„ברית ידידי הספנות העברית בא"י

ספינת־הלמוד „שרה“ – היא ספינת־הלמודים העברית הראשונה מיום חורבן בית־המקדש בירושלים. היא הורידה את עגנה בנמל טוניס, במימי אפריקה הצפונית.

נהדרת היא „שרה“ על ארבעת תרני מפרשיה, הצבועה תכלת־לבן – צבע דגלנו הלאומי – כשהיא מתנועעת באגם הימי של נמלנו. במרום תרנה מתנוסס בגאווה הדגל העברי עם עוגן המכבים, לזכר הצי הימי הכביר שלנו בעבר ולאות כבוש־הים בעתיד הקרוב.

נמלה הרשמי של „שרה“ הוא עכשיו מרסייל הצרפתית. הספינה מפלגת תחת דגלה של מדינה זו. „שרה“ נמצאת תחת פיקודה של „ברית ידידי הספנות העברית“ הליגה הימית העברית הקיימת בקנה־מדה עולמי).

יש לה אחות ל„שרה“ – ספינת־מפרש מוטורית בעלת שלשה תרנים – „תיאודור הרצל“ שמה, – על שמו של יוצר התנועה הציונית בישראל, השטה במימי הימים הצפוניים ונמלה התמידי הוא נמל ריגה בלאטביה.

„שרה“ שייכת לים התיכון. תפקידה של הספינה בתור ספינת־לימוד – להכין ולהקים קודם כל קאַדר של קציני ים עבריים בשביל האניות הציוניות שתירכשנה בעתיד הקרוב. היא מחנכת איפוא, רבי־חובל בשביל הים הגדול הים הנזכר בתנ"ך, שהיה בימים הקדמונים מלא אניות עבריות. רבי־חובלים אלה הם קצינים ממדרגה שניה רק בים התיכון.

אתמול ביקרנו את הספינה בלווית חברה גדולה מנכבדי העיר, ולמרות מזג האויר הרע והגשם השוטף, באו אזרחים למאות אל החוף הרחוק מן העיר לחזות ולהתגאות ביצירה החדשה – בספינה העברית הראשונה – האם לספנות העברית.

המפקדה הראשית מורכבת מ־12 קצינים: מר י. הלפרן רב־חובל. הקצינים הראשונים: מר בויבסקי – סגן רב החובל; מר בלס, – האינסטרוקטור והוליטננט מר י. דיליון; הרופא של הספינה מר הבנשרייט; מפקד הקדטים מר טרסיסקו; ו־36 תלמידי־קצינים, את אלה מצאנו על הספון.

הספינה היא בעלת 750 טון, ארכה 62 מטר, רחבה – 15, היא בעלת שלשה מנועים (השלישי למשאות) ומהירותה במוטורים בלבד היא 11 מיל לשעה.

הקצין השני, סגן רב־החובל מר בלס מוסר לנו את הפרטים האלו:

אנו הננו חלק מבית־הספר הימי העברי בצ'יביטבקיה, נמל בדרום איטליה בקרבת רומא. בית־ספרנו קיים זה ארבע שנים ומנהלו הוא הקפיטן בוסקו, איש ימי מובהק ובעל ידיעות רחבות, יליד דרום איטליה, המסור בכל לבו ונפשו למפעל שלנו והמתיחס באהדה ובאהבה לבית־הספר ולתלמידים. כפי שהנכם רואים, נמצאים בספינתנו תלמידים מ־16 ארצות שונות.

לבה"ס מתקבלים תלמידים בגיל 14–24 שנה, ושם הם עובדים ועוסקים בכל המקצועות השונים של הספנות באופן תיאורטי, ואת למודם המעשי הם עושים על הספנה „שרה א“.

שלשה מחזורים כבר יצאו מבית־ספר זה, פתוח בשנת 1935. גמרו את בית הספר כמאה קדטים, שכלם הסתדרו בעבודה וקבלו משרות באניות שונות ובארצות שונות והם ממלאים שבהן תפקידים חשובים. התלמידים הגומרים מקבלים תואר של רב־חובל ועל סמך זה הם יכולים לנהל את העבודות בתור קצינים ראשונים באניות מטונז' שונה בים התיכון, ובתור קצינים שניים בימים אחרים.

אנו חייבים תודה בשביל הספינה „שרה א“ למשפחה אחת אדיבה בפאַריס, וביחוד לגב' שרה קירשנר.

הספינה היא מקונסטרוקציה אמריקנית ושמשה קודם בתור יכטה בשם „ארבעת הרוחות“, והיתה שייכת לאדמירל אנגלי. אח"כ נרכשה ע"י האיטלקים ונמצאה אצלם בשרות עד שנקנתה על ידי משפחת קירשנר.

הספינה נבנתה לשם שייט באוקינוס הגדול, ודרכה היתה אירופה–אמריקה. הלשון הרשמית בפיקוד, בלימוד, בדיבור ושיחה היא עברית.

הסיבונו בסלון הספינה על כוס־תה, והרהרנו בימי־קדם, בימאות העברית העתיקה, בזמן שהיהודים ביחד עם שכניהם, אנשי פיניקיה, היו הראשונים והחלוצים לכובשי־ים. ועכשיו כשארץ ישראל קמה לתחיה, נעשתה הימאות הכרחית ואקטואַלית ביותר. אנו מוכרחים לעשות חיל בעבודה זו ולרכוש עמדות חשובות. כל א"י שוכנת על חוף־הים וחופיה נוחים מאד. כבר עכשיו יש נמלים גדולים, כגון חיפה, יפו, עזה ותל־אביב ועוד הרבה נמלים יתווספו בעתיד הקרוב, וברור הדבר, שהארץ תזדקק לאנשי־ים, ולפיכך אנו מכינים אותם, כדי שיהיו מוכנים.

חוץ מזה לא שכחנו כלל ענף ימי אחר, ענף חשוב מאד, את הדיג. – למקצוע זה הננו מכינים דייגים מומחים, לשם כך רכשנו שתי ספינות־דיג וגם מכשירים שונים מודרניים, וכבר עכשיו יושבים הבחורים הדייגים בצ'יביטיבקיה.

לפי שעה לומדים את תורת־הדיג 14 בחורים מסורים למקצוע, שנמצאים תחת הדרכה מקצועית ממדרגה ראשונה, ומגמתנו להעבירם בימים הקרובים למימי ארץ־ישראל.

אנו עוברים שוב בספינה ומסתכלים בכל פינותיה; אנו עולים על הספון של רב־החובל, נכנסים לחדר המכונות, יורדים לתוך בטן הספינה, לאולמה הגדול והרחב, אולם־התלמידים, וגומרים בביקור בבית־הכנסת.

על הספינה „שרה“ נמצא בית־כנסת קטן ויפה, המכיל 2 ספרי־תורה והתלמידים מתפללים בו בכל יום.

מרחוק אנו זורקים מבט אחרון על ספינה נהדרת זו, שרוח־הערב הקלה מכרחת אותה להתנועע לכל צדדיה, אולם היא מוחזקת ע"י עגנה.

וכשאנו מסתכלים בספינת תכלת־לבן זו הננו נזכרים בימים, שבהם שטו ספינות רבות במימי צידון, יפו ועזה שבהם נשמע מרחוק הצלצול העברי, אותה הלשון שאנו שומעים אותה כעת על ספינה זו, „שרה א“.

אנשי ים עבריים קודם הספירה הנוצרית.

אנשי ים עבריים בשנת 1937 אחר הספירה הנוצרית. פלא האמונה והדור.

(לה פרס, מיום 22 בדצמבר 1937, טוניס)

---

"חזון העם" (הוצאה חד פעמית), 11 בפברואר 1938, עמ' 9. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

תפקידי הימאות העברית ואפשרויות התפתחותה

תכנית להקמת בית־ספר ימי. – המשא-ומתן עם „עתיד“. – העדפת ספינות זרות על יהודיות

הסניף התל אביבי של החבל הימי הארצישראלי נתכנס אמש באולם „אהל שם“ לאספה הכללית הראשונה. מספר המשתתפים באספה לא היה גדול בעקר משום שרבים הסתדרו באותו הזמן ליד משדרי רדיו פרטיים וצבוריים בקשר עם פרסום ההודעה הרשמית על הועדה המלכותית.

אמנם גם באולם האספה שֻדרה על ידי חברת „ויקטור“ ההודעה, אולם אך מעטים מן הצבור הרחב ידעו על כך.

בנשיאות האספה ישבו ה"ה: ד. רמז, פרופסור סלושץ, ד"ר מוסנזון, ש. טולקובסקי, בר כוכבא מאירוביץ, ש. גורוכובסקי, מ. ז'יליסט, דוד פלורנטין, זאב הים, דיזנהויז, גב' פליקס וה' שרירא.

פתח הד"ר מוסנזון שקדם בברכה את הבאים וקרא ברכות לאספה מאת החבל הימי בחיפה, חדרה, פתח תקוה, ראשון לציון והרצליה.

דין וחשבון מסר ה' ז'יליסט, שעמד על סבות שונות שגרמו לדחית האספה הכללית, ציֵן את פרשת ההתחלות הקשות בכבוש הים וארגון הכֹחות הצבוריים המוכנים לעסוק בשטח הימאות העברית נוסף על „זבולון“ ומעֻנינים אחרים.

בדברו על קוי האניות ציֵן הנואם ביחוד את עמדתו החיובית של הלויד הימי הארצישראלי („הר ציון“ ו„הר הכרמל“), ספר על המשא ומתן בין הסוכנות וחברת עתיד לשפור השרות בהדגישו שמצד הסוכנות נעשה המכסימום להמשכת פעֻלת הקו הימי „עתיד“ והמשא ומתן נמשך. בימים הקרובים תהיה פגישה משֻתפת בין שני הגופים הנ"ל ואולי הפעם יֻשגו תוצאות חיוביות.

להלן דבר הנואם על ספריה ימית מקצועית וגם על מוזיאון להמחשת הנעשה בשטח הים בארצות שונות.

תפקיד הועדה הזמנית ליד הסוכנות הוא איחוד שיטות העבודה של ארגוני הנוער הספורטיביים בהכנת הכוחות הדרושים לים. יש תכנית לטיפוס אחיד של הסירות, יוזמן מומחה לפעולות המעשיות וכו'.

„זבולון“

במשך כל הזמן בא החבל הימי בדברים עם „זבולון“ להשגת הסכם ואם אמנם באופן רשמי לא בא עדיין, בכל זאת יש בשטחים קונקרטיים שותפות פעולה ואפשר שבקרוב יהיה האיחוד שלם.

בית ספר ימי

הנואם מדבר אחר כך על תכנית להקים בית ספר ימי. התכנית עובדה על ידי  ועדת הסוכנות בהשתתפות הגורמים המתאימים. תפקיד בית הספר הימי הוא להקים את הדור הראשון בהכשרה מקצועית יסודית במשך ארבע שנים. בני 15–16 יוכלו להכנס לבית ספר זה. כ־40 בני נוער יוכלו לשמש יסוד במקצועות שונים הקשורים בימיות. כצד ראציונאלי מצאו את יסוד בית הספר ליד הטכניון בחיפה מכמה בחינות. החבל הימי יחד עם מחלקת הים של הסוכנות צריכים להיות שני הגופים העיקריים להחזקת בית הספר. המרכז של החבל הימי החליט להקציב לשנת הלימודים הראשונה 1000 לא"י.

בענין „שרה“

בענין הספינה „שרה“ סיפר הנואם על פרשת המו"מ לקבלת פני הספינה בעגנה בארץ, שעורר בשעתו פולמוס רב. ה„חבל“ דרש להיות הגוף הצבורי היחידי בקבלת פני הספינה ועל כך גם הוסכם, אולם בגלל הופעת „הליגה העברית למפעל ים ותעופה“ (הקרובה לרביזיוניסטים) כגוף „מתחרה“ בקבלת פני הספינה נסתלק החבל הימי מן התפקיד המוסכם שהופר על ידי הצד השני.

