[…]
– בחיפה בונים את האניה היהודית הראשונה, שתשוט בין יפו וביירוט ותכיל מאה טון ותהא מצוידת בכל המכשירים של אניות-הקיטור הגדולות. מתכוננים לבנות עוד שתי אניות כאלה, שתשוטנה בין ארץ ישראל וחופי מצרים.
"הצפירה" (שבועון עברי), מס' 50, 11 בדצמבר 1919, עמ' 16. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
"הארץ", שנה י"ט, מס' 5067, 13 במרץ 1936, עמ' 14. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
"הארץ", שנה י"ט, מס' 5006, 3 בינואר 1936, עמ' 18. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בעשר בערב עמדה הקבוצה בשורה. כולם זקופים ומלאי מרץ, מחכים בקוצר רוח להרפתקאת הלילה. הסירה עמדה נכונה על תרניה ומפרשיה ותוכה מלא כל טוב. נכנסנו לסירה, ישבנו במקומותינו ועודנו מסתדרים – ומועדוננו שעל שפת הירקון הלך והתרחק מאתנו.
חושך, שקט ודממה מסביב. השמים זרועים כוכבים ורוח קרה נשבה במפרשים הלבנים, הבוקעים מעלה מתוך האפלה. חרש שטה הסירה במימי הירקון השקטים. הגענו אל פי הנהר. אורות תחנת החשמל האירו לנו את הדרך. נכנסנו הימה. הרוח פסקה ואנו נאלצנו לחתור במשוטים. בין־רגע בהנתן הפקודה „המשוט“ – נתבלטו ששה משוטים ארוכים משתי דפנות הסירה וחתרו כאחד לקול צלילי המפוחית. שטנו מערבה, אל אפלת הים, ונדמה היה לנו שהחושך עומד לבלענו חיים.
הפניתי את ראשי אחורנית: מאחורינו נגלתה לעינינו העיר תל אביב, כלולה ביפיה והדרה. קרני אורות כסף הלכו ונמשכו מהמגדלור ועד שפת־הים, מעין קשת קסמים שהשתקפה בשחור המים.
רוח קלה התחילה נושבת. הכנסנו את המשוטים והסירה שטה לאטה. כך שטנו שעה ארוכה והעלינו בזכרוננו את ההרפתקאות שעברו עלינו במסעותינו הקודמים. הרוח פסקה שנית. הורדנו את המפרשים, עגנו ולאט לאט נרדמנו כולנו. רק התורן נשאר על משמרתו.
שנתי נדדה באותו הלילה. שכבתי על ארגז ועיני נשואות למרום. התרנים חרקו ונעו הנה והנה. כוכבים נופלים חצו את השמים.
לפני חצות נתעוררה רוח מזרחית קלה אשר הלכה והתגברה. המפרשים נמתחו חיש, העוגן הרטוב והקר הורם והשיט התחדש. הים שהיה עד עתה חלק ושקט התחיל פתאום להעלות קצף בגליו. הרוח התגברה עוד והסירה הפליאה במרוצתה.
הגיע תורי לעמוד על המשמר. התעוררתי מיד לקול קריאת תופש ההגה, ישבתי במקומו והוא צנח על יצועו ונרדם. לא קל היה לי להחליף את יצועי החם במושב שעל יד ההגה, מטרה לרוח הצוננת, אך התגברתי – כי כן יעשה יורד ים.
לפתי את ידית ההגה אשר התחממה בידו של התורן הקודם. קרעי עבים אחדים כיסו את פני הירח וחושך גדול שרר מסביב. חברי שכבו פרקדן בתחתית הסירה וקול נחרתם העיד עליהם, ש„ספנים“ אמיתיים הם. תל אביב נראתה מרחוק כניצוץ אש קטן ועגול.
כה שטנו שעות מספר. פאתי המזרח התחילו מתבהרים לאט לאט והמים כאילו רתחו תחתינו. הערפל העבה באופק נעלם, ולעינינו נתגלה ים רחב ידים: ברקיע הארגמן של השמש העולה הזדקרו ההרים אשר האפילו בלילה בשחרותם, על מדרוניהם האדימו כלניות ובתים קטנטנים נראו לנו מרחוק. בין שני הרים נראה כר עשב ועליו רעו עזים וכבשים. הטבח המומח שבסירתנו עמד והכין לנו פת שחרית. אכלנו, מילאנו פינו צחוק, צהלנו.
