איתמר בן-אב"י
מסביב לעולם בשנתים
אגרת י"ד
מספורי הים
ג.
הייתי מאמין עד כה, כי היורדים במים רבים – אם לפנים ואם היום – עושים זאת, ברובם המכריע, מתוך אהבה עמוקה לים ולכל נשואיו. אמונתי זאת הסתמכה לא רק על אהבתי הפרטית לכל הענינים הימיים, אלא, וביחוד, על כל מה שקראתי ולמדתי מצד זה בספרים. כמה פעמים בלעתי את הסיפורים על דבר „זאבי הים“ – אנשי עוז וגבורה אשר חרפו את נפשם למות בהרפתקאות ימיות שונות ובדבקות מיוחדה הייתי שומע לדבריהם של מפקדי אניות מבין כל העמים בהעבירם לפני את מוראות הים בחרונו הגדול לימי החורף היותר זעומים. כן זוכר אני עד היום זאב ים מטיפוס זה, רב־חובלה של האניה הצרפתית הגדולה „פאריס“, אשר היה מבטיח לשומעיו כולם, כי רק על הים יוכל להיות, כי רק עם הים יתיחד תמיד וכי רק בים ירצה להיקבר. בשעת דברו אלינו כדברים האלה נראתה לנו מרחוק אנית־מפרשים והנוטר על תרנו הודיע, כי אנשיה דרשו, כנראה, עזרה. הגלים היו כה גבוהים והמצולות כה עמוקות, שנדמה היה כאילו עמדה הספינה להטרף. המפקד נתן פקודה מייד לבוא לעזרתה ולכשהגענו עדיה – נשמע צחוקו האדיר של מפקד המפרשית:
– אין לנו צורך בעזרתכם – קרא מתוך שפופרת רמקולית.
אז יפנה אלינו רב חובלנו אנו:
– אתם רואים, זוהי ימאות אמתית, זהו רגש אהבה בוערה לכל מה שהוא מקושר עם הים. מה אנחנו, כאן? אניתנו ברוכה במניעים כבירים, היא בנויה ברזלים כפולים, היא מובטחת מראש, מספר חרגוליה שלושה, ואפילו הגדולה שבסערות לא תוכל להחרידה. לא כן מפרשית זאת, שפניה מועדות לאמריקה. כל נחשול עלול להטביעה ואוי לו לרב חובלה אם לא יידע, בחושו הימי הבריא, להמליטה מסכנותיה המרובות.
ופניו של זאב־ימנו, בקמטיהם העמוקים כחריצי הים עצמו, הביעו געגועים אמתיים לנסיעות הימיות מלפנים – כאותן של הצורים, הצידונים, העברים והיונים, באותן אפילו של בריטניה, צרפת, איטליה, פורטוגל, ספרד והולנדיה לכשהיו ספינותיהן משתמשות רק ברוח המכה במפרשיהן.
ישוער, איפוא, מה נדהמתי, כשבאתי באחד הימים, עם תחילת ה„מונסון“. ניגש אלי קצין ימי עליון וילחש באזני:
– רע מאד… רע מאד… מי יתן ונעבור עליו בשלום.
הבטתי בו בתמיהה, ואשאלנו אם אין הוא מאוהבי הים.
– חלילה וחס – ענה רתת – ומי יתנני יושב היום תחת קורת ביתי הלונדוני, על הקרקע הבטוחה והשוקטה.
– כיצד היית, איפוא, לספן? – שאלתיו בתוספת השתוממות.
– פשוט: יען מובטל הייתי והיה עלי למצוא עבודה כל שהיא.
רגעים מה אחרי כן נפגשנו ברב־החובל עצמו, „מלך האניה“ – שקוראים לו בסיפורי הים. הוא יכול, באמצע הנסיעה, אם זהו רק רצונו, להטיל משפט מות על מישהו בגלל חטא גדול או קטן. הספינה היא ממלכתו ושררתו היא לבלי־מיצרים. הערץ היותר גדול בין עריצי העולם, אם זוהי נטיתו.
