אתמול אחה"צ בקרו באי־כח העתונות היומית העברית בחיפה, ע"פ הזמנת המנהל הראשי של „לויד טריסטינו“ מר קזאטי בחיפה, על ספון האניה „גליל“ לרגלי חנוכתה בקשר עם שנוי שמה. העתונאים נתקבלו ע"י רב־החובל מר אומברטו שטיינדר.
בשיחה שנמשכה כשעה וחצי ספר רב החובל פרטים מענינים מתולדותיו במשך 41 שנות מסעיו באניות והזמין את העתונאים לחגיגת חתונת בנו בכורו, פקיד בחברת לויד טריסטינו בחיפה שתהיה בעוד 4 שבועות על האניה „גליל“.
במשך השיחה הודגשה יחסי הגומלין שבין איטליה לא"י.
האניה „גליל“ היא בת 12.800 טון ובין 160 עובדיה נמצאים 10 יהודים.
– לבואה של האניה „רקס“ לחיפה הוזמנו ע"י החברה „ללויד טריסטינה“ כ־100 איש למסבה על כוס טי ביום ב' ב־4 אחה"צ.
"דאר היום", שנה י"ז, מס' 149, 7 במרץ 1935, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מוסרים לנו, כי „פלסטיין אוריינט ללויד“ חדל למכור את הכרטיסים של חברת הספנות האיי"ת, לפי דרישת ללויד טרייסטינו. מנהל ה„פלסטיין אוריינט ללויד“, מר ואשיץ, אחיו של ד"ר אפרים ואשיץ הריביזיוניסט, בא לארץ באניה „ריקס“.
"דבר", שנה עשירית, מס' 2993, 15 במרץ 1935, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ביום ה' נערך נשף באל על האניה „פלשתינה“ של חברת „ללויד טרייסטינו“. הנשף נערך לכבוד עשר שנות קיומו של הקו טרייס–א"י ולרגל נסיעת הבכורה של אניה זו בין טרייסט לחופי א"י. שם האניה היה קודם „אמזוניה“ ושטה לאמריקה. בזמן האחרון החלה חברת ללויד טרייסטינו להעביר לקו זה את אניותיה הגדולות והמסודרות בקו זה שהוא כיום,
בעקב העליה היהודית המפותחת, המכניס ביותר.
הנשף נערך ביד רחבה מאוד עם מזנון כשר מיוחד. המוזמנים היו רובם יהודים ובחלקם – תושבי המושבה האיטלקית בחיפה. בין המוזמנים הרבה עתונאים גם מחוץ לחיפה. הקהל בילה בשתיה, באכילה ובריקודים עד שעה מאוחרת בלילה. סידורים לנשף נעשו ע"י מר ומרת קסאטי, מנהלי ללויד טרייסטינו בחיפה.
"דבר", שנה עשירית, מס' 2996, 19 במרץ 1935, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בקשר עם המכביה שלח הפרופ' חיים ווייצמן את הטלגרמה הבאה להנהלת חברת „לויד טרייסטינו“ בטריסט:
„בעונג רב שמעתי על מדת הכנסת האורחים היפה שנהג „לויד טרייסטינו“ במכבים בדרכם למכביה בא"י. אני, שכבר נזדמן לי הרבה והרבה פעמים לנסוע לא"י וחזרה בספינות היפות של „לויד טרייסטיני“, ולהוכח בנוחיות הרבה הניתנת לתיירים ולעולים, ראיתי את הכנסת האורחים, השרות ותשומת הלב המרובה המוקדשת לנוסעים. מדת ההתחשבות של „לויד טרייסטיני“ בכל הצעה של שיפור והשבחה, אינה מנחת מקום לשום טענות.
כאות קל של הכרת טובה ותודה לחברת לויד טרייסטינו הריני שולח לה את השורות הללו ביחד עם אחולים לביים להצלחתה של החברה ולהמשכת העבודה המשותפת ביננו לבין הלויד.
"דאר היום", שנה י"ז, ס' 167, 28 במרץ 1935, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בבית החולים של לוריאן (צרפת) מתה האלמנה בת השבעים אוגניה מארה, שעל מעשה־הגבורה שלה כתבו עתוני העולם כולו לפני עשרים וחמש שנה.
הדבר אירע במאי, בשנת 1910. אלכסנדר מארה, שהיה משמש בכתונת שומר המגדלור שבקורדאן עלה במדרגות המגדלור עם אשתו למעלה, על מנת להדליק את הפנס. אולם באמצע דרכו נפל תחתיו והתעלף. האשה הביאה את בעלה חסר־ההכרה אל מטתו ומיד מיהרה למעלה והדליקה את הפנס. אולם הפנס צריך היה להסתובב לכל עבר, למען הזהר את האניות הבאות מכל צד. לאחרי שעה ארוכה הצליחה האשה לגלות את אופן סיבובו של הפנס ואז מיהרה אל בעלה הגוסס למען החיש לו עזרה. כעבור רבע שעה מיהרה שוב אל ראש המגדל למען סובב את הפנס וכך רצה כל הלילה בכוחות לא־אנושיים מבעלה הגוסס אל הפנס וחזרה. בבוקר מת אלכסנדר מארה, אולם כתוצאה מהתאמצותה היוצאת מהכלל של אשתו האומללה לא עלתה אף אניה אחת על שרטון.