התקרבנו אל החוף, בעד המים הצלולים והזכים נראה החול הזהבהב אשר עלה מדרגות, מדרגות נמוכות. מרחוק נראתה לנו קיסריה. היא על גבעה, לרגליה התלחשו הגלים ומגדלי העיר השתקפו במים הבהירים. מפרש ארוך ולבן הלך וקרב אלינו. לא ידענו למי הסירה הבאה וכל אחד מאתנו נסה את כחו בניחוש.
היתה זו סירה ערבית ובה ארבעה אנשים: זקן שפניו שזופים ועורו קמוט מרוח הים והשמש, שני צעירים וילד כבן עשר. ברכנו זה את זה ואחד הצעירים, גבוה ורחב כתפים, הזמין אותנו לבקר בעיר. הזמנים לא היו כתיקונם וכדי שלא יעלבו כחשנו להם ואמרנו, שאנו ממהרים. קרבנו אל החוף וירדנו לבקש את חפצי־בה. עשרות מאֶדוזות שטו במים וכמעט שהיינו בכל רע. בקשנו, אך לא מצאנו את פי הנחל. ערבי כפרי עבר, קראנו לו לשאול היכן הנחל, אך הוא ברח מפנינו.
נכנסנו לסירה והתחלנו חוזרים. מצד צפון נראה עשן שחור עולה ומתמר השמימה ומתחתיו גוש שחור, שהלך והתקרב עלינו. בקוצר רוח חכינו. והנה התקרבה אניה, שעל חרטומה היו צבועות האותיות ע־מ־ל. שמחנו מאד לפגוש אניה עברית בלב ים. אנשי האניה השתוממו למראה סירתנו, שהדגל העברי התנופף על ראש תרנה. נפנפנו לעומתם והם השיבו.
השמש התחילה שוקעת, השמים אדמו כאחוזי להבה, כוכבים התחילו מנצנצים. אורות העיר אשר נדלקו אחד אחד הלכו והתקרבו. קרבנו אל החוף ובעזרת רוח צפונית חזק וגל גדול אשר שטף אותנו כאומר נכנסנו אל מי הירקון השקטים. עיפים ורצוצים, אך מלאי שמחה, חזרנו הביתה. עבר עלינו טיול אשר רבות למדנו בו ואשר הגדיל את הכשרתנו לים.
וו. בלומבאֶרג
שבט צופי־ים, „זבולון“, תל־אביב.
"הארץ", שנה כ"ב, מס' 6183, 11 בדצמבר 1939, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בשנת ת"ש תגיע תוצרת הדייג בארץ לכדי 200 טון יותר לעומת 60 טון במשך שנת תרצ"ט – הודיע מנהל מחלקת הים של הסוכנות היהודית בחיפה, הד"ר נ. וידרא, בהרצותו בפני עתונאים. ההתפתחות המפתיעה בענף הדייג אופשרה הודות לחוזה החדש שנחתם בשעת בקורו של הד"ר וידרא ביוגוסלביה עם דייגים יוגוסלביים מומחים בראשותו של הפרופ' איבנציץ הידוע, לאחר שהקשרים עם הדייגים האיטלקיים נותקו בזמן האחרון. היוגוסלבים הכניסו כאן את שיטת
הנהוגה בחופי יוגוסלביה. זו הצליחה גם בחופי ארצנו. „חבל רק שהממשלה מניחה מכשולים רבים בדרך פיתוחו של הדייג במנעה דיוג בקרבת החוף ובאסרה על הכניסה לנמל בשערים הראשיים“. מורגש גם העדר הון, הדרוש לפיתוח הענף בקנה מדה מתאים לאפשרויות הבלתי־מוגבלות בחופי הארץ, – אמר המרצה.
אף העדר מספנה בחופי הארץ מכביד על הדייג, באשר הדייגים צריכים להטלטל לסוריה בכל מקרה של בדק ספינה.
הסוכנות השקיעה עד כה בפיתוח הדייג כעשרת אלפים לא"י (מחוץ להוצאות של התישבות הדייגים). „נחשון“ השקיעה אף היא כ־2000 לא"י ברכישת ספינות־דיג.