פניו אצילים, עיניו ירוקות כירקרק הים בקרבת ציילון, ידיו קצת גסות מרוב שמוש בכלים ימיים שונים וצעדיו בטוחים. הוא מראה לנו את כל חלקי אניתו, את צפנוניה המעולים, את מכונות המדידה, את מפות־העמק לכל ימי התבל, את האמצאות היותר חדישות לבטחון מתבערה ומטביעה. הוא פותח את האשנב המרכזי, המגלה מבט מקיף ונשגב על פני הים כולו, כשהוא היום סוער במקצת ורוחו החזקה מלטפת את פנינו ומבלבלת את שעורתינו:
– כבודו אוהב בודאי את הים, וחייו אלה כאן היו אושר מאין כמותם?
המפקד מסתכל בנו לרגע ובהבטיחו את עצמו, שאין שומע לדבריו זולתנו:
– אילו רק יכולתי, כי עתה הנחתי את הים עוד היום!
ואם זוהי לשונו של מפקד ימי אנגלי, מה תהיה לשונם של מפקדי־ים בני עמים אחרים, פחות ימיים מהאנגלים?
אכן, עוד חלום נתנדף בחובי. אני מבין הפעם, כי כשם שלא כל רופא למד את הרפואה מאהבה אליה, ושלא כל מורה מוכן למות על הוראתו, כן לא כל חובל נשבע למלאכתו הימית, ואולי מטעם זה רבו כל כך האסונות הימיים בשנים האחרונות…
*
הכל יודעים מה תפלים המאכלים האנגלים. הם מבושלים במים לרוב, בלי מלח ופלפלים, ואם משתמשים הם בשומן כל שהוא רק לשומן החזיר בחירתם. הלכך התפתחה אצלם חרושת ה„פיקלס“ – ירקות כבושים ומפלפלים – עד לאין מתחרים בה. חרדלם הוא הטוב ביותר בכל אפסי העולם וכל מיני ה„רוטב“ אשר להם כבשו להם לבות לרבבות. באלה ממליחים ומחרדלים אנחנו קצת את מרקם המימי, את דגיהם הרכוכים, את אפוניהם ופוליהם השעירים, את תפוחי האדמה הרסוקים ואת אורזם היבש והמעוך. לתרנגולת הבשולה למחצה הם מוסיפים ריבה מתוקה או חמוצה. בפרפראותיהם השונות אינך יודע להבדיל ממה הן עשויות, הגבינה היחידה הניתנת לך היא היא ה„טשדר“ המפורסם, גם אם תסע ארבעים יום באותה ספינה והקהוה, בסוף הסעודה, דומה יותר לדיו הן בטעמו והן בצורתו.
עוד זאת: לכל מאכל יסודי הם מוסיפים בשר חזיר, ביצה עם בשר חזיר תרנגול־הודו עם בשר חזיר, וכשהזמינה רעיתי חביתה מטוגנה בחמאה – מאין לבה נוטה לשומן חזירים – הגישו לה את מבוקשה אמנם, לאחר נטילת רשות מיוחדת מראש המבשלים, אלא שבשני צדדיה שני נתחים מיוחדים של בשר חזיר לשם נוי, כנראה. לחינם תבאר למלצריהם כי אין טעמך. הם מראים פנים של תמהון. הן כל האנגלים כולם „נחנקים“ על „חזיריות“ מופרזה זאת בכל המאכלים, וכיצד אין אנחנו כמותם?
לעומת זאת אין טוב מתהים. בבוקר השכם, לתוך התא, מכניס לך המשרת ספל גדול של תה בחלב, ואתה נהנה הימנו למאד. הוא טעים, הוא עז, הוא מעודד ומחיה ויכול אתה לחכות על־נקלה שעה ויותר לפת־השחרית. עם פת זו – שוב תה. בצהרים – רבים הם השותים תה תמורת כל משקה אחר. בארבע – „פייוו אוקלוק“ המפורסם (שעה חמש!), זה תה התהיים, שיר השירים לכל אנגלי ואנגליה עם העוגות המצומקות והריבות המעורבבות גם הלחמניות המרוחות בחמאה. ספל, ספליים, שלושה – יש השותים עד ארבעה וחמשה.
תה, תה – גם לפני השינה.
אין כמדומני אומה „תהיית“ יותר נלהבת מהאומה האנגלית – זולת, אולי, האומה הרוסית, ויש אומרים גם היפנית והסינית.
