ביום ו' בבוקר ישבו כמה ספנים בבית הקפה הגדול שמאחורי משרדי המשטרה ביפו, והנשקף על פני הים. נפל ריב בין אחד הספנים וחבריו על שום שהראשון הוזיל את מחיר הספנות בנמל. בשעת רתיחה שלף אחמד עוואד סכין ודקר את אבו איל רעיב (מוזיל המחיר) בגבו, ושנים אחרים הוסיפו מכות מי במטה ומי בכסא. המוכה מת כעבור זמן קצר, ושלשה רוצחיו נאסרו. גופת הנרצח נותחה והוברר, כי הסכין חדר וחתך את כיס הלב.
משטרת יפו חוקרת בדבר.
"הארץ", שנה י"ג, מס' 3669, 23 באוגוסט 1931, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מה מוקדם ומה מאוחר בתיקוני נמל יפו לפי דעת אנשי־מעשה במקום – שאל סגן נציב המחוז במסבת מעונינים בנמל שנתקיימה בימים אלה.
המוזמנים – שני אנגלים, באי כוח חברת האכספורט לתפוחי זהב ויט ובנו וחברת האניות אלרמן ומוס; שלשה יהודים: ה' ש. טולקובסקי ממרכז סחר תפוחי הזהב היהודים וה' ל. גליקמן, סגן נשיא לשכת המסחר יפו והמחוז. מ"מ ראש עירית ת"א שהוזמן אף הוא לא בא מסבת מחלה. הערבים – ראש עירית יפו, ראש לשכת המסחר הערבית ביפו וה' תאדרוס, מסוחרי תפוחי הזהב.
מ־100,000 הלא"י שהקציבה הממשלה לשיפור נמל יפו הוצאו כבר כ־55,000 לא"י ועתה על הממשלה להחליט על מה להוציא את שאר הכסף. שתי מערכות־עבודה נתכנו ע"י המומחים. הצעה א' אומרת: 1) להרחיב עוד חלק מהדרך אל הנמל שמאחורי החולים הצרפתי. דבר זה יעלה ב־2000 – 3000 לא"י. 2) להרחיב את דרך הנמל המובילה מככר בית הממשלה בחלק הצר שבו, ב־6 או ב־8.5 מטר, יחד עם הפקעת הבנינים תעלה ההרחבה ב־20,000 לא"י; 3) להרחיב את רציף הנמל ליד מחסני יעקבסון ולבנות שם גשר ביטון קטן, תקון שיעלה ב־900 לא"י בקרוב; 4) לבנות קומה שניה על גבי בית המכס החדש ב־6500 לא"י; 5) לבנות לנסיון קיר משבר גלים קטן בין סלעי הים ב־500 לא"י, בס"ה תעלה מערכת תיקונים זו ב־30,600 לא"י.
הצעת מערכת התיקונים השניה אומרת: 1) להרחיב את רציף הנמל ע"י סתימת רצועת ים ממחסני יעקבסון עד בית המכס הישן ב־22,600 לא"י יחד עם הפקעת הבנינים; 2) להתקין מנופי פריקה וטעינה הדרושים – 5000 לא"י; 3) לבנות קיר משבר גלים בקצה שורת הסלעים – 30,000 לא"י; בנין אולם לנוסעים – 6300 לא"י. ההצעה השניה כוללת מלבד אלה גם קביעת מכשירי כיבוי אש והספקת מים מתוקים.
כל המוזמנים הסכימו כי ראשונים במעלה הם התיקונים הבאים: 1) הרחבת הרציף ע"י סתימת רצועת הים ממחסני יעקבסון עד בית המכס, 2) קביעת מנופי פריקה וטעינה, ג) בנין קיר משבר גלים. תיקונים אלה יעלו ב־57000 לא"י.
לשכת המסחר יפו והמחוז הוסיפה אח"כ, כי לדעתה צורך ראשון הוא גם לקשור את ת"א עם הנמל ע"י כביש על שפת הים.
"דבר", מס' 1469, 27 במרץ 1930, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אינני יודע אם כבר דברו בעתונים ע"א ההורדה מהאניות העוגנות בחופי יפו וחיפה. ההורדה כיצד מתנפלים ספנים ערבים על האניה, וחוטפים את חפצי הנוסעים צועקים ככרוכיא עד כדי להחריש אזנים, הודפים מדברים בלשון בלתי מובנת ונדמה כאילו שודדי-ים באו לגזול את הרכוש והנפש. לאחר שזרקו את החפצים אל הסירה, זריקה זו שהיא מחריבה אותם, בא תורו של הנוסע עצמו. אחרי שזכה לרדת במדרגות, מתנפלים עליו הספנים בכל מיני צעקות ובחלחול גרון עד לידי גועל נפש, סוחבים ומשליכים אותו אל הסירה כדבר שאין בו רוח חיים.
