אלה ששיתקו את נמל יפו מבקשים להטיל את האחריות על הממשלה
גם סוחרי יפו ופלחי הכפרים הסמוכים דורשים להפסיק את השביתה המחריבה אותם. – המאמצים הנואשים של המנהיגים לעצור בזעם ההמונים המורעבים
כפי שמוסרים לסופרנו ממקור נאמן, החליטו אמש ספני יפו לחכות בפעולותיהם עד היום שעה 5. אם עד אז לא יוברר ענין הנמל בתל אביב ולא יתבטל ואם הועד העליון לא ירשה להם להפסיק את שביתתם בנמל יפו – יאחזו באמצעים קשים וחמורים נגד משביתיהם. הרוחות סוערות מאד בין הספנים, כי הם רואים שפרנסתם משתמטת מידיהם.
כן נודע לנו מאותו המקור, כי כפריים רבים פנו אל הועד העליון בדרישה חזקה להפסיק את השביתה, ראשית מפני שיבולם נשאר בלי קונים ומתקלקל מאליו, ושנית מפני שהשובתים וה„שבאב“ הפכו את הבטחתם ולא נתנו להם עד כה אפילו את 4 הגרושים היומיים שהובטח להם.
הכפריים הערביים נתמכים בדרישותיהם ע"י המוכתרים.
הועד הלאומי היפואי נמצא במבוכה רבה
אמש התאספו נכבדים אחדים, רובם סוחרים, בביתו של עוה"ד דג'אני, ביפו, לטכס עצה איך להפסיק את השביתה מפני הסכנה המרחפת עליהם ומפני הפרוטסטים על שטרותיהם. יען כי בעלי החובות מסרבים לתת לסוחרים אלה שום ארכה.
היום בשעה אחת וחצי תתקיים אספה חשאית אצל מהנדס ערבי ממשפחה ידועה, (מפני סבות ידועות איננו מפרסים את שמו) כדי לדון על המצב. באספה הזאת יבחרו בועדה שתסע לירושלים ותפגש עם מארגני השביתה הראשיים ולדרוש מהם להפסיקה.
כמו כן נודע לנו שבהתחלת השביתה הבטיחו ערביי סוריה לחזק את ידי השובתים, אולם לא נתקבלו שום כספים ולא הועילו עד עתה ההפצרות הטלפוניות והדרישות המרובות.
נוסף לזאת הגבירו סוחרי הירקות מדמשק את משלוח הירקות לארץ וספקו את כל הכמויות של הירקות, שנדרשו לשוק.
אתמול נתקבלה תשובת דמשק שמצבם הכלכלי הירוד אינו מרשה להם לשלוח יותר ממאתים לא"י בסך הכל.
תשובת דמשק היתה כמקלחת קרה על ראש חברי הועד העליון הערבי בירושלים.
יש לציין, שגם מאתים הלא"י שהובטחו מקודם לא נשלחו.
„אל־ווא“, עתונו של המופתי, מוסר את הפרטים הבאים על הסערה שחוללו אתמול הספנים הערבים ביפו לאחר שנודע להם שהאניה היוגוסלבית נגשת לפרק את סחורותיה בחוף תל אביב.
וכך הוא כותב:
„כשנפוצה אתמול השמועה שהאניה „טשטיריטי“ תעגון בחוף תל אביב לפרק שם את מטען המלט והברזל – לא האמינו ספני יפו והצבור שהממשלה תעיז לעשות זאת“, אולם בשעה תשע וחצי נתאמתו השמועות והאניה עגנה מול חוף תל אביב.
כחמשת אלפים ספנים עמדו על הרציף הבנוי בפנים הנמל, עמדו וצפו לדעת כיצד יסתיימו הדברים. באותה שעה הופיעו כחות גדולים של צבא עם מכונת יריה וחנו בתוך הנמל.
כשיצאו מנהל הנמל, הרופא המפקח ומספר שוטרים לאניה לערוך בה את הבקורת הדרושה – קפצו רבים מן הספנים הערבים „האבירים“ לסירותיהם והחלו לחתור כלפי האניה.
כאן מספר „אל־ווא“ באריכות על מלחמה כבדה שניטשה בין כחות המשטחה המזוינים ובין הספנים בשעה שניסו הספנים למנוע את צאתה של האניה לחוף תל אביב. אולם תחת לחץ האיומים של קני הרובים, נאלצו לחזור בהם.
לדברי אל־ווא“ עיקל מנהל הנמל את סירות הערבים עד לפקודה חדשה.
לבסוף מספר עתון המופתי כי השלטונות בקשו מכחות הצי העוגן בחיפה לשלוח אנית מלחמה כדי לשמור על החוף ועל האניה שעגנה בחוף תל אביב. בשעה שש בערב הגיעה אנית המלחמה מספר ה־30 לנמל יפו.
כפי שכבר הודענו, הגיעה אתמול לירושלים משלחת מטעם הספנים, שנפגשה עם חברי הועד הערבי העליון. הועד הבטיח לטפל ב„כובד ראש“ בשאלה.
תל אביב, יום ד'. שעה 1.
הספנים הערבים הודיעו הבוקר לועד השביתה, כי ברצונם לחזור לעבודתם בנמל, בתנאי שהאניה העוגנת בתל אביב תבוא ליפו לפריקת שאר הסחורות. כ-80 אחוז מהספנים הלכו לנמל והיו מוכנים לגשת לעבודה.
אולם מיד הופיעה קבוצת „שבאב“ שאיימו על הספנים ודרשו מהם להתאזר בסבלנות ולהמשיך את השביתה.
תל־אביב, שעה 2.15. אספה בת 500 איש שבה השתתפו ב"כ ארגוני הנוער, עשרות ספנים מנהלי השביתה וכד' התכנסה ביפו הבוקר בשעה 9 ונמשכה עד שעה שתים אחרי הצהרים.
ראשי הנואמים היו: פאכרי נשאשיבי, עו"ד ראג'ב אבו סעוד, איברהים אישאנטי ובאי כח הספנים.
דובר על שאלת הנמל בתל אביב מתוך ויכוחים סוערים. נשמעו דברי הסתה וקריאות איבה נגד הממשלה, „על שהעיזה להרשות להחריב את נמל יפו הערבי, שישאר ערבי לנצח“. הוחלט: „לפנות באזהרה אל הממשלה ולהתרות בה, שאם לא יפסיקו מיד את פריקת האניות בתל אביב ולא יחזירום ליפו – כל האחריות בעד התוצאות הצפויות מן המצב שנוצר תחולנה על הממשלה“.
כן הוחלט לקרוא מיד ל„ועידה ארצית של העם הערבי“, שתתכנס ביפו או בשכם ובה ידונו רק בשאלת הנמל.
"דאר היום", שנה י"ח, מס' 198, 20 במאי 1936, הוספה לגליון קצ"ח, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
המסיתים אינם אומרים נואש, מבטיחים שלא ייבנה נמל בתל-אביב. – מחאת הספנים בפני השלטונות. – תשובת קרוסבי: הנציב העליון ציוה
המתיחות הגדולה ביפו הגיעה בשעות אחה"צ לשיאה. המון גדול של ערבים יצא לנמל ביפו והסתכל לצד ת"א לראות בפריקת הסחורות מהאניה. נשמעו צעקות וקריאות נגד הממשלה והיהודים.
