מכתבים מאמשטרדם. (ד)

[…]

על נהר אמסטעל הנני יושב גם בוכה בזכרי את מצב הנודדים. אני הגבר הרואה בכל עת צרת אחינו הנודדים לאמעריקא דרך אמשטרדם *), בבכי יבאו ובדאגה על פניהם יסעו, אנשים למאות עם נשיהם וטפם, פניהם שחרחרים כשולי קדירה, נושאים כלי גולה על שכמם, ואנחות למאות התפרצו מפיהם בכל רגע. לאן אתם הולכים אחים יקרים? אני שואל מאתם – אל כל אשר ישאינו עינינו! – יענו לעומתי וזרם דמעות יתפרץ מעיניהם. צאתכם לשלום ובואכם לשלום אחים אמללים.

*) פה מקום אתי להודיע לאחינו הנוסעים דרך אמשטרדם, כי בבואם לפה, יש להם הרשות לבקש מאת הממונים בחברת מובילי האניות, כי יתנו להם מקום ללון במלון יהודי, עד אשר תלך האניה לדרכה, כאשר ראיתי רבים מאחינו הגולים מחסרון ידיעתם בדבר זה נשארו במלון אורחים לנוצרים יחד עם כל הנוסעים וכמעט גועו ברעב, וזאת היא נגד תקנת החברה.
הכותב.

אחד מאחינו ה' ראצין, אשר נסע מאמעריקא לאנגליא באניה אנגלית המובילה בהמות ומקנה מהתם להכא, מת מקצר רוח ועבודה קשה אשר העמיסו עליו אנשי האניה יתר על כחו. לרגל האסון הזה עשתה הפאליציי בלונדון חקירה ודרישה וגבית עדות מהנוסעים באניות של מקנה, לדעת הכצעקתה הבאה על בעלי האניות עשו באמת. וכאשר חקרו מפי אשה עבריה אשר נסעה מאמעריקא ללונדון באניה באניה כזאת ספרה את הדברים האלה:

„שם בעלי הוא וואָלף בראָד, והוא חייט תופר. בעיר לעמבערג נולדתי. לפני ימים אחדים באתי מאמעריקא. אנכי זכיתי להיות פקידה באניה של בהמות וחיות, שבעה עשר יום ארכה נסיעתנו, ובכל הימים האלה לא פשטתי את בגדי מעלי. לבהמות נתנו תבן למצע, ואנחנו שכבנו על מכסה האניה תחת כפת השמים, האויר היה קר מאד ורוח סערה עושה דברו, והרעב והקור לא הניחו לנו לישון ונהיה כמתים ורפאים שוכני קברים. פקידי האניה לא שמו את לבם למצב בריאותנו, הם הכו אותנו הכה ופצוע לבל נתרפה ממלאכתנו, עד אשר אבדה בינת אדם מאתנו ונמשלנו לבהמות נדמינו". על השאלות האחרות ענה ה' וואלף בראָד:

„שנים עשר ירחים הייתי בנויארק ולא מצאתי עבודה להחיות את נפשי והוכרחתי לשוב לארץ מולדתי. הוצאות הנסיעה לא היו לי, ע"כ נסעתי באניה של מקנה המובילה בלי מחיר את האנשים המקבלים עליהם לעבוד באניה משך הנסיעה, ולשמור את הבהמות. שבעה עשר איש היינו ועלינו היה לעבוד ולהשגיח על 660 בהמות. העבודה קשתה מאד והאויר היה משחת ומעופש. לפעמים נגחה בהמה  בקרניה את אחד מהשומרים עד אשר התעלף מגודל הכאב, ובכל זאת כפו אותו השוטרים לעבודתו ע"י מים קרים אשר שפכו עליו במדה מרובה. בבוקר משעה ½10 עד שעה 11 (חצי שעה) היה זמן האכילה והמנוחה. לארוחה הזאת חלקו לכל אחד רבע ליטרא לחם עם משקה טהעע. אם היה בינינו איש אשר היה לו משלו חלב או חמאה לקחו הפקידים ממנו בע"כ.

„העבודה היותר קשה היתה הבאת המים והעלאת התבן והשחת מהיציע התחתון. משעה 1 עד שעה 2 אכלנו ארוחת הצהרים. לארוחה הזאת נתנו לכל איש שישה תפוחי אדמה עם קליפתם ומעט מים חמים אשר בשם מרק קראום הפקידים. ויחזק הרעב בינינו עד כי כמעט גוענו ברעב. פעם אחת גנבתי פת לחם בכף איש לשבור רעבוני, ולאסוני ראוני השוטרים וישפכו עלי כל חמתם, הכוני הממוני ויפצעוני וישליכו אותי כפגר מובס אל ירכתי האניה“.

על שאלת חוקרי הדין, אם הגיש ע"ז קובלנא לפני רב החובל וראש המלחים, ענה ה' בראָד: אמנם אנחנו ספרנו לפניהם ונתאונן באזניהם, אבל הם לא הבינו את מצוקת לבבנו יען לא ידענו לדבר כן בשפת אנגלית, נוסף ע"ז אנחנו לא עמדנו תחת רשות בעלי האניה כ"א תחת רשות בעל המקנה, והפקיד הממונה על המקנה היה המשגיח עלינו. הנה כי כן חלפו עלינו הימים, ימי המסע, ברעב ובעבודה קשה ובכל מרעין בישין, בכל יום ויום התגברה עלי חולשתי ומחלתי, וחפשה לא נתנה לי מעבודתי אף כי לא יכולתי לעמוד על רגלי ולהניע אחד מאברי גוי. לעולם לא אשכח את מסעי זה ואת כל אשר עבר עלי בשבעה עשר ימי הנסיעה, ולא אנכי בלבד כ"א אנשים למאות מאמללי בני אמונתי אשר עברה עליהם כוס התרעלה הזאת, לנסוע על אניות כאלה תחת רשות אדונים קשים ואנשים אכזרים כיענים במדבר“.   (סוף יבוא)

* * *

„בבואנו ללונדון חפצנו לעלות היבשה, אבל הפקידים לא נתנונו לעלות, באמרם כי עוד לא כלינו את מלאכתנו, ונשארנו עוד שני ימים באניה להסיע את המקנה מן האניה, ולנקות את הרפתים מן החלאה“.