הסירה אינה קשורה אל האניה העוגנת, אלא שבכל פעם נותן ראש הספנים, – מין בריה משונה וערום למחצה – בקול של הנער הקטן, העומד על יד ההגה והלה מכניס את רגלו האחת באיזה חור שבאניה ובשניה הוא עומד על הסירה ע"י ההגה ומקרב ברגלו את הסירה אל הספינה.
כשעברו עליך שבעה מדורי ההורדה ברכת הגומל שנצלת ב"ה מידי המחבלים האלה. אודם יכסה פניך ועלבון צורב עד תוך תוכה של הנפש, בראותך את ההתנהגות הבלתי מנומסת ביחס לבנות ישראל, שכותב הטורים האלה – מפני הצניעות הצבורית – מוותר על התאור, וכדי בזיון וקצף.
ההפקרות בהורדה מגיע למרום קצה.
במקום להניח קרש לקשר את הספינה כדי שתוכל לעבור בעצמך אל הסירה, מבלי סיועם של הספנים בחרו להם אלה האחרונים דוקא דרך כזו שתהיה להם האפשרות לנגע בבנות ישראל או סתם ספן בהפקירא ניחא ליה. והשאלה נשאלת: מדוע לא דאגו לכך שההורדה מהאניה תעשה ע"י יהודים? רושם עגום נשאר בלב העולה בראותנו כיצד מקבלים פניו בבואו לארץ. ואל לנו לזלזל ברשמים הראשונים. ואם תמצא לומר שאין ספנים יהודים, הרי אפשר לפתוח קורסים מיוחדים לכך ובמשך זמן קצר אפשר יהיה לחנך גם ספנים עברים. הלא בדבר זה נפתח מקור של פרנסה חשוב מהרבה בחינות. אם אי אפשר להכניס תיכף ומיד שנוי רדיקלי בענין ההורדה, אזי לכל הפחות הממשלה וההנהלה הציונית מחויבות לדאוג לכך, שכל ההורדה תעשה בשקט ונמוס, ולא להפקיר אותנו בידי פראים.
י. גולדשטיין
(חיפה, התכניון העברי)
"דאר היום", שנה אחת עשרה, מס' 47, 11 בנובמבר 1928, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מספר הפועלים והעגלונים היהודים בנמל הולך הלוך ורב. היתה זאת עובדה משמחת לולא ידענו את סיבת הגדול – חוסר העבודה בתל אביב. אם בימות הקיץ היתה העבודה הנותרת נמסרת לידי הלשכה מתוך רצון להגביר את כוחנו בעבודות הנמל, הרי בימי חוסר עבודה התוספות האלו פוגעות במדה קשה בקבוצת פועלי הנמל והעגלונים. על „העזרה“ הניתנת מצד נותני עבודה ידועים – אין לדבר. היא ידועה. ברצות סוחר ידוע, ודוקא חרד, להיות חפשי ממצות עבודה עברית – התחכם והוביל את סחורתו בשבת.
באלה הימים קראנו, כי לשכת עבודה בחיפה קבלה את פריקת אנית עצים, והיא תעסיק מספר הגון של פועלים. באמונה, כדאי שגם מ. פ. י. תתענין ביתר ערות בענף חשוב זה הנעול עד היום בפני הפועל העברי.
בעברך בנמל יפו ובראותך את העבודה הרבה בפריקת הסירות ובטעינתן ואת המחסנים המרובים, וביניהם גם מחסני הממשלה, ובכל המון הפועלים העובדים שם בקביעות – פני פועל יהודי הם בבל יראה. יש שלבך מזדעזע עד היסוד בו על קפוח זכויותיו של הפועל העברי, שהוא אחד הגורמים לרבוי העבודות והמסים מצד אחד, ועל האדישות ואי נקיפת אצבע מצד מוסדות ההסתדרות, הכורעים תחת עקת חוסר עבודה מצד שני. – רבה העבודה בנמל אפילו בימי משבר אלה. בפעולה מאומצת ומרחבת יש להכנס לפני ולפנים של אותן עבודות הנמל שאין לנו בהן דריסת הרגל עד היום. לפני שנים מספר נסו פועלים עברים לכבוש את עבודת הפריקה וחשופים נכנסו גם הם הימה. הערבים הביטו על החזיון המוזר הזה, העינים מזרות תמיהה ודאגה כאחד ובלעג מר שאלו: היעמדו הרכים והענוגים האלה בנסיון זה? ולולא מאורעות מאי ולולא אדישות הצבור היהודי כי אז היתה יתד לעבודה עברית גם במקום זה. באלה הימים שנית נסו פועלים יהודים לקבל עבודת הפריקה. התנאים רעים כי הקבלנים הערבים יודעים היטב את מלאכת הנצול, אולם חובה מוטלת על מ. פ. י. לא לעמוד מנגד ולעזור לחדור גם לעבודה זו.