לירחון „מדע וטכניקה“ תהיה גם תוספת לעניני ים מטעם החבל.

המצב הכספי

בנוגע למצב הכספי הרי מ־1200 לא"י של ההכנסות עד היום הוקדשו למרכז החבל רק כ־400 לא"י והשאר הוקצב למטרות אחרות. סיבות רבות לדבר. בעיקר: תעמולה, פרסום, רכישת חברים וכו' וכו'. הנואם מקוה שפרצוף המאזן ישתנה לטובה בעתיד הקרוב באופן שהחבל יקציב מחודש ינואר למרכז כבר 70–80 לא"י לחודש. פרק מיוחד הוא פרק הבריכה העומדת להבנות במקום הכשרה ימית (לימוד שחיה – בעיקר) בקנה מדה רחב. החבל יעמוד גם בקשרים עם חו"ל.

ששת אלפים חבר

הסניף מונה כיום קרוב ל־6000 חבר שהתחייבות שלהם היא כ־2000 לא"י לשנה. יחד יש בארץ כ־10.000 חבר בחבל הימי.

אחרי שסניף החבל הימי בתל־אביב הוקם והתפתח לגוף צבורי רב־חברים, ופעיל, רואה הועד הזמני את תפקידו לנגמר ועומד למסור לידי החברים את הנהלת הסניף להבא.

אחרי הדין וחשבון שודרה ההודעה הרשמית ואחריה הרצה ה' בר־כוכבא מאירוביץ על „הימאות העברית והאפשרויות להתפתחותה“ (ראה להלן).

הויכוח

הויכוח היה קצר ובו הובעה בין השאר מחאה חריפה כנגד העדפת ספינות זרות על ספינות יהודיות על ידי קצת מסוחרים יהודים. ציינו גם את הסיבות המעשיות והטכניות, שלא איפשרו רכישת האניה „תל אביב“ על ידי יהודים. בא־כח הנוער הציוני, המיפל אף הוא בעבודה ימית, בירך את האסיפה.

אחר כך נבחרה מועצה של בערך 80 איש מארגונים, מפלגות, הסתדרויות, גושים, חברות ומוסדות שונים.

* * *

מהרצאת ה' בר־כוכבא מאירוביץ

ספנות

זה הסעיף הקשה ביותר. ענף זה, פיתוחו כרוך בתנאים בינלאומיים ומצריך השקעות־כסף גדולות, שהקרנות הלאומיות והצבוריות שלנו אינן יכולות עוד לספק אותן, והון פרטי יהודי עוד נמנע מלראות את הענף הזה כמקום להשקעה בטוחה. שנת 1937 היתה איפוא לספנות העברית שנה בלי שינויים חיוביים ניכרים. ובכל זאת יש לציין את התבססותה היחסית של חברת ה„לויד הימי הארצישראלי“ בעלת האניות „הר כרמל“ ו„הר ציון“, המהלכות בקו חיפה–קונסטנצה. במשך שנת 1937 העבירה החברה בשתי אניותיה כ־5200 נוסעים לעומת 3950 נוסעים ב־1936. במקום 32.000 תיבות פרי־הדרים בעונת 1935–1936 העבירה החברה בעונת 1936–37 133.000 תיבות! והוא הדין לאימפורט. ב־1937 הביאה 3000 קרונות עצים, כ־8000 גולגלות בהמות־גסות, 500.000 עופות ו־3600 טונות סחורה. המחזור הכללי של החברה היה ב־1937 סך 60.000 לא"י. החברה מעסיקה כ־70 עובדים יהודים, שהם 70% ממספר העובדים הכללי. בקו זה התחילה בשנת 1937 להוביל משאות האניה „חנה“, השייכת לשותפים יהודים. היא נושאת דגל בריטי ומעסיקה כ־15 עובדים יהודים.

לצי העברי נוספה גם אנית המפרשים „רחף“, שנקנתה על ידי חברת „נחשון“, בעזרת הסוכנות היהודית, בית קיבולה 170 טונות, בעלת מניע של 120 כח סוס ומובילה משאות ממצרים־סוריה־קפריסין לחיפה. רוב העבודה שלה היא מקבלת מסוחרים ובתי מסחר ערבים בסוריה. „רחף“ עשתה כבר כ־50 נסיעות, העבירה כ־5000 ט. ומעסיקה 8 מלחים יהודים בהנהלתו של רב החובל היהודי רוזנטל. זה הנסיון היהודי הראשון לעבוד בחופי הארץ בספינת מפרשים. ב„רחף“ מקבלים, בעזרת הסוכנות, הכשרה בספנות טירונים, מן הנוער העובד.

אולם יש לציין בצער את הצללים בספנות העברית: האניה „תל אביב“, שהיתה בטלה בנמל חיפה, במשך חדשים רבים, נקנהתה על ידי היאפּאנים, והישוב לא מצא את הסכום שהיה דרוש לפדות את האניה ולקיים את קו הנוסעים העברי הראשון.

מכה נוספת הוכתה הספנות העברית בהקטנת שירותיה של חברת „עתיד“, שנוסדה בשנת 1935. בשנת 1937 העבירה החברה בשלש אניותיה למעלה מ־150 אלף טונות סחורה והעסיקה 40 עובדים יהודים. בחדשים האחרונים הוצאה גם האניה „עתיד“ ונותרה רק „עמל“, הממשיכה בשרות דו־שבועי. כדי לקיים את השרות הזה במלואו ולהבטיח את קיומה של חברת „עתיד“ נענתה הסוכנות היהודית להצע החברה לברר את האפשרויות להקמת חברה חדשה, שבה ישותפו, מלבד מיסדי „עתיד“ ובעליה, חברה לספנות הולאנדית וקבוצה שתייצג את המוסדות הלאומיים והצבוריים בארץ.

באספה זו אין לבשר עוד על השגת ההסכם, אבל אני עוד מקוה, שנתגבר על המכשולים וחברה עברית חזקה ואיתנה תקום בשרות החוף.

ארץ ישראל העברית יכולה לקיים צי אניות משלה בקוים מסוימים, אילו היתה מביטה בעין טובה יותר על מפעל יהודי. הרי אילו היו למשלחי הפרי 2–3 אניות משלהם, לא היו מגיעים למצב שבשנה קשה ורעה זו דוקא הועלו המחירים להובלת הפרי ב־30%; והעלאה זו גורמת להוצאה נוספת בסך 100.000 לא"י! וכי לא שלם הצבור העברי בתל־אביב במשך 15 החדשים האחרונים 20.000 לא"י יתרות על חשבון המס המיוחד, שחברות האניות גובות בתורת הוספה על דמי ההובלה על שהסכימו לעגן בנמל תל־אביב?

דיג

בארצנו יכול ענף הדיג לשמש מקום התישבות להרבה מאות ש משפחות עובדים כענף חשוב בחקלאות. חוף ארצנו, ים כנרת ומי מרום הם מקורות דגים גדולים; כבר היום, מתפרנסים למעלה מ־2000 דייגים ערבים מן הדיג בחופי הארץ והכנרת, ובכל שנה מובאים לארץ דגים ותוצרתם בסך 150 אלף לא"י לשנה.

הנסיונות בדיג יהודי, שנעשו בעשר השנים האחרונות, נכשלו מסיבות שונות. מאז נכנסו לדיג בחופי הארץ דיגים איטלקיים שהלכו וכבשו את השוק המקומי. הם הכניסו את שיטת הדיג המיכני, שיטה המתאימה לעובד העברי יותר מן השיטה הפרימיטיבית של הערבים. הדיגים האיטלקים עובדים ב־10 ספינות דיג והם מספקים 42% מציד דגי הים בחופי ארצנו. במשך תשעת החדשים הראשונים של 1937 סיפקו הדייגים האיטלקים 574 ט. דגים, ודמי פדיונם למעלה מעשרת אלפים לא"י.

בראשית השנה נעשה נסיון מצדנו לחדור לענף הדיג, לפי שיטת הדיג המיכני. 10 בחורים יהודים נכנסו לספינת הדיג „בכורה“, השייכת למר פרנקל. במשך ששת החדשים הראשונים עבדו ולמדו את המקצוע; בינתים למדו, בעזרת שרידי הדייגים הסלוניקאים, תיקון רשתות. בעזרת הסוכנות היהודית נערכו בפלוגת הים במפרץ חיפה שעורים, בהדרכת מומחה מעולי גרמניה, לטוית רשתות דיג, 10 פועלות למדו את מלאכת הטויה והמקצוע הזה. הדייגים הצעירים, שקבלו את הכשרתם ב„בכורה“, עברו לספינה „סנפיר“, שנרכשה בשבילם על ידי „נחשון“ ובעזרת הסוכנות היהודית. במשך המחצית השניה של שנת 1937 יצאו עם הספינה הימה ועבדו 90 ימי עבודה, שהכניסו כ־190 לא"י מכירת הדגים. באופן ממוצע נשאר לדייגים הצעירים למעלה מ־300 מא"י ליום עבודה.

בחדשים האחרונים הובאה מגרמניה ספינת מוטור לדיג מיכני על־ידי ד"ר סקלובר – ביאולוג מעולי גרמניה, שיסד את החברה הא"י לדיג, והתחיל בעבודה אחרי שעשה נסיונות אחדים.

אני מקוה, שבהתחלת הקיץ תובא ספינת דיג נוספת, משוכללת יתר, שתרכש על ידי „נחשון“ והסוכנות היהודית.

גם בכנרת נתחדש השנה הדיג העברי. עם כיבוש עין־גב בקדמת כנרת, הוכנסה קבוצת עובדים מקבוץ „בתלם“ לדיג בכנרת, בהדרכת אחד מותיקי הדיגים הספרדים בטבריה. בימים אלה נוספה בכנרת ספינה שניה ומספר המתאמנים בדיג יוכפל. אחד מבוגרי „בכורה“ בא לעזור לחבריו בכנרת ובחורות מפלוגת הים בחיפה החלו בהדרכת חברותיהן בטוית הרשתות ובתקונן. דייגי „כנרת“ מעלים כבר בסירתם הקטנה עד 5 רוטל דגים ללילה.

נסיון נוסף נעה עכשיו על־ידי הסוכנות היהודית בגידול דגים באדמת בית־שאן. במעינות סחנה, בהתישבות החדשה על יד ניר־דוד, נעשה נסיון לגידול שיבוטות. על ה„חבל להימי לישראל“ יוטל התפקיד הקשה והאחראי לקרב את הצרכן שמשתמש כיום בדגים לא־לנו.

הכשרה ימית

הורגלנו בארץ להכשיר את עצמנו תוך כדי עבודה; כך למדנו, למשל, את החקלאות תוך כדי עדירה, שתילה ונטיעה; למדנו את הבנין וסלילת כבישים – תוך יציקת ביטון, ניפוץ סלעים וכפיפת הברזל. הפכנו מאות בחורים לספנים מחזיקי משוט וסווארים מומחים. ונזכר אני אותו יום, ששאלני מנהל הנמל האנגלי, מהיכן נקח יהודים שיעיזו לחתור במשוט אל האניה; לא פקפקתי אז רגע והשיבותי: הם ישנם. ואכן: מתריסר ספנים חובבים ו„מנין“ סווארים מיוצאי סלוניקי שבאו מחיפה, עלה מספרנו בנמל ת"א זה ל־200 ספנים ו־150 סווארים החותרים בסירות ופורקים וטוענים אניות כספני יפו.

