האניה הרוסית.
עוד מראה הנורא לנגד עיני…
באתי להחוף בשעה שבע וחצי בבקר, ולנגד עיני מחזה איום, נורא: האניה הפוכה, הגלים בשאון דכים מכים בזעף וקצף בהאניה, שוטפים ועוברים על האנשים הנמצאים בהאניה והם… ויחישו להם מפלט על התרנים ובכל מקומות הגבוהים, ויצעקו לעזרה בכל כחם, ואין. אנשים כעשרת אלפים (רק עתה ראינו מה גדולה היא העיר יפו) עומדים על שפת הים, על כל הר וגבעה, פניהם מפיקים עצבון, פחד ושבר לב. מהקאיוג'י אין אף אחד שימצא לבו לגשת אל האניה. אך הנה באו שנים וירדו בפלוקה, אך טרם יגשו אל האניה נהפכה הפלוקה ויפלו המימה. את האחד הצילו והשני הוציאו מת, ואשמת אלהים נפלה על כל הנצבים על שפת הים. ויבוא כבוד הקאימקאם לתוך המים, וישב על סלע לא רחוק מהאניה, וישלח עוד פלוקה להאניה, ותמלא אנשים ונשים, אבל, רק הנתקה מההאניה ותהפך. ויחישו בעלי הפלוקות להציל הנפשות, אך אחד צלל מטה, ואחד יוני נפץ להסלע. עתה יראו לגשת להאניה. הרוח מתגבר, ועמו גם זעף הים. על פי פקודת הקאימקאם ורב החובלים השליכו מהאניה חבלים, ויאסרום אל הסלע שעמד עליו הקאימקאם עם ראש העיר חג' עלי, ואמיצי לב בנוסעים התחילו להחליק על החבל. כל העינים היו נטויות אל כל או"א מהם, וברדת האחד שלם הריעו לעומתו מכל פה תרועת שמחה וגילה. כבוד הקאימקאם קבל מכל אחד ואחד כספו וזהבו וימסרהו לשני אנשים להובילו להחוף. ופה עמדו אחרים מאחינו עם בקבוקים קוניאק וסמים להשיב נפשות הנצולים. ועל פי פקודת ראש הועד לחו"צ, האדון הנכבד ז' תיומקין, הביאו את כל הנוסעים היהודים לבית הועד, ויפשיטום את בגדיהם הרטובים, ויכסום בכרים וכסתות, ויקראו להדר' שטין ומזאיה, מרל"צ, ויביאו להם מרק ובשר לסעדם, והאדונים הרנשטין ובן טובים, יאו לאסוף כסף לטובת האומללים, ויאספו כשמנה מאות פרנק, ויחלקו לכל הנצלים בלי כל הבדל, ליהודים ונוצרים. בכלל, הראו היהודים (מובן החדשים מקרוב באו) ביום הזה את יחוסם, כי רחמנים בני רחמנים הם, ויקדשו שם ישראל ברבים, וכבוד הקאימקאם וכל האורחים הללום מאד בעד פעולתם. סעודות שבת נתנו להנצלים, ביד רחבה. מהחפצים והסחורה הצילו ג"כ הרבה, אך הרבה אבד.
* * *
מ„ההולך באור אשנו“ *) בא לנו המכתב הבא:
מי שלא ראה את מראה חוף הים בעירנו ביום החמשי י"א אדר תוספנה על שנות חייו עשר שנים אשר היה מאבד אותן בחצי היום ההוא, מכאב, התפעלות נפשו ובהלת לבו.
את המות ממש בכל צבעיו השחורים והמבהילים ראה בן יפו לפניו, והמחזה נורא מאד!
האניה „ציחצוף“ הרוסית באה מפורט סעיד ליפו בליל יום החמשי. ערפל כסה את פני הים ורב החובל לא ראה „כנראה“ את מגדל המאור המראה את הדרך להאניות ביפו להשליך עגן ממול פיו, ויגע בלכתו – על פי השערה, כי טרם נודע דבר ברור – בשן סלע אחד מהסלעים הזקופים בתוך הים בנגב החוף, ויפרוץ הסלע פרץ בשולי האניה או בדפניה, והנה החלו הנוסעים להרגיש תנועה שאינה מצויה באניה בשלש שעות וחצי לפני אור הבקר, ויעירו את רב החובל. מהומה ומבוכה, והקול יצא כי האניה טובעת. ותחלנה הצעקות הנוראות אשר אין ביכלת עטי הדל לתארן על הניר: צפירת האניה, קולות היריה, העלו מאורות ואבוקות, יחד עם כל הצעקות, ואיש לא שמע ביפו, ויאוש בני האניה גדל מרגע לרגע והאניה טובעת ויורדת יתר ויתר. ויתפללו האמללים ויתחננו עוד איש איש לאלהיו, התפלה האחרונה הבאה מרוב יאוש: כי ימהר נא אלהים את קצם, ויקצץ את פתיל חייהם ברגע אחד ולהצלה תחשב זאת בעיניהם. ובין כך האיר הבקר, ויתעוררו בני העיר ויחרדו כלם למקום המעשה.
