בחוץ לארצנו:

ימי המלחמה.

[…]

אבל לא על זה אני דן. חפצי היה רק להביע בזה את יחס אחינו הטובים להמלחמה הזאת ולהציב יד ושם לגדולי עמנו פה, אשר בכבודם נוכל להתימר ולהתפאר נגדה נא כל העולם כלו […].

באסכדרת שר הים הגבור דיו, זה האיש דיו, אשר הפליא את מכת ספרד עד כה, עד כי לא בוש הנציב הספרדי, הגנראל אויגוסטו, אשר במאנילא, להודיע גלוי לכל העמים, כי נכון הוא לקצוב פרס גדול בתור שכר לאיש, אשר יביא אליו את ראש היענקי „עז-הפנים“ הזה, אשר העיז להוריד תהומות את ספינותיו של „ההוא-דל-גאה“ הספרדי, באסכדרה העצומה הזאת נמצאים יהודים במספר רב מאד, יתר מאשר יכלנו לקוות וגם לא עלתה על לבנו כזאת. בין פקידי הצבא של האסכדרא הזאת נמצאים שמונה פקידי צבא גבורים ונאורים ובין מספר מפקד אנשי הצבא והמלחים העולה באסכדרה הזאת לסך 2042 איש נמצאים מאתים וחמשים עברים, אשר נלחמו כאריות בעד ארץ מולדתם החדשה, והמספר הזה גדול הוא מאד בערך מספר היהודים באמריקא לעמת מספר יתר התושבים.

ורב החובל של אנית-התותחים העצומה „מאריעטטא“ ומפקדה, הוא… הוא ג"כ יהודי, יהודי ממש. – האניה „מאריעטטא“ היא היא האניה אשר קנתה לה שם עולם יחד עם אנית המגן העצומה והיותר חדשה שאין דוגמתה כמעט בעולם ומלואו הלא היא האניה „אָרעגאָן“ הנוראה והאיומה, אשר עליה אמרו המושלים: „באי, באי והחריבי את מבצרי שונאינו!“ ואשר הרעישה את כל העולם כלו בדרכה הנפלאה והרחוקה, אשר צלחה ימים נוראים ורחבים מראשית ימי המלחמה ותבא בשלום אל מחוז חפצה ותשב אל ארצה ומולדתה וכל כלי יוצר עליה לא צלח וכל מעשי הצי הספרדי להרסה ולהשחיתה עלו בתהו, ובשובה הלום חלקו לה כבוד ותהלה וכמעט על כפים נשואה ותהי לנס. והנה את האניה הזאת לותה בדרכה אנית-התותחים „מאריעטטא“ וכל התלאה אשר מצאה את „אָרעגאָן“ מצאה גם אותה וכל הגבורות והנוראות והנפלאות הגדולות אשר הראתה האניה „אָראעגאָן“ הראתה גם אחותה הזאת, ועל כן אינני רואה אף צל חרפה לעמנו בדבר הזה שמפקד האניה „מאריעטטא“ הוא איש יהודי, הוא משלנו.

ואמנם אמרתי למעלה: „יהודי ממש“ – בכונה מיוחדת אמרתי כזאת. לא אדע שלמה ולא אוכל להביא בחשבון את מערכות לבי למה זה אני חושב כזאת וכזאת. אבל הן לא אוכל לכחד, כי רגיל אני, חביבי הקורא, לכנות את כל יהודי ארץ מולדתי רוסיא בשם „יהודים ממש“, או יותר נכון: „יהודים-יהודים“. וברצותי להגיד, כי הקאפיטאן של האניה „מעריעטטא“, העברי ל. סיימאן, הוא יהודי רוסי, שכחתי לרגע, כי אין על הקורא לדעת את סתרי לבבי וע"כ יש אשר סתומים יהיו דברי אלה לפניו ולא יבין לרעם, ולזאת הנני מתקן את המעות הזה. הקאפיטאן הנערץ היהודי הזה הוא יהודי יליד ארץ רוסיא. לפני עשרים ושמונה שנים בא הלום והוא אז בן שמונה שנים. הוא נכנס אל בית ספר למודי הים ויגמור חק למודיו ביתרון הכשר דעת ויחל לעבוד את עבודת צבא הים, ועתה נושא עליו אחינו סיימאן הזה משרת מפקד אנית מלחמה ולוקח חלק נכבד בתהלוכות המלחמה הנוכחית.