א. גולדברג
"דבר", שנה ראשונה, מס' 219, 15 בפברואר 1926, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בשנים האחרונות התחיל הישוב הארצישראלי להתענין ביתר רצינות בבנין נמל יפו, וגם מצד הממשלה התחלנו רואים יחס חיובי פחות או יותר לשאלה זו. ובאמת הגיעה השעה לנצח את הים הסוער של חוף יפו.
הים הסוער של חוף יפו! – כמה אגדות, כמה ספורים רומנטיים שמענו אודותיו, מאז האגדה הנפלאה והפיוטית מזמן הנביא יונה:
„ויקם יונה ללכת תרשישה מלפני ה'… „וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה… „וישאו את יונה ויטילוהו אל הים, ויעמוד הים מזעפו… „וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה… „ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות… „ויאמר ה' לדג ויקא את יונה ליבשה.“
עד היום הזה מראים לנו מלחי יפו את מקום הסלעים אשר שם הקיא הדג את יונה. ולא רק אגדה זו, הרבה אגדות וספורים נפלאים תשמעו מפי המלחים הזקנים שקבלו זאת מאבותיהם מדור ודור.
ובין הספורים הנפלאים האלה שמעתי עוד לפני ארבעים שנה, מפי המלח הזקן אבו-מוסטפה, הגבור בין מלחי יפו בזמנו, מעשה בנסיעת הקיסר פרנץ יוסף מלך אוסטריה, מחוף יפו לספינתו שעגנה בים. זה היה בדיוק ביום השבת, 16 נובמבר 1869, לפני 56 שנה, יום לפני חנוכת תעלת סואץ שהיה כידוע לכולנו ביום 17 נובמבר 1869. את הספור אשר אני אומר לספר לכם, ספר המלח הזקן ימים אחדים לפני מותו גם לאחרים, ובהם לה' ח. מ. מיכלין. *)
הקיסר פרנץ יוזף בין 1865 ל־1870. ציור מאת Franz Schrotzberg. מקור: ויקישיתוף
זה היה יום שבת 16 בחודש נובמבר. ליום המחרת (17 נובמבר) נועדה פתיחת תעלת הסואץ, ואז שב הקיסר היקר, עם בני לויתו השרים הגדולים, מירושלים ליפו. ספינתו עגנה לו בחוף יפו הרחק מן הסלעים אשר בים. ואיזה מין אויר נורא היה אז! חי אדוני, מעודי אינני זוכר אויר כזה. השמים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כתותחים הגדולים על מבצרי מצרים. הים כזקן סוער וזעף, מפיו יז גלים איומים כהרים תלולים, נעים ונדים, וההרים ממש עד השמים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות.
ובאויר כזה החליט הקיסר להפליג בים ולעלות על אנית מלכותו…
לשוא התחננו לפניו שלישיו ושריו שיסיח דעתו מהנסיעה, ולא יסכן נפשו בים סוער כזה. הוא באחת: „יהיה מה שיהיה! אנכי אמרתי דברי דבר מלך להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ולא אכזב!“ והוא מוסיף ואומר לבני לויתו שאם באמת הם מרגישים סכנה בנסיעה זו, הוא מוותר על לויתם, וישארו הם שאננים ביפו והוא ירד אל הסירה לבדו.
גם אנשי אניתו, המלחים והחובלים, בראותם על החוף תנועה רבה, נתנו מרחוק אותותיהם כי אי אפשר עתה בשום אפן להפליג בים, כי סביב האניה הים הוא כמרקחה, והקיסר באחת: אני לא אחלל את דברי הקיסר!
בראות האנשים כי לשוא יעתירו עליו דבריהם, החלו לשאת ולתת עם חרוצי המלחים שביפו, להוליך את הקיסר אל אניתו. אבל המלחים לא אבו אפילו לשמע, ולו גם ינתן להם מלא ביתם כסף וזהב לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה אפילו בחברת הקיסר האדיר.
הם פנו אלי ואל בני, ואנכי קבלתי עלי הדבר. חי נפשי, לא מתוך אהבת הבצע אלא להראות להפרנג'ים האלו, שגם בין הערבים נמצאים בעלי רצון כביר ובעלי מרץ עז, אשר יוכלו להיות למופת.
בשום אופן לא הסכמתי להכנס במשא ומתן על דבר המחיר. כי אם חלילה נטל עלי להקבר בין גלי הים אז מה בצע אם נרבה במחיר, ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה, ואל מחוז חפצנו, אז ודאי לא יקופח שכרנו.