איש לא פתח את חנותו ולא ישב אל מלאכתו ולא אכל ולא שתה, ובין רגע מלא חוף הים אנשים ונשים וטף „מנגב“ לעיר (לא במקום הקבוע למבוא האניות) במקום הררי אל וסלעים גבוהים גובלים את הים, וימלא כל הככר אנשים, ולבם נמס, כי אין איש יכול לעזור במאומה. הקאימקאם, כל הקונסולים, כל הספנים, כל הבחרים, כל איש תופש משוט, ויודע לשחות על פני מים נסה להשליך את נפשו מנגד להתקרב אל האניה, אשר הרוח נשא אותה אל שפת הים, ותהי זקופה בין שני סלעים כמרחק קילומתר אחד ורבע, – על פי ההשערה שלי – ואין לעזור ואין להועיל. גלי הים מתרומים מעל לאניה, אנשיה לא עצרו עוד כח לשאת את שטף הגלים הנוראים ויחלו לטפס על חבלי התרנים. וימלאו התורנים אנשים ונשים וטף ובני יפו ראו עתה מחזה מבהיל נורא שאין כמוהו. הגעו בעצמכם שנים שלשה תרנים שחורים מלאים אנשם כזבובים וקולות מקולות שונים יוצאים מפיותיהם בלשונות שונות: טורקית, יונית, יהודית, אנגלית, רוסית, ערבית, אטלקית ועוד ועוד… ואין כל תקוה להציל הנפשות. והנה יצא ערבי אחד איש גבה הקומה נורא על כל סביביו, ויחץ את ההמון ובגבורה עצומה קפץ אל תוך הים, ואף כי הגלים הורידוהו תהומות פעמים מספר, בכ"ז גבר עליהם, ויגש בשחותו אל האניה ויצעק כי ישליכו לו חבל, וכאשר היה החבל בידו שב כרגע על עקביו ויעמוד על שן סלע ויתקבצו אליו עוד אנשים רבים מבני גילו, וכה החלה הצלת לנפשות.
אנשים עמדו על שן הסלע, ובתוך המים באו כבוד הקאימקאם בעצמו, ואחדים מאחינו בני ישראל: הילפרין, איזנברג ופרנקפלר, ועד בטנם עברו במים, ויחלו להחליק אנשים על החבל הזה. אבל בהיות השפוע מן האניה עד שן הסלע ארוך מאד, ובשכב החבל באלכסון היה מן ההכרח שיטבל בטנו של השפוע בתוך הים, כי נהיה החבל בקשת בעת שהכבידו המחליקים, וע"כ יעצו לקשור את החבל בראש התרן הגדול. וכעת שערו נא בנפשכם אם צריכים ילדים ונשים להחליק על חבל מראש התורן ברחק אלכסוני עד מטה על שן סלע, ובכל התחבולות לא ימוט החבל מהטבל במים.
ותצאנה שתי ספינות קטנות ותנסינה אולי תצלחנה בכ"ז להגיע אל האניה, ובאמת הגיעו… והצליחו להוריד אל תוכן אנשים ונשים מעטות, ויהי כאשר אך התרחקו מדופן האניה, ואחד הגלים הגבוהים הכה את הספינה הקטנה האחת, ותהפך על פניה, וכל האנשים והנשים נפלו אל תוך הים ויחלו לצוף על פני המים לעלות ולרדות, ומלח אחד נוצרי מתופשי המשוטים נפל על סלע אחד ונפץ את ראשו ויוציא את האנחה האחרנה ותצא נפשו.
ותתפרץ ברגע זו בכיה אחת וזועה נוראה מאת כל בני האניה מצד אחד, ומאת כל העומדים על החוף לעשרות אלפים מצד הישוב, ויורידו בלי גוזמה גם ההרים בכי, והמחזה הנורא אין לתאר ואין לשער.
ויעופו ברגע זו כבכנפי נשר כל הבחרים והספינות הקטנות אל תוך מקום המהפכה, ויצליחו להוציא את כל הטבועים עד האחרון כל עוד נפשו בו, ואת הנהרג, וישימום – לא הושיבום – כמו שמשימים את הצרור, בתוך הספינות הקטנות ויביאום אל היבשה. ו„ועד הפועל“ לחובבי ציון, כבר הזמין מיני סמים ומשקאות תבות גדולות אחדות, ובקוניאק השיבו מעט את נפש האמללים לתחיה, ויחלקו – מובן בלי הבדל דת ולאם – לכלם, וכל אומה ואומה החלה לדאג בעד נפשותיה הטרופות.
