מדוע נתקפים ועל מה נלחמים פועלי הנמל
גילוי דעת
הדברים אשר פורסמו ב„הבוקר“ מיום 1.5.38 ואשר לפי דברי הכותב נשמעו מפי מר יצחק רוקח באספה האחרונה של העסקנים האזרחיים עוררו, בשל האשמות, גיבוב וסירוס עובדות אשר בהם, מרירות רבה ורוגז רב בקרב עובדי הים בנמל ת"א. עובדה זו מכריחה אותנו לעמוד על כל אותם הפרטים אשר פורסמו שם בשם מר י. רוקח.
צבור הפועלים בארץ רגיל זה כבר שחוגים ידועים בישוב מפזרים לו ביד אחת תהילות ותשבחות על מעשי גבורה שלו בכיבוש ובהגנה ובמסירות נפש לבנין הארץ וביד שניה משליכים עליו שקוצים, הכל לפי צורך השעה. גם צבור פועלי הים, שהוא חלק בלתי נפרד מתנועת הפועלים בארץ, טעם את הטעם המר הזה במלחמתו על קיומו ועל קיום המפעל.
נוסף להתאבקות הקשה עם הים וסערותיו, ועל זה יעיד גם המספר העצום של הפצועים והנפגעים, כפו עלינו מדי פעם בפעם מלחמה מרה על עצם קיומנו ועל עצם קיום נמל תל־אביב. אבל עמדנו תמיד עמידה איתנה מתוך הכרה שאנו נמצאים במערכה לאומית ממדרגה ראשונה. מסיבה זו נהלנו את מלחמתנו בפנים ובאחריות ההולמת צבור פועלים מאורגן. ראינו את רשת הדיבות אשר רוקמים מסביבנו, קראנו מאמרים והערכות אשר נכתבו בעתונות האויבת לפועלים, ופגעו בנו קשה, אבל לא נגררנו אחר הדברים האלה. אולם אם אדם כמר י. רוקח, היודע יפה את כל המסיבות ואשר לו חלק לא קטן בכל הפרשה הארוכה של מלחמה נגד העובד בנמל תל־אביב, בא ומסלף דברים ועובדות ומטיל האשמות על צבור העובדים בים, הרי מכאן ואילך שתיקה לחטא תחשב.
נתחיל מדברים שמר רוקח מודה בהם בעצמו: „מתחילה התנהלה העבודה יפה, למרות חוסר הסירות, ואף הסוארות (שהיא לדבריו מביאה כיום את כל ההפסדים) נשאה את עצמה. אולם לאחר שהפועלים הכשירו את עצמם בעבודה החלו ההפסדים“.
מה היה תחילה?
פועלי הים נכנסו לעבודה בהתלהבות ובמסירות. הביאו את הסירות במשוטים, סחבום בחבלים ובידים לחוף ואח"כ לגשר, סחבו את המשאות על הגב. בטוחים היו שגם חברת „פריקה“ ניגשת באותה ההתלהבות ודואגת לציוד בכלים הדרושים ובזמן הקצר ביותר. והנה עברה שנה שלמה ועוד קיץ נוסף של בריכה מושלמת ואין כל תוספת של סירות מוטור.
ב"כ פועלי המקום, ב"כ ההסתדרות המשתתפים ב„פריקה“ והאיגוד למען תוצרת הארץ האיצו שיתחילו בבנין סירות בארץ. אך באותו זמן הופיעו הצעות, ודוקא ע"י ב"כ של מר רוקח, על קנית סירות במצרים. בינתיים לא הוקצבו כל כסף לתוספת כלים. 4 הסירות שנקנו במצרים, שבשבילן נמצא הכסף הדרוש אף שולם מחיר יקר מדי, לא הוציאו את החודש השלישי והתפוררו מחמת רקבון. אף אחד לא טרח לעשות את חשבון ההפסד באותה תקופה ממושכת, כשעשרות אניות שעגנו בנמל תל־אביב מוכרחות היו להפליג לחיפה ועשרות אחרות אשר הובילו מטען מיועד לנמל תל־אביב לא הגיעו לנמל כלל.
בה בשעה שהנמל החל לרכוש לו שם טוב בעבודה, הודות למאמציהם ומסירותם של הפועלים, ונדמה היה, שאנו יוצאים למרחב, בשעה שרבים מסוכני האניות, עמילי המכס, הסוחרים, השתדלו לכוון את מטעניהם לנמל תל־אביב, בה בשעה נעשתה הסבוטז'ה הזאת בציוד העובדים בכלים הדרושים והוכנה התכנית של הנהלת העבודה לפטר את מרבית הפועלים ולהפקיר את השאר למקריות ולרעב. הסיסמא היתה: „מתקרבת העונה המתה“.