הקיסר בעצמו נצח על מלאכת ההכנה. על פניו לא היו נכרים כל סמני התרגשות. הוא נתן פקודות, כאילו היה בחזית של איזה מערכה, מעמיק בעצם הענין, מבלי להתחשב עם מכשולים חיצונים, וסכנת מות.
ואנכי מצדי עשיתי את שלי. קראתי לבני, עלי, מוצטפה וסלימן, וצויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו. סירה אחת גדולה ועמוקה תהיה באמצעיתן מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט וביד כל חובל הגה. וצויתים בכל תוקף שכולם יסורו למשמעתי עלפי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בבטן הסירה האמצעית הושבתי את הקיסר, על גבי מרבים יפים, ואנכי ישבתי בראש הסירה, ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש הקיסר יהיה ספון בין ברכי, לבל יסתכל בגלי הים, פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, ולבי ימג, ולא אוכל ליתן את הפקודת הדרושות.
הקיסר נענה לי, ובחדרי לבי רחפה גאוה, בראותי כי קיסר אדיר ונאור נשמע הפעם למלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד את ראשו היקר בידי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש קדשים, ועלי למסר נפשי בעד ראש זה אשר יכיל בתוכו כל המדות היקרות והחכמות הנשגבות…
סלעי המגור בחוף יפו. גלויה של American Colony. המקור: ויקישיתוף
בטרם הפליגה סירתי הסכימו רוב שלישי הקיסר להשאר ביפו, ורק אחדים מהם קפצו אל תוך הסירות, ואחד השלישים קפץ אל סירת הוד מלכותו באמרו כי חייו אינם שוים יותר מחיי הקיסר…
ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם להפליג, פרצה צעקה איומה מפי השרים שנשארו ביפו, ואלפי האנשים שנאספו על החוף לראות את החזיון הכביר בשים קיסר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דבורו. ההמון כולו כמו רותק במסמרים, כל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל אחד כלתה לראות אחרית דבר, מי ינצח? הים במשובתו, או הקיסר ברצונו הכביר?
וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האניה המלכותית, המזוינים באספקלריות כדי להתבונן אל כל תנועותינו.
והקיסר בעצמו, לא יירא ולא יחת, אולי בחדרי לבו פנימה היתה איזו התרגשות רותחת, אבל על פניו לא היה ניכר מאומה. הוא רצה לשבת על בדי הסירה, אולם היה מוכרח לסור למשמעתי, ובין ברכי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם הקיסר ראשו, ואני שכותי לו. כסיתיו בשמיכה יפה, ובקשתיו שינמנם מעט. לכבוד הקיסר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. ואנכי יושב על קרן הסירה, בידי האחת עושה תנועות ותנופות של פקודות, ובידי השניה מחזיק ראש הקיסר, ומשתדל אני להרגיעו כי עוד מעט והסכנה תעבור. באותו הרגע הייתי בעיני כאם רחמניה המשתדלת להרגיע את תינוקה…
והסכנה לא חלפה!
נתתי פקודה להקיף את הסלעים והכפים אשר שם הים כגיהנום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כל עצתי. גליו הרעישו את כל מבצרי סירותי. הסירות טפסו רגע ועלו על ראש הגלים ורגע שני נחבאו בעמקי תהומותיהם. ולוא השתברו הגלים על גבי הסירות, אז אבדנו כלנו, אבל אנשי היו די זריזים וחרוצים להטות את הסירות תמיד אל מורד הגלים. הם סבבו את תלי התלים. ואך החל הגל לרדת המערבה, אז התבלטה עבודת כל מלח במשוטו וכל חובל בהגהו. ויש אשר בקושי ועמל עברנו אילו מאות צעדים ובאו הגלים והדפונו אחורנית יותר מאלף צעדים.
אנשי האניה מצדם השתדלו בכל האפשריות לקרב את אניתם אלינו, אך לשוא היה עמלם. הרעש והסער ומרקחת-הים היו כל כך חזקים עד כי פחדו פן תנפץ הספינה אל הסלעים הגדולים הזרועים בקרבת החוף, ועל כן הוכרחו לעגן במקומם ולחכות בכליון עינים עד שנקרב אליהם.