ובתוך ה„ועד“ לחו"צ, כבר הכינו חדר, ויובילו את נפשות בני ישראל אשר היו כמתים, ויניחום שמה על משכבותיהם. ואחד האמללים נטרפה דעתו בעת הזאת ויאבד את בינתו.
ועל החבל החלו בכל זאת להחליק אנשים ונשים וטף. ושני מלחים מהאניה עשו את הנסיון וירדו ראשנה ויצליחו, ואחריהם הלכו הנוסעים.
נורא היה על האניה. כל אחד צועק כי הוא חפץ לרדת ראשנה, ויפילו ביניהם לבין עצמם גורל, מי ימלט את חייו ראשנה. ורב החובל צוה להוריד את הנשים והטף ראשנה והגברים ישארו. כי בכל רגע ורגע חשבו כי עוד מעט תשקע, עוד מעט תטבע האניה, עוד מעט תצלול במים אדירים, ועל כן תהיה תועלת ותקוה יתר גדולה, אם בין הצלולים יהיו אך גברים.
ומי שלא ראה איפוא מחזה החלקת והורדת הנשים על החבל לא ראה אסון נורא מימיו.
הנה צלל החבל מטה אל תוך המים, והאשה האמללה אשר בהחליקה על החבל הקיאה עד שפוך מררתה החוצה, שבה עתה ותשת את מימי הים המלוחים הנוראים, ובהם גם ריר ההקאה בא אל פיה וקץ בחייה אלף פעמים, וכלם עומדים ומורידים דמעה בקולי קולות ואין חקר למחזה הנורא הזה.
ההולך באור אשך.
* * *
ממכותב אחר בא לנו הדברים האלה.
שם האניה „ציחאטשוף“. לפי דברי רב החובל, הפליגה האניה מפורט סעיד ביום הרביעי העבר, שעה אחת אחרי הצהרים. כארבע שעות אחרי כן התחיל הים להיות זועף מאד, ושעות אחדות תעתה האניה הנה והנה מאין יכלת למצא הדרך הנכונה. סוף סוף הגיעה ביום החמישי טרם בקר לפני יפו, לא רחוק מטחנת פ[?]. הים היה גדול, ופתאם הכו הגלים באניה מכל צד, ויזרקוה על הסלעים, ובשוליה נפרץ פרץ גדול, סכנה גדולה רחפה על כל הנוסעים. ויתנו אות מהאניה, ויקיצו כל בני יפו בבהלה משנתם, וימהרו לשפת הים, ומה גדלה מצוקתם בראותם כי אין לאל ידם להושיע. ותהי מהומה ומבוכה גדולה, והפלוקות מהרו להאניה, אך לא יכלו לגשת אליה, ואחד המלחים אשר התאמץ לגשת אל האניה בפלוקתו, טבע. ויחלו להוריד את האנשים בחבלים, וב"ה, כי כלם נצלו, מלבד איש אחד שנפל בים ולא נמצא, ואחד שנפצע פצעים אנושים (שניהם נוצרים). מאחינו ב"י היו על האניה רק עשרים איש, וכלם נצלו ב"ה, ובפקודת האדון תיומקין הובאו לועד חו"צ, וירפדום וישיבו נפשם בכל אשר יכלו. והאדון תיומקין ובן טובים מהרו בעצם היום הזה, ויאספו נדבות לטובת העניים שסבלו מהאסון, וכבר אספו כאלף פרנק. – אחד מפקידי בית המסחר של האדון הנכבד ת' אפשטין, האדון מ' קרוי, עמד כל היום במקום עלית הנצלים, וישיב רוחם באתר וקוניאק. – הסחורה אשר היתה מונחת למעלה נצלה, ואשר מתחת בירכתי האניה אבדה לגמרה. – כל הנזק עולה, לסך מליון וחצי פרנק. – כבוד הקאימאקאם והשיח באו לבית הועד עם הדר' שטין לבקר את הנצלים, ויהללו את האדון תיומקין בעד עמלו לטובת המסכנים, ואת כל יהודי יפו בעד עסקם בכל כחם בהצלת הנפשות.
תוספת ל"הצבי" הוא "האור", שנה שביעית, גליון י"ט, 27 בפברואר 1891, עמ' עו-עז. הידיעה התפרסמה גם ב"הצפירה", שנה שמונה עשרה, מס' 61, 25 במרץ 1891, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
Чихачёв, Chikhachov
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 