כאן המקום להסביר לקהל הרחב מה טיבה של הנהלת העבודה הזאת שמר רוקח מציין אותה כל כך לשבח וטוען נגד צירופם של שלושה אנשים מקרב העובדים, אשר הנהלת חברת „פריקה“ עצמה בידיעתה של מר רוקח החליטה ואשר מר רוקח מכנה אותה עכשיו „סוויאֶט“.
הנהלת העבודה ברובה ככולה, מלבד אחד, הם יוצאי „החברה לספנות בחיפה“, אשר מר רוקח הוא מנהלה. הם נקבעו כמנהלי עבודה בנמל תל־אביב עם משכורות גבוהות מאוד מלבד הענקות שונות שנהנו מהן בנמל חיפה. אנשים אלה לא ניתקו כלל את קשריהם עם החברה בחיפה, נוסעים לשם בחילופים כמעט כל שבוע, ועינם פקוחה על מהלך האניות בין שני הנמלים. אנשים אלה לא היה להם ברובם מגע ומשא עם עובד עברי. ואף נעשו כל הנסיונות להשליט הוי של נמל לאֶואנטיני: אוירה של בוז לעובד, קנסות ועונשים על כל צעד ושעל, דברים גסים ומעליבים ללא כל הצדקה. יחס הביטול והבוז התפשט מכלל העובדים אל כל הלקוחות הבאים בנמל. יעידו על כך סוכני האניות, עמילי המכס והסוחרים. למראה הוי זה ההולך ומשתלט בנמל ת"א נאלצו העובדים לצאת אז למערכה על זכות קיומו של נמל תל־אביב בכלל ועל אפשרות קיומם הם בתוכו. מה היתה דרישת הפועלים? – חתימת חוזה עבודה והבטחת תנאי קיום.
החברה צריכה היתה לדעת, כי מספר כזה וכזה של פועלים יהיו נחוצים לה תמיד ומשום כך אי אפשר להפקיר אותם למקריות ולרעב בתקופה של שפל בעבודה, ושאין כל הצדקה לפיטורים, אם יעשו את הכל כדי להבטיח טונאג' מינימלי ויציידו את העובדים בכלים הדרושים.
זה היה מו"מ מיגע וממושך. וביום מלאת שנה לקיום נמל תל־אביב, כאשר כל הישוב העברי בארץ חגג את חג הנמל התהלכו הפועלים עלובים וקודרים ורק תחת לחץ באי־כוח העובדים בחברת „פריקה“, אשר הבטיחו את כל עזרתם לפועלים בדרישה האלמנטרית הנ"ל, הסכימו גם הפועלים לקחת חלק בחגיגה.
4 חדשים רצופים התנהל המו"מ על הברת יכולת העבודה בנמל, אך אותו חלק בהנהלת חברת „פריקה“, אשר לו שייך מר רוקח, עמד על דעתו ש„העונה מתה“.
בהתערבותו האישית של נשיא האוצר, מר הופיין, נקבע סעיף אחד המבטיח מינימום של קיום לעובד, היינו 20 ימי עבודה בחודש לחלק אחד, ו־15 ימים לחלק שני. מר רוקח והנהלת העבודה בנמל החלו להתריע שהפועלים יחריבו את הנמל ואי אפשר להחזיק עובדים ללא צורך. והנה לא עברו שבועיים מיום ההסכם ואותה הנהלת העבודה החלה לדרוש מלשכת העבודה עשרות פועלים נוספים. העבודה רבתה ו„העונה המתה“ – כלא היתה.
מה קבע לגבי נמל תל־אביב אותו מינימום של ימי עבודה שהובטח לפועלים בשעתו (כיום הם מיעוט בתוך המספר הכללי של העובדים):
א) אפשרות של קיום כל שהוא לעובד אשר החברה זקוקה לו בכל ימות השנה.
ב) ההכרח להמציא להם עבודה וע"י כך להרבות את העבודה בנמל.
ג) ההכרח לציידם בכמות הכלים הדרושה וע"י זה להגביר את יכולת הפריקה והטעינה.
ד) רגולציה כל שהיא בחלוקת העבודה למנוע שרירות לב של מנהלים וחלוקת עבודה לא צודקת.
