בארחות ימים
(רשמי מסע בדרך הים בספינת המפרשים החדשה ע"ש ח. ארלוזורוב)
בפרוס ההפלגה
לא יום של שמחות היה לנו אותו יום ההפלגה. איך ירנן הלב לקראת הפלגת־טיול בספינת־מפרשים הדורה עת בשערי ארצנו ממש, סמוך למקום עגינתה של ספינתנו, כלואות כבסוּגר, שתי אניות מעפילים דוממות המתנות בעצם עמידת־ההכנעה את כל יגון־חייהם וסבלותם של אחים־גולים? איך יצהל הלב לקראת מרחבי־ים חכליליים עת אלפי עינים ניבטות ברטט־תשוקה מוּל החף הנכסף, אל גושי הבטון המוצקים החוצצים בין ים־האימים לאדמת־מכורה? אכן, אותה שעה לא ינחה הלב אחרי יפי הנוף ואף מראה ההוד של שקיעה לא יכבשהו. דומם ישא עם אחיו את סבל ההעפלה.
העתונים של אותם הימים עוד מילאו את כוס־היגונים. התקפות על חורבת־צמח והדיפת־הגבורה בעין השופט. מוקשים בדרך לתל־עמל ואסונות מפולת בפתח־תקוה. גזירות קרקע וחומרות עליה. שפטים ביהודי דאנציג ופרעות בבראטיסלאווה. עננים כבדים מתקשרים בשמי אירופה. הטבח העולמי מתרגש ובא.
בשורות־עצב אלה הצטברו והיו כאבן מעיקה על הלב. אכן, לא יום של שמחות היה לנו אותו יום ההפלגה.
התכונה
ואף על פי כן – – –
בספינתנו רבתה התכוּנה. כל הידים עושות במלאכה בזריזוּת ובשקידה רבה. הנה כבר מבריק הסיפוּן, מבהיקה הנחושת, כבר כוּבדה הרצפה ונוּקתה כל זוית. השראַת־חג אפפה את המפליגים. ולאמתו של דבר: חנוּכת ספינת מפרשים חדשה דוקא בימי מצור אלה, כלום אין זו עדוּת חותכת לרצון החיים והיצירה הפועם בנוּ? צפּיה השתררה במחנה המפליגים. כל אוזן דרוּכה באפרכּסת וּמצפּה לצו הקבּרניט. אך משום מה בּוֹשש הצו לבוא? – חיש מהר נתחוורה הסיבה: ממתינים לביקוּר של אישים וב"כ מוסדות המבקשים ללוותנוּ בברכה.
היתה השעה 11 לפני הצהרים. אל מול שמש קיץ יוקדת וגלי־ים מכסיפים החל המפקד הימי. תלבשות צחורות של חברי פלוגות הים הרהיבוּ את העין. בזו אחר זו עברוּ הפּלוּגות על פני ב"כ המוסדות ובראשם צעדו באון 12 המפליגים הנועזים. דברי פרידה קצרים, נפנוּפי־ברכה וטקס הפּרידה נסתיים.
משעזבוּ האורחים את הספינה הוּחל בהכנות האחרונות להפלגה.
אל הים
ניתן הצו. כהרף־עין הורם העוגן ונפתחו המפרשים. רב החובל ממהר לבדוק את מיתקני האניה על כל אופניהם וברגיהם. הכל כתיקונו. מקור הספינה סלל לו נתיב בין הגלים. עוד רגע ואנו על פני הים.
אותה שעה דמה הים למרבד תכלת מבורד כתמי כסף. רוח קלילה ריחפה על פני הגלים שהתרפקו על ספינתנו בלטיפת פרידה. כל הלילה הוליכונו המפרשים במהירות ובביטחה. בבוקר חדלה גם הרוח הקלילה והים שקט. אכן, אנו מצויידים גם במנוע המיטיב לחתור בנתיבי ים שקט, אך הבנזין בצמצום והשימוש בו מותר רק בשעת הכניסה לנמלים.
התקדמותנו נעצרה במקצת, אך רוחנו לא נפלה. בודאי לא יוסיף הטבע להערים מכשולים בדרכנו הנועזת – אמרו הכל בביטחה.
בחברה
חיי מחנה בין משברי ים. מצב רוח מרומם ותזמורת המפוחיות אינה מחמיצה שום הזדמנות ומנעימה זמירות. מישהו מרבה להתבדח תוך כדי בחישת המרק או כתישת הקציצות. רק שלושה מפליגים מרוכזים בלי הרף בתפקידיהם ועל פניהם ארשת של רצינות, הלא הם: רב החובל, הקצין והאוחז בהגה.