כעבור יומים סופר על מעשה־הגבורה של אוגנייה מארה בכל העתונות העולמית וכך נתפרסמה בין־לילה בכל קצוי תבל. הממשלה הצרפתית כיבדה אותה אז באות־הצטיינות והשאירתה על משמרתה זו, לאחר שהראתה אומץ־לב מרובה כל־כך.
"דאר היום", שנה י"ז, מס' 305, 10 בספטמבר 1935, עמ' 3-4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
חברת הספנות המבורג-אמריקה החליפה את שם אחת מאניותיה מ„אלברט באלין“ ל„הינדנבורג“. שמו של אלברט באלין הוסר מכל אניות החברה ומלוחות-הזכרון שלה.
(הודעה מברלין)
כשהוכרזה הריפובליקה בברלין ב-9 בנובמבר 1918, אבד את עצמו לדעת אלברט באלין, הנשיא-המנהל של חברת הספנות המבורג-אמריקה, על-ידי הרעלה בוירונאל. לרגעים מעטים השיבוהו הרופאים להכרתו. אז הושיט את ידו לידידו מכס וארבורג, הבנקאי ההמבורגי, ולחש בקול גווע:
– הקיסר המסכן! …
רק אדם אחד מלבד באלין היה בכל רחבי גרמניה, שלאחר התמוטטות הקיסרות ותבוסת הרייך לא מצא חפץ בחיים. זה היה קצין זקן, שלפי הודעת העתונים בימים ההם המית את עצמו ביריה. השני היה אלברט באלין, „ידידו של הקיסר“.
הינדנבורג לא התיחס לספנות בחבה יתרה, ואף-על-פי-כן לא הרשה בחייו למחות את שם באלין מעל האניה הקרויה על שמו. ואילו ניתן פה למת, ודאי היה מוחה גם עתה נגד ה„כבוד“ הז, לשים את שמו במקום שם מיסד הספנות הגרמנית.
הקיסר וילהלם השני מדבר בזכרונותיו על „האדון באלין“. אבל בשנות שלטונו היה מסיים כל מכתביו אל באלין בנוסח זה: „ידידו הנאמן וילהלם אימפרטור-רקס“ (קיסר ומלך). עם השנויים שחלו במצב הרוחות אולי ראו בני הפמליה החצרונית בדורן, שלא נאה לקיסר להזכיר את אלברט באלין היהודי בתור ידידו. אבל קרוב לודאי, שגם במעונם אינה שרויה השמחה למחיקת שם באלין. גרמניה הווילהלמית הכירה למדי את האיש הזה ואת ערכו, ואם גם בימי המלחמה נעכרה במקצת אותה „ידידות נאמנה“ שבין סוכן-ההגירה לשעבר ובין האימפרטור-רקס, אם גם הצליחו נכליהם האישיים והפוליטיים של אנשי החצר להעמיד את באלין בתור „אדם חשוד“ – הרי מעולם לא הכחישו אנשים אלה, ואולי מודים הם גם כיום, שאלברט באלין היה יוצרה של הספנות הגרמנית המודרנית למסחר ולנסיעות והוא הרימה לאותה חשיבות עולמית, שמצאה את בטויה הבולט בתקופה הווילהלמית.
לא הריפובליקה אשמה במותו של באלין. שרשי חייו היו מעורים במציאות הקיסרית, ולאחר שהקיסר הסיק לעצמו את מסקנות המלחמה האבודה, לא מצא יהודי גרמני זה כל מטרה ותקוה בחיים. והנה פגע בו לעג הגורל: מחיקת שמו מעל יצירת כפיו חלה בדיוק ב-9 לנובמבר, ביום שבו הקריב את חייו לעולה על מזבח המולדת האבודה. לפיכך מן הראוי להקים לו מזכרת אחרת ברשימה זו על תולדותיו ומפעל חייו.
בשנות השלשים למאה הי"ט התישב בהמבורג יהודי סוחר קמעוני בארייגם, מדניה, ושמו שמואל יואל באלין, אביו של אלברט באלין. גיטו כבר לא היה קיים בימים ההם בעיר-ההאנזה החפשית המבורג, אבל יהודי מהגר זה הרבה לסבול מקנאת הסוחרים הזעירים, המאוגדים בגילדה, ומרדיפות המשטה. הסינט ההמבורגי סרב לתת לו זכות אזרח, ולפיכך חסר היה גם את הזכות לרכוש נכסי דלא ניידי, – ובכל זאת הצליח במשך שנים מעטות לפתח את עסקיו לדרגת בית-חרושת זעיר, תוך נדידה מחנות שכורה אחת לשניה.