ב4.30 אחה"צ התקיימה בקלוב הנוער ביפו אספה סוערת של בעלי הסירות והספנים, ועד השביתה ובאי כח הנוער ודנו על המצב, הוכוחים היו סוערים מאד. הספנים ובעלי הסירות האשימו את ועדת השביתה בזה שהחריבה את חייהם בפוליטיקה הבלתי מוצלחת שלה, המביאה רק נזק להמוני העם, ודרוש להפסיק לגמרי את השביתה. ועד השביתה שכנע אותם בהבטחה שלא ייבנה נמל בתל־אביב ולא תפורקנה שם סחורות בימים כתקונם. אחרי האספה התיצבה משלחת לפני מנהל הנמל ה' פופ, ודרשה ממנו בכל תוקף להפסיק את פריקת הסחורה מהאניה בת"א. ה' פופ הבטיח למסור את דרישותיהם לשלטונות. אחרי השיחה עם ה' פופ נבחרה משלחת מבין ראשי הספנים, שהתיצבה לפני מושל המחוז מר קרוסבי והביעה לפניו את מחאתה החריפה על שהממשלה הרשתה פירוק סחורות בת"א וע"י כך היא אומרת להחריב מאות משפחות שהתפרנסו במשך שנים רבות מהנמל ביפו. המושל השיב למשלחת, שפירוק הסחורות בת"א נעשה לפי הוראות הנציב העליון. כמו כן הזכיר להם, שלא הממשלה אחראית לשביתה ושעליהם היה לחזור מיד לעבודתם.
המושל הוסיף שהממשלה חיכתה שלושים יום לגמר השביתה, ורק אחרי השלושים יום נתן הרשיון לפירוק סחורות בתל־אביב.
תשובת המושל לא סיפקה את המשלחת והיא הודיעה שהם יכריזו כי „הצדק הבריטי רוצה לשחוט אותם“. בזה נגמר הראיון עם המושל.
מוסרים לנו שאחרי הראיון עם המושל נסעה המשלחת להתראות עם חברי הועד העליון הערבי ולהתיעץ אתם על האמצעים שיש לאחוז בהם לנוכח המצב שנוצר בנמל יפו.
אחרי האספה התנהלה הסתה חריפה ביפו וההמונים נתבקשו להתכונן להיום ולהפגין נגד נמל ת"א.
המשטרה והצבא ימצאו כפי הנראה במשך היום במצב „הכן“. שמירה מעולה של הצבא הועמדה בכל שטח הנמל.
כפי שמוסרים לנו, תתכנס היום בשעה 10 בבוקר אספת־עם גדולה בבית האגודה המושלמית שבה ישתתפו באי־כח כל האגודות והארגונים ומשלחות מהסביבה וידונו על „המלחמה בנמל תל־אביב“.
אנית המלחמה
הנמצאת בחוף יפו קרוב לנמל עמדה אמש כל הזמן בקשר טלגרפי־אלחוטי עם מפקדת הצבא ביפו.
"דאר היום", שנה י"ח, מס' 198, 20 במאי 1936, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
כשנתפשטה שמועה, שאניה תעגון בחוף תל אביב לפרוק מטען מלט וברזל, לא האמינו הספנים והצבור הערבי, שהממשלה תגש לעשות נסיון מסעיר רוחות זה. בשמונה בבוקר נראתה האניה כשהיא מהלכת מחיפה ליפו. בתשע וחצי עגנה בחוף תל אביב. סירה יצאה מחוף תל אביב ובה אופיציר יהודי וארבעה שוטרים יהודים מזוינים ברובים והתקרבו לאניה. הסתכלנו במשקפת וראינו, שהיהודים התקינו גשר בים, באורך עשרים מטרים. יהודים רבים נתקהלו בחוף לראות במחזה. אחר כך המשיכה האניה את נסיעתה ליפו, היא עברה מרחק קטן זה ביותר מחצי שעה.
באותו הזמן התקהלו חמשת אלפים ספנים, בשטח מן הנמל עד החוף שאחרי מרכז המשטרה, לראות מה יהיה. הדבר נתפשט בעיר והמונים נהרו לנמל. בינתים באו לנמל כחות גדולים של צבא עם מכונת יריה ונצטרפו למשטרה. בעשר וחצי יצאה סירה לאניה, ובה מנהל הנמל ה' הדס, שוטרי חרש ושוטרים בריטיים. אף על פי שהשלטונות אסרו את הכניסה לנמל, הצליחו ספני יפו הגבורים להגיע לסירותיהם. סירתו של סעיד מאדהון מיהרה כחץ אל הים בכוון לאניה. אחריו יצאו כמה סירות אחרות, ובכללן סירת קיטור. הסירה הממשלתית חזרה לנמל עם הפקידים. כשהשלטונות בנמל ראו, שהסירות הערביות אומרות לתקוף את האניה, נשלחה סירת הקיטור המהירה של המשטרה, ובה שוטרים מזוינים ברובים בפקודתו של הסרז'אנט דוויס. הספנים הערבים הספיקו להגיע עד הסירה היהודית, הקשורה בחבל לאניה, כדי לקלקלה. המשטרה איימה לירות, אבל הספנים שהיו ערומים למחצה לא נרתעו, אחד הספנים הצליח לקפוץ לסירה, וניתק את החבל, וחזר בשחיה לסירה ערבית. המשטרה נגשה למקום, וקשרה את הסירה לאניה. אללה רצה, שהים יסער, והאניה לא יכלה לפרק את המטען. מנהל הנמל בלוית שוטרים באו לספנים בים, ואיימו על בעלי-הסירות, שאסור להם להוציא את הסירות מהנמל עד פקודה אחרת, ואם יוצאו יוחרמו בידי הממשלה.
דבר זה הסעיר את הרוחות, באותו זמן הגיעו שני אוירונים, שטסו מעל לנמל, ואחר כך הגיעה אנית מלחמה.
הדבר עורר מרירות רבה בקרב הערבים.
*
„אל ליווא“ מודיע, שראשי הספנים מיפו באו לירושלים ושוחחו עם חברי הועד הערבי העליון, שנתאסף בביתו של עוני ביי עבד אל האדי. לדברי העתון נתנו המוסדות הלאומיים את דעתם על הדבר שבגללו באו הספנים לירושלים. מחכים שינהגו לפי תכניות נמרצות, שיביאו לידי נצחון הערבים על פי השיטה החדשה.
השיחה בין הספנים והמושל
„אל אסלמייה“ פרסם חלק מן השיחה שהיתה בין משלחת הספנים ובין מושל מחוז הדרום. המושל אמר לחברי המשלחת: „לחצו הרבה על הנציב בענין הצורך להרשות לאניות לפרק מטעניהן בחוף תל אביב כל זמן שנמל יפו שובת, כי האינטרסים משותפים בין הכל. הזמן הגדול ביותר שאפשר היה לחכות – הוא חודש ימים. הנמל אינו שייך לכם, כפי שכבר אמרתי.
פאכרי נשאשיבי דבר ארוכות. המושל אמר לו, שדבריו נוגעים לפוליטיקה עליונה, שהוא אינו מתערב בה. בפנותו לראשי הספנים אמר: לכו ועבדו, אין איש שיתנגד לכם. אין אני מודה בשביתתכם.
חג' סעיד מדהון (מראשי הספנים) אמר: אנו מסרנו את צווארנו ליושר הממשלה – תשחט אותנו! המושל השיב: אין אני מבין פשר הדבר. כליל ביי ג'ברי הסביר ואמר: כמזכיר האגודה הקואופרטיבית של הספנים אני מפרש את דברי חברי: ראשי הספנים מרגישים יחד עם בני עמם, וכל זמן שעמם שובת – אין ביכלתם לעבוד בנמל. המושל אמר: גם זוהי פוליטיקה שאין אני מתערב בה. בזה נסתיימה הפגישה.
אחר כך הציעו לכנס אספה גדולה, שבה יתקבלו מחאות, שישלחו למשרד המושבות. משלחת נסעה לירושלים להתיעץ עם הועד העליון.
לדברי העתון נתכנסה אגודת הפועלים אמש לאספה סוערת והוחלט לשלוח טלגרמה זו לנציב:
הנסיון לפרק סחורות בחוף תל אביב נחשב להתגרות ברגשות הפועלים הערביים הסוערים. הפועלים ירחיקו את האסון מתוך הקרבנות הגדולים ביותר. אנו מבקשים למנוע נסיון חמור זה, כדי להשקיט את הרוחות הסוערים. אנו מטילים את האחריות על השלטונות“.
