ד. בן־גוריון

העמדה שכבשנו בים

השביתה הערבית עם כל הנזקים והסכנות שבה, היתה גם לברכה: היא סייעה בעקיפין לביצור עצמאותנו המשקית ולכיבוש עמדות כלכליות חשובות, ובנו תלוי הדבר שכיבושים אלה יהיו בני קיימא: כוונתי להגברת עבודה עברית, הרחבת תוצרת עברית – ועל כולם, פיתוח נמל תל אביב. על שלשת הדברים האלה מצווים כל הימים, אבל מה שהתורה וההגיון של הציונות לא יכלו לעשות, עשתה „הסרת הטבעת“ של המופתי. בלי פרעות ומהומות לא הבינו יהודים רבים שהחזרה לארץ־ישראל אינה רק חזרה גיאוגרפית, אלא חזרה לעצמאות משקית, ושלא נאָחז במולדת, אם לא נבנה בתוכה את כל חיינו ברשות עצמנו, אם לא נזרע ונקצור, נשתול ונקטוף, נסול ונבנה, נעמול ונעבוד בעצמנו. כי בעשית מלאכתנו בידי עצמנו מתחילה הציונות, ובעצמאות משקית כבעצמאות תרבותית טמון ההבדל בין גלות ומולדת. אולם ההגיון הציוני כשהוא לעצמו לא עצר כוח להעמיד אותנו על אמת זו, עד שבאו הפרעות ונתנו לנו לקח מר – ומועיל. עכשיו מבינים כולם שנחוצות לנו מחצבות משלנו ושיעבדו בהן יהודים, ויש הכרח שיהיה לנו חלב יהודי וירקות יהודים, ויש הכרח שיהודים יעבדו בפרדסים – כי אחרת הכל צפוי לחורבן ולהרס. לרגל המהומות הוכרח הישוב לחיות חיים עצמאיים במשך ששה חדשים, והמופתי נעשה למסייע למפעל. המופתי הפסיק עכשיו את עזרתו זו, ועומדת בפנינו השאלה, אם גם בכוח עצמנו נוכל לשמור על התוצרת העברית ועל העבודה העברית ועל כל העמדות היסודיות שביצרנו בחדשים אלה, וקודם כל – העמדה שכבשנו בים.

ישבנו בערים ובמושבות שעל החוף ולא הרגשנו שיש בארצנו אוצר גדול ויקר ששמו ים. לכל היותר היה זה מקום רחצה וטיול. ולא עלה על לבנו שלים יש תפקיד משקי, פוליטי והתישבותי עצום. מעבודת הים היינו רחוקים. כמובן, היינו מכניסים דרך הים את צרכינו, שלחנו דרכו את פרי הארץ – אבל „זכינו“ ומלאכתנו זו נעשתה בידי אחרים. אנחנו היינו הנוסעים, הסוכנים, הסוחרים. אבל הספנים, הקברניטים, הסוורים, הסבלים, השייטים, הפורקים והטוענים היו אחרים. הים היה שלהם – והם ידעו לנצל שלטונם זה למען החנק אותנו. ופתאום – נסגר הים בפנינו. בעלי הים ועובדיו הכריזו עלינו מלחמה. „האחרים“ סירבו לזכות אותנו במלאכתם הימית – ופתאום הרגשנו, מה ערכו של מוצא לים ועד כמה כל קיומנו בארץ זו תלוי בים. הממשלה, שאף היא סייעה להרחיק אותנו מהים, הוכרחה לתת לנו מוצא חדש לים – והוקם המזח בתל־אביב. איני יודע בכל תולדות מפעלנו בארץ התחלת כיבוש היסטורי גדול יותר מההתחלה צנועה זו. בשביל הממשלה היה זה רק סידור ארעי וחולף. ואיני תולה הרבה תקוות בחסדי הממשלה. הממשלה לא עזרה לנו לפני המאורעות להיכנס לעבודת הים, ובמקרים רבים גם הפריעה לנו, ואין לקוות שהיא תעזור לנו עכשיו בפיתוח הנמל העברי. להיפך, יש להניח שלא תימנע מנסיונות ישרים ועקיפים לחסל את ההתחלה בתל אביב ותזקיק אותנו לנמל יפו כבימים שעברו, לפני המהומות. אין, כמובן, בכוח הממשלה להחזירנו נגד רצוננו ליפו, ואין לה כל יסוד והצדקה להכריח אותנו להסתלק מתל אביב. אבל היא יכולה לבוא אלינו בטענות: בנמל יפו הושקע הון רב (ברובו שלנו), נעשו סידורים טכניים, וזה מקור הכנסה לממשלה. ואין צורך בנמל שני על יד יפו. ויש אמצעי־לחץ בידי הממשלה: ביטול התעריף המוזל בהובלת סחורות מחיפה, הכבדות והגבלות אדמיניסטרטיביות בפריקה ובטעינה בתל אביב וכדומה. והאמצעים יהיו מכוּונים לתכלית אחת: להחזיר אותנו לנמל יפו. ומשנחזור לנמל יפו – ייסתם, כמובן, הגולל על נמל תל אביב. ועלינו לקבוע מיד ובאופן הברור והנמרץ ביותר את יחסנו לנמל יפו.