כל זה – ההיסטוריה של „ההתחלה“ בנמל תל־אביב. ועכשיו, לחלק השני של דברי מר רוקח.
„אולם לאחר שהפועלים הכשירו את עצמם החלו ההפסדים“. כאן מודיע מר רוקח בתמימות רבה כי הסוארות שהביאה הפסדים קטנים ביום הראשון היא המקור לכל ההפסדים של החברה; ודרך אגב הוא משמיע שעובדים בה „אשכנזים“. לעומת זאת מביאה הספנות רווחים; ודרך אגב משמיע, שעובדים בה „סלוניקאים“ ושהנהלתה היא משקית וכל זה קורה, לפי דבריו, בזמן שהתעריפים הם אלה שנקבעו ע"י הממשלה בתקופת הפרוספריטי. מה שמפליא אותנו בידיעה הנ"ל הוא לא רק סרוס העובדות, כי אם העובדה שהן מסורסות בפי אדם היודע את כל פרטי הפרטים של העבודה בנמל, שהרי הם נמסרים לו בישיבותיה של הנהלת „פריקה“ המתקיימות לעתים קרובות, או מגיעים אליו בדרכים אחרות. והננו להעמיד את העובדות על אמיתותן:
א) התעריף:
התעריף אשר לפיו עובדים בנמל ת"א נקבע ע"י הממשלה בשביל נמל יפו, זאת אומרת לפי העבודה הערבית. שכר הספנות נקבע בהתאם לצרכיו הגבוהים יותר של הספן ביפו ובהתחשב עם האינונטר הקשור בעבודה זו ובאמורטיזציה שלו. שכר הסבלות נקבע בהתאם לצרכיו הנמוכים של הסבל הערבי ביפו. שכר הסוארות נקבע ע"י הקבלנים הערבים בנמל יפו וחיפה, בהתאם לסוג העובדים המיוחד המוציא לפועל עבודה זו – והם החורנים. זהו תעריף „הפרוספריטי“ אשר לפיו עובדים בנמל תל־אביב.
על זה יש להוסיף, ששכר הספנות והסבלות משתנים בהתאם לסוגי הסחורות. שכר הספנות מתחיל מ־170 מיל בחלקה הקטן ו־250 מיל בחלקה הגדול ביותר ומגיע ל־500 וגם ל־620 מיל לטון. בממוצע – 250–270 מיל לטון. שכר הסבלות מתחיל מ־80 מיל בחלקה הקטן, 160 בחלקה הגדול ומגיע ל־280 מיל ויותר הטון. בממוצע – 110–120 מיל הטון.
שכר הסוארות בעינו עומד: 40–50 מיל לכל טון.
לפני שניתן הרשיון לפריקת כל סוגי הסחורות, פרקו בנמל ת"א בעיקר מטען בשקים ועם גיוון הסחורות בנמל אי אפשר היה בשום אופן להוציא אותה תוצרת בכל סוגי הסחורות. אינה דומה פריקת שקי חטים, קמח, סוכר, וכו' לפריקת ברזל, עצים ארוכים, לוחות שיש, אלפי תיבות וקופסאות של גלנטרי. אבל שכר הסוארות אינו משתנה, כאמור. מובן מאליו שענף זה מוכרח היה להביא גרעון במידה שהמטען נעשה מגוון יותר והשכר לטונאז' לא שונה. האמנם נעלמו כל הדברים האלה ממר רוקח?
ב) על ההנהלה המשקית של ענף הספנות ועבודת חברינו הסלוניקאים.
להלכה נתונים כל ענפי העבודה להנהלה אחת, אולם למעשה גילתה הנהלת העבודה חוסר כל יכולת לאחד את כל סוגי העבודה, ולהביא לידי הרמוניה את שלושת הענפים המהווים את יום העבודה ב„פריקה“. אי־הידיעה להמציא את הסירות לאניות במועד הדרוש, אי־הידיעה לכוון את פריקתן למקום הדרוש, גרמו להחלשת הטמפו בעבודה ולהפסדים של מאות לירות.