אבל כשהעזתי לבקש לימון לתה שלי – דומה היה כאילו נפלה התקרה על השולחן כולו, וכל המסובים הביטו בי אם לא ביסרנות גסה, הרי לכל הפחות בחמלנות עמוקה.
ברבארי הייתי בעיניהם, איש־המדבר, שחור אוסטרלי.
ומאז שותה גם אני – תה אנגלי מלוכלך בטפת חלב…
הן דואג אני סוף־סוף לנפשי…
*
זוהי ספינה, כאשר העירותי כבר, בה מחלקה אחת כיאה לדרישות החברה החדישה. הן „דמוקרטים“ הם האוסטרלים, ואין הם אוהבים מחלקות ומחיצות. טוב ויפה, אבל מדוע אין פעמון לכל תא כבשאר ספינות העולם? יען – מבארים לי יודעי־דבר – אין משרתי האניה – אוסטרלים ברובם – אוהבים שיצלצלו להם. זוהי עבדות, וכברוסיה המועצתית כל דבר שהוא עבדות לעזאזל יישלח. ומדוע אין קערות מיוחדות לשעת מחלת הים? יען תבחל נפש המשרת האוסטרלי להוציאן מהתא ולהוריקן בים. לא, אין צורך בצלצול ואנגלי אמתי לא יקיא בשום פנים, וכשארעני האסון להזדורר בשעת הסעודה – כי הצטננתי, מהחלפת האויר הפתאומית – ואגיש את ממחטתי לחוטמי, העירני שכני, כי אין מזוררים בספינה אנגלית והממחטה אסורה מכל איסור ברגעי האכילה.
על סיפון האניה, שלשום, שכבו זה בצד זה אנגלי גבה קומה, אנגליה ממוצעת וסקוטי קטן־קומה. לאור הירח הפוחת והולך התאגרפו זה בזו וזו בזה. מתוך שריריהם המוצקים האמנתים שחקני כדורגל או מתגוששי־גוף – כה נמשך המשחק הפרטי עד לחצות הלילה.
למחרת נודע לנו, כי האחד הוא „קלרג'ימן“ (כומר) פרוטסטנטי וכי השני הוא קלרג'ימן גם הוא, אלא מהכת האנגליקנית. באנגליה הם מטיפים על פי הרוב בכנסיות. כאן הם מבלים את זמנם באגרופנות אישית, בתרגילים יומיים וליליים. מפעם לפעם – בבגדי הרחצה אשר להם כל היום – מרקדים הם זוגות זוגות ולתמיהת רבים גלגל אחד מהם את אחת הנערות מראש המדרגות ועד למטה. היא צחקה והם התפרצו בצחוק יחד אתה. אכן, גבורי־יד ואיתני ספורט הם הקלרג'ימנים האנגלים.
האחד מהם ידבר לנו ביום הראשון על נסיעתו בגינואה החדשה. הוא בילה בין פראיה שש שנים כבר וכל מכות מצרים עברו על ראשו. יום אחד נרדם ביער, ורבבות נמלים החלו לבנות עליו גבעה קטנה. דבורים עקצוהו, וכמעט שנסמאו שתי עיניו. אחד הפראים קלע בו את חצו המסומם ויוכרח לכרות את אצבעות ידו הימנית. הקדחת הצהובה אכלתהו לא פעם ואף־על־פי כן – הריהו נוסע אליה שוב, אל גינואה החדשה. הוא יבלה בה עוד שש שנים. הוא ינסה להטיף להם את נצרותו ולהאציל עליהם מתרבותה של אנגליה הפרוטסטנטית.
מאתים אלף הם פראי גינואה, וחבל שייפסדו ללא תועלת.
ביחוד מצטער הוא על המנהג השורר בקרב נשותיהם – לאכול את פרי־בטנן הראשון. זוהי סגולה בעיניהן, והוא ינסה להחזירן למוטב. היצליח? אכן, אם קלרג'ימן טוב הוא, כאשר טוב הוא במערומיו, באגרופנותו ובכל עניני הספורט הכללי והאישי – יש לשער כי הצלחתו בטוחה מראש.
