הצולל.
"בין החברות הנכבדות אשר בלאנדאן, ואשר מטרתן לעבוד בשדי החכמה והמדע, תתנוסס כאבן נזר החברה לחכמת חרושת-המעשה. מטרת החברה הנכבדה הזאת היא: לעזור בידי העובדים בכל מלאכת מחשבת חרש וחושב (פאליטעכנישעס אינסטיטוט). להחברה הזאת בתים רבים אשר במו יאספו וישמרו כלים מכלים שונים, מכונות רבות ושונות, כל אחת ואחת למטרה מיוחדת, וכולן להרבות החכמה והמדע. באחד הבתים האלה ימצא מזרק-בדיל אחד מלא מים צלולים, ובאמצע הוא יורד והיה לבאר עמוק; ועל אחד עמודי הברזל הרבים אשר באולם רחב ידים הזה, תלוי בשרשרת ארוכה כלי אחד אשר יכונה בשם „פעמון-הצוללים“ (טויכער-גלאקקע), והוא כלי גדול אשר בעזרתו יוכל כל איש לרדת הימה עד התהום וללכת שמה ככל אות נפשו. תבנית הכלי הוא כתבנית כוורת דבורים; משקלו לערך ששים ככר. בעזר שני הכלים הנ"ל, ינסה האדם לרדת הימה ולהשאר שם כאשר תאוה נפשו. גם החכם Alphons Esquiros אוה לרדת עמקי מצולה, וירד גם הוא בעזרת כלי כזה. ואנחנו נעתיק בזה את דברי החכם ההוא, ככל אשר יספר לנו:
"חפצי היה לצלול במים אדירים, ולמען הוציא את מחשבתי זאת לפועל ידים גמרתי אומר ללכת לעיר פלימוט (Plymout) אשר בארץ בריטניה, בין הנהרים פלים וטאמאר אשר במקום הזה ישתפכו אל התעלה, והמים עמוקים שם מאוד, אשר לזאת יקל על הצולל לרדת עד קרקע הים. דמיתי אף עשיתי, ואשא את רגלי ללכת אל העיר ההיא. בבואי מצאתי חמשה אנשים אשר עבודתם לרדת בכל יום עמקי תהום רבה, ולחפש כל דבר הנמצא על קרקע הים, ובפעם הזאת אמרו לחפש אחרי אניה אשר טבעה בחול ימים אחדים לפני בואי. בגדי האנשים המה מצמר, ואם המים עמוקים ביותר, אז יחגרו חגורת ערבי-נחל (וויידען רוטהען) המכוסה כמו כן בצמר. הבגדים האלה יהי' למו למחסה מקרירת המים, לבל יקררו את גופם. פניהם בריאים וטובים, יאכלו הרבה; אך שכרם מעט הוא, אף כי משליכים המה נפשם מנגדללחום עם מים אדירים. לפי דבריהם יש בכח האויר העב הנאסף בתוך הפעמון ההוא לחסות על האדם, ולשמרו מחליים ידועים. בימי הקיץ ישארו מתחת למים משעה השביעית בבקר ועד הצהרים ומשעה הראשונה ועד הששית בערב. הכלים הנצרכים לזה יעמדו על אניה גדולה, אשר עליה גם ינפשו המשוטטים אחרי עבודתם.
בקשתי את האנשים האלה למלאות את תאותי – לצלול במים אדירים, והמה נעתרו לבקשתי, וחיש הביאו לי את הבגד אשר יכונה בשם „מגן-הצוללים“ (טויכער-פאנצער). להבגד הזה גם מכנסים, וכמוהם כבתי היד עשוים המה מחתיכת גוממי אח אשר כל נטף מים לא יעבור בתוכם; את הבגד הזה לא ילבשו, כי אם ירדו לתוכו כאל תוך השק. בחלקו העליון סביב הצואר יחזיקו את פיו במטפחת העשויה כמו כן מגוממי, וגם את בתי הידים יחזיקו אל הידים בטבעות גוממי, לעצור בעד המים לבלתי נתון אותם לעבור אל הגוף; על הרגלים ישימו מנעלי עופרת, אשר משקל כל אחד הוא עשר ליטרות. על המתנים יחגרו חגור גוממי, ועליה יתלו סכין חד אשר בו ילחום הצולל את תניני הים אשר סביב ישיתו עליו לבלעו חיים. במצנפת צמר יצנפו את ראש הצולל, ועליו ישימו כובע נחושת אשר ירד עד הצואר, ובמקום הזה יחזיקוהו במסמרות ברזל אל טבעת ברזל ועופרת אשר ישימו סביב הצואר. להכובע הזה שתי עיני זכוכית, ופיו פתוח מעט, אך גם את זה יסגרו בזכוכית להגן מפני המים. בקצה הכובע ישנם שני נקבים גדולים אשר במו יחזיקו את קני-האויר; האחד הוא להוציא דרך בו את האויר המשחת החוצה, והשני יביא אויר חדש לתוך הכובע לחיות בו את נפש הצולל. גם אנכי ירדתי אל תוך הבגד הזה, שמתי את המנעלים על רגלי, ואת המצנפת עם הכובע על ראשי, והאנשים העודים עלי לשרתני הביאו כל דבר ודבר על מקומות. קני האויר הארוכים מאוד נחזקו בקציהם האחד אל הנקבים ממעל לכובע הנחושת, ויהמו כהמית החליל; ובקציהם השני אל האניה. אז נגש אלי אחד האנשים ויוכיחני לדעת, כי משקל הבגדים אשר לבשתי קטן הוא ולא יעצור כה לעמוד בפני המים אשר יגביהו את האדם למעלה, ולתכלית הזאת שמו שני מטילי ברזל ועופרת על שכמי, אשר משקל כל אחד ואחד עלה עד ארבעים ליטרות.