אולם בכל הנוגע להכשרת ספנינו וקצינינו הימיים, חייבים אנו ללכת בדרך המקובלת בספנות העולמית. אנו חייבים לדאוג להקנית המקצוע הזה לחבורה ראשונה של מלחים עברים ארצישראלים. בכוון זה החילונו. ועדת ההדרכה והכשרה ימית שעל־יד הסוכנות היהודית, שבה מיוצגים מפעילי אנשי הים שלנו, ערכה תכנית לפתיחת בית ספר ימי ליד הטכניון בחיפה. ועדת משנה מיוחדת ריכזה חומר מענין בשאלה זו, ובעזרת באי כח „זבולון“, „הפועל“ ו„המכבי“ היא עורכת תכנית אחידה לפעולה משותפת.

הנמלים והעבודה בהם

מתחילה על העבודה בנמל חיפה.

היסוד, שהונח עם התחלת מאורעות 1936, לכבוש עמדות עבודה בנמל חיפה, הלך וגדל. מספר העובדים היהודים בנמל חיפה, שבשנים הראשונות היה לכל היותר 20%, הוא כיום 900 איש, שהם 50% מן המספר הכללי. יד הפועל העברי מורגשת בכל סוגי עבודות הנמל: סווארות, סבלות, ספנות וכו' ואף בסבלות המכס הממשלתית, שנכבשה בעקב טיפולם העקשני של הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים. נוכח ההיסוסים של השלטונות גדל חלקנו והולך והגיע היום עד שליש מהיקף הסבלות בנמל חיפה.

בחיפה הולך ומתרכז צבור שכל קיומו על עבודות הנמל והים. רוב מנינו של הצבור הזה הוא מן הקיבוצים, שהעתיקו את מושבם על אדמת הקרן הקיימת במפרץ חיפה ובעזרת הסוכנות היהודי הוקמו להם דירות מיוחדות ונתנו להם הלואות למשקי עזר חקלאיים בשביל הספקה עצמית ועל ידי כך יוקלו הוצאותיהם בימים של רפיון עבודה. מלבד זאת מתכננת הסוכנות יחד עם מוסדות הסתדרות העובדים תכנית שיכון, שיאפשר לפועלי נמל תל־אביב, הפועלים הבודדים בנמל חיפה להשיג דירות זולות ובתנאים נוחים.

ובנמל תל־אביב – נסתיים החלק הראשון מן התכנית הראשונה של נמל הסירות. ויש לשאול למה כבר כל כך במוקדם, הולך המפעל הלאומי הזה ונהפך לנחלת העבר? האם במקום לחטט בקטנות אין חובת הישוב לעשות שנית את המאמץ הגדול ולבצע את התכנית הגדולה של הקמת הנמל העברי הראשון?

---

"הארץ" שנה כ"א, מס' 5603,  5 בינואר 1938 (תוספת ערב), עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ג. בויבסקי

מה קרה ל„שרה א'“

(מכתבים מן הספינה)

(סוף)

ושוב טעות טראגיקומית. ידיעות ראדיו בשעת צרה לספינות נשדרות לא במלים, אלא על־פי מורזה. ומצירופי הסימנים של מורזה עלה במקום „שרה א“ שמה של ספינה… יאפאנית: „אסאי“, המהלכת אי־בזה בים התיכון, אך לגמרי לא במקומות הללו ושום תקלה לא אירעה לה. התחוללה סופה. עד הערב נתעצמה הסערה עד מאד, דפניה וגופה של הספינה נחבטו בקרקעית, הפרקים נתפוקקו, המים, שכבר לא יכלו להם לא המשאבות המוכניות ולא משאבות היד, החלו להציף את פנימה של הספינה. הורדנו את כל התלמידים אל אנית־המשמר שבאה שוב. ספינתנו כבר החלה לטבוע. ובעצם, הכל צריכים היו לרדת, אלא שהמפקד סרב לעזוב את הספינה.

– אם כן, לא ארד גם אני.

– אני מצוה שתוריד את כל האנשים ותרד גם אתה.

– שומע את מצותך, אך איני מציית לה.

– אתבעך לדין.

– של רהב שר של ים? מושב בית הדין שלו לא נפתח עדיין.

עוד שלשה אנשים נשארו בספינה ולא ירדו. מבחינת החושן־משפט הימאי היה זה מרד ממש, אך עד שתשיגנו יד שומרי החוק, יטבעו הללו עשר טביעות, ואנו – לא כל שכן.

במשך הלילה שככה הסופה, אך הספיקה בינתים למחוץ את הספינה מחץ הגון. עם בוקר בא בסירה בא כח חברת ההצלה לחתום על חוזה עם המפקד. וכל אותה שעה שפודנו ומצילנו זה עמד על המיקח, בסמכו על העבודה הקשה ועל העדר מתחרים (משל לעמידה על המיקח עם טובע: הרי הבין הלה, כי לא בכדי סרב המפקד לעזוב את הספינה, משמע, כי יקרה היא לו מחיים, ומכיוון שכך – הרי בדין הוא לפשוט את העור), החלה הרוח להשתולל עד היותה לסופה חדשה. וכשנחתם החוזה – בתנאי שיילוק השקספירי – היתה כבר הסערה בעצם זעפה, וספינת „מצילנו ומושיענו“ לא יכלה להסתלק. מסביב „עלו שמים, ירדו תהומות“, נהם ושצף זידוני, הספינה נחבטה, כאילו הלמוה קורנסי־קיטור אלפי טונים משקלם! הקיצור: היתה מהדורה בזעיר אנפין של קץ־העולם. שיילוק נפל בפח. הסתכלתי בפרצופו המפוטם, שנתעוות מאימה ופחד, ונהניתי הנאה של נקמה.

הבארומטר ירד פלאים. כח הרוח היה בשיעור 9 „גלגלים“, אי־שם, סמוך־סמוך אלינו, עבר מרכזה של הסערה הגדולה. בחוף נעקרו משורש עצים חסונים, נפלו עמודי טלגרף ונתלשו גגות הבתים. מן היבבה ורעם הנפץ לא שמע איש את דברי חברו אלא אם כן צעק הלה צעקה גדולה. כדי להפיג מעט את „השעמום“ (הבטלה היתה הכרחית, לא היתה אפשרות ואף לא תכלית לשום מעשה) הקרבתי את איש־הביזנס המגושם אל צוהר התא של הקברניט והצבעתי כלפי החוף. אותה שעה פרח שם באויר מטוס משונה מתקופת האבן בצורת עץ אקליפטוס אדיר־קומה שנעקר משרשו. בשרו של „המושיע“ שלנו נעשה חידודין־חידודין, הוא ניסה למלמל משהו בשפתיו שהכחילו. פרצופו עורר בי גועל נפש ועזבתיו. ועכשיו אני מצטער על כך: אחר כך נתברר, כי מנוול זה עכב על ידי הראדיו את אניות־הגרר ליד האי אלבה: עד שיחתם החוזה…

לעת ערב נשתכך הים משהו. אנית המושיע הסתלקה ועזבתנו לאנחות. אני והמפקד פתחנו בקבוק הגון, נתנו פתחון־פה לגרמופון וגם ללבנו המר: אכן, שיחה נעימה היא שיחת רעים זו, שכמעט מובטח לך ש…אחרונה היא. וגם זו לטובה, שהבקבוק בית קיבולו שמונה לוגים והוא מיועד לשנים, והגרמופון – חי אלוהים, החיים הם במאי קולנוע נפלא! – מנגן את „שירת סולוויג“, ואחר כך לקול שיר הערש של הסועה המשתוללת מתכנס לו אדם במטה חמה ומהרהר בלבו מתוך „קורת רוח“, כי מחר לא יעירהו איש אל המשמר, וקודם לתרדמה הוא נושא עיניו בפעם האחרונה אל תמונת־אדם יקרה התלויה מראשותיו (הרי הימאים והפושעים הפליליים הם סנטימנטליים מאד). אך אודה ולא אבוש: איני מצטער כלל וכלל כי הבימוי של „הסרט הקולנועי“ שלנו לא הושלם ובדרך נס לא נשברה ספינתנו לרסיסים במשך הלילה. עבר עוד יום. ועוד לילה. והם היו שקטים יותר, ואחר כך, בבוקר הדור ונאה, באו אניות הגרר. הם הביאו משאבות לתוך מעונותינו המוצפים מים, הביאו פטורים (עבותות הספינה) של פלדה ו… ולא הועילו כלום.

אל הספינה בא אחד טונינו, טפוס, שקפץ מאיזה פילם של „שודדי ים“, בלתי מגולח, בפקרס מזוהם ובסודר משי אדום, – ולא היה חסר אלא זוג אקדוחים, וקרדום של ספנים.

– הרוצים אתם שנחלץ את הספינה מן השרטון?

– ואתה מה סברת? שהבהלנו אניות גרר ממרחק 80 מילין כדי לשוחח עמך על שלום סבתא שלך?

– איני סבור כך, אלא שסבור אני, כי אם לא תקרע את החוזה הקודם ולא תחתום על חוזה חדש עמי, אעזבכם לאנחות תיכף ומיד.

זו לא היתה כבר הנחת חרב חדה על צוארינו – היה זה משהו נחמד בגודל השפלות שאינה יודעת בושה. החוזה החדש נחתם כמובן, אך אם סבורים אתם, כי אחרי „סחיטה“ זו חלצונו מיד מן השרטון והעבירונו לבאסטיה, – הרי טעות בידכם. „גררונו“ שני ימים רצופים. ובלילה השלישי, כשהשתוללה סופה חדשה, פרשה לה אנית־גרר אחת פרישה של לא־איכפת־לי, והאניה השניה המתינה עד שעלה עמוד השחר וצפרה צפירה של אזהרה: „רדו מן הספינה, אני מסתלקת מיד“.

– הגם עכשיו תתעקש? – שאלתי את המפקד.

– גם עכשיו. אך עליך אני גוזר לרדת.

– אם לא תרד, ישארו גם אחרים. רשאי אתה לאבד עצמך לדעת, אך לרצוח אחרים חלילה לך.

יכולנו לקשרו בחבלים ולהורידו בכח, אך להוריד אדם „עקוד“ לתוך סירת־קיטור המרקדת על גבי נחשולים מתוך ספינה המרקדת לא פחות ממנה, לא היתה כל אפשרות. ירדנו. ברסוק אברים הגענו עד באסטיה ושלחנו סירת הצלה להוריד את המפקד בגזירת מנהל הנמל. גם סירה זו לא היתה מורידה אותו, אך מלחי הסירה עשו בתחבולה כנ"ל:

– אינך רוצה לרדת? טוב! ובכן, לא נסתלק מפה, אלא אם כן תרד אלינו או שהגלים ינפצו את סירתנו אל דפני ספינתך. הרוצה אתה להיות רוצח נפשות?

לעת ערב הובא המפקד לבאסטיה. והיום נגררה והובאה גם „שרה“. את מראה של שוקת שבורה זו יוכל לצייר רק אמן התאור של הקבצנים, בעלי־המומים והקטסטרופות, וליגע את הקורא בפרטים טכניים משעממים איני רוצה. ועל כן אומר רק זאת: על פרשה זו כבר אפשר לכתוב ספר שלם, אף על פי שהסיום איננו עוד. ואגב, נתברר, כי טונינו מן הסרט של הפיראטים הוא האיש ההגון היחיד מכל הכנופיה של „חברת ההצלה“. הנושא ראוי ביותר לקולמוסו של וואלס. רומן פלילי – – עם הפטרה מפתיעה. מראות רבים ושונים ראיתי בימי חלדי, בנסיונות לא מעטים נתנסיתי, אך רק עכשיו רואה אני איזה עגל תמים הייתי גם בשעה שחשבתי את עצמי לפושע וגם כשהתימרתי לגבור.

ועכשיו יושבים אנו במלון ממדרגה ראשונה, שלפי עדות בעליו נוהגים להתאכסן בו נסיכים ורבי המלוכות. משער אני, כי כוונתו לקברניטים אנגלים, שבכובעם נעוץ „כתר“. בשביל כח דמיונו של איש קורסיקא די גם בזה.