לעומת 50 שהיו מלפני 6 חדשים עסוקים כיום בכל הארץ. הדייגים נמצאים ביסוד־המעלה (14 במספר), בגנוסר (12), בקבוץ התלם (8), בפלוגת הים ע"י עכו (12), בקבוץ מעפילים ע"י עתלית (14), בעין־הים (5), בכפר ויתקין (8), בקב' רדינג בת"א (12, בתל־עמל, במעוז ובשתי ספינות הדייג „פלד“ ו„סנפיר“ (20 ויותר). גידול רב ניכר בסביבת תל־עמל במקום שקיימות כבר 5 בריכות ובחדשים הקרובים יוכנו 28 בריכות נוספות.
הדיג מתחלק לארבעה סוגים: באגמים, בחופים, במים עמוקים (הספינות) ובגדול דגים (בריכות). ערך גדול יש לייחס לכבוש הדיג ב„פתחה“ על חופי הכנרת בגבולות סוריה (ברשתות־עמידה). גם ים החולה (מי מרום) מבטיח סכויים טובים. הוחל בגידול דגים במעיינות סחנא ונחל אל עסי. בזמן האחרון הוחל גם בדיג „ספוגים“ בחוף ראש הנקרה ע"י אמודאים שבאו מיוגוסלביה.
"הבֹקר", שנה ה', מס' 1211, 30 באוקטובר 1939, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
עובדה היא, שהימאות העברית, שעליה הרבינו לדבר (ועשינו רק מעט) מאז בנין נמל תל אביב, אם לא נתעורר מיד לפעולות בשבילה, תהא נתונה לתרדמה מוחלטת לתקופת המלחמה ולמספר שנים אחריה. יתר על כן: אם נערוך לנו את מאזן נכסי הספנות שלנו, נוכל להסיק, שתרדמה זו פירושה – חיסולה הגמור של הספנות העברית על כל הצלחותיה המועטות. עם פרוץ המלחמה היו לנו שש – כן, רק שש! – אניות והן: „הר ציון“ ו„מרים“ ללויד הימי הא"י, „עתיד“ ו„עמל“ לשרות הימי „עתיד“, „ארנון“ לשרות החופ המזרחי, והספינה „חנה“ לסנגורסקי (אנית הפחם שעליה הכריזו לפני כחדשים, עוד אינה אניה עברית). ורק החלה המלחמה – וכבר נתרוששנו עד כדי החצי. האניות „עתיד“ ו„ארנון“ עברו לשרות הצבא, והן עובדות בתעלת סואֶץ ובים סוף; „חנה“ חדלה לעבוד ובימים האחרונים נתבשר אולי, שחברת הללויד הימי הא"י הצליחה במשא ומתן שלה להעביר את שתי אניותיה לשרות הצי הבריטי.
ויש הסבורים, שאין השעה מתאימה להגדלתה של הספנות העברית. נימוקיהם הרבים עמהם. מחירי האניות עלו למעלה ראש; שנית, אין מטענים וגדולה היא סכנת הבטלה לאניות; שלישית, בימי שלום היתה קלושה נטיתנו לספנות, – בימי מלחמה, כשגדל הפחד מפני הים, על אחת כמה וכמה. אמנם נכון, שמחירי האניות עלו מאד בשעור שלא עלה מעולם על הדעת: ב־50% ועד 100%, וזה רק בחודש הראשון להתחלת המלחמה. בכלל קשה עכשיו להשיג אניות, אבל אין זה בגדר הנמנע. מדינות הים שומרות את הרכוש הזה לזמן שהמלחמה תגבר, שאז הן עצמן תזקקנה להן, או שהן ישתמשו בהן למטרות של ספסרות, שכן קרוב לודאי, כרגיל בתקופת מלחמה ומספר שנים שלאחריה, שמחיר האניות עוד יעלה ויוסיף לעלות. ואף על פי כן, אם נשקול את כל הגורמים המדיניים והכלכליים, יקל לנו להבין, שעלית המחירים אין בה כדי להכריע את דעות הפאֶסימיים שבקרבנו. לעלית מחירי האניות מקבילה עלית דמי ההובלה (פראכטים), שכיום גדלו כבר יותר מאשר ב־50%. השרות האמריקאי העלה דמי ההובלה ב־%⅓33, שאר השרותים ב־50%, ויש גם שרותים שהכפילו את דמי ההובלה ודמי כרטיסי הנסיעה אף בימים שעוד אין בהם סכנת מלחמה. הראֶנטאביליות של הספינות, למרות הסיכון בגלל המוקשים שבים, מובטחת עתה יותר מאשר לפני חדשים כשהחברות השונות התחרו ביניהן. מבחינה מסחרית הרי עלית דמי ההובלה יכולה לשמש גורם עיקרי להגדלת הספנות. ביחס אלינו, יש עוד גורם מכריע, והוא – הבטחת התחבורה להספקת המזונות וחמרי הגלם, שאין הארץ מייצרת ואינה יכולה להתקיים בלעדיהם. רק מבחינה זו בלבד הכרחי הדבר להחזיק מספר אניות, שיוכלו לשרת את הישוב. והן ראינו מה רבת חשיבות היתה מציאותה של אניה עברית, שבעת הקריאה הראשונה החזירה לגבולות הארץ 400 איש, ששהו בחוצה לארץ. ויכולנו כאן למנות עובדות–הוכחות רבות נוספות.
