מלחמת הפורטוגיזים עם שודדי-הים החינאים.

לפני ימים אחדים הבאנו ידיעה טלגרפית קצרה, כי היתה במזרח הרחוק התנגשות של דמים בין חיל הפורטוגיזים, החונה על האי הקטן קולובאן, ובין שודדי-ים חינאים. עתה מודיעים עתוני ליסאבון פרטים מעניינים בדבר המלחמה הזאת:

בירחים האחרונים הרבו שודדי-הים החינאים לעשות מעשי-שוד ורצח בחבל מאקאאה, השייך להפורטוגיזים. הגוברנאטור של החבל שלח אנשים מרגלים לתור את מקום תחנותם של שודדי-הים האלה, ובמשך ימים אחדים נודע, כי מושבם הראשי הוא על האי הפורטוגיזי הקטן קולובאן. אז התחילה המלחמה כנגדם. שתי הסירות הפורטוגיזיות הנושאות תותחים „פאטריה“ ו„מאקאאה“ התחילו לירות על אי מושבת של שודדי-הים.  ואנית-המרוץ „אמיליה“ הורידה לשם מאה וחמשים מלחים, אשר ביחד עם 250 חילים התכוננו להתנפל על שודדי-הים. אבל שודדי-הים היו ערוכים ומזוינים אל המלחמה הזאת. בראותם את גדודי הצבא מהרו לטפס על ראש גבעה משופעת, שבה נחצבו בתוך סלעים מערות גדולות ופנות מחבוא מסותרות מתחת לארץ. את הגבעה הזאת תקנו ושכללו למבצר חזק והקימו עליו תותחי „מאקסים“. החילים נגדו תחת הגנות שונות אל המקום אשר התבצרו בו השודדים, אבל כשנמצאו לפני הגבעה, התחילו ממטירים עליהם משם מטר כדורי-מות. שודדי-הים ירו בחילים מתוך תותחים גדולים, ונוסף על זה נקרעו מצדי הגבע גזרי-סלע גדולים ונפלו על ראשי הפורטוגיזים ופצעו מהם רבים. שלש פעמים התנפלו עליהם החילים בחנותות וברמחים ובשים נפש בכף חדרו על למבוא המבצר. אבל בשום אופן לא יכלו החילים להחזיק מעמד כנגד האש הנוראה אשר הריקו שודדי הים מתוך תותחיהם, והוכרחו לסגת אחור. בין כך עלתה לראש הגדוד להעלות אל הגבעה הקרובה שתי באטאריות, אשר ירו ברד של כדורים על מבצר הפיראטים. השודדים נמלטו לתוך חוריהם, וכמו שנתברר אח"כ לא הסבה להם היריה שום נזק. לאחר שההשתערות מצד הפורטוגיזים הוכתה אחור הפעם, החליטו לחכות עד אשר יבוא אליהם חיל עוזר ואז ישימו מצור על האי. הגוברנאטור במאקאאה רוצה להוריד גדוד-צבא שני אל האי מצד אחר, בכדי שתהא האפשרות להתנפל על השודדים גם מאחוריהם. לפי הידיעות שנתקבלו מצד פורטוגאל, היו אבדות הפורטוגיזים מעטות מאד, בעוד אשר מן השודדים נפלו חללים הרבה. אבל ממקורים אחרים מחליטים, כי גם מצד הפורטוגיזים נשפך דם לרוב. פלוגה של ט"ו סירות חינאיות נושאות תותחים תומכת בידי הפורטוגיזים ביריותיהם על האי. עתה החליטה הממשלה לשלוח אל אי שודדי-הים גם אניות-המרוץ הפורטוגיזיות „וואסקה די גאמה“ ו„סאן גבריאל“. בתחילה העריכו את מספר שודדי הים למאתים איש, אבל המלחמה האחרונה הוכיחה, כי נמצאים הם במספר יותר גדול מזה. מצד פורטוגאל מקוים, כי בעוד ימים מעטים לא ישאר שריד ופליט משודדי-הים החינאים בכל האי.

"הד הזמן", שנה רביעית, מס' 153, 22 ביולי 1910, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

התנינים בעלי זרועות (קראקען).

