מחבר: שמחה בינות

שמחה בינות .
תמונת הפרופיל של שמחה בינות

שאלת הצוללות ותפקידן בעתיד הקרוב – 1916

אנית הסוחר החמושה (Q-ship) "בָּרָלוֹנְג". המקור: ויקישיתוף

על הפרק.

(שאלת הצוללות ותפקידן בעתיד הקרוב. – טיולי הצפלינים ושכלולם).

מעת הטבעת האניה „לוזיטניה“ התעורר, כידוע, משא-ומתן דפלומטי בין גרמניה ובין ממשלת אמריקה, בדבר מלחמת הצוללות. לעתים קבל המשא והמתן הזה צורה חמורה, ומנהלי ההסכמה כבר התכוננו לקבל בסבר פנים יפות את בעלת בריתם החדשה – אמריקה. אך גרמניה לא נבהלה מפני איומיה של ממשלת ושינגטון ולא רצתה לותר אף במקצת על פעולתן החפשית של הצוללות. בראשונה הבטיחה אמנם לאמריקה שצוללותיה תחקרנה ותדרשנה את אניות-המסחר – אם נושאות עליהן סחורות אסורות אם לאו – אך עד מהרה נוכחה הממשלה הגרמנית כי הבטחה זו היא בלתי-אפשרית, מפני שאניות המסחר האויבות מזוינות בתותחים ובעת שהצוללת נגשת לחקירה ודרישה היא מסכנת את עצמה. דבר כזה קרה עם האניה האנגלית „ברלונג“ אשר לא הסתפקה בהטביעה את הצוללת והרגה גם את מלחיה.

אחר המקרה הזה הגישה גרמניה תזכיר לממשלת ארצות-הברית והודיעה להן כי הצוללות הגרמניות אינן יכולות לחקור את האניות והן מקבלות רשות וחפש גמר להטביע כל אניה מזוינת שתהיה ואיזה דגל שתהא עליה. ואז קבל הוכוח צורה חמורה: היחסים בין אמריקה וגרמניה התחדדו וממשלות ההסכמה השתדלו לסכסך עד כמה שאפשר בין שתי הממשלות; העתונים הנוטים לצד ההסכמה החלו לבטא דברים כלפי גרמניה וממשלת ארצות-הברית דרשה ממנה שתחדל להשתמש בצוללות בתור אמצעי מלחמה תוקף.

מובן שגרמניה הודיעה תיכף ומיד כי דבר כזה הוא בלתי אפשרי; היא מוכנה לכל וגם להפסקת היחוסים בינה ובין אמריקה, אך על הצוללות לא תותר, יען כי זהו אחד האמצעים היותר מצוינים שישנו בידיה לתקוף את הצי האנגלי. ומצדה דרשה גרמניה שלא תרשה לנתיניה לנסע באניות המזוינות; כל אנית מסחר מזוינת נחשבת לאנית מלחמה עוזרת והנוסע בה אחראי בעד חייו.

זו היתה התשובה העיונית על התזכיר האמריקני ותיכף אחריה באה התשובה המעשית. הנהלת הצי הגרמני החלה לשכלל את הצוללות יותר ויותר ותודיע באפן רשמי כי הצוללות החדשות (שכבר שמענו אודותן) מתחילות לפעל בכל תקף מיום 29 בפברואר; שום אניה לא תבדק מקודם ורשות נתנה למפקדי הצוללות להטביע, בלי שום חקירה ודרישה, כל אניה מזוינת שתפגשנה בדרכן.

עתה מודיעות לנו הידיעות האחרונות כי הסנט האמריקני קבל ברב קולות את הצעת גרמניה והכיר בצדקת דרישותיה, רק וילסון לא הסכים לזה מפני שהוא נוטה בחבה מיוחדת לההסכמה. השתדלותו של וילסון למשוך את אמריקה לתוך אש המלחמה לא הצליחה עד עתה. מובן, שאין אנו יודעים מה ילד יום ואפשר מאד שגם אמריקה תספח אל אויבי גרמניה; אך גם אז לא יהיה האסון כל כך גדול מפני שאמריקה לא יכולה להזיק לגרמניה באפן ישר. וחוץ מזה עומדת גם יפן מאחורי גבה… השנוי היחידי יהיה זה, ששליחת הנשק מארצות הברית להסכמה תהיה יותר צודקת מאשר עד עכשיו; אמריקה נלחמת גם כעת בגרמניה היות וממציאה היא נשק לאויביה, אבל לא „באפן רשמי“…

איך שיהיה ובימים האחרונים הלכה שאלת הצוללות וקבלה צורה יותר רצויה, לטובתה של גרמניה.

מובן, שתוצאה כזו אינה משמחת ביותר את ההסכמה. העתונות ההסכמתית מדברת בדאגה אמתית על אדות הצוללות. ואפילו העתונים האנגלים המצטיינים באדישות וקר-רוח אינם יכולים להסתיר את דאגתם. הם פוחדים מפני איזו התקפה פתאמית מצד הצי הגרמני כנגד חופי אנגליה. והתקפה זו היא אפשרית מאד. נראה הדבר כי יחד עם מלחמות היבשה הגדולות שתהיינה בקרוב תפרצנה גם מלחמות-ים נוראות. הצי הגרמני הוא, אמנם, הרבה יותר קטן בכמותו מן הצי האנגלי, אבל גרמניה יכלה לכסות את החסרון הזה באיכות ציה ובצוללותיה. בעזרתן יוכלו כחות הים של גרמניה לשבור את אזור ההסגר של האויב ולתקוף את אניות המלחמה השומרות על החופים האנגלים. אמנם קשה לתאר כי הצי האנגלי שרכש לו שם עולם יתקף בהצלחה ע"י הצי הגרמני הצעיר, אך אם נזכור את האניות הגרמניות כמו ה„אמדן“ ה„קרלסרוהה“ ה„מובה“ [?] ועוד, נוכל להאמין כי דבר זה איננו בגדר הנמנע.

אם הצוללות הגרמניות יכלו לעבור את גיברלטר ולהכנס אל ים התיכון, אם הן הצליחו להגיע עד הדרדנלים והים השחור, אז בודאי תוכלנה לתקף את חופי-אנגליה, בפרט בהיותן נעזרות ע"י הצי הגרמני, המרוכז כלו במקום אחד, וע"י תותחי החופים של בלגיה. אך קדם כל דרוש לגרמנים חוף מלחמה בצרפת שישמש להם בתור בסיס ימי נגד אנגליה ובתור מרכז לפעולות הצי בים הצפוני. היתקפו הגרמנים את כלה?