העסק התקיים כעשר שנים, עד שהכשילו המשבר הגדול שבשנות הארבעים. אבל שלשה-עשר ילדיו של יהודי זה תבעו להם, והוא נסה את מזלו בעסקים אחרים. בית-המסחר לפחם ובית-המלאכה ליציקת ברזל לא הצליחו בידו, ואז פתח בנמל המבורג יחד עם הסוחר ההמבורגי מוריס משרד להגירה בשם מוריס ושותפו.
עסק זה לא זכה אז לשם טוב בין האזרחים המכובדים של העיר החפשית. הובלת משאות היא מלאכה מסורתית לתושבי עיר הנמל, מלאכה המכבדת את בעליה. אבל לטפל באספסוף של מהגרים נתלשים ממולדתם ולקחת את פרוטתם האחרונה במחיר הנסיעה – דבר זה היה למטה מכבודם. באותה תקופה, בשנות החמשים, החל זרם ההגירה הגדולה מגרמניה, מרוסיה ומאוסטריה-הונגריה לאמריקה, ואזרחי המבורג שמחו בראותם שהזרם פוסח על עירם היחסנית ופונה כלפי ברמן, עיר-האנזה חפשית גם היא.
אבל נמל אחד לא הספיק לניקוז עודף-האוכלוסין המדומה של מדינות אירופה הצפונית והמרכזית, וכשהוכרחו גם בעלי-אניות המבורגיים להוביל מהגרים אל הארץ החדשה, נשאר הטפול ברכישת מהגרים לנסיעה בתפקידם של סוכנים, אנשים משפל המדרגה במגלת-היוחסין של העיר החפשית והאצילית. – סוכן כזה היה באלין הזקן בפירמה מוריס ושותפו, בה סיים את ימי חייו בתור אדם בלתי-מכובד, שעבד בכל כחו למען הלחם הצר.
בן שבע-עשרה היה אלברט באלין כשמת עליו אביו, ועול הנהלת העסק נפל בירושה עליו ועל אחיו. לפי הזכיון שבידי הפירמה היתה רשאית לטפל במהגרים רק במדינות מקלנבורג ושלזויג-הולשטיין. מסגרת זו היתה צרה למרצו של באלין הצעיר. עוד לא מלאו לו תשע-עשרה שנה, וכבר חצה את האוקינוס באלכסון והתקשר עם חברת מטעים באמריקה הדרומית, לרכוש לפירמה מוריס ושות' את הובלת המהגרים אליה.
הכנסות עסק זה לא הצדיקו את תקוות באלין, ולעומת זאת עורר העסק את תשומת-לב השלטונות והשגחתם המוגברת כלפי סוכנות פעוטה זו.
מאמצי באלין היו מכוונים גם להבא לפרוץ את המסגרת הצרה של הזכיון המוגבל. בן עשרים שנה היה כשגלה את האפשרות ל„הגירה בעקיפין“. לאנגליה היה מותר לנסוע ולהסיע בלי הגבלות, ובכן התקשר עם חברות-ספנות לונדוניות להפנות את זרם המהגרים אליהן, על מנת שיעבירו לאמריקה את „המטען הלבן“ באניות אנגליות.
עתה הרגישו בעלי-האניות הגרמנים בהתחרות הקשה, שבאה להם מידו של אלברט באלין הצעיר ורב-המרץ. אחד מהם, אדוארד קאר, ראה בעינו החדה, שמוטב לו להבטיח לעצמו את עזרת הצעיר הפעיל מאשר להלחם עמו. הוא מסר איפוא למוריס ושותפו את הסוכנות היחידה של אניותיו. אדם זה עסק בעיקר בהובלת משאות, ולכן היה ביכלתו להוביל „דרך אגב“ גם בני-אדם – במחירים זולים.
העסק הצליח מאד והגדיל את הכנסות באלין עד כדי כך, שמצא יכולת להופיע גם בתור קבלן להובלה. במשך השנה היה שוכר מאדוארד קאר 8–9 אניות בסכום מסוים ומנהל את העסק על חשבון עצמו. הדרישות לנוחות הנסיעה לא היו גדולות בימים ההם, ובאלין הוביל אניות מלאות נוסעים בצפיפות ב-80 מרק לגולגולת, מחיר פעוט שכדאי לקנות בו את תקות ההצלחה מעבר לים.
בשנות השמונים גדלה הגירת היהודים מרוסיה, אבל בהיקפה הכללי של ההגירה חלה ירידה. ב-1884 הפחיתו החברות המבורג-אמריקה ונורדדויטשר ללויד את מחיר הנסיעה לניו-יורק עד לשלשים מרק אבל גם כך יכלו אניות אדוארד קאר לעמוד בהתחרות. באלין אמר לשים קץ להתחרת הפרועה, ובמו"מ שנהל עם חברת המבורג-אמריקה הופיע ליד השולחן הירוק בתור צד בעל מדרגה שוה לבעלי-האניות המתגאים ביחוסם ובמעלתם. הודות למו"מ נקבע הסכם בינלאומי לתעריף הנסיעה. המחיר מאירופה לניו-יורק נקבע במאה מרק, אבל לאניות קאר הצליח באלין להבטיח תעריף של תשעים מרק.