בין האגדות הישנות אשר להעם היושב על חצי שקאנדאנאוויען ישנן גם הגדות המספרות לנו מהתנינים בעלי זרועות אשר יעירו את התפעלותינו. הגדה אחת תספר לנו מתנין אחד כי ישא לפעמים את גוו מעל פני המים בהקף גדול מאוד עד כי ידמה לאי גדול, ובזרועותיו הגדולות והחזקות כתרני האניה יקיף את האניה וימשכנה אחריו לעמקי מצולה. נוסעים רבים מנוסעי הים הקימו את דברי האגדות האלו. אך למרת רוחם דמו רבים מחוקרי הטבע להכחיש במציאת התנינים האלה, באמרם, כי מעל לגבול הטבע מקומם. את דג-הדיו גרשו מהסתפח בנחלת הטבע ויתנו לו מקום בין ספורי הבל (פאבעל) ולהתנינים בעלי זרועות האלה נתנו ג"כ מקום בעולם הדמיון (פהאנטהאזיע). ואנכי לא ארהיב עוז בנפשי להעמיד את ראשי בין הרים גדולים כאלה, בין חכמי הטבע, כי אם כרוכלא איוול ואחשוב את אשר קראתי בספרים אודות התנינים האלה, והקורא הנבון עליהם ישפוט. –

רובי הספורים על אדות התנינים בעלי-זרועות (קראקען) נקרא בספר „תולדות הטבע לשבלולים“ (געשיכטע דער מאללוסקען) אשר למאנפארט, שם יספר מתנין אחד, אשר שלח את ידיו במלחי אניה בקרבת ס"ט עלענא; שנים מהם, אשר עמדו על מכסה האניה, הטביע מצולה; האחרים מהרו להציל את רעיהם ויצליח להם לכרות זרוע אחד של התנין, אשר ארכו עלה לעשרים וחמש רגל ובכלי-המציצה (זויג נאפפען) אשר לו אחז את טרפו כבמסמרות ולא הפליט. – בחופו של אננאלא אחז תנין אחד באניה ויורידנה תהום רבה. אנשי האניה הצילו את חייהם בדרך פלא ואת תלאותיהם אשר היו להם עי"ז תארו עלי תמונה גדולה בס"ט מאלא. –

שוועדיאאור יספר כי לפי דברי נוסע אחד מנוסעי הים מצא דייג בגרונו של תנין-הים (וואלפיש) זרוע של הקראקען אשר מדת ארכו היה עשרים ושלש רגל. – פליניוס הרומי יספר, כי פעם אחת בא בלילה תנין גדול מאוד לחופו של קארטעיא לבוז את אוצרות הדגים ובהבל פיו וכח זרועותיו גרש את הכלבים אשר עמדו על המשמר. – ראשו של תנין-הים אשר הראו לאוקולאס היה גדול כחביות אשר תכיל אלף ומאתים ליטרות מים, ארך זרועותיו היה שלשים רגל ובכלי-המציצה אשר לו שפכו יותר מהין מים. – גם אריסטאטעלעס אשר רובי ספוריו נוסדו על אדני האמת והצדק, יען כי הוא לא האמין למשמע אזניו כי אם למראה עיניו, גם הוא יספר מתנין אחד של תניני הים הנקרא „לאללגא“ (Lollga) אשר מדת ארכו היתה חמש אמות במדה. החוקר הגדול בחכמת הטבע ליננע השוועדי נתן אמון לדברים האלה, ובספרו „חית ארץ שוועדען“ (Fauna von Schweden) יכנה את התנינים האלה בשם „עולם הקטן ביצורי הים“ (Mikrokosmus marinus) אך לאחרונה מחה את השם הזה מספר החיים. –