[…]

"החרות", שנה שמינית, מס' 170, 4 באפריל 1916, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

HMS Baralong

השקת אנית מגן החוף "סניאבין" – 1894

RUS_Admiral_Senyavin_in_1901
אנית המערכה החופית "אדמירל סֶנְיאַבִין", 1901. המקור: ויקישיתוף

ביום 10 (22) לח"ז הורידו הימה לעיני כבוד הרוממות אנית מגן החוף „אדמיראל סיעניאווין“ אשר נבנתה בבתי המלאכה של האדמיראליציא החדשה. כבוד הדר מלכותם הקיסר והקסרית יר"ה עם כבוד מלכותם יורש העצר יר"ה, הנסיכים הגדולים והנסיכות הגדולות וגם האורחים הנעלים: כבוד מלכותה מלכת יון עם יורש העצר ניקוליי ובת המלך מריא, וגם נסיכת אוהעלס ובנותיה ויקטוריא ומויד, באו מפטרהאף באנית המלכות „אלכסנדריא“ בשעה 12 בצהרים לפטרבורג. אנית המלכות השליכה עוגן בתעלת הים. כבוד הדר מלכותם והאורחים הנעלים עלו מן האניה ויבואו לאניות קיטור קטנות. כאשר באו אל בית המלאכה ברך כבוד הדר מלכותו יר"ה לשלום את אנשי משמרת הכבוד, כבוד הדר מלכותה הקסרית יר"ה קבלה דין וחשבון ממשמרת הכבוד של גדוד השומרים לראש המלך, אח"כ עלו כבוד הדר מלכותם יר"ה וכבוד מלכותם אל אניה אחרת ואחרי בקרם אותה באו אל האוהל אשר שם הוצעה תבנית האניה החדשה. הגיעה השעה 12 ורבע ולקול תרועת הידד וקול רעם כלי התותח מאניות הצבא אשר עמדו על הנעווא, הפליגה לה האניה החדשה נתיב בים. ויהי כאשר השליכה האניה החדשה עוגן הורם עליה דגל הקיסר ולהקת הנוגנים השמיעה מנגינתה.

"הצפירה", שנה עשרים ואחת, מס' 84, 27 באוגוסט 1894, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אבן נגף בים – 1888

ידיעות שונות

[…]

– (בים דאָגד). סוחרי העצים בקאַנאַדאַ עשו רפסודה גדולה להסיעה לנויאָרק בעזרת אנית קיטור. הרפסודה ההיא גדולה מאד, עשרות אלפים קורות של בנין חוברו יחדו בשלשלאות של ברזל. גובה הרפסודה כשלשים רגל, עשרים רגל היא שוקעת במים וכעשר רגל על פני המים. ויהי בהיותה בדרך ותנתק הרפסודה מן האניה אשר היה מחוברת אליה ותלך על פני המים והנה היא צפה ולא נודע איפה בדרך העולה מאירופא לאמיריקא. ועתה בים דאגה, וכל עוברי ארחות הים יראים פן תפגוש אניתם ברפסודה ההיא וקרם אסון, כי רב כח הרפסודה ההיא כאבן נגף אשר בים לשבור אנית קיטור היותר גדולה בפגעה בה. ועתה שלחו בים אוקינוס צירים ואניות לבקש את הרפסודה האובדת ולחפשה ולהגות אותה מן המסלה.

כמקרה הזה קרה פעם בעת אשר הוציאו ממצרים את העמוד של אבן הגדול הנודע בשם „מחט קליאופטרא“ להביאו ללונדון. את האבן שמו בשפופרת של ברזל עשויה לדבר וישימו אותו על דוברה ויחזקו את הדוברה בחבלים אל אנית קיטור משרכת להסיעה אחריה ולהביאה ללונדון. ויהי בהיותם בלשון הים ביסקאַיא, בין ספרד ובין צרפת, ויהי סער גדול בים וינתקו החבלים ותלך הדוברה על פני המים ותהי חתת אלהים על כל יורדי הים. אבל אז נתפשה הדוברה קל מהרה, כי אניה אחת עברה ותרא אותה שטה על פני הים ותצודנה ותביאה לקארונא אשר בספרד בטרם אשר היתה למפגע ליורדי הים באניות.

"המליץ", שנה עשרים ושמונה, מס' 3, 17 בינואר 1888, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מעשה נבלה בים – 1899

חדשות שונות.

[…]

(לונדון) מכה"ע „דז'איש כרוניקיל“ מודיע לאמר: האניה „מאניטוי“ אחת האניות הגדולות לבהמות, העוברת בין אמעריקא ואנגליא, באה לפני ימים אחדים לחוף „אלבערט דאק“ בלונדון. כאשר יצאה האניא מאמעריקא, היה בה בין שומרי הבהמות, איש יהודי עני מאוסטריא, ויהיה לו מאתים וחמשים דוללאר, אשר אספם באמעריקא וקבצם על יד בעמלו אשר עמל בזעת אפים. ויהי כאשר נודע ליתר שומרי הבהמות אשר באניה, כי יש כסף לאיש הזה, וישמרו את הדבר בלבם לגזול כספו ממנו לעת מצא. ויהי היום, בהיותם לא הרחק מ„איסלע אף ווינט“ ויתנפלו ארבעה שומרים מהם על היהודי העני ויגזרו מכתנתו את המקום התפור אשר היה שם הכסף. ומרוב הפחד אשר נפל על היהודי פתאום, ומצרת נפשו על כספו, יגיעו ועמלו של ימים לא מעטים, אשר נגזל ממנו, יצא היהודי האומלל מדעתו. ויהיו אנוסים לכלוא אותו בחדר לבד, וכאשר עלתה לו לצאת מחדר כלאו זה, שמוהו בחדר אחר של מכסה האניה, אשר חשבו כי משם לא יצא עוד, וישבו בטח. ממחרת היום ההוא, יום הסגרו בחדר כלאו בבקר בהיות האניה לא הרחק מנארא, נשמע פתאום קול שאון במים. ויבט הצופה המימה וימהר ויצעק בקול גדול: הנה איש במים!“ וימהרו המלחים ויורידו סירה להציל את הטובע, אבל עד שלא הספיקו מלחי האניה לגשת אל הטובע ירד היהודי האומלל במצולות ויטבע. בבוא האניה לונדונה מהרו להודיע את הדבר הזה לבית פקידות השוטרים, אבל רפה מאד התקוה למצוא את עושי הרשעה, כי שומרי הבהמות התפטרו ממשרתם, כאשר אך באה האניה אל החוף,  י"מ ש"ץ.