– ואולי היה זה המלך פוזול והמלכה פומארה?

– מה? איך אמרת? פומארה? מעודי לא שמעתי שם משפחה כזה בין מלכי מזרח ומערב. – הניד בעל־האכסניה “Ile de Bauate„ את כתפיו מנוד של מורת־רוח.

החדר במלון ערוך בהידור ובמותרות (דמי אש"ל – על חשבון חברת הביטוח!). אך נדמה לי, כי נוח יותר לישב שם, בבתים ההרריים הקטנים, הנראים במדרון. המדרון מכוסה עצי־זית ואורן. למעלה – עננים. ומאחריהם – בית מנזר עתיק ושפל קומה. „אוהבי הפרחים והחורבות“ שבנו עלו לשם לעת ערב. פרחים – ועוד הרריים! – היו שם בשפע (הרי פרוס של אביב עכשיו כאן!), ואת החורבות השחיתה יד הריסטברציה. אך היו שתים שלש איקונין מן המאה הט"ו וכמה פסלי עץ מעשה פיתוחים, אף הם עתיקים מאד וענודים ex voto של כסף וזהב: אניות, לבבות ועינים.

– מה טעם ex voto בדמות עינים דוקא? הרבים כאן סומים?

– לפעמים צריכים גם פקוחי העינים ללמוד לראות…

פסוק נאה. ויתכן, כי זקן קורסיקאי זה, שעיניו עיני עיט, הלוהטות מתחת לריסי השיבה, לא היה מעודו מן הזקוקים לסייעתא של מאדונה זו.

– והרי אין זו מאדונה כלל. אח, בני־אדם, בני־אדם! וכי יש כח למאדונה לרפא סמיוּת עינים? הרי זו סאנטה לוציה. היא הפוקחת עיני עורים ומידה עזרה ותושיה גם בהטרף ספינה בים.

– מה?!

– אח, בני־אדם, בני־אדם!

למחרת שקדנו יום שלם על „שפור“ האניה לפחות למראית עין. ולפנות ערב – עלינו שוב לבקש „פרחים וחורבות“. הלכנו ברחובות צרים, רצופים אבנים ירוקות, שילדים מגודלים (מהם גם בעלי שיבה) משחקים שם ב„ג'וּלים“ מישחק של להיטות יתירה. אך אין אלה גולות הזכוכית, שילדי ארץ ישראל משתעשעים בהן, אלא כדורים גדולים כשיעור תפוח הזהב.

מחלונות־הראוה של החנויות מציצות מקטרות שונות־מראה, ודמות נאפוליון חקוקה בכולן, כחוק ולא יעבור. פולחנו רווח מאד בקורסיקא עד היום. מלבד מקטרות – אקדחים לסוגיהם וסוגי סוגיהם, הסכינים המפורסמות למלאכת וונדטה. הקת שלהן עשויה עצם, ולדעתי ראויות הן בעיקר לחתוך לחם כדי  מזונות משפחה גדולה, כל כך ארוכות הן, מסורבלות ושקטות למראה. אך על גבי הקתות חקוקה המלה "Vendetta" וקורסיקאי הגון לא יתיר לעצמו בשום פנים לרצוח את האויב בסכין מסוג אחר: לפי מושגי המקום הרי זו עבירה חמורה על חוקי הנימוס: לנו מוזרים כל הדברים הללו: וונדטה, „לסטים אבירים“, אירופיים בתו אירופיים שאינם יוצאים מפתח ביתם בלי אוצר־נשק בלום. כאן אין אלה דברים שבאופיריטה כלל וכלל. כאן זוהי מציאות. עוד לפני שנתים הטילו „לסטים אבירים“ אלה מס על העיר אייאצ'יו. עכשיו חסלו אותם. באורח רשמי. הוותיקים, זקני הדור, מושכים כתף בספקנות רבה למקרא הדו"ח של קציני המשטרה:

– וכי אפשר לחסל את קורסיקא?

אנו עולים בכביש המתפתל אל מעלה ההר. חורשות עצי אורן. יערות של עצי זית. שקדים. עת פריחה להם עכשיו. פריחה מעודנת. החמה גולשת כבר מאחורי הפסגות, וצללים כחליליים מוטלים על גבי העמקים. משם, מלמטה, עולה ערפל תכלכל, ובהגיעו אל מחצית ההר הרי הוא מווריד והולך. בתים שפלי־קומה, רעופים בלוחות צפחה גלמית. הם פרימיטיביים (כך רעפו את הבתים במאה העשירית) אך נאים מן הרעפים היקרים ביותר: בין הלוחות המחורצים האפורים־ירוקים תבהיק לפתע שכבת הנציץ בזיו של אבן־חן או תוצת, בלהט עינה של הלטאה, שלהבתה הירוקה של הזכוכית הוולקאנית. ריח השקד נודף והולך וריח חבצלת ההרים ונשימת עשב־אשתקד. צפרים, שקולן ספק קול הזמיר ספק קול העשבונית מסלסלות בשיחים סלסולי ערבית.

– הנה יגיע „ליסטים אביר“ ובידו טראבוקו וסכין של לחם.

– וכי למה דווקא ליסטים? אולי בת־מלכה מחורבותיה של הטירה ההיא, המאוכלסת ינשופים ועטלפים. דבר זה הולם יותר את התפארת.

II / 10

אמנם, לא חשבנו לשהות בקורסיקא ימים רבים. אך לפי החשבון שערנו, כי השהיה תמשך שבועים. הבוקר הודיעה לנו „חברת ההצלה“, כי מחר יגררו את „שרה“ לליבורנו. כמובן: מתאווה היא להפטר חיש מהר מן הספינה הרצוצה, כדי לקבל את שכרה, את „ליטרת הבשר“ שלה מידי  חברת הביטוח. איני יודע מה עשו לחלק התתמימי של הספינה (לבדוק את הדבר אין שום אפשרות אלא אם כן יביאוה „לנמל יבש“, שאינו בנמצא בקרבת המקום אלא בליבורנו). ובכן, מחר – למסעות! וזהו המסע: הספינה גרורה, וההגה, נקע מצירו עד אין להמישו עוד. אם יגררונו – מוטב, ולא – גם כן אין לנו פתחון פה, ואף אם ישליכונו באמצע הזרם – אין עצה ואין תחבולה.

כשיצאנו מחיפה היינו 52 איש. למסע האחרון אנו יוצאים בס"ה… ששה: המפקד, אני, סגן הקברניט ושלשה מלחים. אין זה „רב עם“ כהדרתה הראויה של ספינת מפרשים שחצתה (שבע פעמים) את האטלנטיקה באלכסון ובספר היוחסין שלה רשומות שתי נסיעות מסביב לעולם… איך כתוב באותו שיר עממי: „עשרה אחים היינו… ונותרנו… וכו'..“

ואף על פי כן, סרט מצוין אפשר לערוך מכל אלה, „סרט מותח“, שהרצנזנטים יחרפוהו: „וכי אפשר שיקרו דברים כאלה?!“.

ומה יהיה אחר כך? אם יגררונו ונגיע לליבורנו, הרי משם… הביתה? יש זמר גרמני לתינוקות, ובו דברים אל חפושית האביב. שם מבשרים אותה בשורות טובות ונחמות, כגון שביתה היה למאכולת אש, שאביה נהרג, כדי לעוררה שתזדרז לעוף. אתמול קראתי בעתוני א"י, כי „פיניקיה“ טבעה. אני משער, כי גם „הבית הלבן“ שלי לא עמד בפני הסופות. הקיצור: „חפושית האביב, עופי עוף“…

אנו הולכים אל הספינה, להשלים את התכונה למסע, אחר כך נעלה בכביש ליטול ברכת הפרידה והדרך מעצי הזית, מן הארנים ומסאנטה לוציה: בעת שקיעה נראה מגדלה כלשון של אש אתרוגית, המשתרבבת אל מול העננים. הרי היא לפי עדותו של אותו זקן קורסיקאי – מטרוניתא של יורדי ימים. ו„שרה“ זקוקה לרחמים. אם כי – זה מופרז קצת. גם לכך אינה זקוקה כבר. התפלה „אל תשליכנו לעת זקנה“ לא הועילה לה. כי אף על פי שמבחינה יורידית עדיין חיה היא, הרי למעשה – שבקה חיים. ו… – זכרונה לברכה.

---

"הארץ", שנה כ"א, מס' 5654, 1 במרץ 1938, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

„התקוה“ – בלב ים, בילל הרוח

„שרה א“ נאבקת עם נחשולים בקורסיקה

הלילות הדרמטיים בדרך-הפגעים מסרדיניה אל קורסיקה

תעלת בוניפציוס או הקפת קורסיקה. – באין מחסה. – הספינה עולה על השרטון. – לזוז רק מרחק של שני מטרים! – מפקד הפרדה

מכתבו של תלמיד מתלמידי „שרה“

קורסיקה, נמל בסטיה, 30 בינואר.

– – לפני 13 יום שעזבנו את טוניס וכל הזמן היינו על פני הים. כיצד הגענו לבסטיה? הרי זה ספור ארוך. ביום עזבנו את טוניס היה מזג האויר מצוין, וכן גם מצב הרוח. היינו עליזים ושמחים. הכל התנהל למישרין.

היום השני עבר בנסיעה נעימה על פני מים שקטים תחת שמים תכולים, אשר הזכירו את שמי ארצנו עד כי צבט הלב. לפנות ערב החילונו להתקרב לחופי סרדיניה. הפלגנו לאורך החוף היפה של האי, חוף שומם כמעט, אשר הרים גבוהים כאילו הרימוהו עד לשמים, ורק אורות בודדים בחשכה הזכירו על מציאות ישוב. למחרת בבוקר עוד אנו מתענגים למראה הנוף והרוח החלה להשתנות. הוכרחנו להוריד את המפרשים. אחר הצהרים התחוללה סערה. מצאנו מחסה והורדנו עוגן במפרץ טבעי ליד כפר אורוסן. הסתתרנו מפני הרוח ובינתים הזנו עינינו במראות הנהדרים המלווים את חלופי מזג האויר. כעבור יומיים הרימונו עוגן והפלגנו, אם כי מזג האויר לא נשתנה ונשבה הרוח הנגדית החזקה.

העבודה קשתה מאד. היה עלינו לטפל בלי הרף במפרשים. בשעה הרביעית בלילה הוכרחנו לחזור על עקבותינו אחרי שהתקדמנו 10 מילין. מקץ יממה שקט הים, כאילו שכח את הטינא שנטר ליורדי־ים, ושלחנו ברוח נוחה קדימה לדרכנו.

וכאן באה השאלה: באיזו דרך נבחר?

לפנינו היו שתי דרכים: להכנס לתעלת בוניפציוס לתוך מים סוערים תמיד, אל בין גלים שהורידו לא אניה אחת שאולה, וכך לקצר את דרכנו ב־100 מיל שלמים או להקיף את קורסיקה. גם ברירה זו אינה נעימה, כי גם ימה של קורסיקה אינו נדיב, אם כי יותר נוח. הבחירה – בידי רב החובל. הוא מחליט „לראות במקום“, לפי מזג האויר. למחרת הגענו למקום ונתקלנו ברוח נוחה בשבילנו, אבל חזקה מאד. המים געשו־רעשו. אין לכם מושג כיצד התנהלה „שרה“ שלנו, כשכל מפרשיה מתוחים. הנה היא נוטה על צדה. הנה היא מדלגת על פני הגלים הגבוהים כמו שמחה. אבל הגלים נצחוה והיו מציפים את הספון. אך לשטויות כאלה מי שם לב? היא התנועעה בעליצות, וכן גם אנחנו.

לא נכנסנו לתעלת בוניפציוס. באנו אל קורסיקה, וגם היא הזעיפה פניה.