איך יוכל מפליג לספר על קורותיו באניה מבלי להרים על נס את תבשיליו הטעימים של הטבח הראשי שריחם עודנו עולה באַפּוֹ? – ובאמנה: התפריט – מלאכת מחשבת. שפע של ירקות ותבליני בישול אחרים מעשה אמן, ממש!
שעת הצהרים נועדה לשמיעת החדשות מרדיו ירושלים. משנשמע קול ירושלים הורטט הלב מגיל. אותה תיבה צנועה שעמדה נכלמת בזוית הספינה הביאה לנו כפעם בפעם את בשורת המולדת. אך כלום אפשר לצפות לבשורות עידוד ונחמה מארצנו הסוערת? הנה שוב: מוקשים בחולדה ויריוות בחליסה וקרבנות. אותו קורטוב של חדות נעורים שעוד נשאר לנו לפליטה היה נגוז כהרף עין. ולא פעם היתה משתררת הקדרות לאחר שמיעת החדשות המעציבות.
בדהירה על פני הים
ופתע – רוח נוחה. הים התקצף. דכי הגלים גבר. וספינתנו החלה דוהרת על פני הנחשולים במהירות של 8 מיל לשעה. גל רודף גל, נחשול רודף נחשול וספינתנו הבוטחת עוברת על פני כולם ומתקדמת במהרה. הכל הוצג על המשמר. האוחז במצפן ותופס ההגה, מותחי המפרשים ועוזריהם. לאחר ארוחה חטופה מסביר הקברניט – בשמץ של גאוה – כי אנו נמצאים במים שעמקם מגיע ל־3000 מטר ומעלה. הספינה מוסיפה לחתור בזעף הגלים. כמה חברים ביקשו לשובב את נפשם וישבו לשלות דגים.
(עוד יבוא)
חוה קורנגולד
"אֹמֶר", מס' 182, 9 בספטמבר 1939, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בארחות ימים
(רשמי מסע בדרך הים בספינת המפרשים החדשה ע"ש ח. ארלוזורוב)
אלי חוף
סילוני קצף לבנבן ניתזו אל כל העברים. הנה פגע נחשול בנחשול וזרם מים פרץ אל הסיפון. קילוח קל ותו לא. הם עטה גלימת לילה וספינתנו מוסיפה לדהור על פני הגלים וחוצה דרכה באפלה. ובלב כולם תשוקה עזה לעגון עוד הלילה במפרץ פמגוסטה, זה חוף היבשה הראשון בדרכנו.
קרן אור חזקה ההילה ממרחקים וככל שהוספנו להתקדם כן גבר האור ויחזק. רטט של גיל אפף את המפליגים: אנו קרבים במהירות אל מפרץ פמגוסטה. תפקיד נשגב מונה כאן למגדלי האור: להאיר נתיבי ם לספינות תועות ולהנחותן אלי חוף. אכן, תפקיד הפוך מזה שנועד למגדלי הבלישה חורשי־הרע המתנוססים בשערי המולדת העברית.
עם חצות נכנסה ספינתנו אל משעול מים צר וארוך המוקף הרים שגיאים, הרי הכף גריקו החובקים את מפרץ פמגוסטה. משהאיר השחר נמצאנו עוגנים ליד הרציף.
עבודת הכיבוד והמריקה החלה. איש איש לתפקידו: זה מכבד ומנקה ושוטף ומדיח; זה מנער את מרבדי הטרקלין ושרי־הטבחים עמלים בהכנת ארוחת־הבוקר.
כתום הארוחה החלו הביקורים הרשמיים בספינה. מלחי האניות העוגנות במפרץ וקציניהן מיהרו לסייר באותה ספינת מפרשים צנועה ולשוחח עם המפליגים הנועזים. שתו, בירכו והלכו לדרכם. מאורע היום: הטבח זכה לפרס. הוא הוא שהבחין ממרחקים באורות המפרץ פמגוסטה. דוקא הטבח!…
רגעי צפיה ודכאון
שלושה ימים עגנו בפמגוסטה תוך צפיה להשיג ויזות לפיראוס, אך היתה זו תוחלת שוא. הרשיונות לא הגיעונו ונאלצנו לשים פעמינו לרודוס מתוך תקוה להשיג שם רשיון כניסה לפיראוס. כתום היום השלישי ניתן הצו להפליג.
