ס"ט פטרבורג. – עפ"י פקודת הרוממות להסענאט נמנה הוויצע-אדמיראל טשיחאטשאָוו, (שהיה עד כה דירעקטאָר של חברת אניות הקיטור הרוסית והמסחר באָדעסא, ונודע לתהלה בכל אשר פעל ועשה להרים מצב החברה משפלותה עד למרום), להיות ראש השטאב הראשי בחיל הים. הוא עשה עסקים רבים עם יהודים ויתן משרות למוכשרים ולבקשתם נעתר להודיע בהמליץ והקו"מ, כי נתן צו לכל רב החובלים לתת ליהודים שומרי מצוה לבוא באניה ביום ו' ולקנות שביתה ולא ילחצו לחלל את השבת, וכן נאות לנו להוביל את ארון הקדש אשר הביא הש"ד ר' חיים הלוי לביהכ"נ של ר' יהודה החסיד מחערסאָן לאָדעסא חנם מאָדעסא עד יפו, ובפירוש אמר לנו כי כאשר היהודים מביאים ריוח הרבה בעסקיהם עם החברה, ע"כ ראוים הם לעשותם חפשים מתשלומי הפראכט בעד ארון הקדש מעץ מוזהב בי"ד תיבות ושק אחד, אשר עלתה עד לארבע מאות רו"כ. – במקומו יבא כיום ה' פאָן דער פעליס, שהיה עד כה בהאופראווליעניא הראשית פה.
"המליץ" שנה עשרים, מס' 16, 7 במרץ 1884, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
Chikhachov, Nikolay Matveyevitsch; Чихачёв, Николай Матвеевич
(ההתיחסות לנודדים יהודים באניות ה„קאנאדיאן פאסיפיק“). בה„וויענער אלמאנאך“ מספר אחד הסופרים, שנסע בימים האלה לקנדה, ע"ד מחזה של התעוללות ביהודים הנודדים, שהוא היה עד ראיה לו. הנודדים היהודים עמדו להתפלל באחד מימי השבת באחד התאים והתעטפו בטליתים. ואז באו המלחים ועוד חיילים אנגלים שנסעו באניה והתעטפו באלונטיות וחקו את תנועות היהודים המתפללים ולעגו להם.
המקרה הזה היה באנית „רוטהעניא“ של חברת האניות ה„קאנאדיאן פַאַסיפיק“. בכלל, מעיר הסופר, לקויה מאד הדיסציפלינה באניה זו.
הנוסעים היהודים יוכלו להשיב על ההתקלסות הזאת ברגשותיהם הדתיים ע"ז שימנעו לנסוע באניות האלו של ה„קאנאדיאן פּאַסיפיק“.
"הצפירה", שנה ארבעים, מס' 80, 21 באפריל 1914, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מכה"ע „קיובליאנין“ מספר לקוראיו: ביום 14 ספטמבר בבקר בנסוע אנית הקיטור „אלגא“ מקיוב לקרעמענטשוג לא נראה בין הנוסעים אף יהודי אחד. הדבר הזה היה לפלא בעיני הנוסעים ורבים מהם פנו אל רב החובל כי יפתור למו את החידה הזאת. „המיניסטר שעל עניני המשפטים נוסע“ ענה רב החובל בקצרה. אחרי כן נגלה הדבר כי שני יהודים נסעו באחד התאים ממדרגה השניה וברזשישטעשעוו עלו אל החוף בזהירות יתירה לבלי תשורם עין. לאחרונה נמצאה החידה כי מאת הרב לעדת קיוב היתה שומה כי יהודים לא יסעו באניה הזאת, יען כי הקול יצא שהמיניסטר יסע בה לדרכו ולמען הראותו כי רק מתי מספר מבני ישראל נוסעים לקיוב לערוב שם מערבם אסר הרב מקיוב על היהודים לנסוע באנית „אלגא“ ביום הזה.
