בארצנו
הדיוג העברי
הדיוג תופס מקום חשוב ביותר בעולם התעשיה הגדול. בארצות המבורכות בימים ובנהרות התפתח ציד-הדגים והגיע למדרגה כזו שהכריע מתוך התחרות את הבשר.
אוצרות הים הם עשירים הרבה מאוצרות היבשה והכל תלוי בתנאי סידור העבודה הטכנית והניצול. על גדות הים האזובי, למשל, ברוסיה לא היה הדיוג מפותח כלל לפני 40–30 שנה. על חוף הים ישבו שם איזו דייגים רוסים שעשו בידיהם סירות ורשתות קטנות באופן פרימיטיבי למאד, ונסו להפליג בים לשם ציד הדגים. ומעט מעט נצחו במלחמה זו, ומצאו בדיוג מקור לקיומם. וכעבור שנים נודע להם כי בגרמניה מכינים רשתות מודרניות, שבכחן לצוד דגים הרבה בבת-אחת. אולם לא בנקל השיגו את הרשתות הללו, ולא בנקל יכלו להשתמש בהן בעת הראשונה.
אחרי כן נתעוררה אצלם שאלה חדשה: מה לעשות בדגים המרובים שהם שולים מן הים? כי מחירם בשוק ירד כל כך שלא היה כדאי עוד לטפל בצידתם. לעתים קרובות נאלצו הדייגים לעזוב את כל הדגה על החוף, כי לא היה להם חשבון להוציא הוצאות ולהביאה אל השוק. והמקרים האלה הולידו את הרעיון לשמר את הדגים באופנים ידועים. ולא היו ימים מועטים עד שנמצאו אנשים לעסוק בשימור הדגים ולקבלם מיד צודיהם.
ולמרות המחירים הנמוכים ביותר מצא הדייג הרוסי עוז בנפשו לעבוד ולהתפתח, כי המכירה לבדה עודדה אותו לכך.
ואז באה לדייגים הרוסים צרה חדשה. הם החלו לסבול בתמידות מחוסר מכשירים ורשתות. הרשתות הישנות נפחתו, ולא מצאו מקום לקנות שם מכשירים חדשים כשהיה צורך בהם. אי אפשר היה לגמרי לדייג לנסוע לגרמניה ולרכוש שם את המכשירים בדרך נורמלית. ואז הולידה הדרישה את היזמה אצל הסוחרים לפתוח חנויות מיוחדות למכשירי-דיוג.
ושני התנאים הללו, האפשרות להשיג את כל המכשירים הנחוצים מצד אחד והאפשרות למכור מיד את הדגים החיים מן הצד השני – הביאו מהרה לידי התפתחות התעשיה של הדיוג ברוסיה. ובמשך שנים אחדות היתה למפעלים גדולים ועשירים ואלפי דייגים פשטו על חופי הימים והתישבו שם על יסודות כלכליים בריאים. ומלבד אלפי העובדים הללו, שמצאו את מחיתם בציד הדגים ועיבודם, במסחרם והובלתם הודות לאמצעים הטכניים החדשים לניצול הים ועיבוד הדגה – הנה היה כיום בשר הדגה למזון יום-יומי זול.
בימי המלחמה לא הספיקו אוצרות היבשה להזין את מחנה הצבא, וכאשר חסר הבשר שמו תחתיו את הדגה. ובימי הרעב ברוסיה, כשחדלה היבשה מתת את יבולה לתושבים, החליפו את הלחם בדגים משומרים מכל המינים. מסלות-הברזל המובילות, למשל, לים האזובי לא הספיקו להביא שם די קרונות שיובילו במהירות את הכמות המוכנה של דגים כדי לפזרה ברחבי רוסיה הרעבה.
ואחרי כל האמור מתעוררת בלבנו השאלה: מדוע הדגים יקרים כל כך בארץ קטנה כא"י, היושבת לחוף ים התיכון והמכילה את ים כנרת העשיר בדגה. ומפני מה אין משתמשים בהם אלא בתור מותרות לכבוד שבת, חוץ מעניי העם? ומדוע יש לנו צורך להשתמש בקופסאות-השמורים הקטנות הרשומות באטיקטות חוץ-לארץ?
כדי להשיב על השאלות הללו, שפתרונן חשוב ביותר בשביל חיי-הכלכלה של א"י – יש לחקור את ה„נסיונות“ שעשו הדייגים היהודים בארץ, לראות את תוצאות פעולתם ולהבין בעיקר מדוע נתנו תוצאות כאלה.