אותו הלילה השתולל הים בסערת איתנים. משברים היכו בזעף בדפנות הספינה והרוח ניצבה לעומתנו. רסיסי־גלים עלו כפעם בפעם על הסיפון וישטפוהו. רוח־הזלעפות זעזעה את אמות־הספים. הזגוגית של ארון המזונות נופצה לרסיסים, הרהיטים טולטלו אנה ואנה ובלב חברים רבים החל מכרסם הספק: הנוכל לאיתני טבע אלה?
פקודות הקברניט נעשו פסקניות יותר והחלטיות. כל אחד הוצב על משמרתו. הכרחי לחתור בתוך הסערה הזועפת ולהתקדם ויהי מה!
עם חופי קפריסין
לפנות בוקר שככה הסערה. אין זאת כי ניחם הטבע על הרעה שגמל לנו. פסה כל רוח ולפי צו הקברניט הונע המוטור. אנו שטים בקו מקביל לכף קיטו. לימיננו שרשרת הרים חשופים ואדמת בוּר וסלעים. הנה חלפה ספינתנו על פני כפר זואו. מרחוק מזדקרים הבתים בני שתי הקומות – משכנות הפועלים העובדים במכרות הברזל בקפריסין. אנו קרבים אל מקום המכרות. כבר הומה שם עבודת הכריה והמוני פועלים שטופי להט־שמש מסיעים קרוניות, הולמים במקבות, כורים ברזל, זה החומר היקר מכל יקר שבעטיו ניטשו לא פעם מלחמות־דמים בין עמים ומדינות.
סיפוק־נפש רב היה לנו בראותנו את קרוניות הברזל המוסעות באויר על כבלי פלדה וידענו כי מתוצרת ארצנו הן, מלאכת־האמן של הסינדיקט לעבודות ים.
רוח דרומית מזרחית פקדה את ספינתנו. אכן זה הכיוון שאליו נכספו לבבות המפליגים. מיד נמתחו המפרשים והושתק המנוע. ספינתנו חותרת עם הרוח וחוצה 5 מילין לשעה. הישג!
סיוט
אבני־הנגף שהערים הטבע המשתולל לא שברו את רוחנו. יורדי־ים מנוסים לא יופתעו מסערות־ים ומזעף גלים. אולם מחזה־בלהות אחד השבית כל שמחה. במרחק 15 מילין מרודוס הזדקר השלד השחוף של אנית המעפילים „רים“ שעלתה באש. ועל החוף הסמוך מהלכות גויות צמוקות מזות־מכאוב ורעב, זקן, צעיר וטף כולם פליטי המגלב הנאצי, הנודדים מחוף אלי חוף ומשאת נפשם היחידה היא למצוא קרקע תחת רגליהם הכושלות. כאן נחשפה רשעות העולם בכל מערומיה. זוועה אלמת בקעה מתוך כל תורן חשוף ומתוך כל ארובה מטה. במרחק מה מן האניה השרופה כבר עמדה ספינה רעועה שאספה את פליטי החרב והאש. החשנו את מהלך הספינה. כל כלי־המנוע הובאו בתנופה. מיהרנו להגיע אל נמל רודוס. ובלב נצנצה תקות־נוחם: שמא נוכל גם אנו ליתן סעד לאחינו מוכי הגורל.
ברודוס
השלכנו עוגן בנמל רודוס. שוטרי החוף חשו אל הספינה, בלשו, חקרו, פשפשו בכל זוית, עצרונו יום תמים בנמל ועם פנות היום הותרה הכניסה לעיר.
*
מי יתנה את רטט הגיל שאפף את חבורת המעפילים למראה בני ארץ ישראל על אדמת רודוס? – הנה כיתרה אותנו חבורת־גולים ומיד ניתך עלינו מטר שאלות: מה מתרחש בארץ? כיצד מתנהלים החיים בימי מצור אלה? והשאלות – כולן מתוך כיסופים עזים להגיע אל החוף המבורך של ארצנו, ולמצוא מרגוע בחיק המולדת. אחרים – ספוגי תלאות ובלהה שהיאוש כבר מהבהב בעיניהם – לא האמינו לנו. והפליטו בספקנות: „לא, לא ייאמן. ודאי הנכם נוסעים לארץ ישראל כמונו“.
(סוף יבוא)
חוה קורנגולד
"אֹמֶר", מס' 187, 16 בספטמבר 1939, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 