שעה אחרי שעה עברה, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו לעינינו. הקבר הקר והרטוב. והקיסר שוכב במנוחה בין ברכי, כאילו ישן הוא שנת הצהרים במנוחה שאננה. ולעומתו, הנה השליש אשר שכב בקצה הסירה התחיל לבלבל אותנו. כנראה שעורקיו התמתחו, ומחו החל לנוד, ורוח בינתו עמו. הוא החל לפטפט דברים בלתי מובנים על אודות התעלה ויקלל את ליסיפס (לספס) ואת פרעה נכה, ושאר בני פרעה. הוא הקיא כמעט את מררתו, וכמו מתוך חום נורא היה חוזה ומדבר מספרים שונים, והזכיר את גודל ערך התעלה לעולם. בידו עפרון והיה רושם בו על פסות ניר, כותב ומשליכן אל תוך הסירה בכעס. אנשי קבצו אותן אחר כך ומסרו אותן לידי, ואנכי שמרתין עד היום כקמיע לזכר היום הגדול ההוא, ואותן אני מוסר לך כעת, אדוני…"
אבו-מצטפה הפסיק דבורו, ומתחת לשטיח הוציא אי אילו פסות ניר בלות ומקופלות וימסרן לי.
[…]
לאחר שרשמתי את תכנן בפנקסי החזרי פני אל אבו-מוצטפה ובקשתיו להמשיך את ספורו המענין.
אבו-מוצטפה המשיך:
„השלישים והשרים האחרים אשר ישבו בסירות הקיצוניות היו מקופלים באדרותיהם ושרועים על קרקע הסירות בלי כל תנועה.
עבודתם החרוצה של אנשי, שלא ידעו לאות ועיפות, אף כי נטפי הזעה על פניהם היו גדולים כנטפי הקצף על פני הים, עמדה לנו להתקרב יותר ויותר אל האניה הממתינה לנו. פתאום קם עלינו גל גדול, ועמו הורמנו גם אנחנו כלנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו תהומה, וכל סירותינו חשבו להשבר. התנודה היתה כל כך חזקה שהקיסר התעורר בחזקה ויתפרץ מבין ברכי, לראות מה קרה. שנים מאנשי נפלו הימה, אבל כהרף עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה הגדולה שפרצה מפי מלחי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האניה מצד זה. באותו רגע היו בטוחים שאנחנו כולנו טבענו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: הוי! הקיסר טובע! הקיסר טובע! אולם אחרי רגעים אחדים הסתדרנו שנית, ופתחנו במלחמה חדשה עם הגלים.
כה עברו עלינו חמש שעות וחצי. לבסוף גבר מזלו של הקיסר, כי פתאם בא גל גדול מאד, ויזרקנו בבת אחת כמעט ישר אל פני האניה. דבר שלשמו עמלנו ויגענו אנחנו שעות אחדות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האניה הורידו תיכף את המדרגה הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה, שנתהפכו תיכף, וסוף דבר הצלחנו לטפס על המדרגה שהיתה שקועה כלה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשי הצליחו לתפוס תיכף את הקיסר ועל כפים נשאוהו. אנשי האניה חרדו תיכף לקראתו וחפצו לקחת את הקיסר מעל זרועות אנשי, אבל אנשי סרבו ואמרו שהם חפצים לשאת את הקיסר על זרועותיהם המה אל תא משכבו.
יחד עם המדרגות הורמו גם סירותינו אל האניה.
אחרי רגעים אחדים כבר שב הקיסר לאיתנו ולמנוחתו, הוא הודה לי על טרחתי, ולאות תודה הוליכני כשהוא נשען על זרועי, ויציגני לפני אנשי האניה, השרים והחובלים, ויהללני בפני, בתור אדם בעל מרץ ואמיץ-לב, ובתור איש מצוין אשר גם באירופה קשה למצא כמותו…
כשאנו שומעים ספורים ואגדות נאות כל כך, על הנסתרות הכמוסות בחוף יפו הנפלא, יש ואנו שואלים אולי באמת זוהי הסבה המעכבת את ממשלתנו להוציא לפועל תכנית בנין הנמל בחוף יפו בכדי לשמור על עתיקותיה, ועל סלעי יפו הנצבים אולי עוד מזמן הנביאים שלנו במקום הזה? אולי חושבת ממשלתנו לשמור על עתיקות יפו כשם שהיא שומרת על עתיקות עיר קדשנו ירושלים?…
"הארץ", שנה שמינית, מס' 1901, 17 בנובמבר 1925, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אניות מלחמה איטלקיות עוגנות בנמל. ודגל איטליה מורם. הטלפון של הקונסול האיטלקי „ששים ושתים“ מצלצל בלי הפסק. והקונסול עצמו לבוש שחורים ומהלך ביתר תוקף מן הרגיל. כגריבלדי בכבודו ובעצמו. פניו ועינו וכל חזותו והעקב-בצד-אגגודל שלו מכריזים היום: "Italia fara da se" ותמונותיהם של מלך איטליה ואביו אשר בבית הקונסוליה צוהלות היום יותר מתמיד. ואף זו המודעה העברית „תרגומים לאיטלקית מקבל פלוני אלמוני“ אותיותיה בולטות היום יותר, איטליה פארא דא סי!