"קול מחזיקי הדת", שנה שש עשרה, מס' 4, 3 בנובמבר 1899, עמ' 5; "חבצלת", שנה שלושים, מס' 8, 17 בנובמבר 1899, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון האניה "ויקטוריה" – 1887

שבר אניה בלב ים

על דבר האניה „וויקטוריה“ אשר נשברה בתוך הים ביום 1 אפריל מספרים מכה"ע את הפרטים האלה: „באניה הזאת היו עד תשעים נפש. ביום הראשון לחדש אפריל בשעה 3 בבקר העיר קול רעש אדיר וחזק את הנוסעים משנתם, ואחרי כן נשמע בשניה קול רעש אדיר גדול כראשון. גברים אחדים נכנסו אל חדר הנשים ויקראו אותן לעלות על ספון האניה, כי קרה אסון. ברגע הזה, נשמעה פקודת רב החובל, אשר צוה להוריד הימה את הצנות אשר בהן ימלטו הנוסעים את נפשם בשעת הסכנה. חרדת אלהים נפלה על הנוסעים. הנשים התרפקו על בעליהן והתחננה להם כי יצילו את נפשן. אלה אשר למדו ידיהם לשחות במים אדירים קפצו המה, אך כרגע כסום הגלים וירדו מצולה. כל איש ואיש ברך את רעיו וידידיו בברכת הפרידה האחרונה, בראותו כי צרה קרובה ואין כל תקוה להנצל. ורעה עוד מזאת כי האנשים אשר הפחד והיאוש הממום הפריעו את המלחים ממלאכתם ולא נתנו למו להציל את הנאבקים עם הגלים הזדונים, כי רבים קפצו אל הצנות בחפזון ולא חכו עד אשר יורידום המלחים בחבלים ויפלו הימה. בצנה הראשונה ישבו 16 נפש, אך כרגע נהפכה על פניה ורק מתי מספר מהם הצילו על ידי החבלים אשר השליכו להם המימה. בין כה וכה והסער הלך הלך וחזק. ראש האניה נשקע וירד הימה וירכתיה התרוממו על פני הים, והנוסעים אשר נשארו בחיים רצו הנה והנה לבקש להם מנוס ומפלט וכלם כבר נואשו מכל תקוה; אך לאשרם באו לעזרתם אניות שיט מהחוף הצרפתי. לפי ההשערה טבעו בים רק 14 או 16 אנשים. כל המשא הטעון באניה וכל הכבודה אשר בה ירדו מצולה ויאבדו. רבים מהנוסעים הובאו לדיעפפ וליתר המקומות אשר ליד החוף, חצים ערומים  ובידים ריקות ומצבם רע  ומורה מאד. לפי השמועה נפצה האניה בקרב אלי אל אחד הסלעים אשר לרגלי הערפל והאדים לא ראו אותו. זולת זאת לא השמיעה החצוצרה ממגדל המאיר במרום קולה ולכן לא ידע רב החובל את דרכו כי האניה עוברת בקרב דיעפפ מקום המוכן לפרענות.

"היום" (סנקט פטרבורג), שנה שנייה, מס' 76, 22 באפריל 1887, עמ' 5. וגם: "חבצלת", שנה שבע עשרה, מס' 25, 13 במאי 1887, עמ' 6. העתקים דיגיטליים באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מסע מפארט-סעיד ליפו – 1878

ענגלאנד.

מסע או משׂא ארץ הקדם.

מאת הרב אליעזר גראייעווסקי בליווערפאהל.

(המשך מגליון מ"ב)

עזבתי את עיר אלכסנדריא ואשב באניות-קטור הנקראת „אדעססא“ ושמתי פעמי לעיר יפו. עברנו דרך עיר חדשה אשר בעת נתיסדה חברת חופרי תעלת זועץ לחבר ים האדום הנקרא ים סוף עם ים התכון, הקימו יסודתה היא העיר קטנה פארט-סאיד. היא בנויה בנאוה לפי חוקי ומשטרי בונים חדשים, ושם נמצא מגדל המאיר על פני הים אשר הצרפתים והאנגליים ברוב חכמתם העמידו אותו שם למזכרת על חכמתם. – שמה נפשנו כשמונה שעות ורוב הרגשות עלו בקרבי עת גשנו אל החוף בהתבונני, איך אנכי עומד פה בפרשת דרכים מחולקים דרך אחד המוביל ארצה אינדיא חינא, והשניה הפנה דרך ים התיכון וכל כדור אייראפא פתוח לפניו, ובהתבונני על המחזה הזה ועל החכמה הנפלאה הזאת לחבר ים סוף עם ים התיכון דרך מדבר-חול אשר נשלמה ע"י המהנדס הנפלא לעספעס. אך עד היום עוד לא נגמר הדבר על נכון, כי מרוח סואה וסער אשר ינשב סביבות התעלה ימצא בתוכה לפעמים כמו גל חול ואבנים, ומוכרחות אניות קטור קטנות, לצוף על פני המים ולשוטט הנה והנה לפנות המקום לאניות הגדולות, ולטהר את התעלה מהחול אשר הרוח ינוע לתוכה, למען לא יהיה לאבן נגף להאניות הגדולות אשר יבאו שמה. – בהעיר הלזו מצאתי הרבה מאחינו אשר לרגל פרנסתם כוננו מושבם פה להביא די טרף לביתם, אף לא מצאתי מרגוע מאתם כי הם פליטי חלאת מין האדם אשר יתנו שם ישראל לשמצה בדרכיהם ובמעלליהם כי הם נקבצו מאלכסנדריא ומסטאמביל ואת אשר פלטה מדינת איירופא תקבץ אלכסנדריא וסטאמביל ואת אשר גם הן הפליטו תקלוט פארט-סאיד. העיר הזאת הוא מקום טוב להכנסה אשר כל אדם יוכל להביא די פרנסתו בכבוד, כי דרך בה יסעו כל הנוסעים מאיירופא לאינדיאה מאינדיאה לאיירופא ופה יעמדו להנפש מדרכם הארוך, ויראו את מחסורם אשר יחסרו להם ויקנו בכסף מלא, אם אך לא ירצו אחינו הגרים פה לחיות בבצע מעשקות, ואם ימצאו פה איזה אנשים היודעים דרכי מסחר איירופא, כי אז ראו שכר טוב בעמלם. וליושבי ירושלם אקרא: למה תדחקו עצמכם לחיות בירושלם ולחכות על נדבת אחיכם באיירופא? הלא טוב היה, אם תבחרו מאתכם איזה אנשים יראי ד' ויודעים גם בדרך ארץ להאחז בעיר הקטנה הלזו כי עתה תפקחנה עינכם לראות איך נואלתם עד היום, ותשחקו לאנשי איירופא ולמסת נדבתם כי תחיו חיי עונג, ותפארו גם כן שם ישראל במעלליכם. ואת שלום העיר תוכלו לדרוש מרחוק כי רק ערך שש עשרה שעות בדרך ים מארץ הקדושה ותוכלו לבקר לפעמים גם בית ד'.

