מגדל צופים

הנשקף על פני ישימון העמיגרציון.

בירח דעצעמבער שנה העברה, עזבה אנית-הקטור „זעעלאנד“ את חוף אנטווערפען לעבור לפהילאדעלפאיא מחוז חפצה, ובעברה דרך ימים אחדים נרתחו מימי הים כסיר נפוח ויגרשו עליה גלים רמים אשר בשטף קצפם ובעברת זדונם שטפו ספיחיהם מלחים עם נוסעים אחדים; הנשארים גם הם הכינו עצמם לצלול עם האניה כעפרת בלב ים אחרי רואם כי נשבר כן תרנם וכי אזלת יד המניעים את גלגלי מכונות-הקטור ללחום בחום אשם נגד שרו של ים הנורא על כל סביבותיו בעת שלטון החורף המשליך קרחו כפתים; כל פנים קבצו פארור וכל קרב וכליות התחלחלו ממצודת המות הפרושה עליהם. דומי! שנאת-הדת הזעומה, כי נעור המושל בגאות הים לעשות שלום בין נוצרים מחמדנים ויהודים שימותו כלם כאיש אחד ובלב אחד ולא יהיו בודדים במותם… „הוי אחי! אשתי, אחותי, בני, אוהבי, יקירי“, נשמע מכל אפסים, נשכיח נא מלבנו את פלגות האמונות והדתות, הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו, הבה ונפקיד נפשותינו ביד היוצר, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש… הלא עיניכם הרואות כי המות לא יפליא בין יהודי, נוצרי ישמעאלי, על כולנו ידו הדה ומקרה אחד יקרה את כלנו ומותר להנוצרי על היהודי והערבי אין ומדוע נתגאה איש על אחיו? – עוד הם שופכים תפלותיהם לפני האלהים ומכינים עצמם להקבר תחת הגל הנורא הסוער עליהם מאחוריה, והנה נשמעת שריקת החליל של האניה „אינדיאנא“ השורק אליהם כקול שדי המבשר כי „קרובה עזרתם לבוא“. ה„אינדיאנא“ קרבה לה„זעעלאנד“ ותצל את המטים למות, מתוכה, והזעעלאנד גם היא נצולה ותשב לעיר ליווערפולל ומשום לאנטווערפען. בין הנודדים הנצולים היו שש ערביים ובתם ילדה בת שתי שנים.

נעזוב נא, קוראים נכבדים, את אחינו אלה לנסוע הלאה – לפהילאדעלפהיא, ואל נפריעם מלהודות לה' ומלשיר לפניו שיר חדש בין המולת גלי הים והמית הרוחות ההומות בסוד שיח נבלי השמים הששים אתם משוש על גאולתם ופדות נפשם מבטן שאול… ואנחנו נעבור מזה ונתיצב על „מגדל צופים“ אשר באמעריקא המדינה, ואת אשר נחזה נגיד.

עברו י"ג ימים והספינה „אינדיאנא“ הגיעה בשלום אל חוף פהילאדעלפיא. שלום, שלום לרחוקים ולקרובים נשמע מכל שפה ולשון, שלום לאלה עוברי הים בלי כל פגע, ושלום רב להנצולים משטף מים הזדונים; אך אין שלום, אמרו פקידי העמיגראציאנסקאמיססיאן – להערביים! „הערבים אל יהרסו לעלות היבשה יען אשר אין להם מלאכה להחיות בה נפשם“. לשוא צוח אחד מאחיהם הגר בזה מכבר „כי הוא מקבל עליו אחריותם שלא יטילו עצמם על הצבור להיות למעמסה לו“, לשוא שחת דבריו והבטחותיו „כי נכון הוא לתתם על יד אומנים“ כי אחת גזרו פקידי הממשלה „להשיב את הערביים בהספינה שבה באו“. איום ונורא היה החזון ביום השנים עשר לירח יאנואר 1887 בשעה שעזבה האינדיאנא את החוף והערביים האומללים בכו בקולות מרגיזים רוח ונפש על החמס הנעשה על אדמת החופש לנמלטים ממות ותהי לחרדת אלהים, וכל זאת לא הועילה להם כי אין רחמים בדין, ובכן נאנסו האומללים לשוב ולעבור את הים הגדול והנורא. שובו לכם לארצכם אחינו הערביים, והודיעו לכל בני שם כי לא למענם נגלתה אמעריקא, שובו לשלום לארצכם אחים יקרים פן בהשתקעכם בזה תשכחו את מצות הכנסת אורחים המציינת אתכם; זכרו מרחוק את אמעריקא, והצופה – יעלה על לבבכם.