* * *
שבוע שלם טייל לו ההודי היחידי אשר באניתנו – בדד וגלמוד. איש לא דבר עמו והוא לא שוחח עם מישהו. פתאום עלה בדעתו לשחק, בגלמודיותו, משחק איש אחד, עם עצמו. הוא מצא כדורים אחדים, שקים וטבעות, ועל רצפת האניה סימנים מסומנים בקרטון או משושרים בגוון שחור, גם מספרים ומרובעים לרוב. בידו האחת אחז כדור ובשניה טבעת – והמשחק החל. לא עברו דקים רבים, וכבר נאספו מסביבו ילדים לראשונה, אמותיהם של אלה אחר כך ולסוף – גם גברים. הם התענינו במשחקו של ההודי והתפעלו מזריזותו ומחריצותו המופלאות. הוא שיחק הלאה, והם התחילו להריע לקראתו. אחד מהם הואיל אף לגשת אליו ולבקש מאתו, שירשהו להתחרות אתו. ההודי הסכים ברצון. שני אנגלים חדשים הצטרפו אליהם ובלילה – היו לו כבר, להודי זה, עשרות ידידים. הוא ישב בחבר הנשים, כשהן משחקות בקלפים, ומצנפתו לראשו הצטיירה בחן מיוחד מבין שרווליהן המגוונים. ויש מתלחשים, כי הבוקר פנו אליו נשים רבות בבקשה שילמד מתוך קמטי ידיהן את גורלן בעתיד…
הוי, הספורט האנגלי – אין כמוהו, כנראה, לפתיחת שערי אנגליה בכלל ולבות האנגלים והאנגליות, בפרט.
כריקוד אצל הצרפתים והאיטלקים.
ומי שרוצה להתקרב אליהם „יתספורטט"־נא ככל האפשר.
*
לאט־לאט אנו מכירים איש את רעהו יותר ויותר.
הנה ניגש אלי אוסטרלי מיוצאי חלצי השוידים. איש נחמד, גבוה ונעים בכל הליכותיו. הוא חוזר משוידיה, ארצו הקודמת, אשר הלך לבקר בה לאחר העדרו מאתה עשרים שנה.
ותורתו עמדו, כי כל בני האדם שוים הם וכי צדק דרווין בשיטתו הקופית. הוא מדבר מתוך הנסיון. הוא היה באמריקה, באפריקה, באסיה, בארופה ובאוסטרליה והוא בא לידי הכרה כי כולנו, כולנו – שחורים, לבנים וצהובים – מהקופים מוצאנו. אל, שלא כל הקופים שוים, כשם שלא כל הגזעים שוים. לדעתו היה אבי כל הלבנים – ובהם הוא מכניס בטובו, גם את היהודים – ה„שימפנזה“, מפני דמיונו הרב לדרווין עצמו. אבי כל הכושים הוא ה„גורילה“ השחור, יושב אפריקה ואבי כל הצהובים הוא ה„אורנג־אוטן“, יושב אסיה.
וצריך להודות – במעמד גלי הים וסאונם היום נדמה הדבר, כאילו הגיון משהו יש בה בשיטתו של השוודי־האוסטרלי הלזה.
והריני לסיים את סיפורי הים, הפעם, במנגינה אשר ניתנה אמש לטובת יתומי המלחים שנספו בסערות־ים.
רבים מהנוסעים העניקו משלהם – מי בשירה ומי בכנור, מי בפסנתר ומי בעוגב.
מוזרה מאד היא המקהלה – כל האנגלים והאנגליות שרים יחדיו את שירי העם שלהם לבלי כל מידה ולבלי כל קול – אך חוק הוא ועלינו לשומעם עד הסוף.
לאשרנו סיימו את הנגינה זוג אמנים מאוסטרליה הא' לוסון ואשתו. זו שרה לנו בקול ערב מאד משירי העמים, והוא, הכנר, ניגן לנו בלוית הסקוטית גב' ריד על הפסנתר, מטובי מנגינותיהם של מישה אלמן וישה חפץ.
ולכבודנו – כינר לנו את „כל נדרי“.
כל האולם הבין, כי בשבילנו, „היהודים“ הגלויים, ניתנה מנה זאת.
ונדמה לנו, כי גלי הים העבירוה יש, יש לארצנו, – ארץ חמדתנו – עשרת אלפים מילים מאתנו…
הטעינו?
"דאר היום", שנה י"ז, מס' 59, 22 בנובמבר 1934, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 