פסיעותינו הראשונות בים
תנועת הים היהודית התחילה עוד לפני המלחמה העולמית. עוד אז חלמו כמה חלוצים צעירים על כיבוש הים. באה המלחמה העולמית והפסיקה את כל החלומות הללו.
עם כריתת השלום נוסדה בתל־אביב „וועדת המים“ על־ידי ד"ר מ. גורביץ, ב. קאטינקה וש. סלושץ, בהשתתפותו של מר ד. בלוך־בלומנפלד, ראש עירית תל אביב לשעבר. מטרת „וועדת המים“ היתה קרובה למטרתו של ה„חבל הימי לישראל“ בהווה: יקיצה ימית של עם ישראל.
בימים ההם נבנתה הסירה העברית הראשונה „עמליה“ על ידי קואופרטיב של נגרים יהודים ביפו. בחודש מאי 1919 קיבל ד"ר גורביץ מאת ג'ימס רוטשילד בשביל „וועדת המים“ זכיון על חוף טנטורה לכפר דייגים.
חמשה חברים יסדו אז קבוצת דייגים ויצאו אל הירקון, שרק מעטים מבני תל־אביב ראוהו בעיניהם. חולות עמוקים הבדילו אז בין תל־אביב ובין הירקון. בראשותו של ד"ר גורביץ הצליחה הקבוצה לסדר את האוסף הראשון של דגי החוף.
בשנת 1920 עלה ארצה הקאפיטאן זאב פראנקפורטר, קצין הים היהודי הראשון בארץ. עלייתו שימשה דחיפה ל„עסקני הים“ והגישו בקשה להממשלה לרשום את ה„חברה לאסדות וספנות חופית“. הגיניראל בולס נתן את הרשיון. מאות מניות נמכרו לחברי הגדודים העבריים והחברה קנתה את ספינת המניע הראשונה „החלוץ“.
ב„החלוץ“ עמד אז ד"ר וייצמאן להפליג במצרים בדרכו לסאן־רימו, משום שהרכבת למצרים נתקלקלה אז. מפני סיבות שונות לא עלה על „החלוץ“ ונסע באניה צרפתית. „החלוץ“ נופץ בחוף יפו בסערה ונוסעיו ניצלו בנס.
בפרוץ המאורעות הראשונים והיישוב לא היתה לו כל אפשרות להתקשר עם חוץ־לארץ להודיע על המתרחש, קיבלו הספנים העברים של „החלוץ“ פקודה להפליג לבירות. במסירות נפש יוצאת מן הכלל מלאו את חובתם.
באותה שנה עמדו המהנדסים משה ונחום ווילבושוויץ יחד עם ישראל שוחט בראש מוסד מסחרי ורצו ליסד בקיסריה בית־חרושת גדול. לשם כך רצו לבנות את חרבותיה של קיסריה ואת נמלה. הזמינו את הקאפיטאן ז. פראנקפורטר והוא עיבד תכנית לבנין הנמל בקיסריה, עד כדי קליטת שתים־שלוש אניות, שיוכלו לפרוק ולטעון מאלף על אלף וחמש מאות טון ליום. הממשלה, שבראשה עמד אז ממלא מקום הנציב העליון, הגיניראל בולס, עכבה את מתן הרשיון. המזכיר הכללי היה אז ידיד היהודים סיר ווינדהאם דידס. הוא יעץ לוועד המושבה חדרה לבנות מקלט־נמל באבו־זאבורה. הקאפטין פראנקפורטר, יחד עם חורב ושניאורסון, יצאו למקום זה כדי לעבד תכנית לנמל. בתכנית התענין גם הבארון רוטשילד. בשנת 1924 נשלחו התכניות על־ידי הקאפיטאן פראנקפורטר לאישר לנציב העלון הרברט סמואל. מר פראנקפורטר עיבד בימים ההם תכנית לנמל אפשרי בתל־אביב. ההצעות נשלחו למאיר דיזנגוף. כל התכניות הללו אבדו בתהום הנשיה.
באותן השנים נעשו כמו־כן נסיונות דיוג. הדייג, שלום אשכנזי משאלוניקי הושב על ידי „וועדת המים“ ביפו. הערבים מררו את חייו ונסיונו נכשל.
קבוצת דייגים בעטלית נוסדה אז ע"י הצעירים ליפשיץ, לונץ וזובוב. ימים רבים סבלו עד שהקדחת הכשילה את כל תכניותיהם.
בימים ההם נעשו גם נסיונות לחקירת הים התיכון. אחד־אחד התאספו מהגולה אנשי־ים יהודיים. הגיעו לארץ שתי סירות מחקר. ד"ר גורביץ נסע אז לשם התמחות נוספת במחקר הים לארצות־הברית באמריקה.
