הליכות עולם.
באלכסנדריא של מצרים הוטל הגורל. כלי המפץ החלו להשמיע את הוד קולם אימה ולדבר בלשונם לשון אש אוכלת. ביום הראשון העבר תר האדמיראל סיימור את חוף אלכסנדריא וימצא כי המצריים כזבו באמרם אליו כי יחדלו מבנות דיק על שפת הים ומבצר את המצודות ובאמת הוסיפו לעשות מלאכתם בסתר ולגול על הסוללות כלי מפץ גדולים לחסום את מבוא הים. אז שלח סיימור דברו שנית אל נציב אלכסנדריא ויוכיח להמצריים את כחשם על פניהם וידרוש למסור לו את המצודות במשך שתים עשרה שעות ואם לא, כי אז בעבור עוד יום תמים ירה יירה על העיר להבקיענה אליו. ביום ההוא נאספו שרי הממשלה תחת יד רהב-פחה להועץ מה לענות לסיימור; ובהחלטת השרים ענהו הנציב רכות ויאמר כי אין את לב ממשלת מצרים רעה על האנגלים והמלאכה במצודות שבתה. ולא ישרה התשובה הזאת בעיני סיימור כי היו נכרין דבריה שאינם דברי אמת, על כן שב והודיע ביום השני בבקר כי כעבור עשרים וארבע שעות יחל לירות על העיר. ביום ההוא הודיע גם הקאָנסול האנגלי לרהב-פחה כי יחדל למבוא במשא ומתן עם ממשלת מצרים, ולדרויש פחה כתב להגן על הכדיב ולשמור את חייו כי הוא יערבהו ומידו יבקשוהו. ביום השלישי 29 יוני (11 יולי) בשעה השביעית בבקר עשה סיימור את אשר זמם, בצע אמרתו ויחל להטיל על מצודות אלכסנדריא כלי מות וכדורי אש. המצרים ענום גם הם באש מראשי מבצריהם אבל כדוריהם לא הגיעו עד האניות. כלי מפץ של האנגלים מטחוים במרחק שמונת אלפים מעטר ושל המצרים רק במרחק שלשת אלפים. כעבור שתי שעות נהרסו הסוללות בשלש המצודות: פהאַרוס, מאַרס, אל-קנאת; כחצות היום החלו גם שאר המצודות להשפיל קולם כי כלי מפצם נשחתו. בשעה הששית לעת ערב נדמו וקפצו פיהם כל הסוללות והמצודות הפונות אל הים ושתים מן האניות החלו לירות על הסוללות התיכונות אשר בתוך המצודה פנימה, ולפנות היום הרימו נס על המצודות לאות כי נתנו יד ויכנעו לפני האנגלים. אז העלו האנגלים כארבע מאות איש מלחים וגדוד אנשי חיל הים להחזיק משמר בתוך המצודות הנשמות. מן האנגלים נפלו חללים חמש אנשים ועשרים ושבעה נפצעו ומן המצריים נפלו רבים, כאשר הודה לו פטי-פחה שר המצודה בעצמו אף כי מספר הנופלים עוד לא נודעו; משערים כי הנפולים כאלפים איש. ערבי-פחה הסיע את חילו מחוץ לעיר עד בית נתיבות מסלת הברזל כפר-אל-דביר, מהלך שעה אחת על הדרך העולה קאירא. לפני צאת אנשי הצבא מן העיר פתח ערבי-פחה את כל בתי האסורים ויוציא את האסירים משם וימסור את העיר בידם והם פשטו בעיר ויציתו בה אש ואת שללה בזזו להם. חלק העיר אשר בני אירופא ישבו בו נעשה תל עולם, כמאה אנשים מבני אירופא אשר פגרו מלהמלט על נפשם נהרגו. וערבי-פחה כראותו את יד האנגלים רוממה זכר את הכדיב שנוא נפשו כי הוא המביא את כל הרעה הגדולה הזאת על מצרים בהחניפו למושלי אירופא ובלמדו אותם לו אלופים לראשו ויאמר לנקום ממנו את דם עבדיו השפוך וישלח מאנשי צבאו אל היכלו להרגו. ואולם מקצת אנשי הצבא חמלו על מושלם ושומרי ראש הכדיב הטו אותם בשוחד ויוציאו את הכדיב באניה וימלטו את נפשו, וכצאת ערבי-פחה את העיר שב הכדיב אל היכלו ראש-אל-דין ואנשי החיל הנשארים באמונה אתו ושבע מאות איש מצבא אנגליא שומרים אותו שם. ביום השבת בא סיימור שר האניות וקעארטרייטה קאָנזול אנגליא אל הכדיב לראותו ולחזק את ידיו וגם רבים מן הפחות שרי הממשלה באו לשחרו כבוד, כי נטו מאחרי ערבי-פשה וצבאות המלחמה הקושרים וישארו באמונה את אדונם.