רוח חזקה. ים קוצף. פוסידון מנהל נגדנו קרב גדול. הקרב האחרון – אנחנו או הוא. היעלה בידינו לנצחו? הנצחון תלוי בנו. לעבוד, לעבוד! מה שאפשר יותר. כולנו היינו על הספון, לוחמים בעד כל שעל דרכנו. הגלים הציפו את הספון, הכו על ראשנו כפצצות. איך לא נסחף אף אחד מאתנו הימה?

ובשעת הצהרים קרה האסון, אשר הביא אותנו, שהעמדנו את עצמנו לשרות הים העברי, לאותו בית מלון שכתבתו מתנוססת על גליונות ניר עלובים אלו. עלינו על שרטון. הספינה היתה חזקה. היא ישבה על החול, כאילו לא שמה לב לגלים שנסו לבלוע אותה. הבחורים לא אבדו את קור רוחם. הם עמדו על המשמר, צייתו להוראות הקצינים ועבדו בלי השמעת קול. נסינו לרדת מן השרטון ולא יכולנו. נסינו בכה ונסינו בכה, ולא עלה בידינו. רוח חזקה נשבה והים סער. הוי, מתי יבוא קץ לאותה סערה? עם חשכה הוחזרו לנו הפספורטים והורדנו לסירות ההצלה. כל פניקה לא היתה. עמדה לנו המשמעת הרגילה. הקצינים הכינו הכל למקרה של עזיבת הספינה.

הלילה עבר איך שהוא. עם שחר הבאנו את הקומיסר ואתו קצין אחד בסירה אל החוף. והם נסעו (או הלכו?) פנימה לאי, כי היינו במרחק של 12 מיל ממקום ישוב. פניהם אל הנמל בסטיה – לבקש עזרה. החיים בספינה התנהלו כאילו לא קרה דבר. איש על מקומו עמד. אנו עוד קוינו לרדת מן השרטון, וטרחנו טרחה רבה להוציא את הספינה מהחול. ולא הצלחנו. כך עברו עלינו שעות רבות. נשלחה לעזרתנו אניה מושכת – ואף היא לא הועילה בהרבה. בין כה וכה שקט הים. אז החילונו במדידות והנה נתגלה כי שקועים אנו בגבעת חול, ובמרחק שני מטרים מאתנו נמצאים מים עמוקים. עלינו לזוז רק 2 מטרים – ואז נצא. עבר היום, שקעה השמש. כל הלילה עבדנו, רצינו לכבוש מן החול סנטימטר אחרי סנטימטר – ולא יכולנו. היינו עיפים, מלוכלכים כאילו שנים לא באו מים על גופנו, אך אף אחד לא שם לב לזה. באותו רגע אחז אותנו רעיון אחד:

– לא להכנע. אסור ל„שרה“ ללכת לאבוד!

אבל גם „שרה“ עייפה: הספינה החלה לספוג מים.

המשאבות האוטומטיות לא יכלו להוציא את כמות המים שהיא ספגה. ואז הופקדנו על משאבות יד. בלי הבדל: קצין, תלמיד, טבח ורופא. כל אחד – 10 רגעים ליד המשאבה. כשהמים  חדרו לחדר־המכונות פשטו המכונאים את נעליהם, הפשילו את מכנסיהם ועבדו.

אבל המשמעת כסדרה. המטבח התנהל כאילו לא קרה כלום, וארוחת הערב ניתנה בדיוק בשעה הששית: המאחר – יענש. באותו לילה הופיעה משטרת־הים ומיד פקדה על רב־החובל לארוז את החפצים שטרם נארזו ולהעלות את כל האפשר על הספון.

רק עכשיו הגיעו שעות המתיחות הכבדה.

עברה שעה. ושוב פקודה: – להתכונן לעזיבת הספינה!

הרוח השתוללה, הסערה הלכה וגברה, הים כאילו חרג מאזיקיו. עכשיו מנינו את שבתנו על הספינה ברגעים. עוד 10 רגעים ועלינו לעזוב את „שרה“. הלב נחמץ. כה נתקשרנו אליה, אהבנו אותה! גם ברגעים האחרונים לא הזנחנו את חובותינו: אלה על המשאבה, אלה נקו את הספון והשאר עסקו בסדור המפרשים. עבודת הצלה משולבת בעבודת יום יום. אבל משק המים בפנים הספינה והמכות החזקות בתחתיתה הזכירו לנו את האסון – אנו עומדים על שרטון.

בשעה 8 ירדנו כלנו ל„סטיבה“: הוא חדר השנה שלנו. המים כבר החלו להכנס גם לתוכו. סודר מפקד אחרון. עמדנו בשתי שורות, הקצין הממונה מסר בקול נמוך את המסדר לקפיטן הלפרין. הפרידה היתה קצרה, דברי הקפיטן היו מעטים:

– „בעוד כמה רגעים תעזבו את הספינה. ישמש האסון שקרה לנו צעד נוסף בכבוש הים העברי! להתראות על הים העברי!“

הקצין הממונה פקד: דום! וכך כשהים משתולל שרנו את „התקוה“. בעיני רבים עלו דמעות, ושירת התקוה התערבה ביללת הרוח. המלחים הצרפתים מאנית המשטרה עמדו משתוממים לשמע השירה הזרה להם. וכך החילונו לעזוב את הספינה. ראשית כל הוצאו ספרי התורה. אחר־כך העברנו את חפצינו, ולא עברו רגעים רבים – והנה אנו על אנית המשטרה… ו„שרה“ עומדת שוממה, כאבלה.

על הספינה נשארו רק המפקד הלפרין, הקצין הראשון ביבסקי (גר־רוסי), שני מלחים נוצרים ותלמיד למעלה מגיל 27, אשר החוק מתיר לו להשאר על האניה בשעת סכנה. ואז נפרדנו מהספינה.

– – הלפרין! איב! ביבסקי! פרנקל! קוסטרומו! שלום! להתראות! איכם?

הם לא נראו. כנראה נכנסו לתאים.

אנו התרחקנו, ועינינו תלויות ב„שרה“. מרחוק התלבטו 4 תרניה של ספינת הלמוד העברית.

*

למחרת קבלנו טלגרמה מליוורנו (איטליה) כי שתי אניות סוחבות יצאו לעזרת „שרה“ מטעם חברת האחריות. מחר נדע את הכל. עכשיו או שנסע בימים הקרובים לביה"ס בצ'יביטבקיה או שנפליג למרסיל. הספינה לא נזוקה ביותר, וכנראה שתסחב ע"י אניה־סוחבת עד מרסיל (יום נסיעה)…

יצחק סלונימסקי

---

"הבֹקר", שנה ג', מס' 693, 10 בפברואר 1938, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ג. בוייבסקי

מה קרה ל„שרה א'“

(מכתבים מן הספינה)

ב. „שירת הברבור של שרה“

25/1

…עכשיו אנו עוקפים את טאוולאד, אי של סלעים מזרחית לסארדיניה, שיותר משהוא נראה כאי של ממש הוא נדמה כתפאורת למראית עין, מדרונות צהבהבים-אפורים גולשים אל המים שצבעם כצבע אבן הטרקיה. למעלה, בשיא הרכס, עצי אורן ירוקים ירקוּת עזה. מהם ולמעלה – עננות ורודות שטוחות על גבי התכלת. וברקע לכל אלה – שיאי-הרים עטורי שלג בקורסיקה. ארבעה ימים קודם לכן, כשניסינו לעקוף את אי אנה הקדושה, כדי להתקרב אל טאוולאד, היה הכל נראה בצורה אחרת לגמרי. האי היה כחלילי-אפור וזעוף, ומעל לשיאיו התגלגלו לקראתנו גרוטאות של עופרת בצורת עננים מקורעים ברוח. הרי אנה הקדושה, – כף בצורת קונוס, המשתרבב בדמות חצי אי וטירה בקצהו, – נזדקרו מתוך שפעת קצף. רצוצים עד אפיסת כוחות, בתוך אניה שתש כחה, הוכרחנו לעת ערב להרתע לאחורינו. בתכלית הפשטות: לנוס  מנוסת בורחים על נפשם, כל עוד עצמותינו לא נתרסקו, משום שהסופה הגיעה עד כדי שתעה „גלגלים“. חנינו חניה של מפלט, עד יעבור זעם, באורוזי, עד שפקעה סבלנותנו והוברר לנו, כי סוף-סוף יאזלו המים ויכלו המזונות. בינינו ובין החוף, הקרוב מאד, נתזו כלפי השמים דכיי הגאות. ראינו את הניתוזים והקצף שהסופה מטלטלתם וזורקתם הרחק הרחק אל החוף פנימה ואל מעבר לשיחי החוף. וכששככה הסופה שיכוך כלשהו, – היה זה שלשום, – נסינו להחלץ ולצאת. שוב נאבקנו כמטורפים כשתים עשרה שעות רצופות, המפרשים נתקרעו, האנשים נתרצצו ו… חזרנו למקום המקלט כלעומת שיצאנו. ורק הלילה פסקה הרוח, והנה מתחילה „אגדת התכלת“. התארך? משול הים לאשה. יכולה אשה להיות „קלפה“, אך יש רגעים שאפילו המכשפה הארורה ביותר נהפכת לפייה טובה ומיטיבה. ואז שוכחים אנו את כל אשר הרעה לנו. רק אתמול היו אנשי הספינה מקללים קללות נמרצות את הים ואת „השוקת העתיקה“ הזאת ששמה „שרה“ ואת ה„תכריכים“ הבלים המשמשים לנו כמפרשים. ועכשיו – הספינה היא, בכל זאת, „סבתא חביבה“; הים – „אין כמוהו בין שבעה ימים“; והמפרשים – שתוקנו בינתיים – „אין דבר, עוד יעצרו כוח! וכי מי זה הוציא דבתם רעה, כי בסחבות כאלה בושה היא לכרוך אפילו בר-מינן הגון?“.