על דבר הדבה הזאת אשר ברא סופר ה„קיובליאנין“ מלבו הדפיס הרב מקיוב מכתב למכה"ע „זאריא“ גליון 186 ובו כתוב לאמר:
במכה"ע קיובליאנין גליון 205 נדפסה ידיעה כי מאתי היתה נסבה אשר היהודים לא נסעו ביום 4 ספטמבר באנית הקיטור אשר בה נסע המנהל את המיניסטריום לעניני המשפטים מקיוב לקרעמענשטוג. הידיעה הזאת היה בדויה ואין לה כל יסוד.
הרב לעדת קיוב י. צוקקערמאנן.
"היום", מס' 191, 7 באוקטובר 1886, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
כבר העידנו האדון יוסף מיוחס, בשיחה פרטית, שאנשי-ים היהודים אינם דבר חדש כל-כך בעמנו. ביחוד בסלוניקי יש לנו קבוצה גדולה ועתיקה של אנשי-ים, בעלי סירות אשר כל חייהם היו על הים, גם דייגים רבים.
והנה בעתון סלוניקי צרפתי שהגיענו עם הדואר האחרון מצאנו רשימה מענינת ממספר בעלי-הסירות היהודים בעיר זו. לפי דבריו יותר ממאתים וארבעים איש חיים מעבודת-המים, ובכלל השרות של הסירות בתוך הנמל היא כמעט כלה בידי היהודים, רק כעשרים תורקים וכשלשים עד ארבעים יונים מתחרים במקצת עם היהודים.
בעלי-הסירות היהודים הם אנשים חזקים ועזי-נפש, ששום דבר לא יפחידם. בשעה שנכנסו היונים אל העיר הסתדרו לקבוצה של אנשי-מגן, ורק הודות להם ולגבורתם לא קרו בלבולים חזקים בארך הנמל.
הרב יעקב-מאיר הגיש ליורש-העצר את תביעות הסירניים העברים, הטוענים כי מיום שהתאחזו היונים בנמל החלו הסירניים היונים לדחוק את רגליהם, ובכל-פעם שאניה נכנסת העירה ממהרים הסירניים היונים לעלות על האניה ולקרא להנוסעים „אל תרדו בסירות של היהודים!“ יורש-העצר הבטיח לעיין בדבר.
אומרים, כי הסירניים החליטו, שביום שמזלם הרע ירצה כי סלוניקי תשאר יונית, יהגרו כלם עם סירותיהם וכל רכושם הקטן לערי החוף האחרות שבתורקיה, ביחוד לאזמיר ולקושטא.
"האור" (לפנים "השקפה"-"הצבי"), שנה שלושים ואחת, מס' 84, 30 בדצמבר 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בנפש דאבה קוראים אנחנו במכה"ע הרוסים מכתב מאחד מאחינו, אגרת בת מחלת לב, אשר תספר את כל התלאה אשר מצאה בדרך את שני אחינו הנודדים אשר עזבו משכנותם בארצנו ויבואו לחסות בצל הכפיר הבריטני (כבר הודיע סופרנו מפ"ב את הדבר הזה בקצרה, אך מקרא זה אומר דרשוני עוד בארוכה).