התמהמנו שמה כשעות אחדות ואחרי הצהרים החילונו לשום פעמינו ליפו. בנסיעה הלזו על האניה ראיתי אנשים שונים ממדינות שונות מאחינו העברים אשר תוי ששון ושמחה נראו על פניהם, ובמרוצת דברינו שאלתים אן איפה מגמת פניהם ובקול שמחה השיבוני: „בית ד' נלכה“, אז עלה על רעיוני דברי מנעים זמירות ישראל:  „שמחתי באומרים לי בית ד' נלך“ והתעלסנו מאד באהבים כי חכינו בכל רגע אשר נבוא עד גבול ארץ הקדושה, וכל כך התענגנו  עד אשר העת נתקצרה לנו ונראתה בעינינו רק כרגעים אחדים, ופתאום הופיעה נגד עיננו מגדלי עיר יפו. אכן רוח סערה החל להתחולל על ים והים עשה משחוק מספינתנו עד אשר דמינו כי תתפוצץ לרסיסים. עודני עומד תפוס ברעיוני אשר אולי כמקרה יונה בן אמיתי אשר ירד בים יפו לברוח תרשישה, והרוח החל לרדות באף עוזו נאלץ היה להגיד לפני מרעיו: „עברי אנכי“, ויען כי התיימר בשם „עברי“ השליכוהו הימה, יקרני גם אני, ונבקה רוחי בקרבי, עד אשר רחם ד' עלינו והסער קם לדממה, והספנים התחילו לירד עוגנה הרחק מן החוף. ספינות דוגות ערביאות התחילו לשוט ולסבב אותנו והספנים התחילו להוריד אותנו מן האניה והובילונו העירה. הנוסעים היו רובם ככולם הבאים רק לראות את שלום ירושלם כי לשמה ולזכרה תאות כל נפש ואין הבדל בין דת לדת כולם יעריצו את שם ירושלם והמונים המונים מכל אפסי ארץ ינהרו אליה.    (המשך יבוא.)

* * *

(המשך מגליון מ"ג)

מה עצמה היתה שמחתי בראותי, אשר קרבו אניות-דוגה קטנות להובילנו החוף על גבול ארץ הקדושה (וכמחלוקת ר"י ורבנן בגיטין דף ח' ע"א) ועוד מעט ורגלי  ידרכו על אדמת הקודש. מרחוק ראינו את העיר, אך הרוח לא נתננו לשוט מהרה על פני המים, ובכח עוזו הדפינו בגלי תהום וירדפנו בסערתו בלי הפוגה, ופני הים סביבות החוף מכוסים בקצף מי גלים (שוים). שאלתי להנוסעים עמדי, מה זאת? והשיבוני לפי תומם, כי קבלה אצל הספרדים, אשר מעת ירד יונה בן אמיתי לברוח תרשישה והושלך פה הימה, מני אז לא ינוח הים מזעפו. אם קבלה היא נקבל, ובלבבי דמיתי (ואולי כוונתי להאמת), יען כפי סלע נטועים בתוך הים לכן מלא פניו בקצף (שוים)…

אחזנו דרכנו דרך שני כפי סלעים גדר מזה וגדר מזה והדרך סגור על מסגר בכפים וצורי חלמיש עד כי אין דרך לעבור רק במשעל צר, ומדי תעבור אניה דרך שם תפול רתת וחלחלה גם על המלחים אשר הסכינו לעבור דרך שם ובכל עת מדי עברם יצעקו לאלהים (אללא לא! אללא לא!) וגם אנכי חרדתי לקול הקריאה וימת לבי בקרבי, וכל האנשים אשר נסעו עמדי פנו גם כן מיראה ופחד כי היינו בסכנה גדולה בעברנו בין טורי האבנים האלה. אך תקותנו היתה בד' ובעזר העליון עברנו בשלום.

קרבנו אל סלע גדול (אשר הונח שם לכבוד קיסר עסטרייך אשר נסע שם) לצעוד בשלבי הסלע אל היבשה ובלוית ה' חיים בעקער איש הוראדנא אשר נתארחתי בביתו באנו העירה ועברנו דרך השער, והנה העיר בנויה כמשטר כל ערי הקדם ובתיה בנוים מאבנים לבנות, וממעל לראשי העיר נראו ראשי ארמונות מבתי מסגד הישמעלים, ולעומת זוהר השמש אשר הופיע על מגדלי העיר נראתה העיר מרחוק כמחרוזת פנינים מעולפת ספירים. עיר יפו היא מקום אשר מי הים יצופו סביבו על כן ינהרו אליה המונים המונים מארצות המערב וארץ מצרים לשאוף אויר צח ולרחוץ במי הים כי היא על חוף ימים תשכון, ואנכי בנסעי חזרה לביתי נשארתי בה גם כן  ימים אחדים לרחוץ במי הים. בדורות קדומים היתה עיר יפו עיר בצורה למאוד עד כי נאפאליון באנפארטע האדיר והעריץ צר עליה בחודש פעווראר בשנת 1799 ולא יכול לה, ועד היום נמצאו שם זכרונות וציונים עתיקים מחרבות הראשונים. בחפצי היה, להתמהמה פה ולבקר את העיר ולראות כל מחמדיה, אך התשוקה הנמרצה אשר סערה בקרבי, לראות עיר הקודש ולדרוש את שלומה (וכתשוקת נעים זמירות ישראל אשר בעת השתפכות נפשו ביקש „מתי אבוא ואראה פני אלהים“) לא הניחתני להתמהמה פה, ומה גם כי קרבו ואתיו ימי חג הבכורים וחפצתי, לחוג חג הביכורים בירושלם, על כן חשתי ולא התמהמתי לשום דרכי ירושלמה. שכרתי לי שני חמורים אחד בעבורי והשני בעבור הבגדים והכלים שלי עם ערבי אשר הוא הולך רגלי אחרי החמורים והשתוממתי על המראה בשמעי, איך גם הערבי יכנה ירושלם בשם „קודש“. קצבתי משכורתו ששה באשליקעס הוא כערך שני רוב"ם מעות רוססים, ולפינת ערב שמנו דרכנו לבוא ירושלמה.    (המשך  יבא.)

"עברי אנכי", שנה ארבע עשרה, מס' 43, 12 ביולי 1878, עמ' 4; מס' 44, 19 ביולי 1878, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

הד הקטסטרופה של ה"טובאנטיה" – 1916

SS_Tubantia
אנית הנוסעים ההולנדית Tubantia ב-1914 לערך. המקור: ויקיפדיה

אבדן ה„טובאנטיה“.