"הארץ", שנה י"ט, תוספת ערב לגליון 5123, 20 במאי 1936, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
המשך העבודה בפריקה ובהכשרת המקום. – עבודה מאומצת למרות רוח סערה בים. – מדברי ה' מ. דיזנגוף בנמל היום. – בקור ב"כ השלטונות במקום.
גדולה היתה התענינות הצבור הבוקר בעבודת הפריקה בחוף תל־אביב. רבים עמדו משני עברי שפת הים, בתערוכה ועל גג הקפה „גאלינה־סאפיר“, והסתכלו בעבודה החרוצה של הפועלים המכשירים את המקום ופורקים את המלט.
העבודה התחילה הבוקר על ידי כמה עשרות פועלים, ואף כי הים סוער לא באה הפסקה בפריקה, ולהיפך המים זרמו בתוקף כלפי החוף וכיסו שטח שעוד אתמול היה יבש, ועל ידי כך יכולות הסירות להתקרב יותר אל החוף. דבר זה הקטין את שטח הריוח שבין החוף והסירות, ועם זה קימץ זמן בפריקה. מצב רוחם של המפרקים מרומם מאד, בפרט בעת שהם מלווים את עבודתם בקריאות עדוד ימיות בעברית, דוגמת הקריאות המציינות כל העובדים בנמלים.
קצין הנמל של יפו, ה' הדס מפקח על עבודת הפריקה מטעם השלטונות, ושוטרים בריטיים ויהודים שומרים במקום. הבוקר נוספו עוד כמה סירות המקילות את העבודה, כמו כן גם גדל מספר העובדים. משערים, שעד הצהרים יפרקו למעלה מ־500 שקים מלט. האניה עוגנת במרחק מה מן החוף, והיא מוקפת שלש סירות־משמר מטעם השלטונות. לפני הצהרים בקרו במקום קצין מחוז הדרום ה' אפשטיין, קצין המשטרה הבריטית ה' הארינגטון. באו גם עסקנים צבוריים שונים.
בשעה 11 הגיע למקום ה' דיזנגוף, בלוית הפרופ' מארקוס, הד"ר שרמן והד"ר אלוטין. את פני העובדים והנאספים שהריעו לכבודו, קבל ה' ד. בדברים אלו: „אכן יש נמל בתל־אביב, כיום אנו כבר עובדים אצלנו“. המהנדס העירוני ה' שיפמן נתן לה' דיזנגוף הסברה על הנעשה וגם הוליך את האורחים על פני גשר העץ שבתוך הים. כאן ניסה הפרופ' מארקוס לעזור לה' דיזנגוף לילך על הקרשים, אולם הלה השיב: „עליך פרופ' מארקוס היקר מוטל היום להיות רק מסתכל, כי כאן במקום הזה כולנו בריאים“.
לאחר הבקור הוזמן ה' דיזנגוף עם מלויו לקפה „גלינה־ספיר“ על כוס תה. (מטעם בית הקפה סודרה אתמול מסבה – מתוצרת הארץ – לכבוד עובדי המקום).
המסבה המצומצת על כוס תה היתה נלבבה מאד. כל המסובים שתו לחייו ולבריאותו של ה' דיזנגוף והוא הודה להם ואמר: „אילו הייתי סופרים של עתוני חוץ לארץ הייתי שולח טלגרמה בנוסח זה: „בכל הארץ אי־שקט – ובתל־אביב בונים נמל“. אחר כך בירך ה' דיזנגוף את העובדים והביע את אשרו הנפשי ממראה עיניו: יודעים אתם במה זכתה הספינה היוגוסלאווית שתהיה הראשונה בפריקת מטען בחוף תל־אביב? ביום פתיחת הביתן היוגוסלאווי נתכבדתי ע"י המדינה היוגוסלאווית באות כבוד, והנה כנראה הרגישו, שקרובים הם על ידי כך אלי ואל העיר הזאת והעיזו לעגון את אניתם בחוף תל־אביב.
לאחר צילומים בשביל תמונות ובשביל יומן קולנוע, עזב ה' דיזנגוף ומלוויו את המקום ונסעו לבית־העיריה.
"הארץ", שנה י"ט, תוספת ערב לגליון 5123, 20 במאי 1936, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
משלחת ספנים לנציב העליון. – אנית מלחמה בחוף יפו. – רדיפת הספנים הערבים אחרי האניה היוגוסלבית.
פתיחת הנמל בת"א עוררה תמהון בלב ההמון הערבי, שפטמוהו במשך כל הזמן בבדיות על הרעב בתל־אביב ועל היאוש הרב השורר בתוכה.
מיד נראו מסיתים ותועמלנים רבים עוברים מקבוצה לקבוצה ונושאים נאומים מסיתים. לפנות ערב רבו ההתקהלויות. ביחוד נצטופף קהל רב לפני קלוב הספנים.
עם התקרב הלילה נתחזקו משמרות השוטרים ליד המוצאות לתל אביב. הרחובות ביפו נחסמו במחסומים של תיל דוקר ולא נתנו לעבור ברחובות. קו הרכבת נשמר בקפדנות. החיילים השומרים קבלו צו לירות בכל מי שלא יעמוד אם יקבל צו מתאים.
ברכבות נמצאים שוטרים מזויינים השומרים על כל תקלה.
לפנות ערב הגיעה לנמל יפו אנית מלחמה אנגלית על תחמושתה וחייליה. האניה היא מטפוס הצלבניות והיא שייכת לצי האנגלי שבים התיכון. היא תעגון בנמל יפו זמן מה. בואה קשור עם שמירת הבטחון מסביב לחוף יפו־תל־אביב.
*
ממקור ערבי נודע לנו:
משלחת מטעם ראשי הספנים וועד השביתה בקרה אצל ה' קרוסביי מושל המחוז וקבלה בפניו על „המעשה של הממשלה“, שהתירה ליהודים לפרק סחורות בחוף תל אביב. הם השמיעו גם דברי איום. המושל השיב, שדבר זה הוא מסמכות הנציב. מיד נסעה משלחת ספנים לירושלים, כדי לבקש ראיון אצל הנציב.
הבוקר תתכנס ביפו אספה של באי כח מוסדות ערביים, ספנים, פקידים וסוחרים בהשתתפות ועד השביתה, כדי לדון על המשכת השביתה בכלל וענין הספנים בפרט. כנראה, שוררים חלוקי דעות גדולים בין הערבים בענין השביתה והמשכתה או חסולה. ההתרגשות ביפו היתה רבה בענין פריקת מטען האניה בתל אביב.
אתמול, אחר שעזבה האניה היוגוסלאבית שהביאה מלט לתל אביב, את יפו, לקחה אתה גם סירה אחת מסירות הנמל. הסירה נקשרה לאניה בחבל ושטה אחריה. כמה סירות של ספנים מנמל יפו רדפו אחרי האניה וניתקו את הסירה. הם ניסו גם להתקיף את האניה. שוטר בריטי ממשמר השוטרים שעל מכסה האניה ירה מעל ראשי הספנים היושבים בסירות ורק אז הרפו הספנים ממנה וחזרו ליפו.
כפי שמודיעים נשאר משמר שוטרים על פני האניה היוגוסלאבית לשמירה בפני הפתעות כל שהן.
לדברי מקור ערבי היה היורה פקיד אנגלי מהנמל. הספן הערבי שנתק את הסירה לא נפגע וחזר בשחיה לחוף.
"הארץ", שנה תשע־עשרה, מס' 5123, 20 במאי 1936, עמ' 1 ו־7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
יום חג גדול לישוב בעקב האתחלתא הצנועה:– פריקת-המטען הראשונה בחוף העיר העברית
נחמה לאבלי המאורעות, לקח לשונאי ציון: אן להשיב גלגל ההיסטוריה אחורנית! – ר' מאיר דיזנגוף החולה מתאושש ובא לראות את המפעל החדש של עירו הצעירה.