המעשים המגונים אשר כל נפש היפה סולדת מהם, אשר יסופרו עם הספר, המה איומים ממשלחת מלאכי רעים, הנגיחות והנגיפות אשר תצאנה לפעמים לתרבות רעה; הנה יש אשר ישלח ההמון הפרוע לשמצה בעולתה ידו וטרף ואין מציל כנוח עליו רוח עועים, אך פה למצער יש להמתיק את הדין וללמד עליהם זכות באשר ההמון נבער מדעת ובהמה המה להם, אך בהאי עובדא אשר יספר לנו עד-ראיה זה הנם גבורי לאפם היו בני בריטניא הגאיונים, יורדי הים באניות אשר יתימרו בהשכלתם ובמדותיהם המנומסות כל צרכן, האומרים כי בקרבם יגור זאב עם כבש, ואין אדם נוקף אצבעו של חברו שלא כדת. הנה נפרש לפני קוראינו השמלה ומגלת האיבה הזאת:
אנית הנוסעים Arundel Castle בנמל קייפטאון. המקור: ויקישיתוף
„ארונדל-קאסטל“ יום ה' כ"ה מאֶרץ דהאי שתא. עד היום הזה עברנו בשלום בלי פגע, ובכל יום ויום רחצנו את בשרנו במים, כי פה יצאה חמה מנרתיקה והיום בוער כתנור; עתה, מדי כתבי את דברי אלה בספר, כבר הגיעה חצות הלילה, אך עצר במלים לא אוכל, ואם אמרתי אחריש אתאפק ולא אספר לכם את השערוריה אשר נעשתה על אנית הקיטור אשר בה אנחנו מפליגים בים הגדול – ומצאני עון. והנני משביעך עד כמה כי תפרסם את דברי אלה בעתונים הרוסים, וגם לרבות בהצפירה והמליץ העתונים לאחינו, והדבר הזה הלא יכבד עליך, ידידי, ואת מכתבי זה תשלח ביד הרצים אל בני היקר תלמיד חכם בבית האוניוורזיטה בקאזאן למען יפיץ גם הוא את הדברים ברבים. ועליכם, ידידי, המצוה והחובה להודיע את הדברים והאמת למען ידעו אחינו להזהר מפני בני אדם שאינם מהוגנים, והנודדים האמללים היוצאים ארצה אפריקא ישמעו את הנבלות אשר תעשינה לעיני כל על הציים האדירים של החברה „מישלער ושותפיו“ „ליניע קאסטל“, אשר גם אניתנו אשר בה הננו עושים את דרכנו תחשב על דגלה.
תמול לעת ערב ושני אחינו נתיני רוסיא, יוצאי פלך וויעבסק, הנוסעים כמשפט המדינה, עם כתבי מסע לחו"ל, האחד נקרא בשם „ווערשאָק“, והוא מעיר רעזיטצא, והשני „לעווין“ מעיר לוצין, באו אל בית הרחצה כדבר יום ביומו, והנוסעים האנגלים אשר בירכתי הספינה קמו לצחק בעבדי רוסיא, ויעלו על גג הבית הפתוח שפופרת ארוכה וימטירו על גויות האמללים גשמים של מי הים הסרוחים והמלוחים בזעף, ואת הדלת סגרו לבל יוכלו לעלות מן הרחצה. האנשים העמידו קול זועות, ואחד המשרתים אשר על האניה פתח את הדלת ברוב אונים ויוציאם לחפשי, אך תולליהם קדמו פניהם במכות חדרי בטן ויכום בלא חשך. והאנשים הנעלבים באו אל תא האניה אשר שם ישבנו כלנו, ויספרו לנו הדברים כמו, אך אנחנו אשר ידענו כי לא נוכל לדון עם התקיף ממנו, ואם נשמיע בחוץ קולנו ויספו להראותנו את חכמתם ובינתם לעיני כל העמים, על כן נשאנו בשרנו בשנינו ונאלם דומיה. אך היום בבקר השכם והאנגלים נסבו על התא אשר אנחנו שם וישתערו על שני אנשי-חרמם אלה בחמת זדון ויוציאום בחזקה אל מקום רואים, ושם המטירו עליהם חרפות וגדופים מרבה להכיל, אשר אנחנו, בשביל שאין אנו מכירים בלשון אנגליא היטב, לא נוכל לחזור על דבריהם גם אפס קציהם, ותמעט עוד זאת בעיניהם, ואחרי רגעים ראינו חזות קשה אשר כל שומעה תצלינה אזניו! האנגלים הרחמים בני רחמנים, אשר ישתתפו בצהרם של הארמינים ושל היונים ועושים משפט לכל עשוקים, לקחו אלונטית ארוכה וימרחו עליה בבורית ויטבלוה במים רותחין ויעבתוה כעבות עגלה, ואז פשטו מהנודדים את מדיהם וישכיבום ארצה ויכופו קומתם ויעקדום, ואז הכום בלתי סרה מכת מרדות שאין לה שיעור. המוכים העמידו קול זועות ויצעקו מעצמת מכאוביהם, אך עריצי אנגליא מלאו שחוק פיהם ויצהלו כאבירים על משבתם. ואנחנו, כל בני רוסיא אשר יד הזמן אחזה בערפנו ותטלטלנו טלטלה ותשליכנו מצולות בלב ים רחוקים, שם ישבנו גם בכינו… והאמללים שבו אל חדר מושבם מוכים ופצועים, דויים וסחופים, בושים ונכלמים, והנם עתה שוכבים למעצבה על ערש דוי ומכאובם אנוש מאד.