חברינו הסלוניקאים הם בתשעים ותשעה אחוזים עסוקים בעבודת הסבלות והסוארות, ולא בספנות כפי דבר מר רוקח, ואין כמותם בקיאים בעבודות אלו שבהן הם עובדים. על כל ההצעות שלהם בנוגע לסידור עבודת הסוארות ועל כל ההצעות של הספנים לסידור עבודת הספנות נענו בתשובה קצרה „אין זה מתפקידכם“. אגב, שום תשלום לא נגבה מהסוכנים בעד איחור אניות והזמנת פועלים ללא צורך. הסוארים נשלחו לאניות מבלי לדעת את טיב הסחורות העומדות לפריקה, וכיצד הן מתחלקות לפי המחסנים. לא נגבה כל שכר בעד שיפטינג (עבודת סידור מיוחדת במחסני אניות) של מאות טונים, נגרמו תאונות ופגעים ע"י סידור עבודה בלתי מתאים בימים של סערות גדולות בים, (הרי לא יקשה לדעת את מספר התאונות, הפועלים מבוטחים בחברת הביטוח של מר רוקח). תפקידה של הנהלת העבודה היה אחת: להודיע מדי פעם בפעם להנהלה, כי הפועלים עצלים ושיש למסור להם, למנהלי העבודה, יותר סמכויות בעניני פיטורים וקנסות.
ג) „הסוויאֶט“
מצב פרוע זה המתואר לעיל איים שוב בסכנה על גורל העבודה בנמל ועל אפשרות קיומם של העובדים, וזה אילץ אותם לדרוש במפגיע אפשרות של השפעה על מהלך העבודה והוצאתה לפועל. ופרשת חתימת חוזה העבודה וקביעת תנאיה לפרטיה לא נסתיימה. לאחר מו"מ ארוך מטעם הנהלת חברת „פריקה“ הגישה הועדה האדמיניסטרטיבית הצעת חוזה עבודה. הוא נדחה ע"י ההנהלה והועדה קיבלה נזיפה חמורה. למרות כל זה החליטו עובדי הנמל לשכוח לפי שעה את עניניהם הפרטיים ולהציל קודם כל את המפעל עצמו, אשר לא היו עד כה אחראים לו במישרין, כי לא שותפו בהנהלת החברה.
למראה העזוּבה הרבה הסכימה הנהלת החברה סוף סוף להכניס להנהלת העבודה שלשה עובדים ממיטב ציבור העובדים בנמל: אחד בספנות; אחד בסוארות; ואחד ברציף. אחדים מתוך הנהלת העבודה, אשר עובדים אלה נועדו להחליפם, פתחו במעשי פרובוקציה נגדם, הטילו עליהם שקוצים באזני לקוחות, ניסו לפלג את העובדים וכו', אולם כל הנסיונות לא העלו מאומה.
שלושת העובדים האלה אשר מר רוקח מכנה אותם בשם „סוֹויאֶט“ עובדים זה החודש החמישי במסירות וממלאים את תפקידיהם, במדה שנמסרו להם, בנאמנות ומגבירים את פריון העבודה. הם הצליחו להיטיב גם את איכות העבודה ולספק את רצונם של הלקוחות במדה שהדבר נתון בידיהם. שכר עבודתם לא עלה למרות עבודתם המסורה והקשה במשך 14–16 שעות ביום. עבודת ה„סוֹויאֶט“ קרבה את הפועלים לשאלה אשר התיחסו אליהם מקודם בשויון נפש, בעקב היחס הזר של הנהלת העבודה אליהם והיא שאלת גורל המפעל, פריון העבודה, שיפור תנאי העבודה מבחינה טכנית ומבחינת הבטחון, מיכניזציה של עבודות ידועות וכו'.
מובן מאליו שעם כניסתו של ב"כ צבור העובדים לאחריות הנהלת העבודה בנמל התעוררה שוב בין העובדים הדאגה לקיום המפעל, דבר אשר מלא את לב העובדים מראשית הקמת הנמל, ואשר הנהלת העבודה בשיטתה הבלתי נכונה הצליחה להרחיק ממנו ולהכריח אותו להגן אך ורק על תנאי עבודתו המינימליים.