שמחה גדולה שמחה אתמול העיר העבריה הראשונה בראותה את נמל תל-אביב, הופך לעובדא. והשמחה הפכה להפגנה לאומית כבירה בשעה שהופיע מאיר דיזנגוף – ר' מאיר בעל־הנס, כפי שהתלוצצו חסידיו הרבים, – בנמל תל־אביב, לחזות במו עיניו בטקס של פריקת המטען הראשונה של הסחורות בנמל תל־אביב.
היה זה מחזה מרהיב מאין כמוהו.
בשעה 2.45 כשהגיעה הסירה העברית הראשונה טעונה בשקי המלט מן האניה היוגוסלבית „טשטורקי“, התפרץ ההמון הרב שצבא על יד הנמל בשירת „התקוה“ ובקריאות הידד ויחי לנמל החדש בתל־אביב, הנמל היותר צעיר בעולם. המקום היה מקושט בדגלי כל העמים, ועל כלם – דגל תכלת־לבן.
שמחת אין קץ היתה לקהל הת"א לראות את דיזנגוף מופיע בחברת מנהיגים ועסקנים, חברי העיריה. תשושים נראו פניו של דיזנגוף, עיפים ויגעים. רק לפני רגעים אחדים עזב את בית־החולים, וישר בא לנמל, לברך את ברכת שהחיינו.
גם פנחס רוטנברג היה נוכח ברגע ההיסטורי של פריקת המטען הראשונה בנמל ת"א.
כל הקהל קבל את פניו בקריאות: „יחי דיזנגוף“ „יחי נמל תל־אביב“!
ומיד אחרי זה ניגשו לעבודה הממשית של הטענת הסחורה על האוטובוסים של קואופרטיב מיוחד שזכה להקרא בשם „קואופרטיב נמל תל אביב“.
האוטובוסים יצאו בסך את שטח הנמל, בשעה שמאות צעירים מלוה אותם כשהם רוכבים על האפנים. בתרועות ובתשועות נכנסו העירה ועברו בסך את רחובות העיר. כל אוטובוס היה מקושט בכתבות: „יחי נמל תל־אביב“.
רבבות בני ת"א הריעו אף הם לכבוד השיירה העוברת, מתוך התרגשות והתלהבות עצומה. מחיאות הכפים נשמעו מקצה העיר ועד קצה.
אחרי שקבוצת הספנים העברים עלתה על הסירה ונסעה לספינה, שעמדה באמצע הים – הגיע על החוף רב החובל בלוית באי־כח הסוכנות לאניות פדרמן ומרקוס מת"א.
הקהל הרב הריע לכבוד רב החובל הראשון אשר הגיע לחופי תל אביב. רב החובל היה נרגש מאד, נפנף כובעו באויר לכבוד הקהל ונכנס לקפה „גלינה“.
לבא־כחנו היתה שיחה עם רב החובל. שמו: דוטרסלב ס. בקריק, שם האניה „טשטורטי“, (מיוגוסלביה), היא בעלת 3200 טון, הביאה אתה 950 טון מלט. במשך 15 ימים חכתה הספינה בחוף חיפה, עד שיקום שקט בארץ ותוכל להגיע לחופי יפו – והנה הגיעה לחופי נמל חדש, תל אביב.
– אני שמח מאד – אמר מר בקריק לבא כחנו – שספינתי היא הראשונה, אשר עגנה בחופי תל־אביב. אינני יודע אם מגיע לי כבוד כה גדול… אני מבקש למסור את תודתי העמוקה לקהל, אשר קבל את פני בצורה כה אהובה.
– ועוד דבר – אומר מר בקריק – אני רוצה שישובכם ידע, שהסוכנות שלנו ביוגוסלביה מתנהלת על ידי היהודי שמואל קלדור, הסוכנות שלנו נמצאת בדוברובניק, אשר ביוגוסלביה. מר קלדור הוא ראש החברה הגדולה הזאת, ואולי זה גם לא מקרה שאניה של סוכנות זו ולא של אחרת עגנה בפעם הראשונה בחופי תל אביב.
הגישו בירה לכבוד האורחים.
– שלום! – אמר רב החובל, שנתכוון לומר „לחיים“ ושתה לשלום כל הישוב.
– מזל טוב, מר בקריק!
במשך כל היום היתה רבה התכונה בנמל תל־אביב. מאות אנשים עבדו, בנו, פרקו, חפרו. בית המכס עומד הכן. כמו כן הוכנו כמה צריפים בשביל הסחורות המבואות.
במשך כל אחרי־הצהרים פרקו את הסחורות. נוכחו הקצינים הרינגטון וקרמר, באי כח העירי: מר שושני, המהנדס שיפמאן. חוץ מזה היה על המקום משמר גדול של שוטרים בריטיים וארץ ישראליים.
איש את רעהו ברך ב„מזל טוב“. רצינות גמורה היתה נשקפת בפני כולם. ובתוך רצינות זו – שמחה לבבית שמזמן לא היתה לנו כמותה.
ועל הכל: יש ויהיה נמל בתל אביב.
בערב פרסם „ועד תל אביב לנמל ותחבורה“ את ההודעה הבאה לעתונות:
„האניה היוגוסלבית „טשטורקי“ עגנה בצהרי היום בת"א מול מגרש התערוכה. אחרי שסדרה בחוף את הפורמליות הנהוגת הביאה מטען האניה לת"א: אלף טון מלט בשקים. בשעה 3 אחה"צ נעשתה פריקת הנסיון של 25 טון הראשונים בהנהלת הקפיטן זאב־הים. מר דיזנגוף בקר בחוף ונפגש בתרועות נלהבות. היום יפתחו רשמית את משרדי המכס והנמל בחוף ת"א בצריף מיוחד שהוקם למטרה זו. הסוחרים וסוכני האניות המעונינים בהבאת מטעניהם לתל־אביב מתבקשים לפנות למזכיר הועד לקבלת הפרטים הדרושים“.
כיצד סודרה פריקת הסחורות בחוף תל-אביב
מהשבוע הראשון של השביתה הערבית, וסגירת נמל יפו הציגה הנהלת הסוכנות בפני הממשלה את הדרישה לאפשר עגינת אניות והורדת סחורות בחוף ת"א. המשא והמתן בענין זה נמשך בלי הפסק והסוכנות חזרה על דרישה זו בראיונות ובמכתבים, עד שלבסוף, ביום ששי אחה"צ הודיעו מהממשלה טלפונית לסוכנות כי הרשיון ניתן.
הסוכנות נתבקשה לסדר שהמעונינים יפגשו עם מנהל המכס בחיפה, כדי לקבוע את הסידורים הדרושים. פגישה זו יצאה לפועל ביום א' והשתתפו בה ב"כ הנהלת הסוכנות, וב"כ הועדה לעניני ים ותחבורה של ת"א.
ביום א' בערב, הוחל בנין המזח הזמני, והעבודה נמשכה יומם ולילה. הסוכנות נתנה את 500 לא"י הראשונות שהיו דרושות למפעל זה.
השק הראשון של המלט
שפורק מן האניה ניתן במתנה למוזיאון התל־אביבי.
"דאר היום", שנה י"ח, מס' 198, 20 במאי 1936, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
את הפרק הזה הייתי צריך לקרוא בשם „גינואה“, כי את תלמידי בית הספר הימי הבית"רי ואת ספינת המפרש שלהם „שרה“ ביקרתי בג'ינואה. הדבר היה בשבוע שעבר; הם חזרו אז מאלג'יר, עם 550 טון משא בשביל אי איזו פירמה גינואית, ומצאתי לי סוף סוף את האפשרות להכיר אותם ואת ספינתם.