האניה הכי-גדולה והכי-יפה של הללויד ההולנדי, „טובאנטיה“, נטבעה ביום החמישי שעבר בים הצפוני. זו היתה אנית-נוסעים חדשה. בנינה נגמר בשנת 1914 והוצאות הבנין הזה עלו לי"ב מיליון מרק. היא הכילה כי"ד אלפים טון בקירוב. מספר אנשיה הגיע ל-330, ומלבד זאת היתה מעבירה אלף וחמש מאות נוסעים. מהם 250 במחלקה הראשונה, 230 – בשניה, ואלף בשלישית.

הסוכנות הטלגרפית ההולנדית אשר הודיעה ראשונה על אדות הקטסטרופה אמרה, כי ב„טורבאנטיה“ נזרקה טורפידה, ואולם דבר זה לא נתברר. יש לשער, כי היא נתקלה במוקש.

כאשר הגיעה הידיעה לאמשטרדם, אשר משם הפליגה האניה הזאת לשוט לבוענוס-אירוס, גדלה מאד ההתרגשות של הקהל. בכל הרחובות נקבצו המוני-אדם, אשר חכו לידיעות המיוחדות של העתונים, הקפיטן של האניה הודיע עפ"י הטלגרף האל-חוטי, כי באניה נזרקה טורפידה מסירה תת-מימית של לאומיות בלתי-ידועה.

הדירקציה של הללויד הודיעה: ב„טובאנטיה“ נזרקה טורפידה בלילה, בשעה השניה וכ"ה רגעים. הטורפידה פגעה בחלק התחתון של האניה. אי אפשר היה משום זה להסיע את האניה. המים חדרו לתוכה והציפו את המכונות. הנוסעים והמלחים ירדו בסירות. המצב הלך ורע. כעבור שלש שעות נטבעה האניה. למען הציל את הנוסעים הפליגו אניות-מלחמה אחדות של הצי ההולנדי וגם עוד אניות-נוסעים אחדות.

לפי הידיעות האחרונות לא אבד איש מאלה שנמצאו על האניה. באור ליום הששי שעבר בא לאמשטרדם מסע מיוחד עם הרבה נוסעים ומלחים של ה„טובאנטיה“. ביניהם נמצא גם כן הקונסול האמריקני בשטוטגארט, שילינג, עם אשתו ובתו. שילינג חושב, כי האניה לא טורפדה אלא נתקלה במוקש.

כאשר קרה האסון שכבו הנוסעים במטותיהם וישנו. תיכף העירו אותם. במחלקה הראשונה פרצה מהומה וחרדה, אבל אנשי האניה הצליחו להקים תיכף את המנוחה. בס"ה הורדו המימה 34 סירות. בשעת האסון לא נמצאה אף אניה אחת בקרבת המקום. אחר כך באו אניות-הצי מפֿליסינגן, אנית-קיטור אחת של החברה הזילנדית, „הקראקאטוי“ וה„סאנקר“.

לפי המספרים של הללויד נמצאו באניה 381 איש, והורדו בסירות ההצלה רק 377. משערים בכל זאת, כי נפלה איזו טעות במספרים, וכי באמת לא אבד איש.

העתונים כותבים בטון נרגז על אבדת האניה הגדולה הזאת, אשר היה אחת ממבחר האניות ההולנדיות.

* * *

הד הקטסטרופה של ה„טובאנטיה“

ביאוריה של גרמניה.

ראש האדמירליציה הגרמנית מודיע באורח רשמי: לרגל הודעתו הרשמית של הדפרטמנט של הצי ההולנדי ע"ד אבדן ה„טובאנטיה“, כי לפי גבית-העדות בשבועה מפיו של האופיצר הראשון, האופיצר הרביעי ומלחי-המשמר של האניה ההיא ניכר היטב רישומה של טורפידה, אשר פלסה לה נתיב אל האניה, – מתברר בזה, שע"ד תת-מימית גרמנית במקום זה אין כלל לדבר. מלבד זה אפשר לבאר, שאחרי שמקרה „טובאנטיה“ קרה במרחק של פחות משלשים מילי-ים מן החוף ההולנדי, ובאופן כזה היה בתוך התחום, שלפי ההודעה מן הד' פברואר 1915 אינו מסוכן לשיט אניות – לא נטמנו שם מוקשים גרמנים.

הולנדיה ומאורע „טובאנטיה“.

באופן כזה אין הצי הגרמני אשם במאום במאורע „טובאנטיה“. אבל יש להצטער ע"ז, שעתונים הולנדיים גדולים, כמו ה„ניעווע ראָטערדאמש. קוראנט“, האשימו תיכף בסגנון חריף את הצי הגרמני בטרם שהתברר עוד הענין כל צרכו.

ה„בערל. טג"ב“ מביא טלגרמות אחדות של סופריו ע"ד מצב הרוחות בהולנדיה. סופרו הרוטרדמי מוסר, כי מיניסטריון-הים ההולנדי מודיע, שמעדויותיהם של האופיצרים ומלחי-המשמר של ה„טובאנטיה“ יוצא, שבאניה נזרקה טורפידה, ועקבות הטורפידה הזאת ניכרו היטב. הסופר האמשטרדמי אומר:

הולנדיה היא כולה עתה תחת רושם הקטסטרופה של ה„טובאנטיה“. אבל מנוחתם והאוביקטיביות של החוגים הרשמיים לא נזדעזעו. אולם בכל מקום דנים על המאורע בסריוזיות ובלי שום ספק דורשים הענינים הגרמנים, כי ינתנו תיכף ביאורים. אם לא נדבר כלל ע"ד ה„טעלעגראף“, המצטיין תמיד בתעמולה שלו נגד גרמניה ואשר נטיתו מתאימה לחוגים מסוימים של הללו המעונינים בזה, ובכל-אופן לא הולנדיים, – הנה גם יתר העתונים מדברים גם הם בטון סריוזי. כמעט הכל מחזיקים בדעה, שה„טובאנטיה“ נטבעה ע"י תת-מימית, אם ששלטון הללויד אסר על האופיצרים להודיע איזה פרטים עד שתגמר החקירה והדרישה.

הסופר הרוטרדמי כותב:

אם רוצים לקבל מושג איבוקטיבי על הרושם העז אשר עשה אבדן ה„טובאנטיה“ בהולנדיה צריך לזכור, כי הולנדיה היא מדינה של עוברי ימים גם במובן זה, שאלה שאינם משתתפים במסע על הים בעצמם הוגים וחושבים תמיד על המסע הזה. גורל האניות מענין אפוא את כל הלאום. אם זה שה„טובאנטיה“ היתה מפליגה תמיד מחוף אמשטרדם, מדבר בכ"ז אפילו הפועל הפשוט ברוטרדם ע"ד ה„טובאנטיה“ „שלנו“, וניכר, שעם אבדן האניה הזאת נגזר חלק מגוף העם.