ארבע אניות מלחמה. בצורת קבוץ הן נראות בים מרחוק. ומקרוב, ברחובות יפו ותל-אביב מהלכים מלחים ומפקדים, גבוה מעל גבוה. המלחים – רובם נמוכי קומה, פנים פשוטים, אבעבועות של יצר-הרע עליהם. לבושים הם בגדי מלחים, ככל המלחים, ורק עניבות שחורות לצואריהם. האין אלה עניבות „פשיסטיות“? מציץ אני בפניו של כל אחד מהם ורוצה אני לדלות משם את הפאשיזם. ואין אני מוצא. מלחים ככל המלחים. יכול אתה להושיבם בכפיפה אחת עם מלחים אדומים של רוסיה, ולא יבולע לשניהם. שום אש, כמדומה, לא תתלקח ביניהם. הרי הם מטיילים בקבוצות גדולות על פני רחובותיה של יפו העתיקה. מחליפים כסף איטלקי במטבעות המהלכות כאן ומוריקים את כל אגוזי-הקוקוס אשר בשוק. מלח מלח וערמה של אגוזי-קוקוס בידיו. לרגע נדמה לי, שכל מטרתן של אניות-המלחמה אשר באו הנה, היתה רק להאכיל את המלחים אגוזי-קוקוס. אך לא על אגוזי קוקוס לבד מתנפלים הם כארבה. הרי גם גלויות מצוירות. ג'ירוסלימה, הקבר הקדוש. זכות מיוחדת יש להם לאלה, כי את „יום המולד“ יחוגו כאן, בארץ הקדושה.
והרי גם מפקדי האניות והמצביאים, אין לבם של אלה נמשך לא לאגוזי-קוקוס ולא לגלויות מצוירות. מגוהצים ובסבר פנים חשובות מטיילים הם שנים-שניים. מתעכבים הם על יד מסגד. באיטליה אין כזה. מלוים הם במבטם אשה מושלמית בעלת גזרה נאה המכוסה צעיף. ארשת הפנים: אם גזרה כזו לה, למה תכסה את פניה? ובכל-זאת מעניין. הכל אוריינטלי פה כל-כך.
והרי גם האדמירל בכבודו ובעצמו. בלוית מושל-יפו-ירושלים ועוד אחדים. זה עכשיו ירדו מעל סירת-קיטור אל החוף. הלה, האדמירל, אינו שם עוד לב לא לאגוזי-קוקוס ולא לגלויות מצוירות אף לא למסגד ולאשה מוסלמית מכוסת צעיף. דומה, שאין הוא מהלך כלל על האדמה אלא על איזו רצפה מחומר אחר. מי יודע, מאיזה חומר? הכל עדין כל-כך, מסתורי, פוליטי. מושל יפו-ירושלים בקרו בממשלתו אשר בים, והרי הוא בא להחזיר לו בקור על היבשה. קשה היה לי לתפוס על מה מדברים הם. ואולם ברגע הראשון נדמה לי, שהאדמירל שאל את מושל יפו-ירושלים לשלומו של בן-אבי, ידידו של מוסוליני. שמא זוהי מטרתו של בקור צי איטליה בנמל ים-תיכוננו?
אך הנה הולכת ומתקרבת שעה חמש. בשעה זו אניות-מלחמה ננעלות. הדרך לנמל הומיה. אנשי הים חוזרים מן היבשה. ולאור השמש השוקעת – סירות מתרחקות. ובסירות – מלחים ומפקדים, אגוזי קוקוס, גלויות מצוירות ובבואות של נשים מושלמיות מכוסות צעיף.
פחז
"הארץ", שנה שמינית, מס' 1934, 25 בדצמבר 1925, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
הקושיים הרבים שהסוחרים מכל העמים והשדרות נתקלים בהם בעניני הנמל והמכס, המריצו סוף סוף את אלה האחרונים לצאת במחאה נמרצה נגד המצב הזה.
הראשונים להתאחדות נמרצה הם לעת עתה סוכני האניות, שבהם יש למנות את גדולי הסוכנויות כגון: אברלה פאול, פבר-לין, פרדס, מסג'רי מריטים, קסב, דיזנגוף, מנטורה, ללויד טריסטינו, קבלר, אלונזו, הלל הוז, ויט ובנו ועוד.
לפני ימים אחדים נאספו כל סוכני ובאי-כח חברות האניות האלה, לאספה כללית.
האספה נגעה בראשונה בהודעה והחק החדש של הממשלה, הדורש מכל סוכן אניה לקבל ראשית כל רשיון מהממשלה להיות סוכן אניות. חק כזה אינו קים בארצות אחרות, ולפיכך מוחים כל החברים נגדו, ואם הממשלה לא תבטל את החק הזה – יפנו כל אלה לחברותיהם והקונסולים שלהם, שידעו כמובן להגן על זכויות סוכניהם – האספה קבלה ברצון רב את הידיעה כי סוכני האניות בחיפה שלחו מברק ברוח זה לממשלת א"י.
