תולדות המינים הטבעיים
מיום ברוא אלהים את האדם בתבל נטעה התשוקה מטעה בלבבו ותוליד בקרבו כח הממציא (ערפֿינדונגסקראפֿט) אשר יסיתהו לתור ולדרוש על כל אשר נעשה תחת השמש ולגלות סתרי מעלול הטבע איזה יכשר להוציא ממנו תועלת מה להרבות מדעו או רכושו, ובוז יבוז לכל פגע ותלאה אם רק יחל ממנו שום עזר המועיל חלף עמלו ולא ישיב אחור עד הגיעו מאויו, וע"י השתדלות וחריצות הכוח ההוא אשר לא ינום ולא יישן בלב כל חכם לב, רבו כמו רבו התועליות לקיום ולתפארת מין אנושי, גם בחכמות רמות נשגבות, גם באומנת שונות, גם בהמצאת כמה וכמה מיני תחבולות אשר יעשה האדם וחי בהם, ובלעדי התפעלות הנפש ההיא לא ירום איש את ידו ואת רגלו לדבר דבר מכל מיני חכמה ומדע, נמשל כבהמות נדמה בלי לדעת לפנות ימין ושמאל, – והנה הכח ההוא הפריא מחשבות בלב האדם להוציא גם מחולי איזה רמשים ידועים תועלת מה, להחניף גאונו ולהרבות יקר תפארתו, והן הנה המרגליות היקרות מאד בעיני הסגנים והשרות, אבנים קטנות מוקפאות מליחות או טריות המכות בתוך גופי איזה מיני חומטים (מושעלן) ידועים, מתהוות מחולי מה, לרוב ימצא בתוך קליפה אחת יותר ממרגליות אחת, ולפעמים ימצאו בתוכה הרבה מאד עד שימות החולה ההוא מיתה טבעית מהם, ולרוב תהיה מרגלית אחת בכל קליפה וקליפה מיוחדת שהיא גדולה זכה וצלולה יותר מהשאר הנמצאות בתוך הקליפה ההוא, ובפרטות אותן היושבות על סביב לשולי הקליפות, אשר לזה התחכמו קצת מחקרי הטבע בזמנינו לחלוק על הראשונים בענין התהות המרגליות, באמרם שאינן מתהות מחולי הרמש, כי אם מאיזה ריר החומט אשר יטיח בין משבצות הקליפות לחברם יחד לבלתי ירחוש שרץ אחר בתוכו להמיתו, וראיה להם הוא כאשר כבר נמצאו איזה נרתקי מרגליות מנוקבים מתולעים אחרים, והחומטים אשר בתוכם סתמום מבפנים באיזה ריר והסתימה ההיא התהוה למרגלית, ומזה הקישו על כלם, אף שהן נמצאות בכל חלקי גוף החומט, בראשו בבטנו בקיבתו ובשאר חלקיו, וחכמי טבע הראשונים אמרו, שהמרגליות הן מין חולי אצל השבלולים ההמה כמו מחלת אבן אצל מין אדם.
החומטים האלה נמצאים ממש בכל חלקי העולם אם מעט ואם הרבה, וגם באיזה נהרות במדינת זאקסן ימצאנו ויצודו ממין הקליפות האלו, אולם הרמשים היותר חולים וחלושים ואשר בקרבם המרגליות היותר גדולות וצלולות וקשות ימצאו בתוך הימים אשר בחלק אזיא ובפרטות בלשון הים הפרסי (פערזישר מעער-בהן) באי באלץ Balz. אשר לזה יקראו המרגליות ההן מרגליות מזרחי (אריענטאלישע פערל) והן יקר הערך יותר מזולתן, להיותן גדולות, עגולות, זכות, צלולות ולבנות מבריקות. ובהיות שהשבלולים ההמה שוכנים על פי רוב בעומק הים ויתדבקו על פני הסלעים אשר בתהומו מבלי לעזוב את מקומם כי אם מעט מזעיר, לכן לא יוכל האדם להעלותם בלתי אחרי יגיעה רבה ובסכנה גדולה, ולהעבודה הזאת התעתדו אנשים מדלת העם פחותי הערך אשר נושאים את נפשם עשות המזימתה אם רק מתכונת הכסף יהיה משכורתם להחיות את נפשם, והמה יקראו בשם שוחים (שוויממער) או צוללים (טויכער) אשר ירגילו עצמם מנעוריהם להתמהמה תחת המים, ולאט לאט ירגילו עצמם לכך, עד כאשר יגדלו יוכלו לשבת תחת המים ולעשות מלאכה לכמה רגעים, ולפעמים בחצי רביע שעה.