גם בצ'יוויטוויקיה הייתי, מיד אחרי הקונגרס הוינאי, אבל „שרה“ והתלמידים שהו באותו זמן בסיביליה. לא נשאר לי אלא לבקר את הבניינים. בית הספר של האיגוד הימי האיטלקי המקצועי נמצא ממש על החוף, בבית ישן נושן, שמראהו כמראה מבצר מן המאה השש עשרה; במשהו הזכיר לי אפילו את מבצר עכו בשנת תרפ' (להבדיל). על חוף סלע שני עומדים שלשת הבניינים, שבהם היו הבית"רים ישנים וסועדים בעונת ירחי הלימודים: בניני סלע רמים עתיקים. כל העיירה הציורית הזו אומרת עתיקות – ואעפי"כ לא שמעה מעולם את השמע היהודי: אפילו באינציקלופדיה הישנה של עפרון אין זכר לשמה. אבל בהוצאות הבאות בודאי שייזכר.
העיירה ראויה לכך. שומע אני, שמתהלכות אגדות על אי אלו פריביליגיות מיוחדות, שזכו להן תלמידינו: עלי להזהיר מפני גוזמות ממין זה. באיטליה של היום, – כמו בזו של זמנים עברו, בהם בליתי את שנות לימודי – מתקבל הזר בבתי הספר בסבר פנים יפות: במכללה כבגימנסיה כבמוסד מקצועי מיוחד. תלמידים בני חוץ לארץ כי יבואו בחברייה וישתקעו בחברייה – הרי שיעזרו להם בחייהם המשותפים ובלימודיהם המשותפים. במקרה שלנו בא בחשבון משהו מיוחד: התלמידים הבית"רים משתייכים לטיפוס אנושי שונה מזה של התלמידים האיטלקיים הרגילים שבאותו בית ספר ימי – האיטלקים מתקבלים בו, בעודם בגיל הילדות, ולומדים כאן את לימודי בית ספר עממי בכללם, גיאוגרפיה, היסטוריה ומתימטיקה; ואילו שלנו באים ברובם ותעודת הבגרות אתם, רק לשם הלימודים הימיים; הם איפוא, בגיל מבוגר יותר ורשאים ע"כ לסיים בהקדם את החלק התיאורטי של הקורס. בית הספר מביא בחשבון את כל המומנטים הללו, כשם שהיה נוהג גם לגבי כל כת אחרת. ולא עוד אלא שהכתוב מדבר באיטלקים, לאמור – בעם המקפיד במצוות הכנסת־אורחים, בעל נטייה לכל תנועה לאומית, וביחוד לתנועה, שיש בה מן הטעם הליגיוניסטי הגאריבלדאי.
וכל אלה לא היה בהם כדי נימוק מספיק, לולא מר ניקולה פוסקה, שהוא מנהל בית הספר הימי. עודנו אדם צעיר, אבל בקי ומומחה בספנות, במדה גדולה עוד יותר – בדיג, המחבר של מפות גיאוגרפיות אחדות, המציינות את דגי הים למיניהם ועד חופיהם האפריקניים של האוקינוס האטלנטי. במשך חצי שעה סיפר לי על מיני הדגים החיים במימי ארץ־ישראל וגם בים סוף ובמפרץ עקבה. „במשך דור אחד הייתם צריכים ליהפך לעם הדיג“, היא המסקנה מדבריו; אם כי אין הוא מביע זאת בצורת עצה ישרה נועזת. מתון הוא, וממעיט, בכלל, בדיבור; אבל בעל מעשים. בשעה שבאו התלמידים הראשונים, שטרם הכירו דבר, לא רק בהלכת הספנות, הדיוג, הלשון האיטלקית, – אלא לא ידעו איש את אחיו, – הפשיל הקאפיטן פוסקה את שרווליו, חיפש ומצא בשבילם את שלושת הבניינים הנזכרים – למעון, השיג אשראי אצל בעלי המלאכה, וסוחרי עץ וברזל לריהוט־הבניינים וכו' וכו'. מקובל לכתוב את ה„וכולי“ רק שתי פעמים, אבל הפעם היה מן הראוי להכפיל את מספרה עשרת מונים. אל נא יתרעם תלמיד מן התלמידים: איש נוצרי המטיל על עצמו את תפקיד הדרכת־גדוד של צעירים מישראל בדרך לא סלולה, כפטרסון בשעתו, – נוצרי כזה צריך שיצטיין גם במידת הסבלנות אשר לפטרסון. פוסקה הוא בעל מידת הסבלנות אשר לפטרסון…
בצ'יוויטוויקיה לא מצאתים, כאמור; היתה לי רק ההזדמנות לבקר את ראש העיריה ולחוות לו את תודתי על רוב הטוב, שהעיר העניקה לתלמידינו; ועוד ביקור עשיתי, מלא תוגה – על קברו של הבית"רי הצעיר מדאנציג, אברהם שטרויסברג, שטבע בים בחודש מאי. „קרבן לכיבוש הים העברי,“ – כה כתוב על המצבה הבודדת. בודדת היא המצבה, כי אגף מיוחד ליהודים אין, כמובן, בבית הקברות הנזכר; אבל הקבר נשמר בנקיונו ובטהרתו, גם בשעה שחברי שטרויסברג שוהים בסיביליה, מעבר למיצר הגיבראלטר. בעמדי כה לפני הקבר הבודד אפפוני הרהורים על המושג „הים העברי“. דבר מיוחד במינו: עד עתה סבור הייתי, שבמשך 40 שנות התעמולה הציונית, שעלו בחלקו של דורי, כבר הובעו כל הסיסמות והנוסחות האפשריות, המליצות, הכרוזים והמונחים הלאומיים: כולם, כולם כבר מצאו להם את ביטויים המלא, המוגמר, ושוב אין עוד מקום לחידושים. ואילו לעיני כאן מעין נוסח חדש, שטרם שמעתי את שמעו: חקוק הוא לעיני בשחם־המצבה, אולי בפעם הראשונה בדברי ימי ישראל. ומי יודע: אולי, בעתיד הרחוק, יגידו הבריות, שכדאי היה קרבן רך ורענן זה, כדי שישמש כרוז ואות ומופת לנוער היהודי.
בנמל גינואה, ממרחק, הכרתי את הספינה: ספינת־מפרשים בעלת ארבעה תרנים אינה הופעה רגילה – ספק הוא, אומרים, אם קיימות עוד בכלל שלש „ענקיות“ נוספות ממין זה בין צי המפרש שבים התיכון כולו. אלא שהתלמידים עצמם מודים, שבנמל אלג'יר ראו עיניהם ספינת מפרש גדולה מזו: ב־15 מטר יותר בארכה, ו־5 תרנים במקום 4: היתה זו ספינת הלימודים הפולנית מגדיניה. – „שרה“ היא בת אמריקה לפי מוצאה, שם נבנתה, ספינת לוקסוס של אדמיראל, ושמה היה אז „פור־וינדס“: ארבע רוחות השמים. אחר כך נרכשה לאיטלקים ושמה תורגם: „קוואטרו ווינטי“. חושש אני שבינתים הורדה בת־הנגידים מגדולתה: השתמשו בה לצרכי משאות שונים, בכלל גם בהמות ועזים. אולם עתה היא בדרך לשיא גדולתה: ספינת לימוד, פתיחה לאקדימיה ימית עתידה – „לכיבוש הים העברי“.
במקרה נזדמנתי באנייה עם שני אנשים, שלהם חייבים בית הספר וקרן תל־חי תודה על הספינה היפה. איני יודע אם כבר נזכר השם הזה בעתונות; איני יודע גם אם רשאי אני לקרוא אם השם הזה, וחושש אני שמא יאשימו אותי במידת האל־סודיות.
