ב-1862, שנת הופעתו הראשונה, פרסם עיתון "הצפירה" רשימה בהמשכים שכותרתה "נסיעה סביב כדור הארץ". היו אלה קטעים מספר פופולרי בעל אותו שם שכתב הצייר והסופר הצרפתי ז'ק אראגו והועתקו לעברית על ידי נתן נטע שפירא. אראגו היה הצייר הרשמי של משלחת חקר בראשותו של לואי דה פְרֶסִינֶה, שיצאה מצרפת ב-1817 באנייה "יוראני" כדי לערוך תצפיות מדעיות אחדות באוקיינוס השקט. האנייה שבה ממסעה ב-1820 לאחר שהקיפה את העולם. ספרו של אראגו, Promenade Autour du Monde, ראה אור בפריס ב-1822, והוא תיאור לא רשמי של קורות המשלחת וחקירותיה. הוא ערוך בצורת מכתבים לחבר, הכתובים בשפה ססגונית ושנונה ומלווים בליתוגרפיות נהדרות מעשה ידי אראגו עצמו. הספר זכה לפרסום רב מיד עם הופעתו, יצא מאז במהדורות רבות ותורגם לאנגלית, איטלקית, פולנית, רוסית ועוד.
באחד "המכתבים" מתאר אראגו את הטקס שנערך על סיפונה של אניית המשלחת כאשר חצתה את קו המשווה בדרכה אל ברזיל. זהו אחד התיאורים המפורטים והמשעשעים של מסורת ימאים נושנה זו, ותרגומו ב"הצפירה" הוא – ככל הנראה – הראשון מסוגו בשפה העברית. המתרגם, נ' שפירא, הוא ככל הנראה נתן נטע שפירא (1897–1817), משורר נשכח של תקופת ההשכלה ואביר השפה העברית. ספרו של אראגו הופיע לראשונה בשפה הפולנית בוורשה ב-1847 בתרגומו של ווֹייצֶ'ך שימנובסקי, ובו – קרוב לוודאי – השתמש נ' שפירא בעבודתו.
[…]
במאה הי"ד היה היום הזה להעוברים יום התקדש חג, יום מורא ופחד מקרא קדש, באחרית הימים נהפך להם היום הזה למטרת צחוק, מלאכת המשוט הוסיפה חיל הרחיבה גבולה על ידי אנשים תוכנים, ידיעה ברה וצחה המיוסדת על נסיונות רבים, למדתנו למוד במתג האמה את הנפלאות ואת המחזות אשר ראו עינינו במקום הזה, מורא ופחד חמק עבר, וכל האותות והמופתים חלפו הלכו למו, ומעת הרהיבו בנפשם להאמין כי כל האותות האלה אפס ותוהו המה, תפלה ותחנה שבתו מפיהם, אולם עוד נשארו דברים רבים לשטן להם, ומלחמות חדשות קמו בדרך הזה לעצרם בלכתם, אמנם לקץ הימים כאשר נצחו גם את אלה, אז הנצחון הזה מסך בקרבם רוח עועים, וכבא העת ההיא יפצחו רנה וצהלה בקול המון חוגג כשמחת בקציר, יסלח לי הקורא כי אתמהמה מעט פה תחת קו המשוה כי דבר יקר היא בעיני בין הקורות אשר אספתי, במסעי הארוך הזה.
ביום האחרון לפני החג, ההמון והרעש הנשמע בבית אסיפת החובלים, יענה, כי הראשים אשר נבחרו לחוג את היום על פיהם, יודעים היטב את המנהגים הישנים; קני הרובה ברעם נתנו קולם, כקול היוצא מתחת הולם פעם אשר יהלמו בו מלאכי שאול את רקועי הפחים, לעשות מהם כתר ושבט מושל למלך בלהות – המשוררים אשר בין החובלים, הכינו להם שירי צחוק והתולים וזמירות האלה אשר לא נצרפו מכל סיג ושיח, או אלה אשר באו בם כל משל ומלצה, נמחו מספר; את שם אלקים וצירי שאול נשאו יחד על שפתם, וכבוד שניהם בקלון המירו. דבר יקר הלא היה לאסוף את כל שיריהם בספר.