החברות הגדולות קוו, שהמחיר הנמוך יביא את שותפות קאר-באלין לפשיטת-רגל, אלם הן טעו בחשבונן. ההפרש ב-10 מרקים משך את המהגרים, ובאחד הימים הופתע עולם הספנות בשמעו, שקוי קאר התמזגו עם ה„יוניון ליין“, אחת החברות המכובדות והמיוחסות בהמבורג. אז הכירו בערכו הגדול של באלין לספנות הגרמנית, ובחודש מאי 1886 הזמינה חברת המבורג-אמריקה את אלברט באלין, בן 29 שנה בעת ההיא, למשרת מנהל המחלקה להובלת נוסעים, במשכורת שנתית בת 60000 מרק.
בימים ההם היו ברשות החברה 22 אניות שהכילו ביחד 60000 טונות. לאחר שלשים שנה היה באלין חונך בכל שנה אניה בת 60000 טונות בממוצע, במעמד הקיסר.
כרזת פרסומת של קו המבורג-אמריקה, עיצוב: קרל לנגהיין, 1905. מקור: ויקישיתוף.
„חברת הספנות הגדולה שבעולם“
בהשתתפו בפעם הראשונה בישיבת ההנהלה הציע באלין שתי הצעות: אחת – להקים בהמבורג בתי-אכסניה נוחים בשביל המהגרים ולסדר להם טפול טוב ואנושי. שנית – לסדר שרות-אניות מהמבורג לניו-יורק דרך גוטיבורג, כדי להתחרות עם החברות האנגליות. ההצעה השניה היתה מתאימה לכוונות הקיסר, להתחרות עם אנגליה בים, בנקודה שהיתה עד עתה שלה בלבד.
שתי ההצעות נתקבלו, וכשהרגישה הספנות האנגלית בתוצאות ההתחרות, הכירה בשויון הספנות הגרמנית, ולאחר מו"מ באו שני הצדדים לידי הסכם מקיף, שבתוצאתו פסקה ההתחרות המזיקה לשתיהן, והוותור היחידי מצד באלין היה – בטול הקו הסקנדינבי.
לאחר הצלחתו הראשונה של באלין פנה לשכלולה הפנימי של החברה, שנקראה בשם המקוצר „האפאג“. בנסיעותיו לאמריקה הרחיב את קשרי החברה ובהוצאת מניות חדשות הלך והגדיל את הון החברה, שהושקע בבנית אניות, נמלים ורציפים נוספים.
בשנות התשעים כבר הכירו הכל בראשותו של באלין לא רק בהאפאג, אלא בכל עולם הספנות בהמבורג, ובכל ועידה בינלאומית היה הוא המיצג את המבורג והספנות הגרמנית. ביזמתו נוצר ה„פול“, זה ההסכם הבינלאומי, המבטל או המצמצם את מלחמת התעריף בין חברות הספנות בעולם. הוא הכניס להסכם זה גם את האנגלים והאמריקנים, ובמשך עשרים שנה היה קיים הסכם-ברית בין האפאג ובין הטרוסט של ג'ון פיירפונט מורגאן.
כשחגגה חברת האפאג ב-1897 את יובל חמשים השנים לקיומה כבר יכלה להתפאר, שהיא חברת הספנות הגדולה שבעולם. דבר זה בא כמעט בשלמותו הודות לפעולתו של באלין, ובגרמניה הווילהלמית איש לא פקפק בכך.
רוח גרמניה הווילהלמית התבטאה בקו הפעולה של באלין. כל מאמציו היו מכוונים להאדיר את תפארתה וגדולתה של גרמניה, העומדת בראשית המאה העשרים במרום פסגת החוסן. ההפרזה בהדור החיצוני, המסעות והנאומים המכוונים לתעמולה והמאמצים להשגת ריקורדים מדהימים – כל אלה התאימו לשאיפותיו של ווילהלם השני, ועוררו בו רגשי חבה והכרה כלפי באלין, האבטופס של ההעפלה הגרמנית.
לעתים קרובות היה היה סועד על שולחן הקיסר, ואם כי הקיסרית ואנשי החצר היו מביטים על „באלין היהודי“ מלמעלה למטה, לא שלל יחס זה ממנו את חסדו ואמונו של הקיסר, שהיה מתיעץ אתו בשאלות הפוליטיקה העולמית והיה מפאר בהופעתו את החגיגות לרגלי חנוכת אניות ובהתחרויות שייט שנערכו ביוזמת באלין ובהדרכתו. בחגיגות כאלה היו מופיעים כל שמנה וסלתה של חברת רמי-המעלה, ובמשתאות שערך באלין לכבוד האורחים המרוממים הצטיין בתור מכניס-אורחים בעל טעם עדין ונטיה אמנותית להשביע את רצון כל אחד לפי טעמו ונטיותיו.
בינתים לא הזניח את פיתוח העסק. ביזמתו נבנו האניות הראשונות המסודרות בהדור רב שלא היה דוגמתו קודם. אלה היו „ארמונות שטים“, ובהם בריכות-שחיה, מגרשי טניס ותאורה פנטסטית. הוא היה הראשון שיצר ענף מסעי הטיול בחבורה. תוצאות פעולתו ניכרו בהישגים הכספיים של החברה, שבשנת 1913 הראה המאזן שלה 63 מיליון ריוח נקי מהון יסודי בן 150 מיליון מרק.