מהענינים הפרטיים הנוגעים רק לסוכני האניות עברה האספה לדון בעניני המכס בכלל. – הכנסת המכס בחדש העבר היתה 70 אלף לירות מצריות, סכום עצום, שהוא פי שלש מההכנסה שהיתה לפני איזה חדשים. למרות כל זה לא מצאה הנהלת המכס לנחוץ להגדיל את מספר הפקידים המצומצם העובד קשה ועבודת המכס הולכת ונעשית כבדה ומסובכה.
עונת החרף ההולכת ומתקרבת מביאה גם סכנה על כל הסחורות המרובות שנמצאות תמיד בחוף מבלי כל מחסה מהגשם שיכל להחריב אותן – ואין כל ספק כי מן ההכרח להקדים רפואה למכה זו בעוד מועד.
הדוגמא המופתית לשערורית הנמל ביפו סופרה ע"י אחדים מן הסוכנים, שאניותיהם לא הורשו להוריד את הסחורה אל החף, מפני חסר מקום להוריד אליו את הסחורות. ומפני סבה מגוחכה זו הוכרחו האניות „סיניה“ של הפבר-לין (בשבוע העבר) אנית עצים של סוכנות קיבלר, ללויד טריסטינו, ואניה גרמנית – לעזוב את חף יפו יחד עם כל הסחורות שנשלחו ליפו.
האניה „סיניה“ פרקה את הסחורות שנשלחו ליפו – בחיפה. ואנית העצים של קיבלר הפליגה לפורט-סעיד. אין לשער את הנזק העצום שנגרם לחברות האניות, אולם אם לא נדאג הן יש לדאוג להמון הסוחרים, הצריכים לנסע מיפו לחיפה, לשהות שם כמה זמן, כדי להוציא סחורתם מהמכס ורק אז להוביל את הסחורה ע"י הרכבת ליפו – ברור הדבר שאין הסוחרים האלה עושים עסקים מזהירים אחרי שהם מבזבזים כספים מרובים על נסיעות, הובלה וכן הלאה.
יפה עשתה, איפוא, אספת סוכני האניות שקבלה החלטות תקיפות לתקון המצב שידרשו את מלואן בכל תקף: עבודות לילה בשביל סחורות בכמויות גדולות ממין אחד (כגון: מלט ברזל, עצים וכו'). – לסדר עוד דרך יציאה מהמכס או מאחורי בית החולים הצרפתי. או לעשות דרך על חף הים מנוה-שלום עד בית המכס כמו זו שנעשתה לפני המלחמה בעת בנין מסלת הברזל יפו–ירושלים. – לתקן ולסדר דרך אל החף מברכת-עמר כדי להקל על מהלך הקרונים עגלות משא וכו'. – לאפשר הוצאת סחורות ביום א' ע"י דפוזיט כמו שהיה נהוג בימי המנהל הקודם מר איוב. – להציע לכל לשכות המסחר מוציאי הסחורות מהמכס וכו' שכל אחד מצדו ימחה נגד האי נורמליות. – להגדיל את מספר הפקידים. – להביא תקונים במחסני הסחורה היכלים באמת להכיל סחורה בכמות כפולה מאשר עד היום.
מכתב מחאה מפורט, עם הרבה דרישות והחלטות אחרות דומות להנ"ל, נשלח ע"י האספה אל ממשלת ארץ-ישראל.
"דאר היום", שנה שביעית, מס' 283, 10 בספטמבר 1925, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מועצת העיריה ביפו דנה באחת מישיבותיה ע"ד תקציב לתוצאות בעד חקירת חוף יפו עד כמה הוא מוכשר לנמל. שאלה זו עמדה זה כמה לפני המתענינים בבנין הנמל ביפו. נשיא לשכת המסחר ביפו הודיע עוד בשנה שעברה לפני אספת הסוחרים בקשר עם שאלת הנמל, כי אי-אפשר לדרוש מהממשלה, שתבנה את הנמל ביפו ולא בחיפה כל עוד לא נחקרו האפשרויות של חוף יפו לבנין נמל. בהיות שענין הנמל הוא לתועלת העיריות (יפו ותל-אביב) תשתתפנה שתיהן בהוצאות החקירות. המועצה קבלה החלטה לקצוב למטרה זו סך –15 לי"מ. התקבלו גם הצעות שונות של הועה"פ בקשר עם ענין התאחדות העיריות.