הפעם לא יכולנו להתעלם ולעמוד על דם רעינו, ונבוא אל רב החובל להתאונן לפניו, והפקיד האנגלי הזה, אשר בידו הפקדו עתותינו והוא העד והדיין על העושק והמרוצה הנעשים באנית-ממשלתו, עננו כי איננו נזקק ללשון אשכנז ושפת לא ידע ישמע… ובין הנוסעים נמצא גם אחד מתושבי ברלין, אשר נתעורר גם הוא על חמס ולא יכול ראות ברע, וימהר ויכתוב מכתב אנגלית אל רב החובל, אך הוא לא שעה אל מכתבו וגם לא קבלו מיד שולחו… ובמקום שאין דין למטה החליטו כל האינתיליגינטים אשר בתוכנו למסור דינם למעלה, להתריע על התקלה בכל העתונים, כי אמנם נבלה נעשתה בתוכנו, נבלה אשר היא חרפת עולם לדורנו, עם דמדומי חמה של המאה הי"ט, על מפתן המאה העשרים אשר קוינו לאור… ומי ומי העושים את התועבה הגדולה הזאת? – הלא המה האנגלים הנאורים והגאיונים, האומרים לכל כי הנם המאורות ברקיע השמים ועמוד האש ההולך לפני המחנות!! אוי לנו שכך עלתה בידינו!
כמדומני כי בנדון דידן תתעבר ממשלתנו הרוממה על ריב עבדיה המוכים על לא חמס עשו ותנקום לעינינו נקמת דם עבדיה, כי אמנם הזדים הבריטנים עשו את זד מעשיהם לחרף עקבות ארצנו ובניה, ולהראות כי כל אוכליהם לא יאשמו… עוד הפעם אבקשם להדפיס את מכתבי זה במודיעים, וכל המרבה הרי זה משובח, לבעבור ישמע העם, ואחר ישלחו את הספר אל יד בני בבית שבת תחכמוני אשר בקאזאן. בחתימת מכתבי עוד אמצע לנכון להוסיף על דברי, כי מקום המעשה והרשע היה בצאתנו מן התחנה „תמר“ (Пальма), והיא האחרונה לפני העיר „כיף-תבון“ (Cape-Town) באפריקא, ושם רב החובל, החובל המזיק, הוא – ווינדער. אך עוד דבר אחד ראוי להתכבד לבוא בקהל: בעת אשר הראו האנגלים את זרוע עוזם ויכו ויכתו את אחינו, היה גם רופא האניה באותו מעמד, והמזיקים שאלו את האומדנא שלו כמה מלקות יוכלו להכות את אנשי חרמם ולשמור את נפשותם, אך הוא לא ענם דבר וישחק מטוב לב בלעג השאננים“. ועל החתום בערמאן משווינצאַן.
„נורא הדבר ומי יכילנו! – יוסיף העתון קיוב' סלאווא – מה נורא משוש הפראים של העם הרואים כבלע רשע אנשים נקיים והמה עומדים על דם רעיהם ושמחים לאיד“.
„מחבר המכתב אומר עם הספר, כי הזדים עושי רשעה האלה לא היו מתכוונים לפגוע בכבוד שני הפלטים מקצה המחנה, אך לקוב את השם רוסיא ולמען שאת עליה חרפה, אחרי כי כבוד העבד הוא מכבוד קונו אשר שמו נקרא עליו; ואם אמת הדבר כי שני הנעלבים היו כלפיד בוז לעשתות שאנן רק בשביל ששם רוסיא חופף עליהם, הלא המקרא אומר דרשוני, ואין אנחנו בני חורין מלהפטר בלא חקירה ודרישה, למען דעת הדבר על בוריו. הלא אין הדבר מוטל בספק כי לוא נהפך האופן, ונבלה כזאת נעשתה בארצנו לאחר מנתיני אלביון רמי העינים, ואפילו לחרש שוטה וקטן, למנוול ומוכה שחין, כי אז מובטחים אנחנו כי כבר קראו אחרינו מלא, כבר נאספו עלינו מלא רועים, והנאורים האנגלים כבר שננו לנו פרק בנמוס ודרך ארץ וכבר הרעישו כל חללו של עולם על הברברים שאינם מן הישוב“.
