מסע ומשא מצרים
מאת המו"ל.
[…]
ביום ה' ר"ח אייר בבוקר שעה 8 אייראפית יצאתי מירושלם עם מסע קטור התמידי ללכת ליפו, ואבֹא אל העיר ההיא בחצי שעה לפני הצהרים.
בשעה השלישית אחר הצהרים ירדתי מהחוף לאניה קטנה לבא אל אנית הקטור האוסטרית Achille אשר עמדה ביום ההוא רחוקה מאד מהחוף, כי רוח צפונית הרעישה את הים ותרומם גליו, ויהי סער גדול, ויורדי הים באניות גם החובלים והמלחים היותר מצוינים מפחדים מאד מפני חוף יפו ואבני מגור אשר בו, המרתיחים את הים גם בעת רוח מצויה, ואף כי בעת סערה. נורא מאד הדרך הקצר הזה מחוף יפו עד אנית הקטור, בעת סערה, נורא מדרך ימים רבים בסופה וסערה, באנית קטור בלב ים. האניה קטנה וצרה והיא מלאה אנשים וכליהם, ומלחיה וחובליה או מחבליה פוסעים על ראשי הנוסעים מעבר לעבר, ועושים מלאכתם במהירות להעביר את האניה על גלי הים המתרוממים מרגע לרגע, על כל תנועת יד והרמת המשוט יזכירו שם שמים, ובקול אדיר יזעקו איש לאלקיו בתפלות וחרוזים השגורים על פיהם, אשר מטרה אחת להם לעורר רחמי שמים לשמור את האניה מאסון, ולהצילה מגלי הים הקמים עליה… ובין כה וכה האניה תנוד ותנוע לכל רוח, עולה שמים ויורדת תהומות, וגם בינת הנוסעים בה מתנודדת, וכפעם ברעה מתמוגגת, כי תהום בכל סביבותיהם, ואין בינו ובינם אלא כמלא נימא… פעמים רבות עברתי בדרך הזה, ופעמים אחדות גם בעת סופה וסערה, אך אינני זוכר כי התרגשתי בא' ממסעי אז כבפעם הזאת, ולא אדע למה? אולי מפני הרושם הנשאר עוד עלי ממראה האסון אשר קרה לפני שנים אחדות לאניה קטנה מלאה צאן אדם אשר בלכתה מהאניה הגדולה אל החוף בעת סערה קם עליה גל גדול ויהפכה על שוליה, וכל הנוסעים בה ירדו במצולות, עיני ראו את האסון ההוא בהיותי אז ביפו ובישבי בבית מלוני על יד החלון הנשקף אל הים, ולבי נשבר בקרבי, ורושמו עוד טרם עבר. יהי איך שיהי' נפשי ירעה עלי, מלאתי יגון ופחד. אך בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי; השיבו אל לבי כי מה' מצעדי גבר כוננו, ולא לאדם דרכו, ואם ה' אמר להמיט אסון היסתר איש ממנו? רגלוהי דבר נש איכון ערבין ליה… לא לעולם יחיה אדם, ובבא קצו קץ ימיו אשר חוצצו, לא רב ההבדל אם מביתו אל קבר יובל, או שערה תשופנו ואחרי יקיאנו הים לעפר ישכב…
מחשבותי אלה עודדוני ויאמצו לבי ואומר לדבר נחומים גם על לב היושבים לצדי ולמולי, נוסיעם כמוני ארבעה יהודים ונוצרי אחד אשר הורידו ראשם וחורת מות כסתה פני כולם. „אחי, חזקו ויאמץ לבבכם, ה' עמנו אל תיראו!“ אמרתי להם „אנה פניכם מועדות, לפארט סעיד או לאלכסנדריא?“ „לביירוט!“ ענוני שנים, „לטראבלוס!“ ענני השלישי. „לביירוט וטראבלוס?!“ שאלתי בתמהון, „ואני אנה אני בא? הן לפארט סעיד פני מועדות? „גם אני נוסע לפארט סעיד!“ אמר הנוצרי, „ואני לאלכסנדריא!“ אמר היהודי הרביעי. „איזה רוח עבר איפא על בעל האניה לאסוף כולנו יחד, – שאלתי – ואנחנו נוסעים שלשה מצרימה מערבית דרומית, ושלשה סוריאה מזרחית צפונית?“ הנוסעים מרימים כתפיהם, מנענעים בראשם ואין מענה. „הוי סלימאן כשר!“ קראתי לבעל האניה אשר בו בחר ידידי ר' בצלאל לאפין להביאני אל אנית הקטור, ואשר עמד וינצח על המלחים תופשי המשוט וישר להם שירו והם ענו אחריו בחרוזים, „האם אל האניה ההולכת ביירוטה תאמר להובילני, ואני חפץ ללכת לפארט סעיד, וכן גם שני אלה היושבים למולי?“ „הרגע אדון“, השיב, „הנה אנית הקטור הכידעבית ההולכת ביירוטה קרובה לנו, נגש אליה, אעלה עליה את הנוסעים ביירוטה, ואחרי כן אוביל אתכם אל האניה האוסטרית ההולכת לפארט סעיד!“ „מה זה עשית לנו? האין די במצוקת לבבינו כי הוספת עלינו יגון לעצרנו עוד רבע שעה באניתך הקטנה?“ „תְוַכֵל על אללאה, חואגא“ (השלך על ה' יהבך אדון!) ענני, ויוסף לשיר שירו. כמובן, עשיתי כדברו. השלכתי על ה' יהבי והחרשתי.