"היום" (ורשה), שנה ראשונה, מס' 22, 26 בינואר 1925, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אניות המסחר של אומות שונות, התחילו לבוא תמידות כסדר לחפי סוריא וא"י בהביאן משאות־סחורות שהארץ מצפה להן מכבר. במשך השבוע הנוכחי מבקרים את חף יפו האניות של החברות האלו: החברה הבריטית „פרינס לין“, „הללויד הטריאסטי“ (הללויד האוסטרי הישן שעבר לידי האיטלקים), חברת האניות הלאומית של יון, השרות החדיבית של מצרים. בקרוב תבוא גם אנית החברה הצרפתית „מסג'רי מריטים“. החברות האלו סדרו שרות אניות רגילה בין אירופא ובין יפו, חיפה וחפי סוריה. האניה „קפּיר פרינס“ ביחוד מביאה אתה נכסי־חרשת רבים לארץ, וביחוד כל מיני ארג של מנשסטר בשביל סוריה.
"הארץ, שנה ראשונה, מס' 10, 29 ביוני 1919, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אוניית המערכה הבריטית Emperror of India בחוף יפו, 7 באוקטובר 1920. מקור: ויקישיתוף
הנציב העליון ביפו
בתור תשובה לבקור מפקד האניה „מלך הודו“, העוגנת כעת ביפו, אצל הנציב העליון בירושלים, בא הנציב אתמול ליפו, כדי לעלות על האניה ולהשיב באופן זה לאדמירל את בקורו. תושבי יפו, אשר הראו כבר בהזדמנויות שונות את האהבה והכבוד שהם רוחשים לנציב, השתדלו גם הפעם לסדר לו קבלת פנים נהדרה, אשר כמוה לא נראתה ביפו אפילו ביום בוא הנציב בפעם הראשונה לארצנו. מאז הבוקר קושטה העיר בדגלים אנגלים, ובפעם הראשונה – גם בדגלים עברים במספר גדול. בכל פנות הרחוב הראשי הוכנו סוכות ירק מענפי תמרים וברושים, מצופות שטיחים ויריעות משי בשלל צבעים, גם החלונות והקירות של רוב בתי המסחר הגדולים היו מקושטים באופן יוצא מן הכלל. לרוחב הרחוב נתלו חוטים ועליהם מנפנפים כל מיני דגלים, גדולים וקטנים, אנגלים ועברים וכו'. בשעה 11 וחצי עברו שני גדודי צופים תחת פקודת מנהלים הראשי, מר אורלוב, ומפקדיהם השונים והתזמורת בהנהלת מר קרצבסקי בראשם. התהלוכה של הצופים היתה בסדר מצוין ועשתה רושם טוב על הקהל, אשר קבל אותה במחיאות כפים. הצופים ירדו אל הנמל והסתדרו שם בשתי שורות בתור משמר-כבוד. כעבור רבע שעה עברו פלוגות אחדות של פרשים אנגלים עם התזמורת שלהם והסתדרו לפני ארמון הממשלה; אחריהם בא גדוד רוכבים הודים עם חניתותיהם וסגרו את רבוע המשמר על המגרש אשר לפני ארמון הממשלה. באמצע המגרש חכו המושל המחוזי מר סטירלינג, הגנרל וטסון, המיור קמפבל וראשי-העיריות של יפו וירושלים. בשעה 12 ורבע מודיעים ע"י תקיעת חצוצרה את דבר בוא הנציב. הצבא מסתדר ונותן כבוד צבאי לנציב העליון, שהגיע באוטומוביל שלו יחד עם האדמירל סיר וב ועם שלישיו. התזמורת מנגנת את ההמנון המלכותי.
הנציב וכל מלויו עוברים ברגל אל החוף. לאורך כל הדרך עומדים רואים לאלפים ומקבלים את האורח בקריאות הידד ומחיאות-כפים. בתי-הספר הערבים לילדים עמדו בשתי שורות וקראו: „יחי הנציב“; יותר קרוב אל החוף עומדים הצופים. התזמורת שלהם מנגנת את השיר „ברוכים הבאים“. האחרונים בשורה הם אנשי האניה „קיסר הודו“ בתלבשתם הלבנה. בבית-המכס עצמו, אשר היה גם הוא מקושט יפה, קבלו את הנציב כל הפקידים העליונים עם המיור זון, מפקד הנמל, בראשם. ואחר כך הוא ירד עם מלויו אל סירת הקיטור של האדמירל ויחד נסעו אל האניה. שם אכל הנציב את ארוחת הצהרים ושהה שתי שעות. משם ירד העירה ובקר את מוסדותיה השונים.
ראוי להעיר, כי יפו לבשה היום, לרגלי החג, צורה אחרת לגמרי מאשר יש לה בימים רגילים, והבא אליה בפעם הראשונה לא היה יכול להכיר בעיר מקושטה זו, את יפו שלנו.
א. מ.
"הארץ", שנה שלישית, מס' 383, 13 באוקטובר 1920, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 