אף פעם לא הכרזנו חרם על ערבים ולא נכריז גם להבא. כשם שלא ענינו אף פעם בהתקפה על התקפה – כך גם לא ענינו ולא נענה אף פעם בחרם על חרם. לאחר שהשביתה שהוכרזה נגדנו נכשלה – ייתכן שהמנהיגים הערבים יקראו את צבורם מר־הנפש והמאוכזב למלחמת חרם עלנו. לא נבהלנו מהשביתה, לא נבהלנו מהטירור, – לא ניבהל מהחרם. השביתה הזיקה למשביתים הרבה יותר משהזיקה לנו. אפילו הטירור פגע בערבים הרבה יותר מאשר פגע בנו. והחרם אף הוא יתנקם במחרימים הרבה יותר משיורגש בתוכנו. לא פועלים יהודים עסוקים במשק הערבי, אלא פועלים ערבים עסוקים במשק יהודי. לא אכרינו מוכרים תוצרתם החקלאית בעיר הערבית, אלא הפלחים מביאים תוצרתם לשוק היהודי. לא בעלי־בתים יהודים משכירים דירותיהם לדיירים ערבים, ולא ספנים וסבלים ונהגים יהודים מובילים סחר הערבים – אלא להיפך. התרחקנו מעין תחת עין, נתרחק מחרם תחת חרם. ההתקפות החוזרות נגדנו, מימי משטר התורכים שלפני המלחמה, ועד המאורעות האחרונים, לא העבירו אותנו על דעתנו ועל הכרתנו המוסרית והפוליטית, ולא יצאנו מגדר הגנה עצמית מוכרחת ומוצדקת – ועל פי קו זה נתנהג גם בשטח היחסים המשקיים. לא היתה לנו ולא תהיה לנו מלחמה בערבים, לא משקית ולא צבאית ולא מדינית. הציונות חרתה על דגלה שאיפת שלום וידידות לשכנינו הערבים בארץ ובסביבותיה – ולא נזוז משאיפה זו גם לאחר כל הנסיונות המרים שנתנסינו בהם בעבר – ואולי עוד נתנסה בהם בעתיד. שאיפת השלום והידידות אינה רק צורך מוסרי עמוק של הציונות – והציונות נשענת קודם כל על יסודות מוסריים עמוקים – אלא גם צורך פוליטי ומשקי חיוני. אין בכוח ההתקפות, הטירור והמהומות של המנהיגים הערבים להזיז אותנו כמלוא נימה מרצוננו הנחרץ לחזור למולדתנו, לבנותה ולחדש בה את עצמאותנו הלאומית השלמה. ולא היתה עדיין אף התקפה אחת נגדנו שלא יצאנו מתוכה מחוזקים ומבוצרים מאשר היינו, גם בשטח המשקי וגם בשטח הפוליטי. אחרי פרעות ירושלים, בשנת 1920, באה הכרזת סאן־רימו וראשית העלייה החדשה. אחרי פרעות מאי 1921 – בא בנין תל־אביב העברית. אחרי מאורעות 1929 – באה אגרת מקדונלד והעליה ההמונית. ותוך כדי המאורעות האחרונים, שזעזעו את כל הארץ עד היסוד – התמדנו בכיבושים המשקיים והישוביים והרינו עומדים בסוף המהומות בישוב גדול יותר ובמשק מבוצר יותר מבראשיתן.