בין כה וכה קרבנו אל האניה הכידעבית. בעת סערה יעלה הים גליו סמוך להאניה יותר מבלב ים, והאניות הקטנות העומדות סביב לה רגע תעלינה עד מכסה האניה, ורגע תרדנה דומיה, נוראים היו הרגעים האחרונים עד אשר עלו שלשה האנשים על ידיהם ורגליהם מאניתינו הקטנה אל אנית הקטור. אז התנועעה אניתינו הקטנה הלאה, ואחר חמש רגעים הגענו אל אנית הקטור האוסטרית, וכל עוד נפשי בי עליתי עליה.
יותר משעה עמדה עוד אנית הקטור על עמדה, ואני עמדתי על מכסה ואביטה אל גלי הים המתנשאים מעל לסלעי המגור אשר בחוף, רגע מכים בם ומכסים ראשיהם, ורגע מימיהם מוגרים במורד ומלבינים פני הים בקצפם.
„התראינה עוד עינינו חוף בנוי ומתוקן ביפו?“ שאלה נפשי, „הנזכה לעת יורם המכשול הגדול הזה משער ארצינו הקדושה אשר אליה ינהרו עמים רבים?“ ואומר: אתה ה' ידעת! לא נפלא הדבר ולא רחוק, כל היודע דרכי ציון האבלות לפני עשרות בשנים, ועובר עתה במסילת הברזל בין יפו וירושלם לא לפתי יחשב בהאמינו כי עוד יבא יום ואבני הנגף תעקרנה מחוף יפו ואניות הקטור תוגשנה אל היבשה. זכור אזכור עוד עת עלותינו לירושלם בפעם הראשונה בשנת תכ"א – בהיותי בן עשר שנים – ברכבנו על חמורים ושני לילות לכנו בדרך הרעוע והמסוכן מיפו לירושלם; חשבנו אז כי לנצח לא תוסל מסילה לעגלות במקום ציה ושממה הזה, ועוד בשנים האחרונות האם לא שחקו רבים לשמועה כי עברה, כי תבנה מסילת ברזל מיפו לירושלם? והמסילה נבנתה, ואלפי אנשים עוברים ושבים בה, הנה נקוה איפוא גם לחוף מתוקן ביפו.
בשעה החמישית אחר הצהרים עזבה אנית הקטור את חוף יפו ותפלס לה נתיב בין גלי הים אשר הלבינו פניו בקצפם. הסערה לא קמה לדממה כל הלילה והאניה התנועעה פעם קדמה וימה ופעם צפונה ודרומה.
בשעה הששית בבוקר נראתה העיר פארט סעיד מרחוק לעינינו, כחצי שעה אחרי כן פגענו באנית קטור אנית הפילאטים אשר יצאה לפארט סעיד ותעמוד לא רחוק מאניתינו, ממנה ירד באניה קטנה ויעל אל אניתינו הפילאט (מורה דרך) אשר שולח מפארט סעיד להעביר את האניה בחוף הבנוי אשר בו גם חתחתים וצורי מכשול נסתרים, ולהביאה העירה, ובשעה השביעית בבוקר השליכה אניתנו עגונה על חוף פארט סעיד.
[…]
"חבצלת", שנה עשרים וחמש, מס' 33, 24 במאי 1895, עמ' 4-6; מס' 34, 31 במאי 1895, עמ' 9. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 