אוניית הנוסעים "קניג פרידריך אוגוסט" של חברת HAPAG, 1911. מקור: ויקישיתוף.
באלין „חובב האנגלים“
בלי כל הגזמה אפשר לומר, כי למן השעה שסוכן-הגירה פעוט זה נכנס לעסקו של אביו, הצליח בכל מעשי ידיו. דבר זה לא בא כתוצאה מהמקרה העוור, כשמישהו נופל שלא מדעת לתוך מסבות מוצלחות ואחר-כך הוא נסחף בזרם המאורעות. ברוחו, במרצו, בכושר הארגוני ובכושר-הפעולה ללא-גבול השיג אלברט באלין את הכל – גם את שאינו ניתן להשיג. רבים היו המתעלים בכחות עצמם באותה תקופה בגרמניה, רבים הם היהודים שהשיגו קאריירה גדולה, אבל אף אחד מהם לא נעשה „ידידו של הקיסר“.
אולם ידידות זו לא היתה נקיה גם מצללים. כשהתחרה באלין באנגליה לא היתה מגמתו לדכאה, אבל שאר החוגים והאישים שהקיפו את הקיסר ובתוכם גם האדמירל טירפיץ, ראש צי-המלחמה, שאפו לדכא את אנגליה.
באלין ראה, שההתחרות בהגדלת הצי עתידה להביא לידי מלחמה, והזהיר את הקיסר מפני התוצאות. חפצו לא הצליח בידו, רק עורר נגדו חשדות מצד הקיסרית והחצרונים, שהוא „ידיד האנגלים“. בשנת 1913, ערב פרוץ הדליקה העולמית, הביא לבקור אל הקיסר את המדינאי האנגלי לורד הלדן לשם דיון ידידותי לסלוק גורמי המתיחות שבין שתי הארצות, – אבל… באלין היהודי ו„חובב האנגלים“ נחשד בנטיה להחליש את שאיפותיו של הקיסר לחוסן ימי.
עוד נסיון עשה באלין לשפור היחסים, כשהציג לפני הקיסר את סיר ארנסט קאסל, חכם-כלכלה אנגלי ממוצא גרמני. אילו שמע הקיסר להצעותיהם של אישים אלה, מי יודע אם לא היה מונע את פרוץ המלחמה העולמית. אבל הגורל רצה אחרת, ועצות באלין, הידיד הנאמן, ניתנו על אוזן לא-שומעת.
בימי המלחמה ראה באלין באבדן מפעל חייו. האניות נמלטו אל הנמלים ועגנו באפס מעשה או נפלו בידי האויב. באותו זמן רשם באלין בזכרונותיו:
„הנני עומד על פני חורבות. כל מה שיצרתי היה לאפס.“
אם כי במשך ארבע שנות המלחמה הורשה רק ארבע פעמים להראות את פני הקיסר, והחסד הקיסרי הלך והצטנן, בכל זאת רצה לשרת את גרמניה, ולבקשתו של יהודי אחר, וולטר ראטנאו שנרצח אח"כ בידי בני-עולה, יצר מרכז לרכישת צרכי מזון וחמרים גלמיים מארצות-חוץ באמצעות המדינות הניטראליות. ב-21 בינואר 1915 פנה באגרת אל האדמירל קאפל והזהירו מפני התוצאות של מלחמת-צוללות בלתי-מוגבלת, – אך ללא הועיל. ב-5 בספטמבר 1918 טייל בפעם האחרונה עם הקיסר בגן-הארמון.
אז הציע לקיסר, בתמיכתם של לודנדורף וסטינס, לבקש דרכים לשלום עם אנגליה. הקיסר פטר את באלין בחיוך-חסד של בטול, וכעבור שני חדשים התפרץ העם הברליני בדרישת שלום ולחם, והקיסר הוכרח לנוס מארצו.
הטרגיות היהודית
ב-9 בנובמבר קבל באלין במשרדו ההמבורגי את הטלגרמה המבשרת את הכרזת הרפובליקה, ומיד הוציא ממגרת שולחנו את טבליות הוירונאל והרעיל את עצמו. אגרת-פרידה לא כתב, רק שתי המלים האחרונות, „הקיסר המסכן“, שהפליט ברגעי גויעתו, הן המבארות את סבת מעשהו. אולם דבר זה לא מנע את העתונים מהודיע בקצרה יומים לאחר המעשה, שהמנוח היה רגיל בבליעת סממנים מהממים, והפעם טעה ובלע מנה גדולה מהרגילה.