הטענה שאין לנו או לא יהיו מטענים, מקורה בקוצר ראות ופאֶסימיות. מתבססים על הירידה של כמויות האימפורט. ירידת האימפורט היא אמנם עובדה שאין לסתור אותה, אלא שאין אנו לוקחים בחשבון, שהחודש הראשון למלחמה גרם לשיתוק זמני עד שיסתגלו לתנאי המלחמה ויקבעו תכניות ההפלגה של האניות המסחריות מצד אחד, ומקורות ההספקה מצד שני. באופן יחסי ובהיקף עולמי ארץ ישראל היא ארץ אימפורט קטנה, ופרופורציה זו תקטן עוד יותר בתקופת המלחמה כשאימפורט המצרכים שהן בחינת מותרות יאזל, והבאת חמרי בנין תקטן עד לידי מינימום. האניות הגדולות המביאות מטען מארצות אמריקה (כגון קמח), מארצות אסיה שמעבר המזרחי של הסוּאֶץ (כגון סוכר), מדרום אפריקה ואוסטרליה (כגון החטה והשיפון), ישתדלו לדלג על נמלי ארצנו, כדי למנוע על ידי כך שהיה יתרה, ובגלל זה יפרקו את המטען המיועד לארצנו באחד הנמלים הגדולים הקרובים, הבטוחים והנוחים ביותר. מנמלים אלה – אלכסנדריה, פורט־סעיד, פיריאוּס, נמלי קפריסין וכו' – נצטרך להביא את המטען באניות משלנו, ובהעדרן נחסר גם את הדרוש ביותר בחיי יום־יום שלנו. אין זה גם מן הנמנע, שנמל חיפה ישמש נמל טראנזיט בשביל נמלי הארצות השכנות, שבבחינת קליטת כמויות אינן חשובות יותר מאשר נמל חיפה וארץ ישראל. במקרה כזה יהיה מקום לשלוח את אניותינו עם המטען הזה לנמלי הארצות השכנות.
יש להדגיש, שאירופה חדלה לפי שעה להיות מקור הספקה בשביל המזרח הקרוב, ובכלל זה בשביל ארץ ישראל. את המצרכים שלנו נביא מעתה מארצות אחרות. כך, למשל, כבר התחילו לתכן תכנית להביא בקר מזאנזיבאר ובשר קפוא מאוסטרליה במקום להביא בקר מרומניה. אין להניח, שארץ ישראל, כארץ־חסות ונקודה אסטרטאֶגית של האימפריה הבריטית תורעב ולא יובאו אליה סחורות; בכל אופן, אפשר לשער, שדבר זה לא יהיה כך בתקופת שלש השנים הראשונות, שאליהן מוכנה בריטניה, כפי שהוכרז. לא הבאנו בחשבון את מטען פרי ההדרים, אף כי כבר ברור, שההדרים שלנו, חלק ידוע מהם, ישלח מן הארץ לממלכה המאוחדת. בקשר עם מטען ההדרים נזכיר, ששנים על שנים היינו שומעים, שאי־אפשר למסור הובלת פרי לספינות עבריות, כי חברות הספנות מתנגדות לכך, ואם נמסור את הפרי לספינות העבריות, אנו מסכנים את הקשרים עם החברות הנכריות, ויש חשש שהן יסתלקו מלקבל את הובלת ההדרים שלנו, ואז צפויים פירותינו לחוסר אניות. לא נלחמנו במדה מספקת בדעה זו, ויתכן שבגלל פחדנות לא הצלחנו, אף כי אנו שוכנים לחוף ימים, לכונן בסיס לספנות עברית יציבה. עתה נשתנו פני הדברים. כמו מן החברות נתנו כבר את הסכמתן להובלת פרי, אולם אין הן יכולות להתחייב לספק מספר רב של עגינות. מכאן, שהשעה מתאימה להכנסת כמה אניות עבריות לעבודת הובלה של ההדרים וממילא להבאת עצים, בשביל ארגזים לפרי ההדרים.