פהילאדעלפיא 13 יאנואר 1887.

הצופה בארץ גד.

"המגיד", שנה שלושים ואחת, מס' 6, 10 בפברואר 1887, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מכתבי סופרים

[…]

האמבורג 10 פעברואר. מאז פרצה פה החלי-רע היה המסע ללונדון קשה מאד, מוקף הגבלות ומעצורים שונים, ובבית הנבחרים שם עלתה זה לא כביר ההצעה להגביל את הכניסה לארץ ההיא.

עתה הנני מודיע בזה להנוסעים כי המה יוכלו לנסוע ללונדון רק בשני דרכים אלה:

א) שתי חברות שולחות אניותיהן בין האמבורג ולונדון, כל אחת שתי פעמים בשבוע, אבל האניות מקבלות רק אנשים הלבושים בגדי כבוד ונוסעים במחלקה הראשונה. הנוסעים ההם יוכלו לקנות למו פתקא למסע ולמזונות או למסע בלי מזונות. גם צריכים הם להראות בבואם אל החוף בלונדון כי יש בכיסם 100 מארק שוה לערך 50 רו"כ.

ב) עוד יש פה חברה השולחת אניותיה יום יום, מלבד ביום הראשון לשבוע, אבל האניות ההן הולכות לגרימסבי (Grimsby). הן מקבלות גם נוסעים אשר בבואם ללונדון לא יצרכו להראות כי יש כסף בצלחתם. הנוסעים שטים באניה עד גרימסבי ומשם יסעו במסלת הברזל ללונדון. מחיר המסע עולה לערך 30 מארק. באניה נוסעים האנשים האלה על המכסה (צווישענדעק), והם באים אל האניה רק אחרי הסגרם ששה ימים באהל ההסגר.

הנוסעים האמורים בסעיף א' אינם חייבים הסגר.

מאקס הירשפעלד.

"הצפירה", שנה עשרים, מס' 28, 14 בפברואר 1893, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

פוליטון.

מעל מכסה האניה.

(רשומים וקוים ממסעותי)

(המשך מנו' 122)

[…] האניה תעשה את דרכה הלאה, אבל בכבדות ובמתינות יתרה, כי פה יתחילו „שכר המים“ (гирлы).