לבישת הבגדים תמה, ומשרתי מצא נכון לפני להודיעני את כל פרטי הנהגותי בהיותי מתחת למים, הוכיח אותי לדעת, כי באם אחפוץ לעלות מן המים, אז עלי למשוך ארבע פעמים בחבל האחוז מתחת לזרועותי, ואז ימהרו האנשים העומדים על המשמר להעלני; – כי שני אנשים יעמדו על המשמר כל העת אשר ישב הצולל מתחת למים. האנשים האלה לא ידברו את כל אדם במשך העת הזאת, אף לא ישיחו איש את רעהו; כי אם יביטו בעינים פקוחות על קני האויר והחבל, למען לא ינכרו את האותות אשר יתן למו הצולל. אך גם זאת אמר לי האיש, כי אם יהיה את נפשי לעלות מן המים, אז עלי להטיל את משא העופרת מעל שכמי, למען יקל על האנשים למשכני ולהעלני מן המים. וחוט משזר נתנו בידי, לקשור את קצהו האחד אל סלם החבלים הנקשר אל האניה, ברדתי מעליו, וא קצהו השני על בהן ידי. החוט הזה הוא חוט-התועים (איררע פאדען), כי אם יתעה הצולל בלכתו על קרקע הים, אז יורה לו החוט הזה את דרכו אל מקום הסלם.
המזהיר כלה את דבריו, ויסתום גם את פי כאמור. לשמוע ולראות לא יכלתי עוד, ואך בעיני הזכוכית ראיתי היטיב את כל הנעשה עמדו. כרגע רמז לי האיש ללכת אל המקום אשר שם אסור סלם החבלים; ורק ברוב אונים יכלתי למוש ממקומי, כי המנעלים אשר על רגלי, החזיקו אותי כבמסמרות אל רצפת האניה. ירדתי בסלם, הגלים המו וישוקו ממעל לראשי, גידי עורקי שורגו וראשי החל לכאב; חפצתי לשוב מדרכי ולעלות, אך חרפתי גברה על פחדי, וארד הלאה אל תחת למים. אחרי עבור רגעים אחדים עזבתי גם את הסלם, ואף אם אמנם לא מעט היה משא העופרת עלי, בכל אלה גברו המים וישאוני ויורידוני ויטלטלוני למטה ולמעלה; אך בכל אלה הלכתי הלך וקרב אל קרקע הים; מרגע לרגע חדל גם הכאב, והיה כלא היה. עיני שרצי המים עם אבני החצץ אשר על קרקע הים נוצצו כספירים לנגד עיני, ויאירו את דרכי. והנה אחרי אשר לא לטייל שמה היה מגמתי, חפשתי הנה והנה, אולי אמצא דבר חפץ; אך למורת רוחי, לא צאתי מאומה, ולזאת שחותי לארץ וארים אבן אחת אשר שמתיה בחגורתי למזכרת עולם. אחרי עבור רגעים אחדים משכתי בחבל ארבע פעמים כמצוה עלי מפי האיש, והשומרים אשר עמדו על האניה מהרו ויעלוני עליהם. הסירו את כובעי מעל ראשי, ומנעלי מעל רגלי, אך את הבגד לא יכלו לפשוט מעלי, יען כי בתי הידים נתחזקו היטיב אל ידי, עד כי נאלצו להביא מכונה קטנה אשר בעזרתה הצליח למו לפשוט את בגדי מעלי; אז מששתי את בגדי, ואראה כי לא נרטבו אף מעט מזער, שקלתי על יד האנשים מחיר עבודתם אתי, ואשוב לביתי."
כל מגור ופחד לא יעלה על לב האנשים האלה, ואם ירהיב איש עז בנפשו לדבר אתם בזה, אז יענוהו לאמר: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא יזיד להניף את ידו ללחום את תהום רבה ואת רגלו לרדת עמקי מצולה."
משה יחזקאל גוטפארב.
"הצפירה", שנה ראשונה, מס' 24, 23 בדצמבר 1874, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 