ככה נפלה ביום אחד אלכסנדריא העיר ההוללה רוכלת העמים אשר בימי שלותה עלה מספר יושביה עד כדי רבע מילליאָן נפש אדם ובתיה הבנוים לתלפיות וגנזכיה המלאים גנזי אוצרות וסגולות מלכים והמדינות חרבו ונהפכו למעי מפלה. שלשה רבעי העיר חרבו וחוצותיה נשמו והעיר נפלה בידי האנגלים.
וערבי-פחה נסוג אחרו עד כפר-אל-דביר. שם יאסוף חילו ואומר לעלות לקאירא ולבצרה ולעשות משם מלחמה את האנגלים ואת כל צר ואויב אשר יבוא בארץ לכבשה. ואם לא יקדימוה אנשי צבא ממלכה אחרת לבוא ולתפוש את העיר כי אז תהי אחרית קאירא גם היא כאחרית אלכסנדריא.
וממשלת אנגליא שלחה דברה לסיימור להגיד לו את אשר עליו לעשות לאמר: כאשר יחדלו המצרים להלחם נגדך אל תשחית את המבצרים ואל תקלקל את כלי המפץ. בקש לך דרך לבוא בברית עם הכדיב ובקשהו לקחת הוא את הרסן בידו לבצור רוח העם הפרוע ולשום סדרים בארץ. המתיק סוד בדבר הזה עם דרויש-פחה וקח מפיו עצה בידיעת הכדיב או בידיעת שרי הממשלה, אם לא תוכל לראות את הכדיב. הרשות בידך להוריד מן האניות ולהעלות היבשה מלחים ואנשי חיל הים לשומם שוטרים ושומרים והודיע את זאת לשרי יתר אניות אירופא ובקשם להיות עמך בעצה אחת ולתמוך בידך.
מלבד מלאכתו זאת בנמל של אלכסנדריא שלח סיימור אניות ואנשי מלחמה תחת יד שר הצבא אוּאָלעסליי לפאָרט-סעיד לשמור על תעלת הים זועץ. גם אניות צרפת אשר עמדו נכח שם אינם מתערבים בדבר ואינם באים בדמים כי כן צוו אותם שרי הממשלה בפאריז אשר לא נחה דעתם במלחמת התנופה אשר הניפה אנגליא על מצרים. וגם אניות שאר המלכים עומדות מרחוק ואינן לוקחות לפי שעה חלק במלחמה, ורק אנגליא לבדה מדאגה מדבר פן יתבצר ערבי-פחה במצודות אלכסנדריא בעוד צירי המלכים נושאים ונותנים בקונסטנטינופול ותכבד אחרי כן העבודה להוריד אותו ממשגבו, על כן גמרה למהר לשלוף חרבה ולרושש את מבצריו בטרם ישגבם. וגם עתה עוד הצירים ממתיקים סוד בקונסטנטינופול ומחכים לתשובת השולטן אם ישלח הוא את צבאותיו למצרים, ואם לא – כי אז נכונה אנגליא יחד עם אחת משאר ממלכות אירופא להעמיד צבא וחיל במצרים להשיב את הסדרים על כנם הראשון, או לבוא היא בעצמה מצרימה ברצון שאר המלכים וברשותם. השולטן שב והחליף את שרי מלכותו והשיב את סעיד-פחה על כנו הראשון וכפי הנראה ממשלת תוגרמא אומרת להתרצות אל הצעת הצירים ולשלוח את צבאותיה למצרים. ואם לא תשלח תוגרמה את צבאותיה נתנו הצירים עיניהם באיטליא לקרוא אותה לשלוח את חילה מצרימה יחד עם חיל אנגליא, לפי שקרובה היא למקום המעשה משאר מלכי אירופא. ולבסוף נראה כי גם צרפת נכונה לשלוח צבאה למצרים לבלי תהיה היא אחרונה להשיב את נדחה ולהציב לה יד במצרים.
"המליץ", שנה שמונה עשרה, מס' 26, 18 ביולי 1882, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 