ה„ניעוו. ראָטערד. קוראנט“ מביא מכתב אל המערכת שבו מודגש, כי גרמניה יכולה לתת פצוי בעד אסון האניה הזאת בתתה להולנדיה אניה אחרת במקומה.

הקטסטרופה – מעשה ידי האנגלים.

מקעלן מודיעים לה„ד. וו. צט"ג“ ע"י הטלגרף:

ה„קעלנ. פֿאָלקסצט"ג“ מודיעה: מפיהם של עדים נאמנים הוברר, שסמוך להטבעת ה„טובאנטיה“ וגם זמן קצר אח"כ נראתה בקרבת מקום האסון תת-מימית אנגלית. משערים בצדק, שיש קשר ידוע להופעתה של התת-מימית עם הקטסטרופה. קיימת ההנחה, שהאנגלים הטביעו את ה„טובאנטיה“ מטעמים שלא הובררו עוד.

לה„קעל. צט"ג מודיעים מפיהם של עדי-ראיה, כי כאשר באו הניצולים מן האניה לחוף פֿויערשיף, הופיעה תת-מימית אנגלית במקום ההוא. היא שטה פעם אחת הנה והלוך ונעלמה שוב.

* * *

חקירת מאורע „טובאנטיה“.

צוללים הולנדיים נגשו לעשות את הנסיונות לחקור את מקום הטורפידה שפגעה באניה ומוצאה. ה„טובאנטיה“ מוּגחה על קרקעית הים על עברה האחד. הטורפידה, אשר נזרקה בה, עשה שמות גדולות במחסן הפחמים שלה ולכן קשה מאד לעשות את החקירה כראוי.

בנוגע להאניה ההולנדית השניה „פאלעמבאנג“ שאבדה, כותב ה„דיילי טעלעגראף“:

„אין שום ספק, כי האחריות בעד הפשע החדש הזה נופלת על התת-מימית אשר הטביעה גם את ה„טובאנטיה“. שני המעשים האלה נעשו, כפי הנראה, עפ"י פקודה מגבוה. בהולנדיה נמצאות עתה יותר מארבעים אניות גרמניות. הממשלה ההולנדית יכולה לדרוש, שאחדות מהאניות האלו תעבורנה לידה בתור פצוי בעד אניותיה שנטבעו“.

"הצפירה", שנה ארבעים ושתיים, מס' 66, 19 במרץ 1916, עמ' 3; מס' 67, 21 במרץ 1916, עמ' 2; מס' 69, 23 במרץ, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

הודעת מפקד אנית המוקשים "גראזני" – 24 ביולי 1905

Groznyi
המשחתת הרוסית "גרוזני". המקור: ויקישיתוף

טלגרמות

עוד למלחמת צוסימא.

הודעת מפקד אנית-המוקשים „גראזני“

ביום 14 מאי התחילה המלחמה של האסכדרה השניה שלנו עם האסכדרה היפונית, שבאה מצד צפונית-מערבית. אנית המוקשים „גראזני“ לא השתתפה במלחמה ועמדה מן הצד כדי לתת עזרה לעת הצורך לאנשי האסכדרה. במהרה נתן אות מאת אנית-המרוץ „אוראל“, שנקב נעשה בתחתיתה ואני נגשתי באניתי אל „אוראל“ לעזור לה. בגשתי אל האניה ראיתי והנה אנשיה יושבים בסירות המפליגות אל הטרנספורטים „אנאדיר“ וסוויר“. גם „סוועטלאנא“ נגשה אליהם, אך מפני שהמטירו עליה היפונים אש היתה מוכרחה לסגת אחור. ובראותי כי „סוועטלאנא“ נזוקה מהרתי ללכת אחריה כדי לתת לה עזרה, אך היא נכנסה והתיצבה בשורת האניות והמשיכה את המלחמה. אז שבתי ל„אוראל“ והחילותי לאסוף אל האניה את האנשים אשר צללו על פני המים. אספתי את שר הגדוד ספרנסקי, את הלייטיננט צ'ונלובוב וכן שמנה אנ"צ נמוכים. בעת הזאת נמצאנו בלהב יריות היפונים והמלחמה נמשכה בכל עוז. בשעה השביעית לפנות ערב נתן אות מאת האניה „אלעג“ שתפליגנה האניות לצד צפונית-מערבית. כל האניות התחילו להסתדר בסדר זה. האניה „בוייני“ נגשה ואדמירלה מסר את ההנהגה להאדמירל ניבוגטוב. אך להתפרץ לצד צפונית מערבית לא היתה כל אפשרות, לפי שכל האסכדרה היפונית התרכזה בצד הזה ולפיכך הסבו האניות את פניהן לצד מזרחית דרומית.