חוקרי הטבע באנקס וסאלאנדער מצאו בים-הנגב (Südsee) דג אחד מדגי הדיו (דינטענפיש)*) על פני המים אשר ארך זרועותיו עלה לשבע רגל ויציג אותו בבית האוסף (מוזעאום) אשר בלאנדאן. – אך בכל זאת לא סרה ספיקת חכמי הטבע, עד כי בא החוקר בחכמת הטבע שטעענשטרופ הדענני, ובשנת 1847 השיב להתנינים בעלי זרועות את כבודם היאות להם. הוא הביא ראיה לדבריו מהתנינים הגדולים אשר באו בשנת 1639 ובשנת 1790 לחופו של איסלאנד. מדת ארך גוו של האחרון עלתה לאחת ועשרים רגל ומדת זרועותיו שמנה עשר רגל; הוא חשב את התנינים האלה על משפחת דגי הדיו. לאחרונה מצא בעצמו דג דיו אחד בחוף ההוא בשנת 1853 אשר ראשו היה כראשו של ילד קטן, ומדת עור-הקרני של גבו (הארניגע ריקקענשאלע) עלתה לשש רגל, ויכנהו בשם „נשיא הים“ (Architeuthis dux). בשנת 1860 הודיע החכם הארטינג (Harting) משיורי תנינים כאלה הנמצאים בבית האוסף אשר באוטרעכט ואמשטרדם; אחדים מהמה יתאימו יחד עם אותם של שטעענשטרופ הנ"ל ואחדים מהמה יחשבו על משפחת מין אחר. – פעראן הצרפתי ראה בחופו של האי וואן-דיעמאן בקרבת האניה דג דיו אחד אשר עביו היה כחביות גדולה, זרועותיו הגדולות שטו על פני הים כנחשים נוראים, ארכן היה משש עד שבע רגל ועובין קרוב לגופו משבע עד שמונה צאלל. – דומה לזה יספרו קוואי וגאמארד בספרם (Zoologie de l'Uranie) כדברים האלה: „ביום בהיר בשחקים מצאנו בים האטלאנטי קרוב לקו המשוה שיורי דג גדול מאד; משקל הנותר אשר הותירו עוף השמים ותניני הים עלה לערך מאה ליטרות, זרועותיו לא היו עוד אתו, משקלו של הדג כלו היה לפי זה מאתים ליטרות, מה גדול היה כחו של הדג!“ – זה לא כביר צדו הדייגים באמעריקא דג אחד מדגי הדיו אשר המ"ע „נאטור“ יספר ממנו כדברים האלה: „ארך גופו של הדג הזה היה שבע רגל במדת האנגלים; הקיפו חמשה רגל; ארך שתי זרועות הצדים (פאנגארמע) אשר לו עשרים וארבע רגל, ארך שמונת זרועותיו הנמצאות בראשו שש רגל והקיפו תשעה צאלל; כלי המציצה אשר לו חדרים כשני המשור ועובים של אחדים מהמה הוא ¼1 צאלל. דייגים מהמקומות האלו יספרו מדג אחד אשר רדף אחריהם ובזרועותיו הקיף את האניה מכל קצותיה. הדיגים מהרו ויכרתו שתי זרועותיו בגרזון ואז נס הדג וימלט, ולמען הסתיר את מנוסתו מעין הרואים פלט מתוכו מין נוזלי במדה גדולה מאוד עד כי נשחרו פני המים ולא נודע מקומו איה. – מדת הזרועות הנכרתות אשר היו בידי הדיגים תשע עשרה רגל, שש רגל נהרסו בידי הגרזן ועוד לערך עשר רגל נשארו בגופו של הדג, ולפי זה עלה אורך הזרועות האלו כלו לערך חמש ושלשים רגל“. – הבישאף פאנטאפפידאן יספר כדברים האלה: „אם יראו דייגי השוועדים בהיותם על פני המים לצוד ציד, דגים הרבה והמים ילכו הלך וחסר, אז ינוסו על נפשם כי אז קרוב התנין בעל הזרוע לבוא. אז יתנשא מתחת למים ככר גדול עם הרים ובקעות ברוחב מהלך שעה אחת, ולא לעתים רחוקות תעלה מדת גבהו מעל לפני המים לערך שלשים רגל. בהעמקים אשר על גבו הקרני ישארו מים הרבה ודגים יקפצו שמה. מעט מעט יעלה הככר הלך עלה וגבוה ואז יושיט את זרועותיו אשר מטבען הנה כקרני ההרגש של בעה"ח הזוחלים (שנעקקען) אך חזקים וגדולים כתרני אניה, ורב כוחם להפוך אניה עם מאה כלי תותח אשר עליה על פניה“. –