יהא מה שיהא – מר קירשנר הוא ורעיתו, ו„שרה“ היא תרומתם. הגאוה „המקומית“ מאלצת אותי להדגיש בזה, ששני בני ארצי הם בני־ארץ כפולים: ראשית – אודיסאיים, שנית – פאריסאיים. בהזדמנות כזאת מתעורר בו הרצון להיפגש בפונדק אחד עם כל הנוגעים בדבר, אבל הם אינם כאן. ה„מבעיר“ הראשון היה ירמיהו הלפרן, ראש מחלקת ספורט־ההגנה בבית"ר. מחנך אלפים אחדים של „מדריכים“: סוד בי"ס כזה. לפני שנה נתקשר, לתכלית זו, עם בית"רי איטלקי, הוא הרופא הצעיר מאוריציו מנדס: הוא הוא ש„גילה“ אז לפנינו את צ'יוויטאוויקיה ואת המפקד פוסקה. אבל הלפרן ופוסקה אינם; ועוד מישהו חסר לי – על אודותיו כבר כתבתי פעם מאמר ארוך: „אל־רייד“ היה כינויו, הוא הוא שהופיע הראשון בתיאוריה שלו על אימפיריאליסמוס ימי יהודי, אגב טענה שאפילו קאטאנו היתה עיר ואם בישראל, ושהעבר היהודי והעתיד היהודי („רודי־גל“) קשורים בים־התיכון.
יום אחד בלתי בחברת התלמידים: שבעה־עשר הוא מספרם כעת בספינה, והשמונה־עשר מהם נשאר באלג'יר בבית־החולים, (טיפוס; בהתאם לידיעות האחרונות הרי יצא משם בקרוב לחיים בריאים). רציתי „לחקור“ בעצמי, כיצד מגיב צעיר יהודי על נסיון בלתי־רגיל ממין זה. את שלושת החדשים האחרונים בילו על פני הים, שמהם 18 שעברו עליהם בסערות, בתוך ספינה זו בת 750 הטונות, בעוד שהעני בחלוצים או בתיירים הנוסעים לא"י מקונסטאנצה, או מטרייסט, או ממארסייל, גם לא שמע מעודו שמע אנייה בעלת פחות מ־9 – 8 אלף טונות. כי על כן, – כבר הנסיון הפיסי כשהוא לעצמו אינו מן הקטנים. הוסף לכך את הנסיון הפסיכולוגי: גם זה אינו מן הקלים. והגם שכל אחד מן השמונה־עשר עמד בהצלחה בבחינת התעודה התיאוריטית (קודם שהרשו לו להפליג ב„שרה“ לסיביליה) „פאדרונה מאריטימה“, – הרי אין התעודה לע"ע אלא פסת נייר בלבד: עדיין חסר להם הוותק הימי, ופה, ב„שרה“ אינם לפי שעה אלא תלמידים. להימנות בין תלמידי ספינת־מפרש קל, בהרבה מובנים, מאשר להימנות בין המלחים שלה, אבל במובנים אחרים הרי, אולי, יותר קשה. מהי, ובכן, המסקנה „שלהם“? „שלהם“ דוקה: כי את מסקנת המשגיחים עליהם, את מפקדיהם האיטלקיים כבר חקרתי, כמובן, עוד קודם שהלכתי לשוחח עם הצעירים.
לעתים רחוקות ביותר נופל בחלקי, בשנים האחרונות, יום תמים של נחת: עלי להעיד שהפעם הזאת הגעתי לידי כך. ברכבת, בדרכי לגינואה, חרדתי במקצת, שה„נסיון“ היה קשר – עובדה זאת הן ידעתי כבר, מתוך התזכירים האיטלקיים והביתריי"ם – כמו גם מתוך מכתבי תלמידינו. לא פעם נזכרתי בשנים שעברו, עת ציוו עלי לשמש „צינזור“ למכתבים של חיילי הגדוד העברי – ונוכחתי והרגשתי פתאום מה קשים הם החיים הצבאיים לסתם חייל מן השורה, מה עזים געגועיו לבית אבא, מה כבד עול המשמעת בקסרקטין או במחנה שבשדה. בקרב תלמידי ביה"ס הימי שרר מצב אחר לגמרי, כמובן, – ואין לדמותו למצב ההוא: ואעפי"כ, מטבע האדם הוא, בודאי, ואולי במיוחד מטבעו של אדם מישראל, ששולטת בו, בשעת כתיבת מכתב לאמא או לכלה, רוח סנטימנטלית, והריהו נוטה לעגמומית ולבכיינות; ואמא, או הכלה, מסדרת העתק־המכתב ושולחת אותו לפאריז.
שאלה אחת היא, שעניינה אותי במיוחד – ואותה הצגתי לכל אחד מהם: „ובכן, מסקנה – מסכים אתה, או אין אתה מסכים, להמשיך את חייך אלה, חיי מלח, הלומד לכהן בכהונת קאפיטאן?“ – שאלה זו היא שעניינה אותי במיוחד. את חוות דעותיהם של המפקדים האיטלקיים על כל אחד מהם, על היותו מוכשר, או לא, לחיים כאלה ולמלאכה כזאת – כבר היו אתי, שחור על גבי לבן, חתומות בכיסי בגדי; אלא שמנקודת־השקפה יהודית הרי חשוב יותר לדעת, מה דעתם הם עצמם – הנבהלו או לא?
מופלא מאד: משבעה־עשר אלה – רק אחד ויחיד הוא שהודיעני על החלטתו ש„לא להמשיך“; ודוקה צעיר הגון למדי, משכיל שבמשכילים (גמר את לימודיו במכללת צרפת), ופועל חרוץ בבית־הספר כבספינה. הוא מוצא, שלא יעמדו לו כוחותיו הפיסיים, ויש ברצונו לשוב אל המקצוע שהוא זכה לו לפי תעודתו האוניברסיטאית. אבל אחד ויחיד, כאמור. ששה־עשר הנותרים (והם מבטיחים שזוהי גם דעתו של החבר החולה שבביה"ח באלג'יר) מצהירים פה אחד: מנוי וגמור – הריני נשאר על הים! – והיות ואני מדבר עם כל אחד ביחידות, הם אינם מתביישים כלל בפני (הוכחה לכך תשמש לי העובדה שמפי רבים מהם, מפיות כולם כמעט, הרי אני שומע גם הערות־בקורת מרות וצודקות על פרט זה ועל פרט אחר; ביקורת עפי"ר צודקת בהחלט) – הריני מקשיב בדברים נעימה של גלוי־לב, וביחוד שאין זו הלא סתם שיחה אידיאולגית, אלא שיחה בשאלת הקאריירה או המקצוע; ו„פה אחד“ זה עשה עלי רושם אדיר. היה זה נסיון קשה, אבל מוצלח.
אין זאת אומרת כלל, שאני מסכים לדעתם של כל ששה־עשר „אומרי־ההן“ הללו. ישנם ביניהם, לדאבוני, שלושה־ארבעה שאיני רשאי להסכים להם: אין ביכולת הבית"ר לקחת על עצמה את האחריות לתמיכה שהם זקוקים לה להמשכת השכלתם הימית – אי־אלה מהם אינם מתאימים לכך בסגולותיהם הפיסיות, ואחרים אינם מתאימים מבחינה פסיכולוגית. אבל 75 למאה ממספר התלמידים הם בלא ספק „חומר“ טוב, אחדים מהם אפילו „מצויין“. עוד רחוקים הם מגמר חוקם בספנות. עוד עליהם לסבול דוחק ועמל רב עד שיגיעו למטרתם, והריני מסופק מאד, אם תוכל הבית"ר, בענייה, לתמוך בהם בדרכם הקשה. אבל הנסיון הצליח, ועל הסיפון של ספינת־מפרשים זו בעלת ארבעת התרנים ושני המוטורים – ועליה עוברים קוים תכולים־לבנים – על מעקה ספינה זו נפתח באמת פרק חדש בספר התחיה העברית.
אגב, נסיון צ'יוויטאוויקיה אינו היחידי: שם הספינה הביתר"ית השניה הוא „תיאודור הרצל“ ומקומו בים הבלטי, ותלמידיו הם מבני בית"ר בלטביה. איני יודע, לדאבוני, מתי אוכל להיפגש אתם, אבל, עד כמה שידוע לי – עלה הדבר בקושי וגם שם יצליח.