חשכת הלילה שבאה תכף והשתערויות אניות המוקשים הכריחונו לדאוג רק לזאת, שלא נפרד מעל פלוגת אניות-המרוץ ולבל נמצא תחת האש של אניותינו אנו. פלוגת אניות השריון המשיכה את המלחמה בחשכה ולאור הבקר נמצאה אניתנו אצל אנית-המרוץ „דמיטרי דאנסקאי“ ואניות המוקשים „בעדאבי“ ו„בוייני“. בצאתנו מהמפרץ הקוריאי אל הים היפוני קרבה „בועני“ אל „דמיטרי דאנסקאי“. זו האחרונה עכבה את מהלך האניה ושלחה סירת-קיטור ל„בוייני“ ואליה נגשה גם האניה „בעדאווי“. כעבור זמן מה התחילה „בעדאווי“ את מרוצתה ונתנה אות ל„גראזני“ ללכת אחריה. כששאלתי באותות: ממי נתקבלה פקודה זו? ענוני: „האדמירל ראזעסטבינסקי נפצע בראשו ועוד במקומות אחרים בגופו, רוב חברי השטב נפצעו, ולכן אנו הולכים לוולדיבוסטוק ואם לא יספיקו לנו פחמים – נקחם בפאסיעט.“ אחר המשכנו את דרכנו ביחד עם האניה „בוייני“, בלקחנו פחמים מאת „דמיטרי“, אך „בוייני“ התחיל להשאר מאחרינו וכעבור זמן מה חזרה האניה „דמיטרי“ על עקבה ומאז לא ראינו אותן. בתחלת השעה הרביעית נראו שתי אניות הולכות מחוץ קוריאה, והאניות היו לפי הנראה סירות מוקשים, ומהרה השיגו אותנו. כאשר קרבו נודע, כי האחת היתה סירת מוקשים בעלת שתי ארובות והשנית – סירה מהרסת מוקשים בעלת ארבע ארובות. וכאשר השגתי את בעדאווי“ שאלתי על ידי הסימפור (טלגרף מיוחד לאניות), מה לנו לעשות. „כמה תוכל לעבור?“ שאלוני על זה, „22 עניבות“ עניתי. כאשר צוויתי ללכת לוולאדיוואסטאק, שאלתי שנית, למה נלך ולמה לא נלחם, אך לא השיבוני דבר על זה, ובראותי, כי אין „בעדאווי“ ממהרת ללכת ומאשר לא חפצתי לעזבה לבדה המעטתי את מרוצת אניתי ולא הרחקתי ממנה, עד שראיתי, כי הרימו על בעדאווי דגלי השלום והצלב האדם, אז הגדלתי את מרוצת אניתי ואוליכנה הלאה. סירות המוקשים היפוניות ירו על „בעדאווי“ בלי פנות אל הדגלים, אבל אחרי יריות אחדות הלכה המהרסת מוקשים אל „בעדאווי“,וסירת המוקשים רדפה אחרי. במרחק 26 כבלים (הכבל 100 סאזען) החלונו לירות מעט מעט. כל המלחמה היתה במרחק כבלים 14 עד 26. אחד הכדורים הראשונים אשר נפל באניתנו פרץ בה אצל קו המים בהדוד העליון השני ויתוש את קנה האד במכונת הדינאמא ואת חוטי החבור שבגלגלים. אני צויתי לסגור את הקיטור ולצקת מים אל המדור העליון להגן מפני בערה. המיטשמן דאפעלד נשלח לראות את הפרץ ולעשות את אשר בידו לתקנו. כאשר שב המיטשמן משם ויעמוד על הגשר להגיד לי את אשר עשה, נפץ כדור של 75 מילימטר את עמוד הפנסי ובשבריו נהרגו המיטשמן דאפעלד וריאבאוו וז'יז'ין ואני ואפאנאסיעוו נפצענו. ואצו להסיר את החללים ואקרא לחובש לחבש את פצעי. את הליטננט קאפטעוו צויתי לנצח על המורים, כי מפני הדם השוטף עלי לא ראיתי כמעט. בהן ידי השמאלית והאצבע התיכונה שבידי הימנית, נעקרו ופצעים קטנים אחדים היו על ראשי ועל פני. בטרם כלו לחבש את פצעי הוזקה סירת האויב לפי הנראה נזקים גדולים אחדים ותשב אחור בלי ארובה וכפופה לימינה ותורד דגל לבן. אך מאשר מעטו מאד הפחמים אשר היה לנו ולא יכולנו ללכת אחריה צויתי לירות בה עוד, עד אשר שמעי קול קורא: טובעת! טבעה! אז צויתי לשוב, וארד למטה, ואת הלייטיננט קאפטעוו צויתי להשגיח על תקון בדקי האניה וסתימת הפרצים ותקון סירת המוקשים. לבד מאנשי הצבא ההרוגים הנזכרים נצרב באד הקנה הכתוש ומת הקווארטירמייסטער פעאדאראוו ונפצע בירכו בנפוץ עצם המלח וואסיליעוו. כל הפרצים ששה חמשה מהם מעל לקו המים ואחד מהם ברום קו המים, מחציתו מתחת לקו.

בכלות המלחמה פנינו לוולאדיוואסטאק וגמרנו ללכת במתינות ולפי שלא היו לנו פחמים די צרכנו על פי החשבון, צויתי להשיק בכל כלי העץ אשר היו לנו בתבות בצנורות ובשקי הפחמים. בשעה 7 בערב ב-16 למאי נגשנו אל אי אסקאלד כמעט בלי פחמים, ובקצהו הדרומי יצא לקראתנו הקונטר-אדמירל יעסען ועל פיו הורדנו את העגנים.

בבקר ביום 17 קבלנו פחמים מסירת המוקשים אשר נגשה אלינו ונבוא עד וולאדיוואסטאק, ועלי לשבח את האופיצרים, אשר עבדו שלשה ימים רצופים – ושנים מהם כמעט ביריה שאינה פוסקת בלי ראות שנה בעיניהם וכמעט בלי כל אכל – בגבורה ובקר רוח וינצחו על המורים ועל מתקני הבדקים ולא נכשלו גם רגע אחד בבלבול הדעת על ידי המכונות ולא דרשו גם רגע אחד להעמיד את האניה או להמעיט את מרוצתה. אנשי חיל הם כל אנשי האניה למעלה מכל מהלל הם, נאמנים בלי גבול, מחרפי נפשם וגבורים. אני חושב לי לחובה להודיע, כי אני חושב את כולם ראויים לתהלה ולהחזקת טובה.

כתוב מפי מצביא סירת המוקשים האסכדרית „גראזני“.

"הזמן", שנה שלישית, מס' 147, 24 ביולי 1905, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון אנית הקיטור "סט. רפאל" – 1901

 ספינת הקיטור „סן רפאל“, 1878. ציור מאת James Bard. המקור: ויקישיתוף

אמעריקא

סאן פראנציסקא. ביום השבת כ' כסליו קרה אסון נורא בסביבות העיר הזאת, אנית הקטור סט. רפאל אשר יצאה מסאן פֿראנציסקא ללכת לסאוזילטא ועליה כשלש מאות אורחים אנשים נשים וטף, נשברה ונטבעה בים, וחמשים נפשות אבדו חייהן, לבד יותר ממאה נפשות אשר נפצעו פצעים אנושים, ומרחפות בין מות וחיים.

עבי ענן וערפל כסו את פני השמים ביום ההוא לפנות ערב, ויהי חושך ואפילה אשר לא היה כמוה זה עשרות בשנים. האניה סט רפאל יצאה מסאן פֿראנציסקא בשעה הששית, ובהגיעה בשעה השביעית להאי אלקאטראץ שמע רב החובל קול פעמון אניה אחרת אשר נתנה אותותיה כי היא הולכת בדרך הזה ויעצר רב החובל את מהלך האניה ויצו להשמיע בפעמון, ולעומתו הלכה אנית הקטור סאוזאליטא ורב חובליה בשמעו הקול ואניה לא ראה מהר ללכת קדימה ויגע באנית סט רפאל בחוזק רב ויפוצצה, וכל האורחים ישבו אז אל שולחן האוכל ויאכלו את סעודת הערב, רבים מהם נדחקו אחד אל אחד ויפצעו בגזרי העץ ומטילי הברזל אשר נפלו עליהם בהשבר האניה, ועוד רגע ומי הים פרצו אל האניה מכל עבר והאניה החלה להטבע.