כל הדברים הללו לא נאמרו כאן, אלא כדי להוכיח, שהדעות על חוסר סכויים למטען אינן מבוססות די הצורך, וכל המאמין שאין מלחמה זו קץ קיומה של האנושיות, צריך ויכול גם להאמין שיש סיכויים לקיומה של הספנות העברית העתידה.
"הארץ", שנה כ"ב, מס' 6143, 25 באוקטובר 1939, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
לאחר שנתקבלה בארץ ידיעה על הפלגת אניות איטלקיות מטריאֶסט לארץ־ישראל לשם החזרת תושבי הארץ ועולים – נעשתה פעולה ע"י ב"כ מועצת עובדי הנמל עם הנהלת „אוצר מפעלי ים“, כדי שהאניה תעגון בנמל תל־אביב. הואיל והאניה הוזמנה ע"י ב"כ הסוכנות היהודית השוהה באיטליה, נתקשרה מחלקת העליה של הסוכנות טלגרפית עם בא־כוחה בענין הנידון. כשנודע הבוקר, שהאניה, על אף כל המאמצים, לא תעגון בנמל ת"א, היתה בין עובדי הים אכזבה עמוקה. המעונינים תמהים ושואלים: האמנם לא היתה כל אפשרות אחרת? ומה יהיה באניות הבאות? האומנם אין בידי הנהלת הסוכנות להבטיח שהאניות המוזמנות על ידה לא תחרמנה את נמל תל־אביב?
נמל תל־אביב נאבק על קיומו. בעוכריו היום לא שאלת הסידורים הטכניים, לא סדרי העבודה ואף לא תעריפי השירותים. העבודה בנמל העברי פחתה עד כדי סיכון קיומו מחמת רשלנות וקלות דעת מזה ומחמת אינטרסים צרים וקאפריזות זידוניות מזה. הסיטונאי הידוע מירושלים מר חיות הודיע ליו"ר „אוצר מפעלי ים“ מר הופיאֶן, שסוחרי ירושלם יחרימו את נמל תל־אביב, כי חשבון להם עם פקיד „כופר הישוב“ – כך מסרו ב"כ הועדה למען נמל ת"א לב"כ העתונות בשעה שדרשו עזרה לנמל במלחמת קיומו.
מטעם הועדה הזכירו מר אריסון, זילברדיק, גלובמן וצוקרמן מקרים מדהימים של הזמנת סחורה לנמלים אחרים, אם כי המזמינים והצרכנים הם תושבי תל־אביב, וכל פגיעה בנמל תל־אביב – ובפרנסת אלפי משפחות הקשורת לנמל – תפגע בעיר כולה ותחייב את התושבים לדאוג למחוסרי לחם. לעתים מעונינים סוכני אניות להשפיע על מזמיני סחורה ועל חברות האניות שהסחורה לא תישלח לנמל תל־אביב. המזמינים עושים חשבון של ריוח – ואם הריוח בנמל אחר אינו פחות מבנמל תל אביב, אינם עומדים על כך, שהסחורה תישלח לתל־אביב.
אחדים מהסוחרים אינם רוצים לפרוק את הסחורה בתל־אביב, משום שכאן חל פיקוח חמור על המלאי. והם, כידוע, אינם להוטים אחרי פיקוח ציבורי.
אולם ציבור הצרכנים אינו מעונין לסייע בידי האימפורטרים שישתמטו מהפיקוח, תושבי תל־אביב רשאים לדרוש שכל הסחורה הנועדת לתל־אביב תיפרק בנמלם הם, למרבה עבודה ופרנסה בעיר, ולמרבה פיקוח ציבורי על הסחורה.