בלשון הים הפרסי הנזכר יצודו המרגליות בשתי עתי השנה, בעת האביב ובעת הקציר, לא יותר, כי בעתים האלו כבר החל החולי ההוא אשר יוליד המרגליות לנגוף בתוכם, ואז יתאספו עוברי ימים המונים המונים בסירות דוגה, ויעברו בהן במקומות הידועות להם בים מלא סלעים בתהומו אשר שם הוא מגורת החומטים האלה, והמים עומד עליהם מלמעלה כעומק עשר אמות או פחות, ולא יותר, כי אם יעמיק יותר לא ידחקו קרני האור בתהומו, ולא יוכל הצולל לראות בתוכו, ושמה יחזקו הסירות באגמונים (ענקער), ובכל סירה וסירה ימצאנו שני צוללים, אשר להם נרתק קטן מעץ או ממתכת, רחב ופתוח מלמטה וצר וסתום מלמעלה, כצורת הפעמון, אשר לזה יקרא הנרתק ההוא פעמון הצולל (טויכר גלאקע), ובתוך הפעמון או הכובע ההוא עשוי הדום קטן לשבת הצולל עליו, ויקח ספוג שרוי בחומץ לריח אפיו לשאוב רוח על ידו, ועל ידי זה יש הצולל בלב ים ביבשה, כי להיות הפעמון צר וסתום מלמעלה לא יוכל המים לדחוק בתוכו מלמטה למעלה וללחוץ האויר מכל חלל הפעמון במקום צר, כי חוק כח ההתפשטות (עלאסטישי קראפֿט) ממנו *), אמנם הצולל יושב בתוכו כסגור בכלוב והרוח לוחץ עליו מכל צד באין דרך לנטות ימין ושמאל, כי הפעמון סתום ממעל לו, ומלמטה סגרו המים בעדו, לכן יקשה מאד לשבת בתוכו זמן מה בתוך המים בלתי האיש אשר הרגיל לכך מנעוריו, ובראש הפעמון קשור חבל חזק אשר ראשו האחר קשור בסירה ובו ינענע הצולל וברצותו לעלות למעלה לשאוב רוח או להריק צידו או לסבה אחרת ועל ידו ימישוהו מהמים, ובשולי הפעמון קשורים כדורים קטנים ממתכת לרדת ע"י הכובד ההוא בנקל בתך המים לבלתי ישטפו מזרם מים כבירים או משבולת הנהר *) ובענין הזה יורידוהו בתהום לחפוש אחר מטמונו, ובאשר ימצא החומטים יתלשם מקירות הסלעים אשר שם התדבקו, ויניחם בילקוטו מעשי רשת אשר תלה בצוארו, ובמלאת הילקוט ההוא בקליפות או כאשר יצטרך לשאוב רוח ינענע בחבל הנזכר, וילפת בו בזרועותיו, אז ימישוהו המלחים אשר בסירה מתוך המים להציל את נפשו או להריק צידו אחד המרבה ואחד הממעיט, המרבה אסף לפעמים בפעם אחת חמש מאות קליפות בילקוטו, והממעיט לא החסיר מחמישים.
*) וזה תוכל לנסות כאשר תקח כוס זכוכית או מכת, ותהפכהו על פיהו בתוך קערה מלא מים, ואחר כן תוציא החוס ההוא, תמצאהו יבש בחללו כמקדם בלי שום לחלוחית.
המים הוא במקומות האלו לעת כזאת זך וצלול מאד, כי בלעדו לא יוכל השוחה לראות תחת המים וכעור ימשש באפילה, יאמין לקחת מרגלית וימצא חרס בידו, אולם כאשר ישמע ממרחק קול שאון רעש דג גדול או תנין אשר יתקרב לו לבלעו פתאום, אז ידליח הצולל ההוא את תהום הים ויכפיש מימיו לבלתי יראה מהדג להציל את נפשו. אמנם בכל זאת לא ינצל לפעמים בכל תחבולותיו להמלט מהאורב כאשר יבא מאחוריו, ובטרם ידע הנרדף לנענע בחבל, חיש יפער הדג פיהו ויבלעו עד תמו ויתן את בטנו קברו, גם לפעמים ימשכו הצולל מתוך המים חסר יד או רגל או שאר חלק מגופו אשר נטרף ממנו מהתנינים ובפרטות מאותן התנינים אשר יקראו בשם (הייא פֿיש) אשר גרונם הוא רחב מאוד לבלוע אדם שלם עד תומו בפעם אחת, ולזה ימצאנו מיד האנשים האלה אשר ימצאו את ידם לצוד ציד מאת בעלי זרוע מרי נפש ישליכו חיים מנגד ויתיצבו כמטרה לכל חצי התלאות ולא יפחדו, ישחקו לכל משחית ולא ידעו כי בנפשם הוא.