"הצפירה", שנה 24, מס' 102, 17 במאי 1897, עמ' 1-2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
– ע"פ מקרה נודע כי יש קהלת ישראל בעיר נאנגאזאקי אשר בממלכת יאפאן, והיא ערוכה ושמורה בתקנותיה ומנהגיה כדת וכהלכה. וזה הדבר: איש צעיר מאחב"י בן כ"ב שנה, שהיה סנדלר ע"פ אומנותו ושמו יעקב קאפלאוויץ, אשר גר בקרב משפחתו בעיר אלט-טארנאָוויץ אשר במדינת שלעזיא, השכיר א"ע לעבוד עבודה על אנית הקיטור „נויטילוס“ אשר לחיל ממלכת פרוסיא, ויעבור בה לארץ יאפאן, ובהיותו בדרך חלה במחלת הטיפהוס ויאנש. אנשי האניה בקשו לסעדהו בחליו, כי היה אהוב לכלם, ולא כלאו רחמיהם ממנו עד הגיעם אל חוף נאנגאזאקי, שם הביאוהו אל ביה"ח אשר בעיר ושם גוע וימת בחליו ביום 23 אקטאבער שנה העברה. והנה בימים האלה הגיעו לאמו של הנפטר שני מכתבי תנחומים, האחד מראש האניה, השר פאן שטאָאָם, אשר כתב אליה לאמר: „היום בבוקר בשעה 10 הובל בנך לקברות בבי"ע אשר בנאנגאזאקי. כל חבריו אנשי האניה לווהו בכבוד הראוי לו, אנשי הקהלה העברית התעסקו בו ויקברוהו ע"פ מנהגי ישראל כדת. צר לי מאד על האמן הטוב והישר הזה, כי אבדתו לי היא אבדה שאינה חוזרת. כל חבריו, הם אנשי אניתי, גמרו אומר להתנדב יחדו ולהקים ציון כבוד על קברו לזכר עולם“. המכתב השני הוא כתוב עברית מאת ראש קהלת יהודי פולין בעיר ההיא, ושם הראש גאלדמאנן. במכתבו הוא מודיע לה „בלב נשבר“ את דבר מות בנה, ובנחמו אותה נותן הוא מרגוע לנפשה כי בא אל „קבר ישראל“ והכל נעשה בו כדין וכדת, אך מבקש הוא ממנה להודיע לו את שמו העברי, למען יחרתוהו על מצבתו כנהוג.
"הצפירה", שנה ארבע עשרה, מס' 43, 3 במרץ 1887, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אנית רוח, קנין היהודי פילדמן מחרסון הלכה מיאופטריה טעונה מלח להביא לאדיסה, ורב החובלים היה יהודי, משה קנגיסר. ותעבור אנית קטור אנגלית ותך באנית הרוח ותחל לטבוע, וישלח רב החובלים מהאניה האנגלית כלי שיט להציל את אנשי אנית הרוח, אך רב החובלים היהודי לא אבה להניח את אניתו כל זמן שספון הספינה היה עוד מעל להמים, כחק, ופתאם צללה האניה ואתה גם רב החובלים הנאמן במשרתו.
"האור" (הוספה ל"הצבי"), שנה שמינית, גליון 9, 11 בדצמבר 1891, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
(פעטערבורג) במכה"ע בירז. וועד. נדפס מכתב מאיש אחד בעהרמאן שמו, המספר כעד ראיה את האכזריות הנוראה שנעשתה לשני יהודים יוצאי רוסיא באניה אנגלית, אשר עשתה דרכה בים ללכת לקאפטאאון (אפריקא).