2000 טון לוחות לתיבות הדר, שנשלחו מגדיניה, נפרקו במצרים. לאחר מו"מ הוסכם שהאניה תטען את הלוחות שוב ותביאם לנמל תל־אביב.
אניה רומנית הביאה עצים.
האניה למשלוח אשכוליות תעגון בימים הקרובים ביותר ותטען בת"א 7000 תיבות. האשכוליות כבר הגיעו למחסני הנמל.
החוגים הקשורים לנמל רואים בזה רק התחלה לחידוש העבודה בנמל תל־אביב במלוא ההיקף.
בישיבת הועה"פ האחרונה ביום ה' נידונו שאלות המצב בנמל ת"א לרגל רצון ההנהלה לשנות לרעה את תנאי העבודה של העובדים. נבחרה ועדה מיוחדת מטעם הועה"פ לבירור הענינים מכל צדדיהם.
"דבר", שנה חמש עשרה, מס' 4363, 23 באוקטובר 1939, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
השביתה בחברת „עתיד“, שהוכרזה על ידי מועצת פועלי חיפה, נגמרה בסוף השבוע שעבר שלשה ימים לאחר שהודענו בגליון „הארץ“ מיום הששי שעבר.
השאלה העיקרית, שהיתה שנויה במחלוקת בין „עתיד“ ובין העובדים היהודים באניותיה, היתה בנוגע לתשלום בעבור שעות עבודה נוספות. יש לציין, שמיד עם פרוץ המלחמה עלה שכר העבודה באניות בכל העולם, כרגיל בשעת חירום בגלל העליה בדמי ההובלה. עליה זו נגרמת לא רק בשל הסכנה בדרכי הים אלא גם בשל חוסר אניות במדה מספיקה, מחמת החרמתן לצרכי הצבא. באנגליה למשל עלה שכר העבודה בתחלת ספטמבר ב־100%. שכר העבודה באניות הארצישראליות היה נמוך מזה שבאנגליה, ובקצת מקרים גם נמוך מזה הנהוג באניות מצריות (כגון החברה הכאֶדיבית), ולא פעם קרה, שקצינים יהודים עזבו את חברות האניות היהודיות ועברו לעבוד בחברות מצריות.
עם פרוץ המלחמה בספטמבר הגדילה חברת „עתיד“ את שכר העבודה ב־50%, והבטיחה העלאה נוספת ב־20% החל מ־15 באוקטובר. אולם כאמור השאלה העיקרית היתה ענין התשלום בעבור השעות הנוספות, שבאניות של שרות חופי הן מרובות. זה כבר היתה החברה נוהגת לשלם סכום קבוע בחודש לחשבון השעות הנוספות, ולא פעם עמדו הפועלים על הדרישה לשנות דבר זה ולהנהיג את הסדר האנגלי, שלפיו מקבל הפועל תשלום בעבור שעות עבודה נוספות. נראים הדברים שגם שאלה זו אפשר היה לפתור מתוך הסכם ועל ידי כך אפשר היה למנוע את התפרצות השביתה.
אנשים, שאינם נוגעים בדבר, שעקבו אחרי השתלשלות הענין, מציינים את העובדה, שמשני הצדדים גם יחד נעשו פעולות, שאילו נמנעו מהן אפשר היה לגמור את הסכסוך ללא שביתה.
מצד אחד לא היה הכרח בדבר, שמועצת פועלי חיפה תפנה בדרישות אולטימאטיביות ל„עתיד“, דבר שעליו עומדת הנהלת החברה גם בגלוי הדעת שלה מיום פרוץ השביתה. החברה אמרה: „אנו מוכנים ומעונינים להעסיק כל יורד ים עברי מוכשר בתנאים המתאימים לספנות החופית, אולם לא נוכל להסכים לדרישות שאינן מתקבלות על הדעת, אשר מוצגות באיום הפסקת העבודה (הדגשה שלי). מועצת פועלי חיפה בגלוי הדעת שלה האשימה את החברה „עתיד“ על שלא פנתה למחלקת הים של הסוכנות, לחי"ל, או למוסדות אחרים. „אנו מוכנים – אמרה מפ"ח – לכל בירור בפני מחלקת הים של הסוכנות היהודית או בפני חי"ל“. ואם כך הדבר – יש מקום לשאול: מדוע לא פנתה מפ"ח לפני הכרזת השביתה לאחד מן המוסדות הנזכרים, שיתערב בדבר, והזדרזה להוציא אל הפועל את הכרזת השביתה?