באה העת, חדר המלחים נשאר שמה, כלם יחד באו על המכסה, והכרת פניהם ענתה על שמחת לבבם; קול חליל ומצלתים נשמע, ומראש החִבֵּל, מקום בו קננה החסידה, מלח אחד נשמט ארצה ועקרבים (שפארן) בעקבותיו, ויגש אל שומר הפתח ויאמר; דבר לי אל שר האניה, יבא לפני כרגע ! השר בא בבגדיו החמודות, — הנני למצותך, מה מני תחפצה? – אובה לדבר אתך – שומע אנכי – אדוני, מלך קו המשוה שלחני אליך לאמר: מה לך פה כי באת בגבול ארצו? – באתי הנה לקבץ ידיעות תכונות השמים – אִוֶלֶת היא זאת וכלימה! לחשוב מחשבות, לידע ולהודיע שטח הארץ מכל עבריו – סכלות! –
לחקור נימוסי עמים ומנהגי לאומים – פתיות! ומה יועילו לך כל אלה? – יביאו לי שם טוב כבוד ויקר – היטיפו לך יין ושכר? – לא כל הימים – ולמה זה לך לכלות שארך ובשרך בגללם? יהי לך אשר לך! הן זה דרכיהם מני אז אתם ראשי העדה, בנים סכלים אשר תחבאו אל הכלים עת אשר בגדינו נרטבו מגשם ומטר, אך לא עת עתה לדברי רוח כאלה, ואתה דע לך, מאטהעיוס פאקוע מלך קו המשוה שלח לך מכתב על ידי, הנהו לפניך, הידעת לקרות? – מעט – קחנו מידי והשיבני דבר –
וזה דבר האגרת: פקיד המחנה! אנכי לא אהיה לך לשטן, כלי גומא אשר לך ילכו בלי פגע, אם אתה וכל מחנה האוילים אשר לרגליך תכניעו את ערפכם לעשות חוקותי, ואם אין, שוב לך אל המקום אשר באת משם. פי המדבר, פאקוע מלך קו המשוה, — ידעתי את חובתי השיב השר, ומעת הזאת והלאה הנני עבד לאדוניך – טוב הדבר, אפס התוכל ללכת ראשך בשפל ורגליך רומה? – אלמד לדעת – אך דבר נקל הוא לאלה אשר לא ילבשו שמלת אשה… אולם האכלת היום בשר ודגים וכל מטעמים? לא אכלתי עודנה – אכל תאכל, שנן כעת חרבות שניך; עתה שמע נא דברי, אם הרוח לא יהיה לך לשטן, צחיח סלע אם לא יעצרך בדרך, אם אניתך לא תרד מצולה, ואתה אם לא תמות בדרך, ידוע תדע, כי תראה עוד את ארץ מולדתך, וזכור, כי פי הוא המדבר אליך – תודות לך על החזיון הנחמד הזה אשר חזית לי – אמנם היום חם מאד – צדקת, מהרו הביאו צפחת מים טהורים בגלל ציר הנכבד הזה! – התאבה לצחק בי? – ומה אתן לך? הדם ענבים תחפוץ? – לא אדוני – עתה ידעתיך בשם, קח לך בקבוק יין שרף – אמנם לא אחפוץ היות פסח רגל אחת – גם את השנית תקח לך – עתה מצאתי את לבבך נאמן כאשר יאתה לאיש כמונו, ידע תדע כי בא תבא בטח אל מטרת חפצך, היה בטוב עד למחר…
השופרות הריעו מחדש, הציר שב למקומו אל קן החסידה, שמה המושל עם בחורי החובלים חכו בואו, וכאשר כל העם התאספו על המכסה לראות את כל הנעשה, המושל פאקוע המטיר עליהם מי הים אשר הכין לו, כגשם שוטף, ואותנו העומדים בירכתי הספינה, הכה ברד עדשים וכוסמת עדי נסנו איש לאוהליו.
ביום המחרת, ומבית אסיפת החובלים יצאו המון אנשים מתנכרים במלבושים שונים, על פניהם מסוות מוראים ונגואלים אשר תִּקַע נפש האדם מהם, זה שרוע וקלוט, זה גבן ופסח לא ראיתי כמוהם לרוע; המעיל אשר לבש בו המושל נעשה משני עורות כבשים הנשחטים ביום אתמול, גליון כדמות נזר על ראשו; שני חרוזים תפוחי אדמה המנותחים כתבנית כל אבן יקרה, עטרו את צוארו הארוך; מלח אחד הנתעב והנאלח בין כלם, לבוש מלבושי אשה, עומד כשגל לימינו, וסדין מכסה אותו ממתנים עד ירכים הנצמדו מעשר מטפחות שונות לצבעיהן. שעיר בעל הקרנים דמות לוציפער, יסחוב נחושתים כבדים ברגליו, ואחד ממלאכי זעם הולך מאחריו ומכהו הכה ופצוע במקל חובלים עב וארוך; לוצפער המוכה יערים להמלט, ובחפזו לנוס אחזהו רעד מן המים אשר זרק עליו אחד הכמרים, והוא מר צורח ובחרון אפו נושך בשניו את נחשתו וכמו בלי צדיה יגוף ברגלו את העלמה בת המושל, העלמה נזעקת שבר תפול בחיק אמה הרחמניה, וגם היא תענה אחריה בקול ייליל.
ההמון והרעם הזה נמשך עד פנה היום. הלילה, בא, ורוח צח שפים הוליכנו לברעזיליען.
[…]
[נדפס במקור בכתב רש"י]
"הצפירה", שנה ראשונה, מס' 14, 8 במאי 1862, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 