הוא תלה את אשמת קשי-העורף לא בקיסר, אלא ביועציו הפוליטיים והצבאיים. הקיסר היה בעיניו כשמש, אשר למרות העננים המעיבים אותו הוא נשאר מקור-האורה. ואור זה הכה את עיניו בסנוורים מראות נכוחה. אפילו את אשמת כבוש בלגיה לא יחס לא לקיסר אלא ליועציו. באחת משיחותיו עם ביטמאן-הולווג אמר באלין:
– ישים נא מר את ידו על מסלות-הברזל וישתדל ליצור קשרי כלכלה עם בלגיה, אבל יזהר נא מקחת אף שעל אחד מאדמת בלגיה ומהוריד את מלכה מעל כסאו. הנני בטוח, שאני מכוון בדברי אלה גם לדעת הקיסר…
מנין באה לבאלין עורון זה כלפי הקיסר? לא יקשה להבין, כי היה זה רגש-התודה של יהודי אביון, סוכן-הגירה פעוט, אשר לאור שמש החסד הקיסרי נתעלה להיות ראש הספנות בגרמניה ובעולם. אף רגע לא שכח, מה היתה לו ידידות-הקיסר, שלא השתמש בה לתועלתו הפרטית, רק הקדיש את כל פעולת חייו לרעיון הגדול של הגברת החוסן הגרמני על פני המים. כי יהודי היה באלין כל ימי חייו, יהודי בחיצוניותו, בקלסתר פניו ובמבטו הקורן חכמה; יהודי היה גם בסגולות נפשו: בטוב-לבו, ברגישותו, בהומור ובחוזק הרצון המתגבר על כל המעצורים.
אבל הוא היה גם איש הים, שפניו נשתזפו מנסיעותיו הרבות. והמוסר של איש-ים מחייב, שהקברניט יהיה האחרון לעזיבת האניה הטרופה – או יטבע עמה. הבריחה בת-המורך היתה זרה לבאלין ולרוחו. באחת מאגרותיו הוא כותב לביטמאן-הולויג, לאמר:
– „אם מותר לומר כך, יכולתני להגיד, שבעמל כל חיי יצרתי דבר-מה בעל ערך כביר לגרמניה, ועתה בא מר וחבריו והורסים את בניני. אני – רק דוגמה אחת, כי תוצאות אלה של המלחמה פגעו בכל העם הגרמני“..
אלברט באלין לא רצה לחיות בין החרבות. כספן אמתי רצה לטבוע עם אנית העם הגרמני – אם כי חבב את החיים. באחת השיחות אמר לו הקנצלר בטמאן-הולוויג, שהיה בוחר להיות בין המתים. השיב לו באלין באניקדוטה ימית ידועה. מעשה במלח שהביע משאלה כזו בפני הקברניט, וזה השיב לו:
– עצל! ארור! רצונך לשכב כל היום בארון ולא לעבוד?
באלין הרגיש, שלאחר אבדן המלחמה וחרבן הקיסרות אין תכלית לפעולתו: – כבר מותר לו לשכב כל היום בארון…
לא הייתי בארץ ביום הגדול ההוא, – לפני ירחים מעטים – שבו הורם על תורן ספינה כבירה ויפה דלגנו הלאומי. דומני, כי אילו נמצאתי בנמל חיפה אז, על הרציף החדיש אשר ממנו הפליגה אניה עברית זאת, היה לבי מזדנק בקרבי למראה הנהדר ושפתי היו דובבות, בהתלהבותן, את קריאת האבות במאורעות כבירים אחרים לחיינו הצבוריים – היא קריאת „אמותה הפעם“, המבליטה, בקיצורה את תמצית השמחה האנושית למראה הגשמתו של חלום נשגב.
אכן, לא זה היה הנסיון הראשון, בתחיתנו השלישית, להדגשת רצוננו, הבלטת ישותנו העצמאית על פני הגלים התכולים. במאמר אשר שלחתיו, בערב המלחמה העולמית, לעורך „השלוח“ בימים ההם, פרופסור קלוזנר, – והוא לא הדפיסו, כדבריו אלי אז, מפחד הבקורת הרוסית – הזכרתי גם מניתי את כל המאמצים אשר נעשו על ידי חלוצים נועזים על הים של מולדתנו המחודשה. רב פעלים ואדיר החזון במקצוע זה היה, ביחוד, אותו „לוליק“ האכר, – הוא אביו הגאה של אבשלום הגבור, בן חדרה, אשר ירד, בודד וגלמוד, בסירה ישנה רעועה, לחצות את מימי הים התיכון הקדמון מאותה חדרה, אהובת נפשו, לחיפה הקרובה בתחילת שאיפותיה הימיות.
למן „אודיסיאה“ ימית זו, אשר תזהיר בדורות הבאים לביתנו הלאומי כאותה אגדת הומירוס הנערצה, לא חדלו, פה ושם, יחידים גם חבורות, לנסות את גורלם בביסוס הרעיון הימי העברי על בסיס מסחרי ומעשי, והכל זוכרים עוד, לבטח, את אכזבת חובבי ימנו, במיעוטם המדאיב, על אבדן ספינת קיטור קטנה „החלוץ“ – לא רחוק מימה הזועף של יפו העתיקה. „נשברו אניות“ – כה סיפרו אבותינו הקדמונים את דבר כשלונם של אחדים ממלכינו בבנין ציים עבריים ליד אילת ועציון־גבר, ושבר „החלוץ“ הרתיע את מאמצינו הימיים לירחים גם לשנים.