ובאשר ימצא הצולל תחת המים קליפות הרבה עד כי לא יוכל לקחתם בפעם אחת, יעשה ממנו תחת המים המרים המרים *), ויקח מלא ילקוטו מהם ויעלה למעלה להריקם ולהשיב רוחו, ואז ישוב לרדת לקחת מטמונו פעם אחר פעם עד תמם, אם לא גנבו רעיו את הנותר בטרם ירד שנית לקחתם, כי להיות סירות הדוגה קרובות הנה על פני המים והצוללים ירדו בתהומו זה בצד זה לתפוש מטמונים, כאשר יראה האחד כי לרעו הנעים גורלו והוא לשוא יגע, יארוב במסתר לחטוף, ויוחל עד עת עלות חברו להריק ילקוטו או לשאוב רוח, ואז חיש ירד הוא לתור אחרי מקומו ויחטוף החומטים אשר השאיר הראשון וכבר קרה פעם אחת אשר דמה צולל אחד על רעו כי עושה עמו ברמיה לגנוב ממנו הקליפות אשר אסף הוא ביגיעה ושקידה רבה, ויהי הוא הניא אותו כפעם בפעם לעזוב מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפו להשיב לו הגזילה אשר גזל, והאחר כמו פתן חרש האטים אזנו לבלתי שעות לדבריו, וידבר עוד אתו קשות על כי שקר ענה באחיו לענות בו סרה, ועין אנוש לא שזפתו מעולם לעשות נבלה כזאת. אולם הראשון החריש עד יום שנית, וכאשר מצא גם ביום כי נגנבו ממתכונת חומטיו אשר לקט ואסף בתהום הים, ותבער בו אש הקנאה לקחת נקמתו מהגנב, ויהי ברדתם שנית במצולת הים, הניח את חבירו לרדת ראשון והוא ירד אחריו ומאכלת בידו, ובבואו לתהום מצאו עוד על גניבתו ועמד עליו והמיתו, ואנשי הסירה הוחילו על ההרוג כפעם בפעם כי לא ידעו מה היה לו, ויחילו עד בוש, ואחר המשכו מתוך המים מצאוהו מודקר ומת.
*) ובאיזה מקומות ילבוש הצולל בגד עור מרגליו עד החזה וברגליו עשוים משוטות מעור כדמות סנפירים, אשר יועילוהו לשחות בנקל אל מקום אשר יחפוץ לשבת, ובראשו ילבש כובע מעור אשר יכסה ראשו ופניו.ומן הכובע ההוא יצא קנה חלול מעור קשה וארוך יותר מעומק המים, ובראש הקנה קשור כפיס מעץ אשר ישוט על פני המים לבלתי תצלול הקנה, וע"י הקנה ההיא ישאב הצולל מעת על עת מעט רוח. והבט נא אל התמונה אשר לפניך.
a) הוא השוחה לבוש בגד עור עד צוארו. b) מין שלחופות נחושת על ראשו. c) מקום קשר השלחופות על זרועו. d) שלשה קנים חלולים הנחזקים בשלחופות הזאת א' הולך מפי השוחה תחת זרועותיו אל חלק השלחופות אשר מאחוריו להכניס שם את האויר היוצא מפיו אל כיס עשוי מעץ לקבלה שמה. ומכח התחבולה הזאת ישאף השוחה אויר כפי חפצו. כי יש לו e) מפתח לפתוח דרך אויר הקבוץ בשלחופית הגדולה, ולסגרו מיד אחר שואבו כדי חיותו.
ויש מקומות כמו אצל הכושים אשר אין להם שום תחבולה כי אם יקשרו אבן גדול בגופם לבלתי ישטפו משבולת המים, ועוד חבל חזק סביב לגופם לעלות על ידו מתוך המים ברצותו לעלות. וככה ירד בתהום הים לגלות תעלומיו.
וכבר אמרנו כי הצוללים והשוחים יורגלו מנעוריהם לשבת תחת המים זמן מה בלי שאיבת רוח, כי לולי ההרגל הזאת יסתכל וישתולל כל אחד מהם בשבתו תחת המים בלי לדעת לאיזה תכלית הורד שמה, ולפי רבות צידו תרבה משכורתו. אולם העבודה הזאת מתשת כח מאד, עד כי ממובחרי השוחים לא יוכלו לצלול במים יותר משבעה או שמונה פעמים ביום, ולפעמים ימצאו בתוכם בעלי קנאה וחומים אשר יאיצו לאסוף יותר מחבריהם ולהרבות משכורתם, ומגודל התשוקה ההיא ישכחו עת צאת מהמים לשאוב רוח, וחיש יחנקו מעצירת הנפש וימותו כמעט רגע תחת אשר דמו לרכוש רב כאלו לנצח יחיו.