וייאמר כאן בצער, שגם הצד המסחרי, שאיננו מתפקידנו, מוזנח מאד, אף על פי שהדבר נמסר לאחד מחברי ועדת ההנהלה במקום שהוא נציגו של הצד האזרחי „בפריקה“ ולא נציג „השמאל“. הדאגה לרבוי העבודה בנמל ת"א כמעט שאיננה קיימת ואיננו יודעים מדוע לא ראה ה' רוקח צורך להזכיר את הדבר, אם הוא דואג כל כך לגורלו של הנמל. דוקא ענף זה בעבודת הנמל, אשר בו יכלה עזרתו של מר רוקח והדומים לו להיות גדולה וחשובה ביותר, מוזנח מאד ואין לו לפי שעה גואל. לפני שבועות מספר קרה מקרה המעיד על ההיפך ממה שקוראים דאגה לנמל תל־אביב:
אניה אחת אשר מטענה נועד לתל־אביב הגיעה באורח פלא לנמל חיפה ופרקה את המטען אל הסירות של „החברה לספנות חיפה“. מנהל העבודה בנמל ת"א לא ראה צורך להודיע לא להנהלה ולא למסדרי העבודה, שדוברה אחת מאלו הטעונות סחורה מהאניה הנ"ל בחיפה עומדת להגיע לנמל. למחרתו בבוקר השכם הופיעה הדוברה שנסחבה ע"י סירת מוטור מחיפה לנמל ת"א. מלחיה רצו להכנס לבריכה כד לפרוק את הסחורה. העובדים סרבו לפרוק את המטען הזה. טענתם היתה: א) לא היתה רשות למנהל העבודה לעשות פעולה כזו על דעת עצמו, ב) זו היא התנקשות קשה בנמל ת"א ועלולה לכוון את המטען הנועד לת"א לנמל חיפה. נמל חיפה הוא בדרך כלל מתחרה קשה לנמל תל־אביב, מפאת הנוחיות שבו, ואם נסכים לפרוק את הסחורות בחיפה על מנת להביאן לת"א בסירות של חברת הספנות, ישאר נמל ת"א בלי אניות ותשאר לו רק עבודת הסבלות, אבל גם זו תפסק במשך הזמן, כי קשה יהיה לעמוד בהתחרות עם הרכבת והמכוניות בתנאי ההובלה הזולים השוררים כעת בשוק. עובדה זו מוכיחה למד מה גדולה הדאגה לריבוי הטונאז' בנמל ת"א ולמשיכת האניות אליו. הדוברה נפרקה סוף סוף ע"י הפועלים, שהתחשבו עם העובדה ולא רצו להחזיר את הדוברה לחיפה, אבל מר רוקח תבע בישיבת „האוצר“ הצעת גנאי לפועלים על הפרת המשמעת בעבודה.
על יסוד העובדות המובאות לעיל דוחה, איפוא, ציבור העובדים בנמל, על כל זרמיו ועדותיו, את האשמה אשר מר רוקח מנסה להטיל עליו דרך העתונות, הידועה ביחסה האויב לעובד המאורגן. ציבור העובדים לא יסתלק מדרכו, שהיא דרך תנועת הפועלים בארץ בכל המפעלים הכיבושיים החדשים אשר הוקמו בה. והדרך היא – להעביר לידיו את האחריות לעבודה ולסלק כל פקידות ממונה מתווכת בינו ובין הנהלת המפעל העליונה, שבידה הפקידו הישוב והסוכנות את הבעלות על המפעל, ובמקרה זה – „אוצר מפעלי הים“.
יש בידינו הצעות, והננו מקוים שבעתיד הקרוב לא נוכל להביאן בפני „אוצר מפעלי ים“. אם תתקבלנה, ותקותנו חזקה שתתקבלנה, נהיה פטורים מהויכוחים הנ"ל בישיבות ובפגישות ומפרסום הדברים בעתונות. במקום הויכוח והכתיבה יבוא המעשה היוצר והגואל.
ולבסוף עלינו להודיע את הדברים דלקמן: צבור עובדי הים נלחם זה שנתיים מלחמה פנימית על עצם קיומו של נמל ת"א, והפיכתו לנמל ראוי לשמו, למפעל כביר של הישוב העברי המרחיב את אופקו ואת יכולתו לקלוט מאות עובדים ולתת להם קיום של כבוד מבחינה כלכלית וארגונית. הוא נלחם וילחם בכל הרוצים להפוך את הנמל למכשיר לצרכיהם הפרטיים. צבור העובדים בנמל אשר ידע ללכד את שורותיו מבלי לקפח אף מיעוט בתוכו, ואשר ידע עד כה להלחם בכל נסיונות הפילוג, ידע לעמוד מלוכד ומאורגן לקראת גלים עכורים מן היבשה, כשם שהוא יודע להאבק עם גלי הים וסערותיו. הוא יעשה זאת בצורה צבורית הנעלה ביותר, למען שלום המפעל כולו, למען שלום כל הדורשים אליו ושלום העובדים בתוכו.
ועד פועלי נמל ת"א
"דבר", שנה שלוש עשרה, מס' 3952, 23 במאי 1938, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