וכשם שהתקפות אלו לא החלישו כוחנו הפוליטי והכלכלי – כך לא זעזעו את עמדתנו המוסרית והרוחנית. לא אכוּלי־שׁנאָה, ולא שטוּפי־נקמה – אלא בוטחים בצדקתנו, בכוחנו ובעתידנו אנו מוסיפים לעמוד על המשמרת – משמרת הגאולה והקוממיות והשלום של העם העברי, וממשיכים את מפעלנו היוצר והמשחרר מתוך רצון כן ונאמן לקיים יחסי שלום וידידות עם שכנינו הערבים. אין אנו רואים בכנופיות ובמופתי את הביטוי היחיד של העם הערבי ואין אנו חושבים את הטירור והשביתה והחרם למלה האחרונה של ההיסטוריה הערבית. אנו יודעים, שאת שליחותנו אנו נבצע לא בחרמות ולא בשפיכות דמים, אלא במפעלי יצירה ובנין. – ביסוד ליחסינו לשכנינו הערבים אנו מניחים: עצמאות וקואופרציה. כל השנים שאפנו לפעולת־גומלין וליחסי ידידות ועזרה הדדית – ובשאיפותינו אנו עומדים ונעמוד. התנגדנו ונתנגד להתבדלות ולהסתגרות – אבל התנגדנו ונתנגד לתלות, לחסות, לחסד. קואופרציה מחייבת זכויות שוות ורצון הדדי; אין קואופרציה חד־צדדית ואין קואופרציה כשצד אחד תלוי בחסדו של הצד השני. בלי עצמאות אין קואופרציה. ובשביל יחסינו העתידים עם העם הערבי – והחשבון שלנו עם העם הערבי הוא חשבון לדורות – עלינו לבצר את עצמאותנו ולהאדירה מבחינת הכמות והאיכות בכל המהירות האפשרי ובכל שטחי־החיים.

מאורעות אלה הציגו בכל החריפות והדחיפות הטרגית את שאלת מעמדנו בים. במשך שני הדורות הראשונים של התישבותנו המחודשת עשינו מאמצים להאחז ביבשת המולדת והסחנו דעתנו מים־המולדת. המאורעות האחרונים הראו שבלי מוצא חפשי ועצמאי לים – כל קיומנו ועתידנו בארץ זו בסכנה. בלי מוצא עצמאי וחפשי לים אין עליה יהודית – אין גם בטחון־קיום פיסי לישוב הקיים. בלי הים אנו כלואים בגיטו כלכלי ופוליטי. בלי הים אנו נתונים להרעבה ולכליון.