… מי פלל, כי גם הדולפין עלול להסב אי-נעימות כזאת. וזהו הענין: אך הצלחנו לעקור מ„מולדת הסופות“, נתגלה לעינינו המגדלור של קארבונארי. הסערה שככה כבמטה קסם. עם הנץ החמה היו המים כחליליים ומסבירים פנים, השמיים הגיעו לריקורד של תכלת, וההרים היו תלויים כשערה ופורחים באוויר. למעלה מעת לעת הוליכנו שר של ים הילוך של נס מתחת לחמה האביבית והמפרשים התנפחו כלשהו ממשב רוח דרומית-מזרחית (שרקיה בשפת ארץ ישראל). חופי סארדיניה היו קרובים מאד ונראו חנוּנים, מכניסי אורחים ושופעי ניחותא ביתית. מעין קאלאבריה, אך בגוונים רבים יותר. ולפתע (אותה שעה עברנו על פני סאנטה אנה) האפירו השמים ומתוך המים נזדקרה איזו מפלצת. כמובן, היה זה פשוט דולפין, אך דולפין שארכו תריסר מטרים. הוא קרטע והתהפך בכבדות, ובנשפו – זנקו מנחיריו מזרקות של מים מטר לגובה, כמהתפוצצות אדירה. כל האנשים שהיו אותה שעה על הספון עמדו בפעירת פה, והוא, בהקיפו הקפה אחת את הספינה, התהפך כמספר הפעמים הנהוג אצל דולפינים, וירד תהומות. וקבלה היא בידי יורדי-ימים: דולפינים מקרטעים ומתהפכים, סימן לאויר יפה. וכאן – לא דולפין, אלא אבי אבות הדולפינים הטריח את עצמו. הרי זה סימן מובהק! והנה – אשר לא יגורנו בא לנו. יתכן, כי האי טאוולאר, – האי המכושף – הוא האשם: וכי מי, חוץ מ„פורסטיירי“ עלובים, אינו יודע, כי השט על פני טאוולאר חייב ליתן אות „ג'יטאטורי“, מעין קרנים עשויות בזקיפת אצבע וזרת? כי האי טאוולאר וסלעיו המוזרים אינם מעשי אבן סתם. פסגת ההר היא טירה מכשפה, ולמטה, במדרון, גולשות אל המים שפחותיה שהיו לנציבי אבן. בין ה„טירה“ והצוק, היותר ירידה תלולה הימה, רובצת תהום, וגשר קמרונות נטוי מעליה, ואילמלא שטה ספינתנו במרחק מאה מטרים ממנו, כי עתה נשבעתי, שהגשר הוא מעשי ידי אדם ולא משחק-פלאים של הטבע (או, לפי פירוש אחר: יצירת להטיה של המכשפה). הפעם שחקה לנו השעה, אולי, משום שזכרנו בעוד מועד את אות הישועה „ג'יטאטורי“ והוספנו לו עוד משהו איש איש לפי שעור דמיונו. אני, למשל, אמרתי בלבי לצורות האבן המפוסלות בדמות בני אדם ומנצנצות פה ושם לאורך פי הפחת: „עמידתכן כאן עמידת נצח, ועינכן צרה בנוסעים על פניכן. והרי  לפנים רתק גם אותי איזה מכשף רע לאחד המקומות, והייתי גם אני אומלל כמותכן. הניחוני לעבור ואולי, מי יודע, בזכות זה יתיר מישהו את הכשוף גם מעליכן“. וה„סטרגים“ של האבן נאותו והניחונו לעבור. אחר כך החל היום להחשיך וממעבר בוניפציוס, שקץ משמאלנו באורות אייו הקטנים, פרצה הרוח. רוח מצויה, שבכל זאת החישה מעט את הלוכנו. אך לא עברו גם עשרה רגעים, והרוח גברה, וגברה מאד, ומאד-מאד, אחר כך – סוערת, שוצפת וכו' וכו'… מעודי לא ראיתי שרוח תזדעף כל-כך בשעה שהשמים בהירים והברומטר נורמאלי. אף על  פי שהשורש „זעף“ אינו מדויק. לא היו מדחפות, לא היו התפרצויות, אלא מין כח מתעצם והולך במתינות ובהדרגה. אילו דחפה הרוח מדחפה אחת, כי עתה נתקפחו כל מפרשינו, משום שלצמצם את שטחם בשעת עיקוף השוניות לא היינו מספיקים. הספינה נשאה כאילו אחזתה רוח תזזית, מוּטה הטיה כלשהי לצדה האחד ובוקעת את הגלים כאנית-מוקשים. החבלים המתוחים עד קץ המו מאד ושלד הספינה המאומץ אף הוא עד קטון לוחותיו, השיב על המיה זו בבת-קול ככלי הכנור. 9 „קשרים“, – שירת הברבור של סבתא „שרה“…

8.2 באסטיה, קורסיקה

כן, היתה זו שירת הברבור שלה. אמנם, עוד לפניה, „מסע“ אחד: לליבורנו – לפירוק ולגרוטאות. אזי יובילוה אל הנמל הישן, הוא „המושב זקנים“ של האניות, כי שם במקואות העזובות, שמימיהן רדודים, מבלות ספינות-אינוולידים את שארית ימיהן ברקבון אטי. („בית עלמין של ספינות“, – זהו השם המקובל). כמובן: אם לא תטבע הספינה בדרך, – אם כי זוהי לה המיתה היפה ביותר.

כל מה שבא עלינו בשבוע האחרון היה כבר לנחלת העבר. הטראגי והנפלא, הטראגי והנתעב, – הכל כאילו ניטלה חריפותו. ולי, סוף-סוף, היינו הך. כל זמן שהחמה דולקת מלמעלה, ומתחת לרגלים יש סיפון. איזה? הספינות משתנות, והים לעולם עומד. וכנוהג שבקטסטרופות נצטלבו כאן בנקודה אחת כמה קוים של דברים שבמקרה. מקרה א': אותה שעה היינו שטים לאורך חופי קורסיקה וכבר רואים מרחוק את הכף האחרון, שמאחוריו נפתחת הדרך למרסיליה, והנה קרבנו אל תוצאות נהר גוֹלוֹ. מקרה ב': קודם לכן היתה בהרים הפשרת שלגים גדולה, הנהר גאה מעט והטיל לים ערמות חול למעלה מן המידה. מקרה ג': רוח חרישית נשבה מן החוף, רופפנו את המפרשים מצד ימין, ופתאום פרץ הרוח מימין דווקא. בימים בהירים, סמוך לחופים הרריים, שכיחות הן סופות-פתאום כאלה. אין הן נמשכות הרבה: חמשה–עשרה רגעים. וגם סופת-רוח זו לא ארכה הרבה. אך במשך עשרה רגעיה הספיקה להבטיל את המפרשים וקרבתנו אל תוצאות הנהר, למקום שבו מתפגשים בשרטונות נעים שני זרמים (אף זהו מקרה נוסף). ו… עלינו לשרטון.

זוכר אני: היתה שעת חמה, ובתא היתה ניחותא בלתי שכיחה. היתה נדנדה קלה, מרדימה. שכבתי על גבי המטה וקראתי רומן דדקטיבי אווילי, אחד מאלה המרגשים לבו של נער בן ט"ו ונוסכים כמעט שנת מרמיטה על איש בן מ"ו. איני יודע, כמה ארכה שנתי, אך התעוררתי ממדחפה, שיותר משחשתיה בגופי הרגשתיה בחוש. פרצתי למעלה. ושם – תוהו ובוהו: כבר מסלקים את המפרשים ומתכוננים להוריד המימה את הסירה המשמשת להסעת  עוגן המילואים.

– שרטון?

–שרטון! אם כי לפי רישומי המפה אין הוא בנמצא כאן.

וההמשך הוא כרגיל במקרים כאלה הסעת העוגן, הפשלת החבל, הממושכה, המשעממת… ו… הספינה „אינה משה ממקומה. מניען „ההולךהמהיר ביותר“ טורחים בשארית כוחם, אנשים שוקדים עד אפיסת כחות על מנוף־העוגן… שעה, ועוד שעה, ועוד. וכך עד השעה השלישית בבוקר. אחר כך – שינה קצרה, שאינה מחזקת את הגוף – ומן השעה השביעית חוזר חלילה. אנו שולחים לנמל אנשים להבהיל אניות-גרר. אך אין הדבר פשוט כל כך: הנמל הקרוב ביותר – באסטיה – רחוק מספינתנו י"ד מילין; ותחנת טלפון ראשונה – מהלך שתי שעות, ובתוהו לא דרך, בין חתחתי פרא, הלכו שני אנשים, – על דרך החכמה העממית, הבטוחה, כי חכמים השנים מן האחד. הפעם נוכחנו בטעות הפתגם… סמוך לשעה השלישית אחרי הצהרים באה מבאסטיה לא אנית-גרר, אלא סירת-מוטור המשמשת לטיולים. מעשה חוזק!

– כמה כוחות לסירה?

– 25!

– מניעי ספינתנו מאתים כוחות סוס להם, ולא הועלנו כלום, ואתם רוצים למשוך בסירה בת כ"ה כוחות סוס את עגניה היסודיים של ספינה בת אלף טון?

היה זה מצב שאוולת וטרגיות התחרו בה בהצלחה הדדית: בכל רגע היה החול מושכנו ומשקענו ביותר שאת. והמעט לנו הצרה הזאת, עוד הוכרחנו להוציא לבטלה שוב שעות רבות עד שתחזור המשלחת השניה ותביא אנית-גרר של ממש. האניה באה בשעת ערב מאוחרת, כשמזג האויר הורע והים החל לרגוש. מחי הגל על גבי שרטון פועל על פי חוקים אחרים לגמרי מחוקי תנודותיו השקולות, ואפילו המסוערות, של הים הפתוח. ועד מהרה למדנו תורה זו מן הנסיון. עד הבוקר טרחה ויגעה אנית-הגרר, במשכה את העגנים ובנסותה לחלצנו מן השרטון. אך לא הועילה כלום. הרי גם זו לא היתה אנית גרר של ממש, אלא אניה קטנה של משמר צבאי, שעיקר כחה לא במידת העומס אלא במידת המהירות. האניה התאמצה לחלצנו מן השרטון, וכשלא הצליחה, שידרה ידיעה בראדיו להבהיל עזרה. ובתשובה, שנתקבלה למחרת היום מאת חברת הצלה, שהספקנו לבוא עמה בדברים, הודיעונו, כי מאיטליה חשו לעזרתנו ארבע אניות גרר גדולות (איטליה קרובה מאד).

(סוף יבוא).

---

"הארץ", שנה כ"א, מס' 5653, 28 בפברואר 1938, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ג. בוייבסקי

מה קרה ל„שרה א'“

(מכתבים מן הספינה)

– מיוחד ל„הארץ“ –

א. מה קרה לספינה בטוניס?

כ"ב בינואר, 38 אורוזי, סארדיניה.

… שמים אפורים, הרים אפורים, גלים אפורים, – ורק דבשותיהם לבנות. ונוסף על כל אלה – רוח צפונית, רוח תזוזית, שמפניה בקשנו סתרה במקום הזה. הזכינו להסתתר? בשום מפה לא סומנה אורוזי כתחנת מעגן, ורק במגילת־ספר של ארחות־ימים, מגילה עתיקת יומין ומרוטת דפים, בערך מן המאה הט"ז, שנחפרה ממטמונים בארכיון הספנות במאמציהם של חובבי עתיקות, רק בה מוזכר לאמור בדרך אגב, כי „בעת צרה גדולה יכולים עוברי ארחות ימים למצוא מאחורי כף אורוזי סתרה מסופות צפון“. ואכן, הצרה היתה גדולה ביותר: המניעים היו רפים מכדי להאבק עם הזרם והרוח. הספינה חדלה לציית להגה. ולילך עקלקלות ליד חופי סרדיניה הצפונית, בתוך תסבוכת השוניות והאיים, – כמעט שלא היתה כל אפשרות. והסתתרנו בעוד מועד. בקצה לשון-החוף המסולעת, שמאחוריה אנו עוגנים, רותח הים כדוּד השטן, ובהסתער הנחשול – שקוואל בלעז – (במשך עמידתי על המשמר מניתי את הנחשולים: עשרים במספר!) מתמתחת שרשרת העוגן והומה כמיתר, והספינה נואקת תחנונים… ובכל זאת, עברנו שליש הדרך עד מארסיליה! (שליש מטוניס, כמובן, ולאל מארץ  ישראל). והיא הצלחה רבה, אם נזכור, כי בין האי זאמברא והכף הדרומי של סארדיניה – מרחק של מאה וחמשים מיל באותה חלקת ים התיכון, המכונה בשם כלעולמי „מולדת הסופות“, כמובן, עברנו „באנחות“, אך המחיר ששלמנו לא היה יקר ביותר: „רק“ שני מפרשי-שליש נתקרעו…

גם הפלגתנו, אפשר לומר, היתה בשעתה: חלק מן העתונות הערבית בטוניס הניפה כידונותיה כנגדנו. ובסופה של תעמולה זו היה מעשה: בלילה בלתי נפלא ביותר פרמו אלמונים שנים מעבותות ההגה, והענין עלול היה להסב ל„שרה א'“ הרפתקאה עגומה מאד, אילמלא תחבולה טכנית אחת, ש„האויב“ לא יכול לשערה בשום פנים, משום שאת הכנתה, על כל צרה שלא תבוא, ידע רק איש אחד בספינה. מכל מקום, שפקעו העבותות הפרומים מלחץ הרוח, וספינתנו נשאה כחץ מקשת אל מול ה„שוודי“ שעמד בקרבתנו, הוכרחו בעלי המזימה, שישבו אי-שם, במארב, וצפו לפורענות שהכינוה במו ידיהם, תחילה לפעור את פיותיהם מרב תמהון, ואחר כך, משהבינו את פשר הדבר, להפטיר גדופי-גדופין בפחי-נפש. כי תחת להתנגש ב„שוודי“ נשאה לה „שרה“ בשיוט קושט כחץ במרחק כמה אמות ממנו, שטחה מפרשיה ברוח והתנדנדה נדנוד שאנן על עגנה. וכל זה – בכל שום תמרונים כלל, שלא היתה שהות לעשותם גם אילו רצינו בכך. בעצם, הרי זו תחרות נעימה למדי, קנאת ספנות המרבה חכמה טכנית, כמין דו-קרב של בקיאות ורגילות בחכמת יורדי אניות. אך לא לשם האבקות עם מישהו באנו לכאן. ומה גם, שלא היתה זו אפילו „מלחמת יהודם וערבים“, כפי שאפשר היה לשער על  פי ההשגות הארצישראליות, אלא מלחמת שני „דסתורים“, הישן והחדש, דהיינו: שתי מפלגות ערביות בינן לבין עצמן.