ב־1922 עלתה לארץ קבוצת דייגי פינסק הידועה. הם לא הצליחו משום שנסיונם לא היה אלא בדיוג באגמים פנימיים. בכל זאת היתה השנה ההיא שנת מיפנה לטובה בדיוג הארצי־ישראלי. התחילו מופיעים בים הארצישראלי קבוצת דייגים איטלקים, שעבדו בשיטת ה„טראל“. בהשפעתם התחילו גם יהודים בשיטה זו.
שנות 25־1924 היו שנות פעולה ימית מאומצת. עלה אז לארץ ד"ר שטייניץ, פרופיסור להידרוביאולוגיה באוניברסיטת ברסלוי. רעיונו היה להקים בארץ תחנת־נסיונות ימית, שתהיה חוליה בשרשרת אחת עשרה התחנות האחרות הקיימות על יד הים התיכון. ד"ר שטייניץ גר היום ברמות השבים ומכונו הארעי נמצא ב„מועדון זבולון“.
בשנים הללו התחילו אירגוני הספורט והנוער להתענין בים. נוסדו „צופי הים“, סקציות ימיות ליד „המכבי“ ו„הפועל“ „אגודת בעלי המקצוע הימאים“ ועוד. כדאי עוד לציין את נסיון הדיוג של מר רוזנגארטן, שקנה אנית ברזל „חץ“ ואחרי־כן החליף אותה בספינה קטנה הימנה.
בהטעמה יתירה יש להדגיש את חשיבותו של בית הספר „זבולון“, שנוסד בשנת 1930, תחילתו בתורת „שיעורי־ערב“. במשך שבע שנות קיומו פיתח בית־הספר „זבולון“ תנועה ימית סביבו, שהקיפה חוגי נוער רבים בארץ ובגולה.
היו עוד כמה נסיונות של דיוג וספנות עברית, מהם לא הצליחו ומהם עלו יפה. כדאי לציין את לבטי קבוצות הדייגים בים כנרת והירדן והצלחתה של קבוצת הדייגים, שנוסדה בשנה האחרונה עם סירת־הדיוג „בכורה“.
בשנת 1933 התחילה חברת האניות היהודית „פייר פליי“ בהאַמבורג להכשיר חבר מלחם ומכונאים יהודים. באמצע שנת 1934 שלחה לארץ־ישראל, יחד עם האחים בארנט מלונדון, אנית־מניע בשם „עתיד“. היא שטה בין חופי ארץ־ישראל ובין חופי אירופה שעל הדונוי.
החברה התחילה כמו־כן לפתח קווים קבועים בין חופי הארץ ובין חופי סוריה, מצרים וקפריסין. בשנת 1935 נוסדה רשמית חברת „עתיד“ העובדת עד היום. חברה זו, שרכשה את האניות „עמל“ ו„ריכאַרד בורכהארד“, מתלבטת בעבודתה בעקב התחרות של אניות זרות.
אחרי עליית היטלר התחיל ארנולד ברנשטיין, בעל „נורד דויטשה לויד“ בהאַמבורג, להשיט אנית נוסעים גדולה בשם „תל־אביב“ בין חיפה וטרייסט. האניה היתה מפליגה תחת הדגל הארצישראלי ורוב עובדיה היו יהודים. מפני אדישות הציבור בארץ הפסיקה האניה את שירותה ונמכרה ליאפאן.
עוד נסיון נעשה על־ידי יהודים בספנות משא ונוסעים. הנסיון הזה הצליח ואחת מאניות החברה היא המביאה את הנוסעים הראשונים לנמל העברי הראשון בתל־אביב.
חברת „לויד ימי ארצישראלי“ נוסדה על־ידי איש־הים המנוסה מר ברקוביץ מרומניה. אניותיה של החברה, „הר ציון“ ו„הר הכרמל“, שהיו מפליגות בקביעות תחת הדגל הארצישראלי בין חיפה וקונסטאנצה, הצליחו להתחבב על הציבור העברי בארץ ובגולה. „הר הכרמל“ עלתה באש לפני זמן מה. הנהלת החברה עומדת לפני קניית אניה חדשה גדולה, שתעלה על הנשרפת בגדלה ובנוחיותה. הנהלתה החברה, שקיבלה בהכרת טובה את ספר התורה, לפי הצעת „הצופה“ מאת הגב' שיינדיל שאַנץ, הבטיחה להנהיג תחת השגחת הרבנות הראשית מטבח כשר וההכנות התחילו.
„הר ציון“, היא היום בת יחידה על רחבי הימים בדגלה העברי. ולוואי ותשמש גרעין ראשון לצי עברי גדול.
יו"ד גימ"ל
"הצֹפה", שנה שניה, מס' 59, 23 בפברואר 1938, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 