באותה שאלה אפשר לפנות גם להנהלת „עתיד“. יש לשאול אותה: מפני מה הזדרזה לקבל פועלים חדשים במקום השובתים ולא פנתה למוסדות הלאומיים האמורים, שיתווכו בינה ובין מפ"ח לפני שעשתה צעד מכריע כזה?
ועוד זאת: אם כי פרטי ההסכם לא נתפרסמו ברבים, מספרים יודעי דבר, שהתנאים שהוסכם עליהם במשא ומתן שהביא לידי גמר השביתה הם יותר נוחים מאלה שנדרשו על ידי מועצת פועלי חיפה לפני הכרזת השביתה. אם כך הדבר מפני מה היתה צריכה החברה „עתיד“ למהר ולקבל פועלים חדשים? ברור איפוא, שמשני הצדדים גם יחד נעשו צעדים נמהרים, שאפשר היה להמנע מהם. וראיה להשערה זו, שחיסול הסכסוך נסתיים במשך שעות אחדות על ידי משא ומתן במישרין בין מנהל החברה וב"כ מפ"ח.
בהזדמנות זו יש להזכיר עובדה מן העבר הקרוב. לפני כחצי שנה פרץ סכסוך עבודה חמור בחברת אניות יהודית אחרת. שני הצדדים פנו אז למחלקת הים שליד הסוכנות היהודית, והסכסוך נגמר בלי שהדבר בא לידי הכרזת השביתה. האם אי אפשר היה גם במקרה זה לנהוג כך?
י. ב.
"הארץ", שנה כ"ב, מס' 6143, 25 באוקטובר 1939, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
השביתה באניה „עמל“ של חברת „עתיד“, שהוכרזה בתחלת השבוע, נגמרה אתמול לאחר שמר בורכארד מנהל החברה וא. חושי, מזכיר מועצת פועלי חיפה, באו לידי הסכם בשאלות שהיו שנויות במחלוקת בין החברה והעובדים. החברה הסכימה להנהיג את התעריף האנגלי, הנהוג בימי שלום, באניות „עמל“ ו„עליזה“, ולהגדיל את מספר השעות הנוספות ולשלם גם את תמורתן לפי התעריף האנגלי. ההסכם נעשה לזמן של 6 חדשים.
אשר לאופן רישום השעות הנוספות תיקבע השיטה לאחר נסיון של חודש. כל העובדים חוזרים לאניה „עמל“, והפועלים החדשים יפוטרו מיד לאחר שתחזור האניה.
הוסכם כי מעתה תנהל החברה מו"מ על כל עניני העובדים רק עם מועצת פועלי חיפה.
"הארץ", שנה כ"ב, מס' 6139, 20 באוקטובר 1939, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ים־תכלת מסוער ושמי־זוהר של יום קיץ לוהט נצמדוּ בחגורת שקיעה זהבהבה־אדמדמת. גלים קלים, רטיטי־כסף, נחפזו במנוסה אל החוף, התרפקוּ על החול המלוהט בלטיפת פרידה כאומרים לבקש מחסה מפני אפלת הלילה הזועם. על תורני ספינות משוטטות באופק הודלקו פנסי־לילה ראשונים.
אחרוני המתרחצים אספוּ את כליהם בחפזון וחמקוּ חיש־מהר בין שבילי החולות המפותלים המובילים אל הכרך העברי הסואן. רק שני מנינים צעירים לבושי מחלצות־ים סובבו במשעולי החול שעל שפת הירקן והמתינוּ בצפיה כבושה לצו־ההפלגה.
שלוש ספינות מבהיקות בלובן־מפרשיהן ניצבוּ בשפך הירקון לים והמתינו אף הן לפקודה.
ב־8.30 נשמעה צפירת ההפלגה. רב החובל חודורוב עלה על אחת הספינות ובעקבותיו צעדו, בפסיעות־בטחון של יורדי־ים מנוסים, 18 המפליגים בתחרות השיט תל־אביב־חיפה. אליהם נלווּ שלושה שופטים, אחד־אחד לכל סירה.