ודומה היה, כאילו אמר עם ישראל לשבת בחיבוק ידים על שפת ימיו הגדולים, כשעמי־הנכר מנצלים אותם בהצלחה רבה לטובתם הם.
*
לאשרנו, קמו לנו בארבע השנים האחרונות חולמים אחדים, אשר לא יכלו לראות בשויון נפש את נמלי יפו וחיפה מעגינים במימיהם רק אניות נכריות יום-יום, ובאחד הימים נוסדה על ידיהם אגודה ימית על שם אחד שבטינו הימיים היותר צולחים בעבר, הוא השבט „זבלן“. בזמן קצר עלה בידיהם של אלה להפיח רוח חיה בערי החוף שלנו, ודיזנגוף גם ביאליק המנוח נתנו להם את ידיהם ואת ברכתם. במשך זמן קצר הפך הנסיון החדש לתנועה כבירה. מאות חברים הקדישו לה מכספם, מזמנם מהתלהבותם ככל אשר לאל ידיהם. יום סרט מיוחד הכריז את תחיתנו הימית ברחובות תל אביב. כפתורם וטוטפות, עם העוגן כסימנם הבולט, נראו יותר ויותר בדשות הבגדים של העוברים והשבים. ציונים ידועים בגולה שלחו לאגודה הימית הזאת סירות ומכשירים לרוב. בית ספר ימי קטן נוצר אל פלגת ים יפו. אחד זאבי המרחקים הרחבים חבש כובע של רב־חובלים לראשו ובתהלוכת „פורים“ עברו בסך מלחים עברים צעירים – מלחינו הרשמיים הראשונים מאז החורבן.
מה נעימים היו שנים אלה לנלהבי הים העברי.
וכבר חזינו בדמיון את תחית הצי העברי, בכל חשיבותה לעתידותינו בתור עם העתיד.
כי פה, על פני המים הזכים והרבים, הן אין לנו שדות שלא נוכל לרשתם, ואריסים שאסור לנו להתחרות אתם בהתחרות גלויה.
כל המרחב התכול אשר לפנינו, פתוח הוא לרוחה, מאין מעצור על דרכנו החפשית.
עלינו רק להאדיר את רצוננו וים התיכון גם ים־סוןף ייהפכו לאשנבים עבריים אל מול אוקינוסי העולם.
כבימי דן וזבולן, שלמה ואבים.
* * *
אבל מה שומע אני מפיות החלוצים האלה, אשר העיזו לעלות צעד עוד יותר גדול בדרך המובילה למטרה הגדולה, מטרת הימיה המסחרית העברית, בהציפם על פני הגלים שתי אניות גדולות ורבות־הקיבולת – „הר־ציון“ ו„הר־כרמל“ בשמותיהם הגאים?
לדבריהם – חלפה ההתלהבות ה„זבולנית“ ותפוג עוד מראשיתה. האגודה הימית עצמה אינה עוד במציאות, וחובבי הים העברי התפזרו לכל רוח. אכן, בחיפה עצמה הריעו מאות אחדות של אנשים ונשים לכבוד הפלגת האניה העברית הראשונה בדרכה למצרים, לטורקיה ולרומניה, ובחזור האניה למקום מעגנה בשלום ובבטחון הריע הקהל לקראת נוסעיה ונפנף ממחטות ודגלים.
בזה נסתיימה כל ההתענינות, וספינותינו העבריות, בדגלי ציון לתרניהן, נלחמות מלחמה קשה לקיומן על־פני המים בכלל, ומימינו אנו בפרט.
אומרים – ומי יתננו טועים! – כי יחס ההמונים הרחבים לאניותינו אלה קר הוא עד ליאוש. אומרים, כי רוב סוחרינו ורוב נוסעינו – והם נמנים היום ברבבות – מבכרים כמעט תמיד את אניות הנכר אל אניותינו אנו. אומרים, כי אפילו מצד המטען בסחורות הנטיה הכללית היא למסרן אך ורק לסוכני־חוץ.
אין אנחנו לאומיים קנאים עד כדי־כך, שעשה נעשה כגרועים שבגויים להכריז חרמות ואיסורים על סחורות וספינות ארצות הנכר.
נמלי ארצנו לא נסגרו בעבר, גם לא ייסגרו בעתיד, בפני דגלי המדינות הגדולות והקטנות המונפים במימינו מעל תרנים רמים ונהדרים.
אפס, כאנגליה הדואגת לציה היא, שיגדל יותר ויותר; כאיטליה אשר הראתה גדולות ונצורות בהקימה לעצמה צי מסחרי אדיר שאין מתחרה לו כמעט ביכלתו ובתפארתו – כן גם על יהודה החדישה לדאוג לקיומה על הים.
הגיעה שעתה אף היא למאמץ ימי גדול, ובמאמצה זה שואפת היא רק להתחרות יפה וצודקת, המיוסדת בכל מדינות העולם על הסיסמא – „עמך קדם“.
ומיהו אשר לא יבין בגויים את התאמצותנו לתת מכל כחנו ואוננו לאניותינו אנו את בכורתן?