אתמול בערב, מספר הכותב, ביום 25 מאֶרץ בשעה העשתי עשרה, רחצו את בשרם בחדר הרחצה הנקרא „באדע ציממער“ שני יהודים מפלך וויטעבסק אשר נסעו בתעודות מסע לחו"ל, אחד כבן כ"ה שנה ושם משפחתו ווערשאק מרעזיצא, והשני י"ח שנה לעווין שמו מלוצין. והנה עלה החפץ בלב הנוסעים האנגלים לשחק בעברי רוסיא ויעלו על חדר הרחצה אשר הוא פתוח מלמעלה ויורידו שם קנה עור חלול וישפכו ממנו על בשרם מי הים המלוחים. לקול צעקתם באו משרתי האניה, וברוב עמל הצליח חפצם בידם להציל את הנענים מיד מעניהם, יען הדלת היתה מהודקה וקשורה מבחוץ; אך בצאת האנשים מחדר הרחצה, הכו אותם על ערפם מכות נאמנות. המוכים שבו אל ירכתי האניה אשר ישבנו שם, ויספרו לנו את אשר קרם, אך ביראנו לדון עם התקיפים ממנו, החלטנו לבלתי התאונן עליהם.
היום בשעה התשיעית בבקר, התנפלו האנגלים במספר מאתים איש על חדר האניה אשר ישבנו בו, ובסערות חימה הוציאו את ווערשאק ולעווין, ויסחבום ברגליהם אל מקום רואים ויחרפו ויגדפו אותם, אך אנחנו מבלי הבין את שפת אנגלית, לא ידענו על מה זה. אך אחרי כן ראינו מחזה קורע לב ופולח כליות לנגד עינינו: הרוצחים אבירי הלב האלה מרחו בורית על מטפחת היד ויטבלוה ברותחין ויעבתוה, ואחרי כן הפשיטו מהאמללים את כתנתם ומכנסיהם, ושני אנגלים כפפו את ראשם בחזקה ויכריעום עד כי הראש הגיע אל הרגלים, וימטירו על גבם מכות אכזריות. האכזרים שחקו מטוב לב על משבתיהם ולא שמו לב אל צעקת המוכים הקורעת לב. אנחנו נודדי רוסיא ראינו איך נקלו ונלקחו אחינו לנגד עינינו, אפס אזלת ידנו מהושיע ונמרר בבכי כילדים קטנים. האומללים שבו אל חדר האניה מוכים ופצועים כל עוד נפשם בם, ועתה הם חולים ומחלתם אנושה.
בפעם הזאת התאספנו כלנו ונלך להתאונן ולקרא חמס באזני רב החובל (איש אנגלי), אך הוא ענה לנו כי איננו מכיר אשכנזית. נוסע אחד מבערלין בהתחמץ לבו בקרבו על השערוריה הנעשתה לנגד עיניו, מהר ויערוך מכתב בשפת אנגלית אל רב החובל, אך רב החובל לא קבל ממנו את המכתב, גם רופא האניה עמד שם והאכזרים בקשו אותו כי יערך את כחות המוכים כמה מכות יוכלו נשוא, ויצחק מטוב לב ולא כהה בהם.
ה–ץ.
"מחזיקי הדת", שנה תשע עשרה, מס' 16, 14 במאי 1897, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
(אנטישמיות שובבה באניותיו של פֿאיאנס). כידוע, פרסם ה' פֿאיאנס לפני שבועות אחדים הודעה בעתונים הפולנים, שלחנם חושב ה„דוואַ גראָשעֶ“ את האניות שלו לאניות יהודיות, בשעה שבאמת כל פקידי אניותיו ומשרתיהן כלם פולנים כשרים הם וגם הוא בעצמו הרבה לפעול ברוח הפטריוֹטיות הפוֹלנית וחלילה להטיל ספק בפולניותו וכו' וכו'.