(המשך יבוא)
א. צ. ברצון
(המשך מגליון מ"ז)
מלבד, נסיונות קטנים שנעשו בדיוג היהודי בא"י ואשר לא השאירו אחריהם כל זכרונות ותעודות – יש לחשוב את הנסיון הראשון שנעשה במקצוע זה בעתלית בשנת 1921. וכעבור כמה שבועות של עבודה בטלה הקבוצה, וההנה"צ הוציאה עליה סכום של 1200 לירות בערך.
הנסיון הבלתי מוצלח הזה הוליד את הדעה בתוך הצבור, כי אי אפשר לפתח את הענף החשוב של הדיוג על ידי יהודים. השקפה כזו נתהותה גם בהנה"צ, שלא מצאה לנחוץ לחקור את הסבות האמתיות של כשלון הנסיון. והנה הדברים כהויתם.
חברי הקבוצה, למרות מסירותם והשתדלותם הרבה להניח את היסוד לדיוג היהודי – לא היו מומחים לדבר, והם הזמינו בתור דייג מומחה יהודי ספרדי אחד מטבריה. אולם הוא נמצא בלתי מסור לעבודה וחשב לו את הדבר לעסק פרטי, מבלי שים לב לחלוצים האומרים ליצור ענף כלכלי חדש.
אולם לא רק בזה צפון סוד הכשלון של הקבוצה. העיקר הוא שעתלית היתה עוד בשנת 1921 מקום מלריה מסוכנה. חוף הים, ששם התישבה הקבוצה, היה מוקף בצות-קדחת, שבימי הגשמים הפריעו מלבוא בשום קשרים עם המושבה ועם תחנת הרכבת. מחמת הביצות אי אפשר היה להמציא מזונות לקבוצה, ובמקרים המעטים של ציד הדגים לא היתה יכולת להמציאם לתחנה או למושבה.
לא היו ימים מועטים ורוב החברים חלו במלריה, והובלו לביה"ח הדסה בחיפה. וכך נהרסה קבוצת-הדיגים העברית הראשונה. הרשתות והמכשירים הלכו לאיבוד. חלק מהם לקח לו ההדייג הספרדי וחלק יחד עם הסירה נמסרו ל„גדוד העבודה“. וגם הוא עשה נסיון קטן להמשיך את העבודה בהנ[ה]לתו של הדייג היהודי – רייגרודסקי. אולם הרשתות והמכשירים כבר נתקלקלו ולקנות אחרים לא היו אמצעים, ועל כן נגמר גם נסיון קטן זה בכשלון.
הדברים האלה מוכיחים כי לא הדיוג ולא הים התיכון אשמים באי-ההצלחה אלא אי-הזהירות של ההנה"צ, שהושיבה קבוצה בתנאים בלתי-אפשריים אלה. וקשה גם להבין על איזה יסוד הוציאה ההנה"צ את החלטתה כי אי אפשר ליצור בארץ על ידי יהודים את ענף הדיוג.
בשנת 1923 הוטבו התנאים בעתלית, משום שחברת המלח הובישה את הבצות, ושוב אפשר היה לעורר את השאלה על התישבות קבוצת דייגים במושבה. אולם ההנה"צ התיחסה לענין בחוסר-אמון גמור. בכ"ח אפריל 1923 באה במקרה חבורת עולים מקושטא, שהביאה בידה רשתות ומכשירי-דיוג בסכום העולה על 300 לירות. וכאשר נתברר אחר כך באה החבורה על יסוד זה שבארץ ישנם כמה דייגים מומחים מן הגרים, אלא שאינם יכולים לעסוק בעבודתם מחמת חוסר אפשרות להשיג רשתות ומכשירים. הבאת המכשירים עוררה אז את השאלה ליסד קבוצה של דייגים, אלא שהיה דרוש סכום כסף כדי לשלם דמי מכס-הגבול על המכשירים. מחלקת הדיוג הממשלתית מצאה לנחוץ לזעור לפדיון הרשתות, אולם ההנה"צ הסתלקה מהוציא קצת כססף על מטרה זו ועל יסוד הקבוצה.
בינתיים עברו כששה חדשים עד שנאותה ההנה"צ להוציא 138 לירות. אולם הסכום נתקבל בשעה שחלק גדול מן הרשתות כבר כורסם בפי העכברים במחסני המכס. ולמרות זאת נוסדה סוף סוף הקבוצה בקבלה בדרך חסד מחברת המלח אהלים קרועים ומטות שבורות. ואז החלו החלוצים המסורים לעבודתם והרעבים למחצה לפרוש את הרשתות, בקבלת הלואה פרטית לקנית סירה.
