי החול. אני מתכוון לאנשי הללויד הימי הארצישראלי והליגה הימית העושים תעמולה גדולה למען האניות העבריות, שהם שוכחים את העובד העברי ב„ימיה“ העברית. ולא עוד, אלא מתגאים בתנאים הטובים ביותר שחיים בהם העובדים, אף אומרים על עצמם שחנכו דור מלחים צעיר. ונדמה, לא יזיק, אם תפלנה טפות אחדות של קובלנה לתוך ים הששון והתרועה.
הנה שטה „הר הכרמל“ במימי תל־אביב ביום הים ואנו קראנו על התשואות שערכו לקפיטן העברי ועל התנאים הטובים של העובדים על האניה, ואיש לא סיפר כי הקפיטן הזה ענה לעובדים העברים שעמדו ביום חג בנמל ובקשו חופש, כי ראשית הוא הונגרי, אחרי־כן ימאי ולבסוף יהודי. כלומר: הונגרי – שכל ענין הים העברי אינו נוגע לתנוך אזנו. ימאי – ללמדך שמלח צריך לעבוד בלי הפסק ולא לבקש חופש. יהודי – כשמגיעים לתל אביב ביום הים.
ותנאי החיים? כל החורף זרקו המלחים את האוכל לים. ביחוד היה כך על האניה „הר־ציון“, כי כרוב רקוב ובשר מעופש אין הקיבה סובלת. ומעשה שהחזירו את האוכל וענה הקפיטן: אם תבעטו תקבלו עוד גרוע ממנו. תשאלו במה מתפרנסים החברה? קצת מכספם והשאר מ„סחיבה“ וכדומה, כנהוג באניות. המעיז לדבר ולהתאונן – אחת דתו פטורים. והעובדים מפחדים מפני פטורים, כי רובם אין להם סרטיפיקטים להשאר בארץ ועלולים הם להיות מורדים בקונסטנץ ולהשאר תלויים בחלל העולם. לחזור לגרמניה אי אפשר ולהשאר בקונסטנץ? אין כל סכויים להסתדר. והימיה העברית מה תהא עליה? ראשי המדברים הם כמובן הארצישראליים, או בעלי הסרטיפיקטים. בדצמבר פוטר מלח העובד 12 שנה על אשר התאונן על האוכל הגרוע ב„הר־ציון“. במאי פוטר עובד שני שניסה לדרוש ירקות לארוחה והחזיר לימונים רקובים.
לתנאים הטובים שייכת גם פרשת המשכורת: העובד מקבל משכורת לפי הדרגא ותנאי החיים ברומניה. ומה יעשו אלה שנשותיהם בארץ? האם ישמעו לעצת החברה ויעבירו את נשותיהם ובניהם לרומניה? גם הרוקים בני הארץ אינם יכולים לנתק קשריהם עם משפחותיהם בארץ ולחיו לפי תנאי רומניה. אגב, החברה הרומנית הרימה את המשכורת של המלחים בזמן האחרון מ־2500 ליי לחודש ל־4000 ליי מלבד תשלום בעד שעות נוספות ותוספת יומית של 2 שילינג כשיוצאים את הים השחור. ובשרות העברית הראשונה בין חיפה וקונסטאנץ עובד מלח ומסיק בארבע לירות לחודש בלי תשלום בעד שעות נוספות. וימי העבודה מגיעים פעמים רבות ל־12–14 שעה על הספון, ובמכונות הרבה יותר. ובתנאים קשים מאוד. עובדי הספון על „הר־ציון“ מקבלים לפחות יום חופש בנמל, עובדי המכונות בה וכל עובדי „הר־כרמל“ אין מקבלים חופש כזה.
וחברת „עתיד“ רואה מהלויד ועושה כמוהו. בה יש שני סוגי עובדים. גרמנים המקבלים רמת שכר גרמנית ותשלום בעד שעות נוספות, ועבדים, שדרגתם נמוכה דוגמת היונים, משכורת ירודה ורק 40 שעות נוספות לחודש, שבאמת הן מגיעות ל־70–80. החברה טוענת כי הספנות היונית מתחרה בה ואין ביכלתה לשלם אחרת. אבל ראשית, למה הפליה בין עובד לעובד? ושנית, אשמים העסקנים שנו ביון המעסיקים אניות זרות. הציבור למשל חושב עד היום, כי הספינות „לטיף“ ו„ג'ורג'יה“ הן עבריות, באשר עסקנינו הם סוכניהן. וע"כ תמצאו בחיפה מלחים עברים השוכנים על החוף ואין להם מקום בימיה העברית, אחרי האניה „תל־אביב“, שגמרה חייה באופן כה טרגי בלי שנמצא סופד לה אפילו בעתונות העברית. אדרבה, עוד טפלו עליה אשמות חנם.
לאזרח היבשה בארץ אין מושג ברור על עבודת הים. הוא חושב שאם יש לעובד דירה ואוכל – שוב אינו צריך כלום. ובפרט אחרי שקרא ספרו של טראואֶן על הימיה בכלל, הריהו מתאר לעצמו, כי המלח אינו עושה כלום. רק צובע מעט, מתחמם בשמש, אוכל לשבעו ומשתעשע בנוסעים – ממש גן עדן בים. לא כן רבותי! הימיה העברית אינה עדיין משוכללת כאניות החדישות שבעולם. עוד ההגה בידי המלח ולא בידי החשמל. עבודות החבל והבד בידינו הם. וקשה ביותר באניות המעורבות, שיש בהן נוסעים ומטען גם יחד, שיש להחזיקה נקיה וצבועה כהוגן, ולעבוד בכל מיני מכשירים לפריקה וטעינה. ודרכנו – כל יום נמל, או לכל היותר כל 4 ימים, ובכל פעם כניסה ויציאה, וכל מיני תמרונים בגשם ובשלג ובסערות הים. ומלח זקוק לסטאז' ידוע בעבודה, ועובד במשך שנתיים גלגולים שונים של צעיר וחצי־מלח, כנהוג בימיה, ומשכרתו החדשית לירה ומחצה. מזה הוא צריך לעזור למשפחה, להתלבש, לכבס, לקנות בגדי עבודה, אוכל, ולהוציא הוצאות קטנות.