(המשך יבוא)

* * *

(המשך מנו' 134)

אבל הנה עוד לפנינו גביר ישראל שלישי… ותמונתו העברית, אשר מראה לה והדר לה ונחמדהו, עולה נגד עיני מעל עמודי-העתונים ולוחשת באזני סוד שיח גבורי עמנו, אשר חיו לפני אלפי שנה וממרצת את רוחי להציב לה יד ולתארה בזה בששר אמרים וקוים אחדים לפני אחי ובני עמי.

בתוך רשימת-הכבוד של המלחים, אשר הצטיינו בגבורתם במלחמת מאנילה, אשר הריץ אל הממשלה בוואשינגטאָן האדמירל דיו, יזכר שמו של העברי הצעיר העברי גאטטליעב, מי שהיה משרתו של אחד „הקעפטנים“ בהאנטיגטאָן, ובינגהאם שמו. – ויען כי נפלאה היא במעט תולדתו של גבורנו הצעיר הזה אתאמץ לספרה כמו בקצר מלים לפניך, חביבי הקורא!

בהיות גאָטטליעב בן עשר שנים הובא הלום ע"י זקן אחד מחזר על הפתחים, אשר הגיד, כי הוא דודו של הנער ואשר הרבה לענותו ולהמריצו לבקש נדבות ולחם חסד בעדו. הנוצרי בינגהאם, בעל אניות קטנות, חמל על הנער המעונה בראותו את צרות נפשו ויאיים על השנורר הזקן, כי ישבר את עצמותיו ויכהו נפש אם יוסיף להפוך ידו בנער. מרוב פחד נעלם הזקן ואיננו והנער גאָטטליעב נשאר בבית הנוצרי „הקעפטען“.

מבלי הביט על זאת, כי עליו היה נטל לחיות בבית נוצרי נשאר היהודי הצעיר הזה נאמן לעמו ודתו ובכל יום כפורים ויום כפורים יבא הנער אל בית מקדש מעט ושפך שם צקון לחשו עם אחיו היהודים כל היום כלו. יחד עם זאת עבד באמונה רבה את אדונו הנוצרי, נותן לחמו ומימיו, אשר את כל אשר לו נתן בידו וכל אשר הוא עושה הצליח ה' בידו. בעבדו ימים רבים באניותיו הקטנות של אדוניו החל גאָטטליעב לאהבה את הים הגדול ורחב הידים ותשוקה גדולה השתוקק להיות למלח באניות המלחמה של ארצות כנסיות הברית.

בהיות הנער בן חמש עשרה שנה הרים פעמיו לברוקלין ויכנס לעבוד את עבודת צבא הים באנית המלחמה „ראלייה“, אשר הפליגה אז בים ללכת אל „האסכדרה האזית“, שתחת פקודת השר דיו. ובמלחמת מאנילה לקחה האניה „ראלייה“ חבל והגבור העברי גאָטטליעב, בן עשרים שנה כיום, הצטיין עד להפליא בגבורתו ובאמץ רוחו בהראותו נפלאות וגדולות ובכל אשר יפנה יצליח. –

מאז נפרד הנער מאת אדוניו הנוצרי בינגהאם, אשר גדלו ואשר טפחו, קשתה על הזקן הזה הפרידה מאד וגעגועיו אל הנער העברי גדלו למעלה ראש. אמלל! הוא לא ידע שלו בנפשו ובכל יום ויום היה מתהלך לפני בתי המערכת הגדולים לדעת את שלום נערו הנאמן ומה יעשה בו שם, שם, רחוק מאד מביתו ומארצו. ויהי בהגיע הדין והחשבון של דיו אל הממשלה, אשר מלא פיו תהלות „הבאָי העברי“ גאָטטליעב, – ויהי בהודע הדבר אל הזקן בינגהאם כי „הבאי העברי“ שלו עושה חיל ומראה גדולות ונוראות וכל אסון לא קרהו והנהו בריא אולם (כאשר הודיע כל זאת למק-קינלי השר דיואי גבור-מנילא), מה עשה הזקן? כל אותו היום כלו, יום הבשורה, אחז הקעפטען הזקן הנוצרי קנה-רובה בידו וילך הלוך וירה, הלוך וירה, ויצעק בקול גדול הלוך וצעוק: הוררא! הוררא! וכל הרואים את הזקן הזה ושומעים את יריותיו וזעקותיו רגשי גיל נמלאו עד שפך דמעה! – זאת היא תולדת גבורנו הנפלאה במעט והמפליאה הרבה את כל יהודי אוהב עמו ומוקיר ערכו אשר לב רגש יקנן בקרבו.

[…]

עקיבא פליישמאנן.

"המליץ", שנה שלושים ושמונה, מס' 134, 1 ביולי 1898, עמ' 4; מס' 137, 5 ביולי 1898, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.