ואף על פי שההוֹדעה הזאת הוֹעילה לסתוֹם פיו של ה„דוואַ גראָשעֶ“, אשר חדל מאז להתנפל על חברת האניות של פֿאיאנס, נמצאו בכל זאת קטני-אמנה שהטילו ספק באמתת דברי ההודעה, שהרי ידוע מנהגם של עתוני דמובסקי: הצעיר והשובב שבהם, ה„דוואַ גראָשעֶ“, יקדיש מלחמה על אחת הפֿירמות ולא ירפה ממנה עד אשר תתראה פתאם בחלק המודעות של עתונו הבכור והמתון, כביכוֹל, של דמובסקי, „גאַזעֶטאַ וואַרשאַווסקאַ“, הוֹדעה גדולה מאוֹתה הפֿירמה ואז הכל מחול לה וה„דוואַ גראָשעֶ“ ישכח את כל חטאותיה של הפֿירמה ולא יוֹסיף להרעימה עוד.
ואולם העוּבדה הזאת שמודיעים אותנו מיוזיפֿוב בודאי שתסיר מלבם של קטני-האמנה האלה ותוסיף להניח את דעתו של ה„דוואַ גראָשעֶ“, כי אמנם „פטריוטים“ הגונים הם מלחי אניותיו של פֿאיאנס וחובליהן, מתלמידיו הוָתיקים של דמובסקי. וזה דבר העוּבדה:
ביום ג' שעבר, בבוא אנית-הקיטור „וואוועל“ של החברה פֿאיאנס אל הנמל אשר ליד העיר סוליץ, פלך ראדום, בא תושב העירה הסוחר בשמרים ה' ברוך פֿעדער לקחת את השמרים אשר נשלחו לו באניה מנובו-אלכסנדר, ואחרי אשר פרק את תיבות-השמרים מן האניה והעלן על החוף, נשאר עוד עומד בקצה האניה ומשוחח את הקונטרולר של האניה בדבר סחורתו. פתאם נשמע קול שריקת המכונה לאות, כי נכונה האניה להפליג לדרכה. ה' פֿעדער מהר לרדת, אך בהציגו את רגלו על הקרש אשר ליד האניה, משך פתאם בחזקה אחד ממשרתי האניה את הקרש להביאו אל תוך האניה ואלמלא מהרו האנשים שעמדו מקרוב להחזיק בידו של פֿ. בודאי שהיה נופל לתוך הנהר.
לחנם היו תחנוניו של פֿ. אל משרתי האניה, שיחזירו את הקרש למקומו, בכדי שיוכל לעלות אל החוף ולקחת את סחורתו המונחת שם כהפקר, – שומע לא היה לו מאתם עד זזה האניה ממקומה והפליגה לדרכה. כעבוֹר רגעים אחדים נגש אליו הקוֹנטרוֹלר ודרש מאתוֹ שיקח כרטיס-נסיעה עד התחנה הקרובה „יוזיפֿוב“. ה' פֿ. התנצל שאין בכיסו אף פרוטה אחת, שהרי לא בא אל האניה לשם נסיעה והן הוא, הקוֹנטרוֹלר, בעצמו ראה, כי משרתי האניה לא נתנוהו לרדת מעל האניה. אך הקוֹנטרוֹלר לא שׂם לב לדבריו ובפקודתו הטה רב-החובל את האניה כלפי שרטון החול, הנמצא עתה ממש באמצע הנהר, לרגלי עליתם של מימי הוויסלה, ומשרתי האניה נגשו להוריד את הסוחר פֿ. אל השרטון והכו ודחפו את הנוסעים היהודים שהתערבו בדבר ואמרו לעכב בידם מלהוֹריד את הסוחר באמצע הוויסלה.
וסוֹף דבר היה, שהסוחר חיים בורנשטיין מיוזיפֿוב, שהיה גם הוא בין הנוֹסעים באניה, שלם בעד ה' פֿעדער את מחיר כרטיס-הנסיעה ורק אז הרפו ממנו והורידוהו בכפר פטרובין, וכאשר באה האניה ליוזיפוֿב, קרא הקוֹנטרוֹלר להפוליציה וצוָה לשׂים במאסר את כל הנוסעים היהודים, אשר נסו להציל את ה' פֿעדער, אך פקודתו לא נעשתה והפוליציה ערכה רק פּרוֹטוֹקוֹל והנוֹסעים עתידים ליתן את הדין בעון הפרעת המנוּחה.