עד עתה הוכתר הנסיון בשם המתון והארעי: מחלקה ימית – מחלקה ימית של השלטון. עתה רשאים אנו לצעוד עוד צעד נוסף קדימה בדרך להגשמת החלום שאותו חלמה בית"ר בשני כינוסיה העולמיים: הראשון, בדאנציג ב־1930, והשני – בקראקוב בחוף העבר. שם עברי לחלום הנ"ל: „רודי גל“: השגה עקשנית, כמו „כיבוש הים העברי“, כמו „הדיבור העברי“, כמו „המדינה העברית“ – דמיון ומציאות בערבוביה: כמו כל עיקר מעיקרי הציונות. בבית"ר החדשה (על הפרק עומדת שאלת שינוי המבנה שלה) תהיה „רודי גל“ אחת ממחלקותיה.
ג.
ספנות ודיוג הם שני מקצועות חשובים, ביהודים אינם תופסים בהם לפי שעה כל מקום. ברור כשמש, שיש לשנות את המצב הזה. צעירים, שנטייתם לכך, צריכים להרהר היטב על קו־כיוון חדש זה בחייהם. ואין „היטב“ כאן פירושו אלא הירהורים מתוך העמקה וזהירות. אי־אלו אזהרות עלי להביא מיד ולמפרע, והריני מייעץ את קוראי הצעירים ואת הוריהם, לקרוא את ה„סוף“ בכל תשומת הלב הראויה, ובכל ישכחוהו לעולם.
ראשית: אין זו קאריירה בשביל בני עניים בלבד. הגם שההשכלה התיאוריטית היא בת 6 חדשים בלבד (כך קבעו, לפחות, באיטליה), אבל כבר אמרתי, שהתעודה התיאוריטית אינה מספיקה כלל וכלל. העיקר ב„וותק“, נסיון פעיל בספנות הנקנה בלא פחות משלש שנים.
ואין לשכוח, עם זאת, שצי יהודי עדיין אינו קיים, או „כמעט“ שאינו קיים; ובאניות של עמי־הים קשה כיום, לבן חוצ"ל, להשיג עבודה. לא בית־הספר בצ'יוויטאוויקיה, וכנראה שאף לא כל בי"ס אחר, לא יהיה עוד רשאי, זמן רב, להבטיח לתלמידיו היהודים שיוכלו למצוא בנקל את ההזדמנות לשלש שנות הספנות, ואח"כ – את משרת הקברניט או כהונת קצין „שני“ או „שלישי“. כצעיר זה, ההולך ללמוד משפטים או רפואה בצרפת או בלגיה, היודע בבירור שעם תום הלימודים תעמוד לפניו השאלה האיומה – „במה עלי להתחיל באמצעות התעודה שלי?!“ – כן יקרה גם להולך ל„כיבוש הים“: וכלגבי כל הכיבושים למיניהם – גם כאן: אין זו „קאריירה“, אין זו דרך־מלך בעלת ספסלים למנוחה משני עבריה ובעלת שלט של „ברוך הבא“ בסופה: העפלה חלוצית ההרה היא, נועזת, לא בטוחה, בלא תמיכה ובלא רחמים. דרך היא לאנשים חזקים בעלי כתפים רחבות, גוף ונפש בריאים. „ברזל“.
והמלאכה קשה. מחלת־הים אינה בדיחה; האוכל לא ינעם אף פעם לחככם. אלה הם הדברים שאנו „ערבים“ להם. ומשמעת הקסרקטין (במקום שם אתה „עובד“ שנה ויוצא פטור) היא כמשחק בהשוואה למשמעת השוררת בספינה: ולה הן תסור במשך כל ימי חייך.
חשבו היטב את דרככם. על „רודי גל“ להיות כחצר בעלת מבוא צר־צר ובעלת מוצא רחב ופתוח תמיד לרווחה.
"הירדן", שנה ב', מס' 562, 10 בדצמבר 1935, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ביום 19.5.36 עגנה בימה של תל־אביב, מול מגרשי התערוכה, האניה היוגוסלבית „צטבורטי“, בהנהלת הקפיטן ואטרוסלב ונקאריץ', שהביאה בשביל תל־אביב 1000 טונות מלט בשקים. הרגשת ההישג־החשוב הזה – פריקת מטען בחוף תל אביב – מילאה את לבות תושבי העיר חג וגיל, והמוני רבבות התכנסו על שפת הים כדי להיות נוכחים במאורע ההיסטורי הזה של הקשר הראשון בין תל־אביב והים. ראש עירית תל־אביב, ה' מ' דיזנגוף, שביקר בחוף, נפגש בתשואות ממושכות ובקריאות: „יחי דיזנגוף! יחי נמל דיזנגוף!“ וה' דיזנגוף ניגש לגשר־העץ הזמני, הביט נרגש ואמר: „זוהי כבר עובדה, כאן יהיה נמל גדול על אף הכל“. במחיאות־כפים מצד הקהל נפגשו גם פקידי בית המכס היהודים מיפו, שבאו למלא את תפקידיהם בחוף תל־אביב, וכן קברניט האניה היוגוסלבית, הראשון שעלה על חוף תל־אביב. התרגשות של שמחה עורר בקהל השלט בשלש הלשונות הרשמיות „חוף תל־אביב, משרד המכס“ שנתלה על צריף־המכס הזמני שהוקם למטרה זו. את שק־המלט הראשון שהובא לחוף הניחו למזכרת במוזיאון תל־אביב. בחוף עבדו סבלים מעולי סלוניקי, מנוסים בעבודות ים. על החוף היו מונפים כל היום דגל בריטי ודגל עברי. גם מכוניות־המשא שהובילו את המלט מן החוף, היו מקושטים דגלים עברים. פריקת המלט מאניה זו נגמרה ביום 4.6.36. עבודת הפריקה נעשתה בהנהלת רב החובל היהודי ה' זאב־הים. בקשר עם תחלת העבודה בחוף תל־אביב נתקבלו ברכות לעיריה מאת מוסדות ואישים מן הארץ ומחוץ־לארץ.
אכספורט ראשון מחוף תל-אביב
המשלוח הראשון מחוף תל־אביב נשלח לארצות שונות ביום 7.6.36 באניות היהודיות „עתיד“ ו„ריכרד בורכהארד“: כלי אלומיניום, מיצי פירות, גרבים וטריקו, ארנקים ותוצרת עור ותמרוקים מתוצרת בתי חרושת יהודיים.
[…]
ידיעות עירית תל אביב, שנה ז', 1936 – 1937, עמ' 52. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מחזות גיל והתלהבות עם פריקת המטען מן האניה הראשונה על חוף תל אביב. – אלף טונות מלט לפריקה. – עסקני הצבור והישוב בין החוגגים. – המונים נוהרים. –
„פה יהיה נמל גדול למרות הכל“ – נאום מ. דיזנגוף
סבלים יהודים מראים את כחם. – פריקת בראשית אתמול אחר הצהרים. – היום ההמשך. – כל המעונינים בפריקת מטענם בחוף תל אביב יפנו לועד נמל תל־אביב.
יום אתמול – בפרט בשעת אחר הצהרים – היה יום של שמחה, עדוד והתלהבות לתושבי תל־אביב, כי באותו הזמן עגנה בנמל הצעיר והזעיר – לפי שעה – של תל־אביב, סמוך לתערוכה, האניה היוגוסלאווית „צ'יטווירטי“, ועל ספונה אלפי שקי מלט (אלף טונות) לפריקה בתל־אביב (חלק קטן של המלט שייך לערבי ועדיין לא ברור היכן יפורק).