לכאורה: מה ענין מפלגות ערביות אצל ספינת-למודית יהודית, וביחוד ספינה באה ממרחקים לחנית-ארעי? הרי נשול עבודה אין כאן ולא יתכן שיהיה. ספינה אורחת, שלא תוסיף לעולם לבוא לכאן, אלא מתעתדת להיטלטל למעלה משנה על  פני האטלנטיקה, שאין בה לא ערבים ולא דוברי ערבית. ובאמת, אין ליושבי טוניס שום טינה עלינו. אלא שלא כארץ-ישראל טוניס, והקונצפציה של ערביי המקום סבוכה יותר מזו של הערביים שלנו. דיינו אם נדע, כי בארץ זו, שיש בה אוכלוסיה כבת שני מיליונים, מופיעים 36 עתונים ערביים. שלשים וששה , – לא פחות ולא יותר. אמנם, בחשבון זה כלולים כל כתבי העת שלהם, לרבות הז'ורנלים הספרותיים וכדו'… האין זה פלא? אך הנה עובדה מופלאה שבעתים: כתבי העת הערביים הללו, כולם מלבד ארבעה מהם, מופיעים בלשון הצרפתית. יש לכך סיבות, כסיבות שיגרמו לכך שכל תנועת „הסוואדשי“ בהודו, לרבות ההסתנפות הגאנדיסטית שבה, יצאה מבין כתלי הקולג'ים האנגלים. הטראגדיה הנצחית של האדם הלבן: תחילה מוכר הוא לאיש הצבעוני כלי-רובה, ואחר כך יורה בו הצבעוני מרובה זה. בית הספר רציני יותר מן הרובה, ומכבש-דפוס אחד שקול לפעמים כנגד אלף תותחים…

ובכן, מן הקולג'ים הצרפתיים יצאו העסקנים הפוליטיים של ערבי טוניס. אלה שזכו לקבל תוספת ליטוש ושכלול באוניברסיטה הפאריסית, או, למצער, בסורבונה, מודים, כי מידי האדם הלבן אפשר לקבל לא רק „רובה“ (כסמל), אלא עוד דברים רבים, כדי אחר כך להכות בהם את האדם הלבן מכה בוטחת ונצחת, אשר לא תחטיא המטרה. הם קבלו לקח מצוין מן היאפאנים, – ואינם נחפזים כדי להיות, – כעבור שלשה דורות – בעליה הוודאיים של אפריקה הצפונית, הרי הם עכשיו חסידי צרפת ובכלל ידידי האירופיים. ויש לומר לשבחם, כי על ארעיותה של ידידות זו הם מדברים בגלוי. והנה זה הוא „הדסתור החדש“. „הדסתור הישן“ שונא את האירופיים, מיחס משקל פוליטי מסוים לקוראן, לעדאת ו.. וכאן מתחיל, בעצם, הקוריוז הפוליטי. במערכה זו שבין הישן והחדש עלול כל דבר לשמש קלף-נצחון. והספינה „שרה“, ספינת למודים בדגל צרפת, היתה הפעם קלף-נצחון בידי הדסתור הישן. הסיבה היא, שהספינה היא יהודית, והיהודים בטוניס הם ידידי הביי. זוהי ידידות שיש לה מסורת רבת דורות. הביי (שמבחינה יורידית אינו אלא דמות תפאורנית, אך מאידך גיסא, סוף-סוף, אישיות מוכתרת וסמל העצמאות הטוניסית, ההתגשמות החיה של העדאת) הוא, בגדר הטבע, נקודה, שמסביבה מתרכזים כוחות הדסתור הישן. קיצורו של דבר: עתוני שני המחנות הפכונו כמעט לאנית מלחמה, למין צלבנית או מוקשנית, רחמנא ליצלן, של הריפובליקה היהודית, הידידותית או האויבת, הכל לפי השתייכותו המפלגתית של העתון המודיע. („ספינת הצי של הריפובליקה היהודית“… – „הלוואי והיה זה אמת“, כדברי אחד הפזמונות שהושרו בארץ-ישראל בתקופת הכבישים…). את הספינה כבד בבקור רשמי-למחצה ראש-המיניסטריון של הביי בלוית כל הפמליא שלו. תואר „ראש המיניסטריון“ ניתן לו מלאחר המלחמה. לפני כן היה התואר אוריינטאלי יותר: „הוויזיר הגדול“. והנה במקום סוס ערבי מסורתי, מכוסה טפטין מעשה רקמה של פז ואבריזין, היה לו… „מרצדס“. אנשי הפמליא שלו אף הם כמוהו לבושים סמוקינגים ממש,  ובמקום צניף עם אבזם של אבן-חן, היתה לראשו מגבעת רגילה, אירופית. ו„הפרמייר“ עצמו, המכונה בשם מצלצל למדי שייך-אל-מדינא – הוא חניך האוניברסיטה הפאריסית ומה שמפתיע קצת – גם חניך הקונסבטוריון בפאריס: הוא מוסיקאי, מיסד הקונסבטוריון הטוניסי, ואומרים עליו, שהוא קומפוזיטור לא רע. ספק הוא, אם „וויזיר גדול“ כמוהו ראוי היה לשמש בן-לויה להארון אל ראשיד… אם כה ואם כה, שקלו לו למטרפסיה עתוני הדסתור החדש על ביקורו זה – „מנה אחת אפים“. העתונאים המקומיים אומרים, כי אילו נמנע מלבקר את הספינה, היו אותם העתונים מסיעת הדסתור החדש דנים אותו ברותחין לא פחות מזה. במשחק הפוליטי שבין הדסתורים כל קלף ראוי לשמוש. אלא שלא נעים הוא להיות קלף במשחק זה…

ארץ משונה: וויזירים גדולים לבושים סמוקינגים, והרב הראשי ב„שאנשיה“, גלימת-רקמתים, ו„גאנדורה“ האבילית, המופשלת הפשלה ציורית מאד מעל לכתף השמאלית, מכניס את אורחיו לטרקלין, שרצפתו רצפת פסיפסים, וכל רהיטיו הם שטיחים, כדי צבעונין ודלפקים קטנים בעלי שמונה צלעות, ומקריב את „הכיבוד“ בצלחות נחושת – אחת לעשרים איש. ובמקום כפות ומזלגות – חמש אצבעות היד. לא מחמת דלות בידואית, אלא מתוך בטול מעומקא דלבא למותרות נוסח אירופה. „אך כלים קלוקלים הםכל מה שהביאו בחורינו מצרפת: מלבוש שאינונוח ללובשו; רהיטים, שנוח לבעל הבית להושיב בהם את אורחיו, אם יש את נפשו שלא יאריכו בישיבה; מזלגות, כדי שהאורח ידקור בלשונו או ינקר בשניו ויחסוך מפיו מלאכול נתח מיותר; ותבשילים שכל האוכל אותם רעב שבעתיים“. אמנם, דברי קטרוג אלה על נוסח-אירופה לא מפי הרב הראשי שמעתי, אלא, מאחד היהודים הטוניסיים. אך מחשבה זו אחת היא לכל בני טוניס אלה. כלומר: המון העם, הזר עד היום להשפעות אירופה.

אותו יהודי לא היה, בעצם, בן טוניס, אלא תושב ג'ירבה, הלא הי עיירה יהודית נדחת בין הרי הארץ הרחוקים. ג'ירבה – עיר קטנה, שכולה יהודית. שלשת אלפים נפש בה. יהודים, שלא משו ממקומם משך ג' אלפים שנה. הם יושבים כאן „מחורבן בית ראשון“. וכולם עד אחד… „כהנים“.

– איך זה? כולם? כולם עד אחד? ואין יוצא מן הכלל?

– „כן. כולם! בלי יוצא מן הכלל! אפילו צאצאי הלויים אינם עוצרים כח לשבת כאן יותר משנה אחת.

– ומה הווה בסופם?

– הם מתים. אוירה של ג'ירבה אינו יפה להם.

– והערבים? או הצרפתים?

– הללו מתים מהר מאד. כעבור חצי שנה. ואפילו חודש. אין אוירו של ג'יברה יפה אלא לבני ג'יברה בלבד.

הסתכלתי באיש-שיחי, אי שצבעו צבע הקנמון, לבוש גאנדורה אפורה וגלימת-משי חכלילית-אפורה. מתחת לאבנט הרחב נשתרבבה קת של מאכלת, ארוכה וצרה, שומה בנדן של נחושת. גם שרטוטי פניו היו בדמות המאכלת: חותכים, צרים. ביחוד חתוך היה פיו, פיה יפה להפליא וצר מאד, שבקצותיו רפרף משהו מעין רמז לחיוך בשעה שדבר על אוירו של ג'ירבה… כן, יהודים כאלה יכולים לשבת בשלוה ג' אלפים שנה בפנה נדחת, מנותקת מכל העולם, באי בתוך הים המושלמי…

כחודש ימים שהינו בטוניס. הצטיידנו, איך-שהוא, בנפט ובמזונות, ובשעת צהרים אחת הפלגנו הלאה.

היה שקטון בים. מי האגם מסביב לתעלה היו כזהב ממש. ומעל לחלקתה הממורטה נתפתחו בעת שיוטנו סיעות סיעות של שקיטנות אפרפרות-ורודות ושל מגלנים תכולים, תרנגלות-המים, השטות צבורים צבורים, כל צבור כבן מאה גלגלות, לא הטריחו עצמן כלל לפרוח ממקום שיוטן, ורק נצטודדו בשופי והרחיקו מעט מן המפלצת הלבנה והבלתי מובנה, שהעיזה להטרידן ממנוחתן. וחסידות אפריקניות גמלוניות, בשמן האכזוטי מאראבו, הדומות כל כך לאוזי-השומן, פינגווינים בלעז, שגופן שחור, ומוכתם בכתמי הצהב, נפנפו אחרינו בכנפים נפנופים של רוגזה: „סעו לכם, סעו לכם לדרככם. ואל תבהילו את הדגה שלנו!“ נענענו להם בראשינו נענועים של ברכת פרידה הועדנו פנינו צפונה, על פני קרתחדתא, שהתנוססה שוב בהדר רוממות ממרחקים, על פני הגבעות הירוקות של סידי בן סעיד, המעוטרות טירות מאבריטניות מבני יחשו של הביי, על פני הרמות הירקרקות-כהות של אי זאמברה. לפנינו – „מולדת הסופות“, ומאחוריה סארדיניה.

(מכתב ב' יבוא).