בישראל – בחו"ל. (היהודים העובדים בחיל האניות). אוריה פיליפוס לוי, בן אחד פקידי הצבא, בא בשנת 1812 בחיל האניות, וירימוהו למעלת מנצח על Brigg Argus, אבל נשבה שבי הוא וכל חילו במלחמה, ואחרי עבור שנתים לשביו ויראו לדעת את טובתו ואת ישרו, הוציאוהו לחפשי וישב לארץ מכורותיו, ויעלו אותו בש' 1817 למעלה לייטינאנט, בש' 1832 – למעלת Commandore, ובשנת 1858 – לשר צי אדיר, ויעמוד על משמרתו זאת עד אשר מת ביום 22 מאֶרץ שנת 1862. האיש הזה ראוי לתהלה בגלל מעשהו הטוב אשר היטיב לנהוג באניות המפקדות בידו, לבלי יענשו את העובדים עליהן קשה כמשפט אשר היה לפניו.
הבריג האמריקאי USS Argus. איור בספר מ-1840. מקור: ויקישיתוף.
יוסף ב' ראם עבד בתחלה בתור משנה הספן, ובשנת 1812 היה לפקיד על אניות המלחמה עד הפצעו פצעים אנושים במלחמה הגדולה אשר ערך על שודדי הים היושבים בארץ אלגיר, ויאולץ להתפטר ממשרתו זאת בשנת 1822. מלבד אלה הנחשבים פה שעבדו בארצות הברית באמריקא הצפונית, ארבעים ושבעה יהודים ילידי פֿילאדעלפֿיא על אניות הצבא החלו ממעלת מלח ויכלו במעלת commandore. אלה הם האותות והמופתים המוכיחים לדעת כי שקר יחפיאו עלינו שונאינו לאמר, כי אין ליהודי חלק בחיל הים.
בישראל – בחו"ל. (היהודים בצי האדיר האמיריקאני). כבר הודענו בדברים קצרים על אדות חבל היהודים בהצי האדיר האמיריקאני, ועתה נשלים את הידיעות האלה: אוריה פהיליפס לעווי, בנו של אחד שרי המאות בגדודי אמיריקא, אשר נלחם את מלחמת החירות נגד אנגליא, בא בשנת 1812 ויסתפח אל חיל הים. בימים לא כבירים הונף למעלת רב החובל לאנית המלחמה „ארגוס“ ובהלחמו בחרף נפש עם האנגלים, נפל שבי ביד צר, הוא ואניתו עם כל הכבודה אשר בה. מקץ שנתים ימים שב מארץ גלותו, וממשלת אמיריקא אשר הכירה פעלו שמה בשנת 1817 עליו משרת לייטענאנט וכן עלה במעלות עד כדי בש' 1858 נתמנה לפקיד נגיד על צבא הים. המדרגה הזאת היתה היותר כבודה בין כהונות צי אמיריקא, ועד יום מותו, 22 מאַרץ 1862, שמש בכהונתו הגדולה הזאת. לבד תקפו וגבורתו והצטיינו במלחמה, נודע שם היהודי הזה ועל טוב יזכר שמו, כי הוא הסיר מצבאות הצי האמיריקאני את עונש מכת-לחי אשר היתה נהוגה בימיו.
יוסף ב' נאָם, כהן בתור פקיד רב חובל, ואח"כ בתור שר צבא, באנית המלחמה לארצות הברית עד שנת 1812 אשר אז נאלץ לבקש חפשה ממשמרתו, באשר ירד במלחמת ארצו ונפצע מיד שודדי הים האלגירים. בס"ה נמצא בספרי הזכרונות, כי מפֿילאדעלפֿיא לבדה נמצאו 47 יהודים אשר עבדו בחיל האניות, מעבודת המלחים עד רב החובל ופקידי הספנים. האותיות המחכימות האלה באות וטופחות על פניהם של שונאינו האומרים: אין גבורה למלחמה והמה משתמטים מעבודת הצבא, ויראים לכל לראש מעבודה במים רבים.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 