עד מהרה הודלקו האורות, נמתחו המפרשים והורם העוגן. מקוי (מ' פתוחה) הספינות התיזו קצף־לבנבנן שבישר את ראשית ההפלגה.
הרוח, הרוח!
הדרך לחיפה, על פי המצפן, מישירה צפונה וסוטה 3 נקודות מזרחה. המרחק, 52 פרסות־ים. הרוח הנוחה ביותר היא איפוא דרומית או דרומית מערבית.
המפרשים הדרוכים צופים בתפלה אל הים הנח מזעפו: הב לנו רוח דרומית! עשרות עינים תרות ברטט אחרי נחשול או גל סוער, אך לשוא! ים זה, היודע לפעמים להתגעש בסערת־אדירים, אטם אזנו לשמוע את תחנוני המפליגים, כבש את זעמו כמבקש ליהנות משלוות הלילה. האויר נעשה שקט, ללא ניד וללא זיע.
5 שעות רצופות טולטלוּ הספינות אנה ואנה ללא התקדמות. מחוג המצפן ניצב ולא זז ימינה או שמאלה. ובמחנה המפליגים השתררו קוצר־רוח ואי־סבלנות. האומנם? הגם הים נגדנו?
בעלות השחר
רק הנץ השחר והים הקיץ מתרדמת הלילה. רוח צפונית־מזרחית קלילה לטפה את הגלים המתעוררים. ענני כסף רדפו זה את זה בכוון דרומה. הסירות החלו מתקדמות קמעה, אך מה בצע ברוח צפונית מזרחית המרחיקה מן המטרה? סירת „ברנר“ חגרה־עוז והתקדמה כמה פסיעות־ים.
בצהרי-יום
כעבור שעות אחדות החלו רוחות מנשבות מכל העברים. בשורת־הרוח עברה חיש־מהר במחנה המפליגים והצהילה את הלבבות. מישהו החל מפזם שירי־ים. אחד החברים הוציא מפוחית מנרתיקו והלהיב את שוכני הסירה בצליליה העזים. מקהלת מפליגים ענתה לעומתו בשירה אדירה שנארגה בסערת־הים המתגעש.
אולם, השמחה לא היתה שלמה. בהתנצחות הרוחות גברה הרוח הצפונית מערבית שהקשתה על ההתקדמות ואילצה לכוון את ההגה לצדדין.
תוך חתירת זיג־זגים מאומצת הגענו לשערי נתניה. הסירות היו קרובות זו לזו והרגש־הפולמוסי, עוד לא בשל די הצורך.
בשערי עתלית
עם ערב קרבנו לעתלית. החוף השקט והבוטח קידמנו במטר אורות. זרקורים בולשים נעצו בספינותינו, מבטי איום והפחדה. בשולי האופק הרוגע הבהבוּ אורות קלושים חוורוורים הנדלקים וכבים חליפות. ידענו: אי־שם, בספינות רעועות, פועמים אלפי לבבות בכמיהה לוהטת להגיע אל חוף המבטחים. אי־שם, במרחבי הים, נדלקים אלפי אישונים בלהט־התשוקה לאדמת־מכורה ואנחנו – פנינו לים.
סירת „נחשון“ נעלמה באופק. רגש התחרות גבר. המפרשים נמתחוּ בחזקה. הסירות החלו חוצות את המים בזעף. בבוא הלילה התגעש הים.
הונף הדגל
רבבות כוכבים נדלקו ברקיע. ירח פגום של ראשית סיון ליווה בנאמנות את סירותינו. נמל־חיפה הבהיק בשלל אורותיו. ב־2.40 אחרי־חצות הונף דגל „הפועל“ על ראש התורן של סירת „נחשון“ שעגנה ראשונה בנמל. כעבור שעה קלה הורם הדגל על פסגת „ברנר“ ולבסוף התנוססו בשערי נמל חיפה 3 דגלים של פלוגות הים ל„הפועל“.
נס המפוחית
מפי כל המפליגים תשמע על נס המפוחית. מפוחית זו במנגינותיה הענוגות משכה את הרוח. רק נעמדה הסירה ומיד החלה המפוחית מפזמת והרוח באה במהרה.
אכן, אותו חבר בעל המפוחית קידם הרבה את מסע הים בדרך תל־אביב – חיפה.
שייט
"אֹמר", מס' 128, 10 ביוני 1939, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 