שני נמלים בארצנו – ביפו ובחיפה. את שניהם רצו להשבית ולסגור בעדנו. נמל חיפה לא הושבת – כי הצלחנו להכניס לנמל זה את הפועל היהודי והצלחנו להקים יחסי חברים בין פועלי הנמל היהודים והערבים. אבל נמל חיפה אינו מספיק לכל צרכי הארץ, וישובנו הדרומי זקוק לנמל שני. שנים רבות היינו תלויים בנמל יפו. עליתנו ומסחרנו פרנסו נמל זה ומאות עובדיו הערבים. ובעיר נמל זו נערך פעמיים פוגרום אכזרי ופרוע: במאי 1921 ובאפריל 1936. כאז כן גם הפעם לא ידעה הממשלה למנוע את ההריגה. אולם הפעם לא הסתפקו בפוגרום – אלא סגרו בפנינו את ים־יפו והשביתו את הנמל, כי בנמל זה לא ניתנה דריסת־רגל לעובד־ים יהודי. הנמל שנתקיים ונבנה ונתעשר מהעליה היהודית – הושבת למען התנקש בנפשה של העליה.

אולם גם אז וגם הפעם לא קמה מזימת־הדמים. לא טמאנו נפשנו בתועבות הפורעים ולא ענינו על שפיכות־דמים בשפיכות־דמים. גם אז וגם עכשיו עשינו את הדבר היחיד ההולם כבודנו וצרכנו הלאומי: אחרי הטבח במאי 1921 הקימונו על יד יפו עיר עברית. אחרי ההריגה באפריל 1936 – הקימונו על יד נמל יפו נמל עברי, והשתחררנו מהשעבוד המחפיר ורב־הסכנות לקן־הרוצחים והפורעים. ולשעבוד זה לא נשוב – ויהי מה! מוצאנו לים לא יהא עוד תלוי בחסדם של משטיני העליה העברית ושום ממשלה בעולם לא תכריח אותנו לשוב לעיר שחיינו תלויים בה מנגד.

במאורעות אלה הוכח לנו והוכח לעולם כולו שאין הממשלה מוכשרה – אם גם לא אומר שאינה רוצה – למנוע שביתה ערבית פוליטית המכוּונת להחנקת הישוב היהודי כזו שהיתה בנמל יפו. ואין היא רשאית למנוע מאתנו מוצא עצמאי ובטוח לים. – אין זו שאלת תל־אביב לבד, אין זו אפילו שאלת הישוב הארצישראלי בלבד. זוהי שאלת חיים, שאלת גורלו של העם העברי כולו. זוהי כרגע מהשאלות הפוליטיות והקולוניזציוניות המרכזיות, העומדות ברומה של הציונות והקובעות את כל עתידנו, את כל עתידה של ארץ־ישראל העברית. אין ארץ־ישראל בלי ים־ישראל. עמים אחרים מוציאים כסף תועפות ומקריבים קרבנות היקרים ביותר למען השיג מוצא לים. הים הארץ־ישראלי – אחד האוצרות הגדולים והיקרים ביותר של ארץ קטנה זו – הוא נחלת כל תושבי הארץ, ונמלי הארץ הם נמלי כל אוכלוסיה. לא אנו – אלא הערבים הכריזו על נמל יפו כעל נמל ערבי, והפכו נמל זה לנשק מורעל ומסוכן במלחמתם הפרועה נגדנו. לא הכרנו ולא נכיר במונופול זה. יש לנו זכות בכל נקודה בארץ זו, בין ביבשה ובין בים, ובפתחנו נמל בתל אביב לא ויתרנו על זכותנו בשום נמל אחר. אבל אין הערבים יכולים לאחוז את החבל בשני ראשיו: אם ביפו חיי יהודי הם בסכנה, ואם נמל יפו מושבת למען הפסיק עליה יהודית, אנחנו מודיעים, שאין אנו זקוקים לנמל זה.

הממשלה גם היא נושאת באחריות על כל אשר קרה ביפו ובנמל יפו, ואף היא אינה רשאית לאחוז את החבל בשני ראשיו: אם היא לא נתנה להכניס עובדים יהודים בנמל יפו, ולא היה לה כשרון או יכולת או רצון למנוע שביתת הנמל נגדנו – אין היא יכולה לתבוע מאתנו שנחדל לפתח ולשכלל את הנמל בתל אביב.