---

"הארץ", שנה כ"א, מס' 5651, 25 בפברואר 1938, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

„שרה א'“ נלחמה במשברי-ים אדירים ויכלה להם

ראפורט ימי של מפקד הספינה „שרה א'“ מיום 26.1.37 עד היום

יום ד', 26 בינואר:

אחר חצות אנו פוסחים ע"פ בוניפציוס, כשאנו משאירים אותו משמאל. סער חזק (9 באלים). בבוקר יורדת הרוח ונעשית קלה ונוחה (מערב-דרום-מערב). עוברים את קצהו הדרומי-מזרחי של האי קורסיקה במרחק שלשה מילים מן החוף. בשעה 14.05 לפי זמן טוניס נמצאים במרחק 1.1/4 מיל בערך מפי הנהר גולו ושני מילים מן החוף. התקפת-רוח פתאומית מן המזרח (הצד ההפוך) משלכת אותנו לצד החוף בתוך איזור של זרם חזק. בשעה 14.12 ההגה אינו נשמע. ניתנת פקודה להוריד מיד את המפרשים, למכונות – בכל הכח חזרה. קובעים היתקלות בשרטון, שנוצר בהשפעת הנהר גולו והזרם הימי הגנואי. התקפת־הרוח  פסקה, הים שקט, בריז קל בכיוון הקודם. במשך כל עודף היום והלילה אנו מנסים לרדת מן השרטון באמצעים שלנו ובעזרת עוגן נוסף, המנועים והמפרשים. בזמן התמרונים הללו נפצע באופן קשה ע"י מנוע המכונאי הראשי שטיינברגר ונותח מיד ע"י רופא הספינה, הד"ר הבנשטרייט. כשראיתי את אי-התועלת בנסיונות האלו שלחתי אור ליום 27 בינואר בסירה אל החוף את הקצין בלס ואת הקומיסר קרתגי, כדי לבקש בבאסטיה, הנמל הקרוב ביותר של קורסיקה, הנמצאת במרחק 13 מיל ימי צפונה, עזרה ולהודיע לב"כ חברת-הביטוח. בשעה 15 הגיעה סירת-מנוע „ליז'ו“, שהציעה את שרותיה. כשראיתי שאמצעיה אינם מספיקים שלחתי מיד להודיע למפקד הנמל. בשעה 21 מגיעה ספינת-משמר מונועית „סוקו“. אנו משליכים בעזרתה קדימה את עוגננו הימני וה„סוקו“ מנסה למשוך אותנו קדימה וימינה. פקעת  העוגן אינה פועלת בשל הלחץ הגדול.

יום 28 בינואר:

בשעה 2 בלילה, עוזבת ה„סוקו“ את שרה א', כדי לחזור למחרת בבוקר, אולם היא חוזרת רק ב-29 בינואר בבוקר. מודדים את העומק של תנודת החולות וה„סוקו“ מנסה למשוך אותנו לאחור בעזרת העוגן השמאלי, שהושלך אחורנית. הרוח עולה לשעת הצהרים עד 7 באלים ועוברת לסער. הים סוער. בעקב דפיקות חזקות בקרקע מורגשת בבוקר עליה ניכרת של המים; משאבות המנוע והיד העובדת בלא הרף אינן יכולות למלא את תפקידן. קרוב לשעה 14 עולים המים באולם המכונות ובמעונות התלמידים. בשעה 15 נותן המפקד פקודה לכולם להתכונן לעזוב את הספינה. בשעה 16.30 עולים המים מעל לבסיסי-המכונות. נאום קצר של המפקד, „התקוה“. 17.30: הים סוער באיבה נמרצת, ה„סוקו“ נאחזת בקשי ע"י ה„שרה א'“. בהשגחתו האישית של המפקד נעשית הורדת כל האקיפז' ל„סוקו“. הקצין הראשון, א. בויבסקי, הבוצמן, האיטלקי דואיליו ביוני והמלח הצרפתי איומארי לי מוין מסרבים לעזוב את הספינה קודם שיעזבנה המפקד (אחר כך נתברר, שנשאר על הספינה גם תלמיד אחד, מפקד השמורה פרנקל). אחר שחזרתי פעמים אחדות על הפקודה למסרבים וראיתי את מצבה המסוכן של ה„סוקו“, צוויתי על המפקדה לצאת לדרך. הסערה מתחזקת קרוב לחצות לילה עד לעשרה באלים, הספינה מקבלת דפיקות מטרידות, המים מציפים את המכונות לגמרי וכ-3/4 של המעונות. בעזרת האקיפז' שנשאר מצילים מפרש שהותר. שתי סירות-הצלה (מס' 3 ו-5), שהורדו לפני-כן נשברות על צד הספינה. לפנות בוקר הוקלה הרוח במקצת.

יום 30 בינואר:

בשלש שעות בבוקר באה סירת-מנוע איטלקית „מאריה לואיזה“ עם הקצינים דליון ובלס, שעלו עליה בבאסטיה מיד אחר שבאו התלמידים שמה. בשעה 9 בא לספינה ב"כ חברה ליבורנאיית, מהנדס ג'יאקו, שנשלח ע"י סוחר חברת־הביטוח האיטלקית בבאסטיה, והודיע, ש-3 ספינות מושכות נמצאות בדרכן מליבורנו למקום-השרטון. בצהרים מגיע הסער עד 8 באלים. אני מסיים את המשא-ומתן בלוית הסערה ההולכת וגדלה. בשעה 16 עובר הסער לציקלון ומגיע עד 11 באל! בחוף נעקרים עם שרשיהם עצים בני חמשים שנה, נופלים עמודי טלגרף, נישאים גגות. בשעה 17.16 נכרת חוזה „נו קיור – נו פיי“ לשם הצלת הספינה מן השרטון. הרוח מתישבת קצת. „מאריה לואיז“ יוצאת לבאסטיה על אף הסערה. הקצין דליון נשלח עליה לשם סידור סופי של החוזה.

יום 31 בינואר:

לפנות ערב שוקטים הסערה והים. מתברר, שגם סירת-הצלה שלישית (קטנה) יצאה לים. בשעה 18 אני שולח לבאסטיה (על סירה המעבירה מן הים עד החוף) לשם קבלת ידיעות על הספינות העומדות לבוא, את הקצין בלאס ואת התלמיד פרנקל, שמגיעים לעיר ברגל בשעה 23.

1 בפברואר:

 בשעה 10 באה הספינה המושכת „טיטו“ בעלת 800 כח  סוס ו„נטונו“ בעלת 400 כ"ס עם משאבות ועם כל האמצעים הדרושים. הם נתעכבו לרגל הסערה על-יד האי אלבה. עליהן באו באי-כח החברות נורי וקייזה מליבורנו, שדרשו כריתת חוזה חדש מתוך איום לעזוב מיד את הספינה למשחק הגורל. כעבור חצי שעה בא המהנדס ג'יאקאי עם ב"כ חברת-הבטוח. בהסכמתו של זה האחרון ועל פי הוראה מברקית של חברת-הביטוח נחתם החוזה של „ללויד“ „נוקיור נו פיי“ (אין הצלה, אין תשלום). בשעה 11 ניגשת „טיטו“ לעבודה ומתחלת לשאוב את המים. לפנות ערב מיובשת הספינה עד רמת 25 ס"מ והן מתחילות למשוך אותה קדימה וימינה. בשעה 24 פוסקת העבודה עד שעה 8.30 ליום 2 בפברואר. הספינה התקדמה כ-10–15 מטר.

3 בפברואר:

בבוקר מביאה ה„מאריה לואיזה“ משאבה מנועית קטנה, שמוצצת את המים החודרים ומחזקת את הספינה במצב יבש לגמרי. הולכת וגדלה רוח צפונית-מזרחית העוברת לסער. בשעה 18 מתבקע כבל של „טיטו“, כש„שרה א'“ כבר שטה מעל פני הים. ה„טיטו“ מפלגת לבאסטיה ומשארת את המשיכה ל„נטונו“ החלשה יותר. קרוב לשעה 20 מתחולל סער איום, המגיע בלילה עד עשרה באלים. במשך הלילה הושלכה „שרה א'“ למרחק 1 מיל דרומה, קרוב לשרטון חדש. ה„נטונו“ עומדת בקשי במערכה ומסכנת את עצמה. התזועות מגיעות עד למכסימום בהמשך הלילה. המים המתגברים על המשאבה ממלאים שוב את המכונות ואת רחם הספינה.

4 בפברואר:

בשעה 4 בבוקר נשמע קול נפץ חזק והספינה כורעת ב-30 מעלות לצדה הימני. בשעה 7.30 נותן המפקד פקודה קטיגורית לכל הנשארים לרדת  והוא דורש מן הקצין הראשון לשמש דוגמה. מלחי ה„מאריה לואיזה“ מעבירים את האקיפז' של „שרה א'“ ל„נטונו“, כשהם מסכנים את נפשם. „נטונו“ נעקרת מעגנה ומפלגת לבאסטיה. המפקד נשאר יחידי על „שרה א'“. קרוב לשעה 13 מתמלאת הספינה מים עד הספון. המשברים עוברים על הספון משני עבריו. הדחיפות נעשות קלות יותר והספינה עולה. בשעה 16 באה, לפי פקודת המנהל הראשי לעניני-ים, סירת-הצלה של נמל באסטיה, „דוקטור ואטילה“, עם הקצין דיליון. אני מסרב לעזוב את הספינה. הסירה, מתוך סכנה להישבר על עברי-הספינה, מסרבת לחזור. איני רוצה לסכן חיי אנשים רבים, אני עוזב את הספינה. בשעה 18.30 מגיעים לבאסטיה.

5 בפברואר:

ביום 5 בפברואר העידותי בפני המנהל הראשי לעניני-הים וביום 7 בפברואר – בפני בית-הדין המסחרי (טריבונל די קומרס).

7 בפברואר:

בשעה 16.15 הביאו ה„טיטו“ וה„נטונו“ את „שרה א'“ לבאסטיה והיא השתקעה בים-החוף.

י. הלפרן,

מפקד הספינה „שרה א'“.

---

"הדגל", הוצאה חד פעמית, 25 בפברואר 1938, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

רכוז פעולות ההדרכה הימית לפי תכניותיה של אגודת „זבולון“

„זבולון“ מודיענו:

לפי יזמת מחלקת הים של הסוכנות היהודית חידשה את פעולותיה הועדה להדרכה ימית שע"י המחלקה. בועדה זו השתתפו מיום הוסדה מדריכיה הראשיים של „זבולון“ בא"י האינג' ע. טובים ורב־החובלים זאב־הים.

בזמן האחרון היו ישיבות הועדה מוקדשות לדיון על דרכי החנוך הימי בארץ. סומנו שלשה כוונים עיקריים:

א) אספורט ימי לכל ענפיו (שחיה, חתירה ספורטיבית ושיט־מפרש ספורטיבי).

ב) הדרכה ימית מקצועית בעזרת הארגונים הקיימים.

ג) השכלה מקצועית על ידי בית־ספר ימי שיש ליסדו ליד התכניון בחיפה ושיכלל מחלקות לספנות, מכונאות־ים ובנין סירות.

התכנית להדרכה ימית מקצועית שהוחלט עליה היא התכנית הנהוגה זה שנים במרכזי ההדרכה של „זבולון“. דבר זה משמש הוכחה לטיב פעולותיה של האגודה.

בדרך זו תכנס ההדרכה הימית בארץ למסלול קבוע ויש לקוות שתחוסל האנדרלמוסיה ששררה עד כה בשדה זה מתוך חוסר תכנית אחידה וקבועה לכל הארגונים. כחלק בלתי נפרד מתכנית ההדרכה הוכרו ההפלגות הממושכות בספינות מטפוס „אופק“ של „זבולון“.

פעולה ראשונה שתעשה בעזרת מחלקת הים של הסוכנות תהיה הקמת קורסים למדריכים בחיפה ובתל־אביב. בועדת המשנה הזאת משתתפים מטעם „זבולון“ ה"ה ש. ליסבונה (חיפה) וע. ולפין (תל־אביב).

---

"הבֹקר", שנה ג', מס' 680, 26 בינואר 1938, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.