עוד מן הבוקר היתה תנועה יוצאת מן הכלל במגרש הפריקה, שעדיין דופקים שם הפטישים להרחבתו והשלמת מסגרתו (על בוא האניה לפני הצהרים וסידוריה עיין בעתון־הערב המצורף לגליון זה). רבים צבאו על הגדרות וחוטי הברזל המפרידים את שטח הפריקה מן התערוכה ושפת הים. היו גם ש„התבצרו“ במשך שעות על גג הקפה „גלינה־סאפיר“, ובעד 35 מא"י קבלו שם כוס תה או קפה ומקום־ישיבה שמשם אפשר לראות היטב את הנעשה. רק למעטים ניתנו רשיונות (בתוכם לקצת עתונאים) להמצא בקרבת המקום ולהסתכל בפריקה. במקום היו חברי ועד הנמל תל אביב ה"ה ישראל ויצחק רוקח, ד. רמז, הופיין, י. זברסקי, המהנדס שיפמן, גריידינגר, בר כוכבא מאירוביץ ומזכיר הועד ה' קורנפלד. היו גם עסקני הסוכנות היהודית, מועצת העיריה, פ. רוטנברג, ב"כ מוסדות צבוריים וכלכליים, קצינים גבוהים בריטיים ויהודים.
„שהחיינו“
בכלל שרר מצב רוח של יום טוב ורבים בירכו ברכת שהחיינו. האבטומובילים של „המעביר“ הביאו בשלושה קוים לתערוכה המונים, שפנו בעיקר לצד הנמל. בקפה „גאלינה־סאפיר“ היו כיבודים הדדיים, והזמרה נשמעה למרחוק. בפרט להד מחיאות הכפים הסואנות לכבוד הסבלים היהודים, שעמלו בהעלאת המלט על החוף. וכאן יצוין שבגלל הסידורים הארעיים לא היתה עדיין אתמול האפשרות לקרב את הסירות עם המטען אל החוף והסבלים היו נאלצים לשאת את השקים מן הסירה הנודדת הגדולה ברגל בתוך המים אל היבשה. כל הלילה המשיכו בעבודת ההכנה לסידור גשר ברזל, שארכו יהיה כ־60 מטר, ואז תוקל העבודה בהרבה.
קואופרטיב הנמל ת"א
לסידור הפריקה התארגנה קבוצת נהגים בשם „קואופרטיב הנמל תל אביב“ שענד על המכוניות דגל תכלת לבן עם שלטים „יחי נמל תל אביב“. על המחסן הראשי התנוססו שני דגלי „זבולון“. מכונית־המשא, שעזבה את הנמל עם מטען המלט בלוית שוטרים, התקדמה רק בקושי אל מחוץ לשטח התערוכה משום שהמונים צבאו על המקום בדוחק רב והריעו ממושכות. קבוצת צעירים ניסתה להלוות אל האבטומוביל, אבל סמוך לשער היציאה של התערוכה נצטוו על ידי המשטרה לעזוב את המכונית והם נשמעו לפקודה. כמעט על כל המכוניות שנמצאו בתערוכה ובסביבתה הודבקו שלטי־קרטון עם הקריאה: „יחי נמל תל־אביב“. קבוצת צעירים וצעירות יצרה מעגל, בצרפם „אגב אורחה“ גם כמה זקנים, ויחד רקדו ריקודים עממיים שונים כשהמסובים מלווים אותם בשירה רמה.
בוא ה' דיזנגוף
בערך בשעה 3.30 בא למקום ראש העיריה ה' מ. דיזנגוף, שלא חס על בריאותו בשעה גדולה זו ומיהר לחוג עם החוגגים (שעה קלה לפני כן יצא את בית החולים). ההמונים קבלו את פניו בקריאות מרעישות: „הידד דיזנגוף! „אשריך ואשרינו שזכינו לכך!“ „חזק ואמץ אבי ילד השעשועים!“ ה' דיזנגוף היה נרגש מאד מקבלת פנים לבבית זו ובלוית ה"ה פ. רוטנברג, גריידינגר וייבזרוב הלך למקום המעשה ואמר ברטט: "פה יהיה נמל גדול למרות הכל". הופעת ה' דיזנגוף הלהיבה עוד יותר את רוח העובדים, שהריעו בעת העבודה לכבודו.
במשרד הנמל הרשמי הנושא את הכתובת (בשלוש שפות רשמיות): „משרד נמל חוף תל־אביב“ עבדו במרץ רב קצין נמל יפו ה' הדס וב"כ הנהלת המכס ה' בן דוד. שניהם ניהלו את הפיקוח ושוטרים בריטיים ויהודיים שמרו על המטען עם פריקתו. היו גם פקידים בריטיים מנמל יפו. על העבודה המעשית פיקח המפקד הימי ה' זאב־הים. סירת „הפועל“ בשם „סער“ היתה פעילה מאד. ביום ו' תורד אל הים עוד סירה אחת של „הפועל“ בשם „טרומפלדור“.
ליחס לבבי מאד זכה מפקד האניה היוגוסלאווית שהביא את המלט ה' וואטרוסלאוו וויקאריץ כשעלה על יבשת נמל תל־אביב. בראשונה נדהם במקצת מן התכונה לרבה, אך כשהוסבר לו שהוא מפקד האניה הראשונה שזכה לעלות על חוף ת"א התרגש והודה לתשואות החן. המסובים שתו אתו ולכבודו „לחיים“ וכן עשו גם נעשו צילומים למזכרת.
השקים הראשונים למזכרת
שני השקים הראשונים של מלט נלקחו לאחר שנבדקו ע"י פקידי הנמל והמכס והוצאו לרשות בעל המטען, למזכרת צבורית, הראשון בשביל המוזיאון תל אביב, והשני בשביל העירייה. מסירת המזכרת למוזיאון נעשתה מתוך חגיגיות רבה. סמוך לבנין „התאספו מאות אנשים, שקראו קריאות „הידד“, שרו ורקדו.
סמוך לבנין מוגראבי על יד תחנת האבטובוסים של „המעביר“ מס' 4, נתלה שלט ארעי ועליו חץ בכוון הצפון עם כתובת: „לנמל תל־אביב“ ולצד הכתובת דגל תכלת־לבן.
עבודת בראשית אתמול אחרי הצהרים נסתימה בפריקת סך 250 שקים לערך. היום תמשך העבודה מהשכם בבוקר, כן גם תעשה עבודת ההכשרה של המקום ע"י המשרד הקבלני.
עד השעה המאוחרת בלילה נהרו המונים לראות בנמל החדש של תל־אביב.
משמרת חזקה של שוטרים בריטיים ויהודים שומרת על המקום ועל הרכוש נוסף על קבוצת השומרים המקומיים. האניה עוגנת במרחק גדול למדי מן היבשה.
המאורע ההיסטורי היה לשיחה בפי כל. משערים, שהאניה תעגון כאן כמה ימים.
"הארץ", שנה תשע־עשרה, מס' 5123, 20 במאי 1936, עמ' 1 ו־7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
והמקרה קרה בלב ים, קרוב לאיים הפיליפיניים, באניה „סילברביטש“. בשעות המאוחרות של הלילה שמע רב-החובל של האניה דפיקה בדלת תאו. אחד מהנוסעים המועטים הודיע לו כי אשתו עומדת ללדת. באניה עצמה לא היה רופא, ואף לא אחות, ורב-החובל נמצא בכל רע. לעזרתו בא הרדיו. הוא ציוה לעובד הרדיו לבוא במגע עם האניה הקרובה ביותר ולשאול לרופא, אולם האניה שבה היה רופא נמצאה במרחק של 700 מילין. רופא אחר נמצא באי קרוב.
הרופא פקד להפסיק את השידור בקוטר של 300 מילין מסביב, ואחר-כך החל לבאר, בשיטת מורס, לרב-החובל, את כל פרטי-הטיפול ביולדת:
„עם העוזר הראשי“ מספר רב-החובל „ירדתי אל התא ובזהירות עשיתי כפקודותיו של הרופא. נולד תינוק שמשקלו היה 4 פונטים ובהיותי בקצה אחד של התא להשגיח עליו, נקראתי שוב למטת היולדת – כי היא ילדה את השני – דבר שלא התכוננו אליו כלל“.
שמות התינוקות ניתנו לפי שם האניה, וחברת האניות „סילבר ליין“ שלה שייכת האניה, נתנה להם במתנה שני גביעי-כסף.
"דבר", שנה שתים-עשרה, מס' 3461, 29 בספטמבר 1936, עמ' 9. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