גם פריעז יספר מתנין אחד מהתנינים האלה אשר נמצא בין כיפי סלעים בנארדלאנד אשר בנארוועגען. גוו של התנין הזה מלא את פי הים (בוכט) כלו, זרועותיו היו נשלבות על הסלעים והעצים אשר גדלו שמה וישרשום ממקומם, ולמרות כל העמל הרב אשר עמלו ויגעו הדייגים להרחיקן מעל הסלעים לא הצליח בידם אף להניע את הזרועות האלו ממקומן. –

והנה לא נרהיב עוז בנפשנו לאמת את דברי ההגדה המצויה בין העם על אודות דג אחד אשר על גבו נחה אניה ימים רבים, יען כי אנשי האניה חשבוהו לאי גדול, וכה נחו עליו עד כי הרגיש הדג את החום אשר שמו עליו אנשי האניה; אך הלא גם לא נשים שקר בנפשנו לאמר, כי הספורים האלה אשר זכרנו בדוים המה מכל וכל, וילידי כח הדמיון המה. הלא אם נשים לנגד עינינו את ההבדל הרב בין חיי יצורי האויר לחיי יצורי המים, אז מוכרחים אנחנו להודות לדברי הספורים אשר זכרנו. מה נקל הוא להדג לעלות מעלה ולרדת מטה, תחת אשר הצפור מוכרח לאסוף ולקבץ את כל כחותיו בעת אשר יעוף ברקיע השמים למען הגיע אל מטרתו. כנפים עבים, גוף חזק וכח גדול של העורקים, את כל אלה מוכרח הבעל כנף לאסוף ולקבץ במעופו, יעמול וייגע עד יגיע אל מטרתו; לא כן הוא הדג! הוא לא יעמול ולא ייגע ולא ירגיש כל עמל ותלאה בשוטו תחת למים, ואחרי כל אלה לא יעוף הצפור במעוף אחד יותר מאשר ישוט הדג בעת הזאת, ויען מה? יען כי כובד גופם של יצורי המים לא יעדיף הרבה על כובד המים אשר יגרשו מפניהם בתנועתם, לא כן המה יצורי האויר, כובד גופם הרבה יתר הוא מכובד האויר אשר ילחצו המה בתנועתם, ובעת אשר על יצורי המים ללחוץ אך את המים ולא את גופם, אז על יצורי האויר לשאת גם את כובד גופם בעצמם. – הגדול ביצורי האויר הוא הפיל או המאמוטה בימים קדומים אשר משקלם לפעמים משמונים עד מאה ככר, אך במה נחשב הוא לעומת פרת המים אשר משקלה יעלה מארבע מאות עד חמש מאות ככר, ובמה נחשב הוא לעומת משקלו של תנין הים (וואללפיש) אשר משקלו יעלה לפעמים עד אלפים וחמש מאות ככר? –

יצורים כאלה לא נמצא בין יצורי האויר, וכל אלה הוא יען כי אין לאל יד הטבע להעניק מטובה ליצור אחד מיצורי האויר כח גדול כזה אשר בו יוכל להניע את גופו וללחוץ גם את האויר המקיפו. לא כן הוא בטבע המים! הן נקל הוא לנו לדחוף באצבע אניה טעונה בהיותה על פני המים, לא כן בעודנה על החוף, וכמו כן נקל הוא לתנין הים להניע גופו במהירות גדולה מבלי להרגיש כל עמל ותלאה. – ולפי דברינו אלה אמתים ונכוחים המה הספורים אשר זכרנו על אודות התנינים בעלי הזרוע (קראגען). הדגים האלה אינם יוצאים מעל לגבול הטבע, כי בנויים המה על יסוד נאמן והוא: כח כובד המים לעומת כובד גופם של התנינים האלה. –

Moritz Ch. Gutfarb

*) והנה זה מקרוב אחד מן התוכנים הצרפתים אשר הלכו להבחין על העברת הככב נוגה את פני השמש על האי St. Paul ראה שמה בעיניו מין תנין הזה אשר אורך גופו מקצהו עד זזרעותיו היה 22 רגל וכבר בשנת 1861 פגעה אנית הקיטור הצרפתית אלעקטא תנין כזה והחובלים המיתוהו אבל לא יכלו להביאו אל האניה מפאת כבודו עד 4000 ליטרות, ועכ"פ הוא מוסכם כיום אצל חוקרי הטבע כי הוא ממיני הדגים הנקראים טינטענפישע.  המו"ל.

