מת"א לקיסריה בסירת מפרשים
בעשר בערב עמדה הקבוצה בשורה. כולם זקופים ומלאי מרץ, מחכים בקוצר רוח להרפתקאת הלילה. הסירה עמדה נכונה על תרניה ומפרשיה ותוכה מלא כל טוב. נכנסנו לסירה, ישבנו במקומותינו ועודנו מסתדרים – ומועדוננו שעל שפת הירקון הלך והתרחק מאתנו.
חושך, שקט ודממה מסביב. השמים זרועים כוכבים ורוח קרה נשבה במפרשים הלבנים, הבוקעים מעלה מתוך האפלה. חרש שטה הסירה במימי הירקון השקטים. הגענו אל פי הנהר. אורות תחנת החשמל האירו לנו את הדרך. נכנסנו הימה. הרוח פסקה ואנו נאלצנו לחתור במשוטים. בין־רגע בהנתן הפקודה „המשוט“ – נתבלטו ששה משוטים ארוכים משתי דפנות הסירה וחתרו כאחד לקול צלילי המפוחית. שטנו מערבה, אל אפלת הים, ונדמה היה לנו שהחושך עומד לבלענו חיים.
הפניתי את ראשי אחורנית: מאחורינו נגלתה לעינינו העיר תל אביב, כלולה ביפיה והדרה. קרני אורות כסף הלכו ונמשכו מהמגדלור ועד שפת־הים, מעין קשת קסמים שהשתקפה בשחור המים.
רוח קלה התחילה נושבת. הכנסנו את המשוטים והסירה שטה לאטה. כך שטנו שעה ארוכה והעלינו בזכרוננו את ההרפתקאות שעברו עלינו במסעותינו הקודמים. הרוח פסקה שנית. הורדנו את המפרשים, עגנו ולאט לאט נרדמנו כולנו. רק התורן נשאר על משמרתו.
שנתי נדדה באותו הלילה. שכבתי על ארגז ועיני נשואות למרום. התרנים חרקו ונעו הנה והנה. כוכבים נופלים חצו את השמים.
לפני חצות נתעוררה רוח מזרחית קלה אשר הלכה והתגברה. המפרשים נמתחו חיש, העוגן הרטוב והקר הורם והשיט התחדש. הים שהיה עד עתה חלק ושקט התחיל פתאום להעלות קצף בגליו. הרוח התגברה עוד והסירה הפליאה במרוצתה.
הגיע תורי לעמוד על המשמר. התעוררתי מיד לקול קריאת תופש ההגה, ישבתי במקומו והוא צנח על יצועו ונרדם. לא קל היה לי להחליף את יצועי החם במושב שעל יד ההגה, מטרה לרוח הצוננת, אך התגברתי – כי כן יעשה יורד ים.
לפתי את ידית ההגה אשר התחממה בידו של התורן הקודם. קרעי עבים אחדים כיסו את פני הירח וחושך גדול שרר מסביב. חברי שכבו פרקדן בתחתית הסירה וקול נחרתם העיד עליהם, ש„ספנים“ אמיתיים הם. תל אביב נראתה מרחוק כניצוץ אש קטן ועגול.
כה שטנו שעות מספר. פאתי המזרח התחילו מתבהרים לאט לאט והמים כאילו רתחו תחתינו. הערפל העבה באופק נעלם, ולעינינו נתגלה ים רחב ידים: ברקיע הארגמן של השמש העולה הזדקרו ההרים אשר האפילו בלילה בשחרותם, על מדרוניהם האדימו כלניות ובתים קטנטנים נראו לנו מרחוק. בין שני הרים נראה כר עשב ועליו רעו עזים וכבשים. הטבח המומח שבסירתנו עמד והכין לנו פת שחרית. אכלנו, מילאנו פינו צחוק, צהלנו.
התקרבנו אל החוף, בעד המים הצלולים והזכים נראה החול הזהבהב אשר עלה מדרגות, מדרגות נמוכות. מרחוק נראתה לנו קיסריה. היא על גבעה, לרגליה התלחשו הגלים ומגדלי העיר השתקפו במים הבהירים. מפרש ארוך ולבן הלך וקרב אלינו. לא ידענו למי הסירה הבאה וכל אחד מאתנו נסה את כחו בניחוש.
היתה זו סירה ערבית ובה ארבעה אנשים: זקן שפניו שזופים ועורו קמוט מרוח הים והשמש, שני צעירים וילד כבן עשר. ברכנו זה את זה ואחד הצעירים, גבוה ורחב כתפים, הזמין אותנו לבקר בעיר. הזמנים לא היו כתיקונם וכדי שלא יעלבו כחשנו להם ואמרנו, שאנו ממהרים. קרבנו אל החוף וירדנו לבקש את חפצי־בה. עשרות מאֶדוזות שטו במים וכמעט שהיינו בכל רע. בקשנו, אך לא מצאנו את פי הנחל. ערבי כפרי עבר, קראנו לו לשאול היכן הנחל, אך הוא ברח מפנינו.
נכנסנו לסירה והתחלנו חוזרים. מצד צפון נראה עשן שחור עולה ומתמר השמימה ומתחתיו גוש שחור, שהלך והתקרב עלינו. בקוצר רוח חכינו. והנה התקרבה אניה, שעל חרטומה היו צבועות האותיות ע־מ־ל. שמחנו מאד לפגוש אניה עברית בלב ים. אנשי האניה השתוממו למראה סירתנו, שהדגל העברי התנופף על ראש תרנה. נפנפנו לעומתם והם השיבו.
השמש התחילה שוקעת, השמים אדמו כאחוזי להבה, כוכבים התחילו מנצנצים. אורות העיר אשר נדלקו אחד אחד הלכו והתקרבו. קרבנו אל החוף ובעזרת רוח צפונית חזק וגל גדול אשר שטף אותנו כאומר נכנסנו אל מי הירקון השקטים. עיפים ורצוצים, אך מלאי שמחה, חזרנו הביתה. עבר עלינו טיול אשר רבות למדנו בו ואשר הגדיל את הכשרתנו לים.
וו. בלומבאֶרג
שבט צופי־ים, „זבולון“, תל־אביב.
"הארץ", שנה כ"ב, מס' 6183, 11 בדצמבר 1939, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.