בבהלה ומבוכה מהרו האומללים לעלות על ידיהם ורגליהם אל מכסה האניה, ויתנפלו על האניות הקטנות אניות ההצלה אשר הורידו הימה, ויהדפו איש את רעהו וילחמו מלחמת הקיום וקול צעקתם נשמע למרחוק. אז הורידו גם מאנית הקטור סאוזאליטא את אניות ההצלה, והמלחים והחובלים עלו אל האניה הטובעת ויצלו מאתים וחמשים איש, מהם חולים ונפצעים כל עוד נפשם בם, וישיבום לסאן פֿראנציסקא. יותר ממאה נפשות אנשים ונשים וטף שוכבות בבי החולים, והמהומה רבה בעיר, כי רבים המתאבלים על קרוביהם אשר נטבעו ורבים המצטערים על שאריהם המרחפים בין מות וחיים.

"חבצלת", שנה שלושים ושתיים, מס' 13, 27 בדצמבר 1901, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון האניה "גנרל סלוקום" – 1904

 ספינת הקיטור "גנרל סלוקום". איור מאת Samuel Ward Stanton, שנה: 1895. המקור: ויקישיתוף

האסון בנויארק.

נוראות הן השמועות הבאות מנויארק ע"ד אסון האניה הידועה. הפרטים מרגיזים לב ומדאיבים נפש. מיום ט"ו מודיעים בט"ג אל מכ"ע הפרנקפורטי כדברים האלה: כל הלילה ראינו מחזות איומים ומרעישים ברבע הנקרא „אשכנז הקטנה“ ברחוב הששי, שם נקבצו אלפי איש ליד בית תפלה מרקוס ומעון הכהן, ובקול בכי ואנקה בקשו לשמוע חדשות ע"ד הנפשות האהובות להן, אשר לא ידעו עוד אחריתן. רק לעתים נשמעו גם קריאות שמחה בתוך היללה הגדולה, בשוב אחת הנפשות שנחשבה בין קרבנות האומללים. גם גדול מאד הלחץ ודחק אדם רב לפני בית-המתים הגדול ברחוב הכ"ו, ועל השוטרים היה לאחוז בתחבולות למנוע מקרי אסון, כי המונים המונים פרצו בכל פעם את מחיצת הצבא המפקח על הסדרים. מאפס מקום לכל המתים בבית הוצעו גופות המתים המובאים בסירות – ברחוב.

עוד לא נודע ברור כמה מספר הקרבנות, עד כה נמצאו חמש מאות ושלוש גופות אדם, ואין ספק כי כמה וכמה נמצאים עוד תחת מכסה האניה שנפל תחתיו וגם במים. מכל הילדים שהיו באניה אבדו שני שלישים ומן הגדולים – החצי. איזה מן המודיעים חושבים מספר האובדים יותר משש מאות. ה„זורנאל“ אומר, כי אי אפשר לערוך מספרם בפחות מתשע מאות. ה„אוארלד“ מונה מספרם לשבע מאות. שש מאות נפש חסרות לע"ע ומאה ועשרים נכרו בבית המתים. על יד הבית הזה שוכבים כמאתים וחמשים בבתי החולים. לפי דעת הרופאים אבדו כמעט כל המים ע"י שריפת להבות אש, וזה אות, כי האניה בערה במהירות עצומה כקש יבש והנפשות שנמצאו בה כבר מתו בטרם נפלו הימה. עדי ראיה מודיעים, כי חגורות הצלה לא היו במדה מספקת, והמעט הנמצא לא היו ראויות להשתמש בהן. נשים נאבקו על תחבולות ההצלה האלה. ובעוד הן נאבקות והחגורות נקרעו לשנים, ואז נראה כי תחת להיות ממולאות בעצי פקק היו ממולאות רק בשביבים ונסר של פקק. אחד הנוסעים חפץ להוריד המימה סירת-הצלה ויכרות את החבל המחזק אותה אל האניה, אך הסירה היתה קשורה עוד בחוטי ברזל ואי אפשר היה להפרידה בשעת הסכנה ההיא.

הנשיא רוזוועלט הביע בט"ג לכהן האאס את רגשי צערו והשתתפתו. לכהן הזה אבדו אשה, בת, חמות, גיסה ובת אחיו  והוא עתה חולה מעצב רעה ויגון. לסוחר מנעלים פֿריץ רייס אבדו אשתו וארבעת ילדים. לאשה דאֶרינג, אשת מטיף בבית-האסף לאורחים האשכנזי, אבדו שני ילדים ובעצמה נפצעה קשה. לבעל משרפות שכר, אוגוסט לעמבעק, אבדו, כנראה, אשתו וששה ילדים. ברנהרד מיללער הוצל, אך אשתו וארבעה ילדים מתו. בבית אחד ברחוב השלישי תהיינה עשר הלויות.

עד היום הובאו במאסר ששה אנשים. שר המחוז זשעראָם הודיע, כי יעניש את הנאשמים כדי רשעתם. בעוד אנשי האניה השרופה לא מלאו חובתם כראוי או הכו בתמהון, הצטיינו אחרים בגבורה ובהחיש עזר בשעת הסכנה. אחת מבנות אירלאנד, אשר זה לא כבר באה ותהי משרתת בבית החולים אשר ב North Boothor Island התנפלה ארבע פעמים לתוך המים הזדונים להציל את הילדים האומללים. עוד משרתת אחת אשכנזית, מצוינת בשחיתה, הצילה חמשה ילדים. גם השוטרים עמלו הרבה להציל ולהושיע, ושוטר אחד טבע במצולות. רבים מהם בראותם כי לא יוכלו להקריב את סירתם אל האניה, כי המקום סביב מלא גויות, קפצו המימה וישחו עד האניה הבוערת ויוציאו משם נשים וילדים. בודק המתים, בעררי, מודיע, כי האש פרצה בחדר האוסם שאצר בקרבו הרבה שמן וסממני צבעים. יש נוסעים ששמעו גם קול פרץ בשעת הדליקה.

בט"ז יוני בבוקר הודיע משגיח בית הפקודות ברוקס, כי לפי השערתו עולה מספר המתים לאלף איש, יען כי אחרי חצות הלילה עוד נמצאו הרבה גויות אדם. שלשה יורדי תהומות (טויכער) עסקו בעבודה ויעלו בלי הרף גויות מתים מתהומות מים. גם ממקומות אחרים הביאו הגלים גופות אדם.

"הצפירה", שנה שלושים ואחת, מס' 134, 24 ביוני 1904, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.