בי"ג נובמבר [3]192 החלה הקבוצה לצוד דגים, וכמה גדל הפלא כאשר צדה כמעט בכל יום במשך כמה שבועות כעשרים רוטל דגים ויותר, לא פחות מקבוצת הדייגים הערבים, והביאה אותם למכירה בחיפה.
היו גם מקרים שהקבוצה צדה יותר ממאה רוטל, וכאשר הביאה את הדגים לחיפה נאלצה למכרם לסוחרי-הדגים העברים במחיר נמוך ביותר. פתיחת מחסן בחיפה למכירת „דגים יהודים“ של הקבוצה שנתה מיד את דעת הקהל ודעת ההנה"צ על האפשרות לפתח את ענף הדיוג בארץ על ידי היהודים.
אולם למרות ההצלחה של הקבוצה נמצאה בתנאים קשים ביותר. החלו הגשמים המרובים, וסערות עזות נשבו מן הים והפכו את האהלים, המטות, הכרים וכל החפצים צפו במים רבים, והחלוצים המוסרים את נפשם על עבודתם לא מצאו מקום לנוח בו אחרי ליל עמל רב על פני הים.
אז נתעוררה השאלה להקים צריף לקבוצה, והיא לא סבלה כל דחוי. בששי לינואר 1924 התקיימה ישיבה של מחלקת המסחר והתעשיה בהנה"צ, שגם ה' רוזנפלד מפיק"א השתתף בה. ונקבע תקציב של 240 לירות בעד הקבוצה, שחמשים לירות מהן צריכות להנתן תכף לצרכי הקמת צריף.
אולם כמה מתמיה הדבר, כי מסך 240 הלירות אושרו רק 150 לירות, שנמסרו לתעודתן רק בי"חח אוגוסט של אותה השנה, היינו כעבור שבעה חדשים. התנאים הבלתי אפשריים של הקבוצה, שחכתה בכליון עינים להקמת הצריף, עוררו סכסוכים רבים בין החברים ולאחרונה עזב המומחה את הקבוצה. וכאשר נתנה ההנה"צ את הסכום הקבוע, כבר אחרה את המועד והיה מסופק אם ישיג הדבר את מטרתו.
ואחרי זמן מרובה יוכיחו פנקסאות ההנה"צ כי היא נתנה כספים להתפתחות הדיג היהודי. אלא שלא הצליח, משום שדגי ים-התיכון וים-כנרת הלכו למקום אחר…
לא טובים מאלה היו התנאים של חיי הדייגים שהובאו מסלוניקי לעכו, ולא טוב מזה היה היחס גם להם. ולא לחנם השמיעו את קולם: „הבו לנו את התנאים הנחוצים לעבודה, או החזירו אותנו לסאלוניקי ונצוד שם דגינו!“
איזו הם התנאים הראויים להווצר בעד הדייגים היהודים בארץ, כדי שיוכלו לפתח את העסק הזה?
בכל מדינה הדייג הוא גם אכר למחצה, היינו שיש לו משק חקלאי קטן, גן, פרה ועופות, ובמשק זה משתתפים עמו בעבודה גם בני משפחתו. כחמשים אחוזים מצרכיו הוא מקבל מן המשק, וזה נותן לו את האפשרות לשמור את מועדי הים ולבחון את השעה הרצויה לדיוג. הדייג צריך להיות מבוסס על יסוד בטוח, למען יהיה חפשי לשים לב לאפשרויות ציד-הדגים.
גם קבוצת הדייגים בעתלית הכירה בנחיצות יסוד לקיומה, אולם היא לא זכתה לכך, והיתה נאלצה לצאת לעבודה בתעשית-המלח לכל היום, ומתוך כך נטשה את הים.
התנאי השני הוא לסדר את מכירת הדגים הטריים במקום הציד, כדי שלא יבטל הדייג מזמנו להובלתם העירה.
בתנאי השלישי הוא לקבוע מקום לדייג, שיוכל לקנות שם את הרשתות ושאר המכשירים בשעה שיש לו צורך בהם.
אם יתקיימו שלשת התנאים העיקריים הללו ונלך בדרך שהתויתי, ישנם סיכוים טובים לפתח את תעשית הדיוג בארץ, שתיצר ישובים אחרים על חופי הים-התיכון וכנרת. יש כאן מקום לסדר כמה מאות משפחות על יסודות כלכליים בריאים. ויש לדון ביחוד על השאלה עד מה כדאי להכין שימורי-דגים בשעה שהפח מובא מחו"ל ויש עליו מכסים גדולים.
א. צ. ברזין
"דאר היום", שנה אחת עשרה, מס' 47, 11 בנובמבר 1928, עמ' 2; מס' 56, 21 בנובמבר 1928, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 