ייתכן שהממשלה תגיד לנו, שהיא מכירה בטעותה והיא נכונה להבטיח לנו חלק בעבודת נמל יפו מכאן ולהבא. ייתכן שהיא תבטיח לנו עכשיו אמצעים מספיקים להגנת חיינו כשנחזור ליפו. אין אנו זקוקים לחסד זה ואין אנו רשאים לקבלו. לפני המהומות סירבה הממשלה לתת לנו חלק בעבודת הים ביפו, מתוך נימוק שעובדי־הים הערבים יראו בעבודתנו קיפוח והתחרות ויתקוממו ויבואו לידי שפיכת דמים. כלום נשתנה יחס זה לאחר המהומות? השביתה הממושכת, שנגמרה בכשלון גמור, ודאי לא המתיקה את המרירות והשנאה של ספני יפו. הם חזרו לעבודתם מאוכזבים ומרי־נפש, כי מסיתיהם ומעבידיהם רימו אותם והוליכו אותם שולל, אבל איבתם ורוגזם יכוונו נגדנו. ואם פועלים יהודים ייכנסו עכשיו לנמל יפו בחסות כידונים בריטיים – תגדל המרירות והשנאה. מה ענין יש לנו לשמש מטרה לחיצי המשטמה? ולמי נחוץ הדבר שהועדה המלכותי תמצא כאן את המחזה המרהיב של פועלים יהודים עובדים בנמל יפו תחת משמר צבא בריטי והספנים הערבים מרימים צעקה שהם מנושלים? למה לנו למרר ולחדד שלא לצורך יחסינו עם הערבים? יש לנו הזכות לעבוד בנמל יפו – כי נמל יפו הוא נמל ארצישראלי, אבל אין לנו החובה לעבוד שם, כשעבודתנו זו אינה נחוצה לעצמנו, אינה רצויה לערבים, והיא דרושה אך ורק לאלה שרוצים להתנקש בקיומו של נמל תל־אביב ופיתוחו. להתנקשות זו לא נתן יד.

בלי נמל עצמאי – אין בטחון לקיומנו הכלכלי בארץ, אין בטחון לעליה היהודית. וכמו שלא נסתלק מהקרקע, כמו שלא נסתלק מהעליה, כמו שלא נסתלק מעבודה עברית, כמו שלא נסתלק מהלשון העברית – לא נסתלק מים עברי ומנמל עברי. ושום קושי טכני, שום קושי כלכלי, שום עיכוב ומכשול פוליטי, לא יזיזו אותנו מהמוצא העברי לים.

ויחד עם המשכת עבודתנו בנמל תל־אביב נודיע לממשלה ולערבים: אנו מוכנים תמיד לקואופרציה – גם בשטח הים. ואם יפו הערבית רוצה בנמל משותף, ותציע לנו תנאי בטחון וכבוד מספיקים, זכויות שוות ומלאות גם בבעלות, גם בעבודה, גם בהון, גם בפקידות, כשותפים גמורים, בזכות ולא בחסד – נדון ברצון טוב על הצעה זו.

אין יודע, אם הצעה כזו תבוא ואימתי. אולי ילמדו הערבים לקח מהמהומות האלה. אולי ייוכחו לשהם זקוקים לנו לא פחות משאנו זקוקים להם. אולי יבינו שהפרעות והשביתות הפוליטיות פוגעות בהם יותר משפוגעות בנו. אולי יראו בעליל שבלי עליה יהודית ובלי אימפורט ואֶכּספורט יהודי נידון נמל יפו לדלדול וחורבן – ויכירו סוף־סוף שיש להם צורך בקואופרציה אתנו. אם מהפכה כזו בלבבות ערבי יפו תבוא – תהיה קואופרציה בין נמל יפו ובין נמל תל־אביב. פיתוחו של הנמל העברי הוא תנאי מוקדם גם לעצמאות וגם לקואופרציה.

(מתוך המאסף „כנסת“, העומד להופיע מטעם מוסד ביאליק)

"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3509, 27 בנובמבר 1936, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.