כידוע, כל הנהרות הנופלים בימים הדרומים, כמו הוואָלגא, הדאָן, הדניעפר והדניעסטר יש להם „שכר מים“, כמו התחרט הבורא על אשר ברא דרך טוב ומתוקן כזה למען יתחברו בני האדם הדרים במרחק כמה מאות פרסאות האחד מחברו, ובכדי להכביד עליהם את הנסיעה ולהטריח אותם, שם מעצורים ומכשולים הרבה על דרכם, סלעי אבנים, אבנים ושכר מים. כי תשטוף הוואָלגא כמעט בכל רחבי רוסיא, ואשר באה עתה להתחבר אל הים הכספי, תתחלק לפלגים רבים בלתי עמוקות, ואניות גדולות לא תוכלנה לעבור בהן, ועל ה„דניעפר“ הציג הבורא סלעי האדנים באמצע ו„שכר המים“ בסוף. זה הנהר הגדול השופך מילליונים חין מים לים השחור, ואשר יש מקומים, שעמקם מגיע למאה רגל, ובכלל מק. לא פחות מחמשים רגל, בהשתפכו אל הים נתרחב והתפשט לרחבו אבל נתמעט לעמקו, והמעבר האחד שעוד אפשר לצאת ולבא דרך בו – עמקו מחמשה עד שמונה רגל! אנית הים על פי הרב תשב, לכל המעט בעמק חמש עשרה רגל, וגם אנית הנהר על פי הרוב ממש עד שבע רגל, ובכדי לעבור את „המעבר הזה“ יבנו אניות עם „מסד רחב“ (плоскодоное) שלא תעמיק שבת, וגם זה ללא הועיל, כי יש אשר רוח צפון ינשב בחזקה ויגרש את המים, והתעלה תחרב ותיבש, וגם תרנגולת תעבור בו ברגליה, וגם המעבר הזה צר מאד, והאניות כי תפגושנה, בדוחק תעבורנה, ואם רק תטה מעט הצדה אז אוי ואבוי, כי תעלה על ערמת חול ולא תמוש ממקומה עד אשר תבוא אניה אחרת ותסחוב אותה, וסימנים קבועים בשני עברי המעברה, כמו חביות ועמודים של ברזל שטים במים, אדום מימין ולבן משמאל, ובכל זאת לא יאמין רב החובל גם לסמנים האלה ולאט לאט יעשה דרכו, אך קרבה האניה אל „הסמנים“ ורב החובל  פקד בשפופרת על רב המכונה לאמר: „במתינות“! המכסה שעל שפופרת „האדים“ נפתחה, והאד המוכן החל לצאת בחזקה, „בר-תנורא“ עמד מלהשליך גחלים לתנור וכלה עשן מהארובה. המוכנה כמו אבדה בפעם אחת כל כחותיה, הקטינה את צעדיה, הגלגלים לא יסבבו עוד בחזקה ולא יבתרו את המים, ולא ירומו גלים, בלא כח יסבבו, בלא סאון בלא רעש, וכמעט שלא נרגיש את צעדי האניה.

אחד החובלים לקח בידו מוט ארוך, אשר עליו כתובות בצבע אדום מספרים שונים, ויעמוד על שולי האניה, ואת המוט נתן במים ויקרא בקול גדול: שבעה! שבעה! (אות כי עמקו פה המים שבעה רגל) ש-ש-ה !  ח-מ-ש-ה ! הנוסעים כלם כמובן יתאספו סביב המלח, ויטו את האניה לצד אחד, ורב החובלים מן האצטבע העליונה, יריע בקולו: איש איש למקומו; שמונה! שמונה! יקרא המלח, ורב החובל לעומתו יקרא בשפופרת: צעד לפנים, במהירות. והגלגלים יסבו בחזקה והאניה תלך הלאה, ועוד הפעם יקרא המלח-המודד: חמשה, ארבעה וחצי, ורב החובל יתן פיהו בשפופרת ויקרא: במתינות, צעד קטן, במתינות יתרה, וכה תרחיב ותקצר האניה את צעדיה ותספור ותמנה אותה עדי צאתה למרחב: לאשד, ה„בוגי-דניעפר“ כי פה יתלכדו יחד שני נהרות איתן אלה טרם ישפכו לים השחור.