החומטים האלו נצודו רק בבקר עד חצי היום כי אז המים צלולים ביותר ויוכלו לראות מתחתם מקום תחנות מבוקשם, ובחצות היום כאשר כלו הצוללים מלאכתם, ישובו בהסירות על שפת הים, ושמה יחפרו בארות בארות מרובעות כעומק אמתים, ומחולית הבור יעשו תל קטן סמוך לבור אשר עליו ישטחו שטוח הקליפות לעין השמש אחת אל אחת, ולפי שהחומטים יחיו רק בתוך המים ימותו פה מחום השמש ואז תבקע הקליפה מעצמה, ואם יום או יומים יעמודו, יבא רקב בבשרם ויבאש ויבש, והמרגליות יפלו מתוכם לתוך הבור אשר הוא סמוך לתל, ואחר כן ילקטון מתוך הבור וינקו אותן מהחול ומהעיפוש ואז יסדרום למינים שונים, גדולות, קטנות, עגולות, גבנונות, ארוכות, צלולות ועכורות ובדומה, איש איש למינהו, ואותן הראויות לנקוב ינתנו אצל אנשים ידועים מלומדים למלאכת העבודה הזאת ואז ירכסום בחוטים לעשות מהן חרוזים חרוזים ולמוכרן ביקר הערך לתכשיט הנשים ומהן אשר אינן טובות לנקוב יושבצו ברבידי כסף וזהב בטבעות ושאר כלי תכשיט.
ואותן הקליפות הנקראות אצל המונים נרתקי המרגליות (פערלמוטטער) אינן הקליפות אשר בתוכן נמצאות המרגליות, כי אם הן ממין אחר הנקראות אצל חכמי הטבע אוזן הים (זעע-מהר) כי דומות בתמונתן לאוזן, אולם להיותן דומות בצביונן לצבע המרגליות תקראנה על שמותן, ועוד יתרון בתוארן לתואר המרגליות להיותן מבריקות מראות שונות, אדום, לבן, ירק, אדמדם, תכלת, ארגמן, כרכום, וכדומה, והנה יותר קטנות מקליפות המרגליות אשר ימצאו לפעמים כחצי אמה אורך וחצי אמה רוחב.
ויתרון המרגליות משאר אבנים יקרות הוא שאינן צריכות מריקה ולטישה להיותן מטבע זכות וצלולות, ואותן הנמצאות בטבען עכורות לא יוכלו ליפותן בשום תחבולה כי אם תמכרנה במעט הערך. ויהי כאשר פרץ התשוקה בעם לקנא איש באחיו, ורבים מדלת ההמון אשר לא השיגה ידם לתת מחיר כסף הרבה תחת יקר ערך המרגליות, מתאוים תאוה לקשט נשותיהן בענקים ורבידים להדמות לגדולות מבנות הארץ בעדי עדים, אז המציא איש אחד בשמו יאנין לעשות מרגליות מזויפות הדומות בתבניתן להטובות, והוא בתחבולתו החל לעשות מזכוכית כדורות קטנות כגודל המרגליות, חלולות ודקות מאד, והכין מקשקשת דגים מרק מה הדומה בצבעו לצבע המרגליות, ושת בו את קירות הכדורות מבפנים, להיות מבריק צבעו דרך הזכוכית חוצה, ואז מלא אותן בשעוה לבן ונקבן ועשה מהן חרוזים הדומים במראיהם כמעט למרגליות הטובות, ומכרן בזול גדול לעומת ערך הטובות. והשקיט בזה רעבון תשוקת ההמון, וממנו ראו וכן יעשו כעת בכל מדינות איראפא מרגליות מזויפות לאלפים ולרבבות.
ואתה הקורא ידידי שים לבך לדברים האלה ותתפלא מפלאות תמים דעים אשר לו הגדולה והיכולת לפעול במצפוני הטבע ככל אשר יחפוץ חכמתו העליונה והנשגבה בעין מעצר לרוחו, והאדם שם בתבל למשול על כל, וחננו בדעה בינה והשכל לתור אחר צפוני הטבע ולגלות תעלומה, ואם דברי האלה מעטים המה מתת די לרות צמאון אדעך, לך נא בעקבות החכמים וראה וקרא בספרי חוקרי הטבע ובראשם בספרי החכם המפורסם בשמו ביפֿאָן הצרפתי אשר חבר בזמנינו כחמישים ספרים ויותר על כל גופי הטבע הידועים לנו, מארז בלבנון עד איזוב בקיר מתועפת ראם עד כנפי פרעוש, מים הגדול עד מי אפסים, מכדורי השמים עד גרגיר החרדל. ושם תמצא עשר ידות למלאות מאויך.
ברוך לינדא.
"המאסף", ניסן תקמ"ח, 15 באפריל 1788, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 