דברי ה' בראָד נתאשרו ונתקיימו ע"י כל נוסעי האניה, וראש בית מלון האורחים בלונדון ה' סמיטה הוסיף נופך משלו, כי המנוח ה' ראצין סבל על האניה עוד יותר מהנוסעים האלה. את האמלל ראצין – ספר ה' סמיטה – הביאו לבית מלוני בשעה התשיעית בערב, מצב בריאותו היה איום ונורא, ויספר לפני כי נוסע הוא לווילנא לאשתו וארבעת בניו, ועוד בהיותו באניה נפל למשכב ויחלה מאד ולמרות מחלתו היה מוכרח לעבוד עבודתו חמש עשרה שעות בכל יום, לחם היה מאכלו ומים משתהו, משך ארבעה עשר יום. ממחרת הבוקר ראה ה' סמיטה, כי מחלתו התגברה עליו והוכרח להביאו אל בית החולים, ונפשו ערתה אל האלהים. ע"פ עדות הרופא מת ה' ראצין במחלת הריאה אשר באה לו מעבודת פרך. כל הדברים האלה כתב חוקר הדין בספר.

ממחרת היום הביא ה' סמיטה עדות עוד חמשה אנשים מאחינו אשר באו באניות מקנה מאמעריקא ה' סוסאר מיכאלסאהן, ה' ליבוש שלאָפנאָ מגראדנא, ה' משה ראזענטהאל וה' פֿארגאָנסאָן, וכלם התלוננו על בעלי האניות ועל הנהגתם עם הנוסעים. ה' מיכאלסאהן ספר, כי נשלח באניה זאת ע"י חברה של צדקה בנויארק. חמשה עשר יום ארכה נסיעתי ובכל הימים האלה העמיסו עלי השוטרים עבודה קשה המפרכת את הגוף, לחם יבש ומים היה מאכלי כל הימים ומלוני היה על מכסה האניה תחת אויר השמים. גם הוא חלה ימים רבים מנסיעתו וישכב למעצבה בבית החולים בווהיטעשאפעל. עוד ספר כי כל הצרות יסבלו רק הנוסעים היהודים, אבל לנוסעים הנוצרים יתנו מאכל בריאה גם לא יעמיסו עליהם עבודה קשה.

ה' ליבוש שלאָפנאָ אמר: „מעיר גראדנא אנכי. כשלשה ירחים התמהמתי בנויארק ולא יכולתי למצוא פרנסה ומחיה בעד אשתי וביתי, וגמרתי בלבבי לשוב לעיר מולדתי. החברה של צדקה בנויארק שלחה אותי ע"י אניה של מקנה עד לונדון. כל ימי נסיעתי היה מאכלי לחם יבש ומשקה קאַפֿע. חמשה עשר יום לא פשטתי את בגדי מעלי, פעם אחת העירו אותי משנתי בשעה 4 בבוקר השכם לעבוד עבודתי, חשכה נוראה שררה אז באניתנו עד כי לא מצאנו את ידינו ורגלינו, וכאשר הלכתי כו"ב נפלתי אל תחתית האניה ופצעתי את רגלי פצע אנוש, עד אשר לא יכולתי למוש ממקומי ולעמוד על רגלי, אז בכיתי והתחננתי לפני הפקיד כי יתן לי מנוחה שעות אחדות והראיתי לו את חבורתי ומכתי הטריה, אבל הוא כפתן חרש אטם אזנו משמוע את אנקתי ואנחתי, וישפוך עלי מים קרים הרבה למען לא אתעצל ממלאכתי“.

משה ראזענטהאל מעיר גראדנא בן כ"ג שנה ספר כדברים האלה: „באניה San Francisco באתי מנויארק, עשרים שעות בכל יום עבדתי באניה עבודת פרך, מקום מנוחתי בלילה היה בין הבהמות על מצע התבן והזוהמא, ארוחתי היתה פת לחם יבש עם משקה קאפֿפֿע שחור. רבות פעמים הכוני ופצעוני שוטרי האניה ופעם אחת שברו את שני מלתעותי העליונות. כל הצרות והיסורים יסבלו רק הנוסעים היהודים וכל הימים שמענו קללות נמרצות ודברי דופי על ישראל ואמונתו“. כדברים האלה ספרו גם הנוסעים האחרים ונכתב בספר. מעתה – יאמרו מה"ע האנגלים – נקוה כי בעלי האניות ישימו את עינם על הדבר הזה, ולא יצודו עוד דגים במים עכורים… ולחברת הצדקה וחסד בנויארק, השולחת את אחינו באניות כאלה נאמר „שקילי טיבותך ושדי אחיזרי…“.

[…]

"הצפירה", שנה שמונה עשרה, מס' 93, 11 במאי 1891, עמ' 2; מס' 94, 12 במאי 1891, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.