כשאתם עולים על האניה, אתם רואים – כולו חג ופנים שוחקות, אף אחד לא יעיז להתאונן. ואם תשאל את העובד למצבו יענה לך תשובה משתמטת וסתומה. והמלצר המקבל מנה מהקומיסאר על שהעיז לאכול ארוחת בוקר או צהרים נכנס לסלון בפנים צוחקות ובמלים העבריות שבפיו הוא משתדל לשמח את לבב הנוסעים. והם אינם מרגישים כי מתחת לבת הצחוק חבויים צער ומרי. כי רדו נא לבטן האניה ותראו שאין למלצר מקום לאוכל והוא עומד על רגל אחת בחדר הרחצה של הכלים ובוצע סעודתו. ואם יש נוסעים רבים, אין גם זמן לאכול, כי הנוסעים אוכלים במשמרות וצריך לערוך שולחנות שלוש פעמים והקומיסאר קומץ בעובדים ועליהם למלא את כל העבודה משש בבוקר עד עשר בלילה בלי הפסק. ואם שכרו אדם אחד לרחוץ כלים נכו את שכרו מחשבון המלצרים. נסה אחד המלצרים להתקומם ופטרוהו.
עמדה „הר־ציון“ 10 ימים בקונסטנץ, לתיקון, והימים ימי חג השבועות, ובכל ימי החג עבדו המלצרים בלי הפסק, אם כי עובדי הספון קבלו יום אחד חופש. ולבסוף העביד הקומיסאר את המלצרים עוד שלשה לילות ולא שלם בעדם, ואין פוצה פה מפני פחד הפטורים.
והאנשים מראים פנים שוחקות לנוסעים וזוכים אחרי כן לתהלות ותשבחות בעתונות ובעיקר בחו"ל. הנה כותב ד"ר אחד ב„די צייט“ קישינובי תהלות ותשבחות לקומיסאר ולקפיטן ונהנה מהדיבור העברי והיחס האדיב של המלצרים. מנין ידע את הנעשה לאמתו?
החברה מתאמרת שחנכה דור מלחים צעיר. אבל אם היתה אניה שחנכה מלחים, הלא זו האניה „תל־אביב“. כי שם היו הקצינים העברים חדורים רעיון ציוני חלוצי, ובראשם הקפיטן רוזנטל, הם הואילו לרדת לעובדים וללמדם עבודה, לחנכם למשמעת, לנקיון ולסדר. ובאניות הללויד המלחים רומנים והם מעונינים שהצעיר העברי לא ילמד עבודה, פן ידחק את רגליהם והם מגרשים אותו מעל פניהם בשעת עבודתם שלא יראה וילמד.
ואם המצב על „הר ציון“ נשתנה בזמן האחרון, הלא זה רק בגלל המלחים העברים שעלו מהאניה „תל־אביב“. וגם הם סבלו זמן רב עד שהכירו בעבודתם החרוצה והמסורה. טוב לחברה להשתמש בכתר כהונה של חניך, אבל לא לה הכתר הזה.
וראה גם זו. מחלה רעה בעמנו העברי – הרצון להקים קפיטנים לפני שקמו מלחים. קפיטני־יבשה כבר מסתובבים לעשרות עם דיפלומים בכיסיהם מבלי שהכירו את הים וראו אניה. הראשונים לדבר היו, כמובן, הרביזיוניסטים, הלא הם צריכים קודם קצינים, קמו ויסדו בית ספר לקפיטנים, ממש בית חרושת, כל שנה יוצאים עשרות קפיטנים כאלה, וכבר נודעו בימיה בשם קפיטני־צ'יבידבקיה. וכשהם עולים על אניה אין להם מושג על חבל, קשר, מצפן וכדומה. ואחריהם – הללויד שמינה קאדטים על אניותיו, בחוזה לארבע שנים, לירה לחודש, אוכל בחדר הקצינים ותלבושת קצינים – ובזה קנה אותם לעבדים נרצעים. הם עם המלחים הרומנים משמשים כתריס נגד האספירציות המסוכנות של המלח העברי. והיה זמן שרק יהודי אחד היה על הסיפון והשאר רומנים כולם.
אנו שירדנו לים בזמן הפרוספריטי, ויתרנו על העיר ועל ההתישבות בכפר וגמרנו אומר ליצור ימיה עברית, אנו יודעים כי עתה הימיה היא בידי העובד העברי, כשם שהחקלאות, הבנין והשמירה בארץ הם בידי הפועל העברי. אנו נשארים נאמנים לימיה למרות הכל, כשם שנשמור אמונים לתנועה הציונית ולתנועת העבודה. אבל מחה נמחה נמרצות נגד ניצול העובד העברי וחפוי עליו בטלית של תכלת.
פ. גולדברג
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3676, 13 ביוני 1937, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