"הצפירה", שנה שניה, מס' 32, 18 באוגוסט 1875, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

חדשות שונות.

[…]

מן התועליות הרבות אשר הביאה לנו ידיעות סגולות העליקטריציטעט בכל מעשה האדם ותחבולותיו, יספר לנו מכ"א אחד אמעריקאני מקרה כזה, לפני שלשים ושמונה שנה נטבעה ספינה אחת על היאור „עריא“ ולא נודע מקומה, הספינה היתה טעונה במשא כבד של נחושת אשר מחירם עלה לסך 60,000 דאללאר, ופעמים הרבה בזמנים שונים השתדלו בתחבולות שונות לבקש ולמצוא המקום אשר שם נשקעה, בכדי להעלות הנחושת מעומק היאור, אבל לא עלתה בידם, ועתה המציא חכם אחד כלי מכונה עלעקטרית, אשר בסגולתה להרגיש מרחוק את המתכות ההולך ומתקרב אליה, כי אז תשנה את פני המאגנעטיזם שעליה, ובעזרת כלי המכונה הזאת שהלך בה הממציא בספינה קטנה על פני היאור, נתגלה לו מקום הנחושת, ומצא האבידה שנאבדה זה שלשים ושמונה שנה, אשר היתה לו לשלל.

"הצפירה" שנה שמינית, מס' 41, 1 בנובמבר 1881, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ארץ הודו.

האומנם יפה היא מאד האניה הזאת אשר ישבתי בה ללכת לקאלקוטא, אך יסלחו לי הבריטאנים אשר אם אחרי התהלה הרבה אשר פזרתי להם תמיד מלוא חפנים, לא אוכל להתאפק הפעם לשפוך מרי שיחי בחיקם ולהבליג על התלונה הדקה העובדת פתחי פי על קפדנותם היתרה.

כן הוא, גם הבריטנים לא תמיד יעשו טוב ולא יחטאו, ואמנם אשמים הם על כי לא יתנו להעלות עשן הציגאררע על מכסה האניה, כי אם בחדר קטן וצר אשר ישים מחנק לנפשה באים בתוכו לעשן. את האמת אגיד ולא אכחד, כי מאד חפצתי לראות את היפה בבנות בריטאניה אשר לא תוכל שאת את העשן היוצא מציגארע על מכסה האניה בלב-ים! אם יחלה אחד הנוסעים לעת ארוחת הצהרים ולא יוכל לבוא אל חדר האוכל, אז עליו להביא את דבר מחלתו עד הרופא, אם לא יאבה לגוע ברעב, ואך אם יתן לו הרופא את הרשיון לאכל בחדרו, אז יגישו לפניו מעט אכל להחיות את נפשו. וכל כמו אלה עוד כאין הוא! בבוא אניתנו עד קאלקוטטא ותשלח שמה את העוגן במי הנהר פישון (גאנגעס) צוו שרי חיל האניה להביא את כל הכבודה אשר ברגלינו אל ספינה הודית, מבלי להודיע לנו, כי על אנית הקטור לשנות את מהלכה עד בית המכס, מבלי להוציא אף הגה מפיהם הסיעו המלחים את העוגן והאניה משה ממקומה ותמשוך אחריה את הספינה דרך גלי הים אשר פרצו ועברו עליה וירטיבו את כל החפצים ויכסו על המלחים ועל הספינה, עד כי נפלאת היא בעיני כי לא נטבעה הספינה עם מלחיה במים הזדונים ההם. ויהי כאשר לא יכלתי למשול ברוחי ואדבר קשות את שר החיל על העול הזה וכן לא יעשה, ענני בקר רוח: האומנם שאלתני דבר, אדוני?

הוי, בריטאנים רהבים! אדמה כי מאומה לא יגרע מכבודכם ומעז רוחכם, אם גם לא תגרעו מעט כבוד מפני אנשים אחרים, ואם לא תחשכו מעט אמרי-נועם מהאנשים הבאים לחסות תחת כנפיכם. לא יחשך בזה אור פניכם וזהר הודכם לא יועם! –

[…]

"היום", שנה ראשונה, מס' 106, 27 ביוני 1886, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.