„שכר המים“ זה הוא „המקום החולה“ בהדניעפר. אמרתי: „המקום החולה“, יען כי יש תרופה למחלתה, ואפשר לרפא אותה. אבל נחוצים רופאים מובהקים; הנה „שכר המים“ נהיה מהחול והעפר אשר ישאו גלי הנהר – ואפשר לנקותם. וכבר היו מקרים כאלה בארץ  ובחוץ לארץ ויטהרו וינקו את התעלה במרחק כמה פרסאות. אבל דא עקא, כי הרשות מפני כמה טעמים לא תקח עליה את הטורח הזה ובלעדה, הלא ידוע, כי אצלנו אין בעלי מעשה. חברה אחת אנגלית, חפצה „להריק בקבלנות“ ל„נקיות ההיא“ בתנאי שירשו לה לגבות מס מאת „האניות“ העוברות דרך התעלה ההיא במשך תשעים שנה. אבל הרשות לא נאותה לה, ותמסור את העסק „לאבות העיר ח.“ אשר בשכונתה הם „שכר המים“. ו„אבות העיר“ כבר נסו כמו אלה, ולפני איזה שנים מסרו את ה„נקיות“ לאחד משלהם, והוא עשה מה שעשה, רק לא נקה אותם. ושכר המים כמו שהיה סתום כן הוא עתה. בהיות מקרוב השר שעל הדרכים קריוואָשעין בח. בקשו ממנו אנשי העיר לתת לבו „למצב הנהר“. וגם הפעם היתה תשובתו: כי על העיר ובכלל על כל גרי הדניעפר התחתון לכנס בעבי הקורה, ויעשו התחלה. וכאשר תראה הממשלה כי הם יעשו חיל תבא לעזרתם. יודעים אנחנו מראש כי „אבות העיר“ יתחילו במצוה, יתנו „מס“ על כל ה„משא“ העוברת מן הים אל הדניעפר ומן הדנ. אל הים, יגבו כסף וינקו ומאומה לא תהיה מכל אלה, עד אשר סוף סוף תשים הממשלה את לבה אל הדרך הזה.

ועד העת ההיא בכבדות תעבורנה בו האניות…

(המשך יבוא)

א. ל. לעווינסקי.

"המליץ", שנה שלושים וארבע, מס' 132, 26 ביוני 1894, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

יפו.

עש"ק (שבת שובה) באה אנית הקטור החידעווית ועליה אורחים מבני עמנו ילידי עסטרייך ומבני הנכר, ויהי בגשת האניה אל החוף, ויעלו הסַפָּנִים הערבים כארבה „קאיוקציקעס“ ויחלו לקחת בחזקה את האורחים ומטלטליהם, אף לא צרה עינם לחלק להם מתנות יד ואגרוף כנדבת ידם הנדיבה, ואתה ידעת כי האורחים האמללים נתונים המה בידי הספנים כחומר ביד הצורר, ברצותם מכים וברצותם יעמדו על אם הדרך הקצרה על הים „והספינה תעלה ותרד“ ויקחו כאות נפשם, אם מעט שלשה פראנק ויקחו 2/3 רו"כ או פלארין. ותגדל הצעקה מן המוכים, ויבוא רב החובל לקולם, ויצעק על הספנים על הרצח אשר עשו, ויסובו אליו ויפילוהו ארצה ויכוהו בלי חמלה, וישמעו המלחים וישמע גם רב המכונה (אבער מאשיניסט) וירוצו להציל את נפש רב החובל, ויקרא רב החובל הביאו לי קנה רובה (רעוואלווער) ויביאו לו, ויור בשכבו ויך את הספנים. שלשה הוכו מכות מות, האחד מת ביום המחרת ויעל לשערי גן עדן בחזקה, ושנים מפרפרים ולא יחיו, ושנים נפצעו בידיהם והיתה להם מזכרת כבוד. ויתנו אות הצלה בחצוצרות ועל התורן הועלו הדגלים, וימהר ויבוא אגענט החידעווי ועמו שר העיר והרופאים רופא הקאראנטין ורופא העיר הד"ר שטיין נ"י, ויכתבו בספר פרטי כל את כל פרשת הדבר וישובו העירה. רב החובל הוא איש בריטאני, אחרית הדבר עד העתיד משפטו.

יעקב צבי זיסילמאן.

"חבצלת", שנה עשרים ושתים, מס' 2, 29 באוקטובר 1891, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.