* * *
בכדי להגיע לכך לא יספיקו מלים בלבד.
צריך שאדישות המונינו תחדל בהחלט ושאת מקומה תתפוס התלהבות ימית בכל שדרות העם.
צריך שכל מוסדותינו הלאומיים יתיחסו באהדה מיוחדה ומרוכזה ליוצרי ציינו המסחרי החדש.
צריך שממשלת הארץ תיתן לו גם היא את כל העזרה אשר בידיה ותיצור לו את האפשרוית המיעוטיות להתפתחותו המהירה והאיתנה.
צריך, מצד אחד, כמובן, שחברת האניות העבריות תדאג לשפר את שירותה, להגדיל את ספינותיה, לעשותן לכלי־הדר ולאמצעי־נחץ בכל המובנים.
יפה היא ההכרה כי באניות העבריות שפת הדבור היא עברית, כשר המזון ובית־כנסת קטן מוכן לקבל בין כתליו מתפללים ללא הפרעה. ובמנאמים, אשר נאמתי בנסיעותיה לאוסתרליה ולמזרח הרחוק ידעתי להשתמש באלה לעירור התלהבות בחוגי היהודים כולם – המיחלים ליום שבו יזכו לראות במו עיניהם אניה עברית מקיפה את העולם כולו ומניפה את דגל ציון בחופיו השונים.
לרגשות אלה יש להוסיף עוד אחת והיא – יסוד אגודה עברית ימי עממית באמת, אשר תקיף את כל העם בארצו גם בגולה.
"דאר היום", שנה י"ז, מס' 206, 16 במאי 1935, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בליל ה' נתקיימה ב„ביתנו“ בחיפה מסיבה חגיגית מוקדשת ליסוד אגודת עובדי-הים של מועצת פועלי חיפה. השתתפו כל העובדים היהודים של אנית „תל-אביב“ (למעלה מ-50 מלחים), קצינים ועובדי שירות), הספנים העובדים בחוף חיפה, אחדים ממלחי האניה „עתיד“, הסקציה הימית של „הפועל“, מזכירות מועצת פועלי חיפה. מלחי האניה „תל-אביב“ שהופיעו בתלבשתם הרשמית וחברי הסקציה הימית של הפועל בתלבשתם הימית הוסיפו למסיבה חן והשרו ברחוב החלוץ סביב „ביתנו“ והאמפיתיאטרון רוח של חג לעבודת הים. ליד „ביתנו“ התאספו מאות פועלים שקיבלו את עובדי האניה „תל-אביב“ בתשואות.
את המסיבה פתח א. חוּשי, שעמד בנאום קצר על המאמצים הרבים אשר ההסתדרות בחיפה השקיעה ומשקיעה לשם כיבוש מלאכות הנמל והים; ציין כי למעלה מ־15000 מלחים ועובדי ים עובדים בשביל העליה העברית והישוב העברי בא"י ועד לפני זמן קצר לא היה ביניהם כמעט אף יהודי אחד ועתה יש התחלה רצינית. עובדים כבר באניות העבריות כ-100 מלחים, קצינים ועובדי ים וביניהם כ-60% באניה „תל-אביב“ בלבד. עתה בא הזמן ליצירת אגודת עובדי ים. א. חושי הכריז על ארגון אגודת עובדי הים הראשונה בהיסטוריה העברית.
מ. שפירא הסביר לעובדי האניה את ערך הארגון המקצועי בכלל ואת ערכו של ארגון עובדי הים בפרט. סיפר על כיבושי ההסתדרות בשדה העבודה העברית, על תולדות החדירה של הפועל ה עברי לחקלאות וציין את האפשרויות של התפתחות הענף הימי.
אחד הקצינים וב"כ המלחים סיפרו במסיבה על תלאותיהם עד אשר הגיעו לעבודה באניה „תל-אביב“ ועתה חותרים מכל צד נגד המפעל העברי הצעיר ויש סכנה שהנסיון ייכשל אם הציבור העברי בארץ ובגולה לא ידע לעזור למפעל זה, ע"י כך שהעולים היהודים יבכרו לנסוע באניה עברית המעסיקה עובדים יהודים מאורגנים. דברי עובדי „תל אביב“ נתקבלו בתשואות ע"י מאות הנאספים. אחרון לנואמים היה זאב-הים שברך את עובדי „תל-אביב“ ואת מ.פ.ח. לרגל יצירת האגודה. סיפר על מאמציו הוא ועל מאמצי חבריו במשך 10 שנים בכיבוש המקצוע הימי.
נבחר ועד האגודה המורכב משלושה חברים מבין הספנים העובדים בחיפה, שני ב"כ האניה „תל-אביב“ וב"כ אחד מכל אניה עברית.
אחרי המסיבה הוזמנו כל עובדי האניה „תל-אביב“ להצגת „דייגים“ של „אוהל“ באמפיתיאטרון.
"דבר", שנה עשירית, מס' 3012, 7 באפריל 1935 (תוספת ערב), עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
הקצינים ואנשי הצוות היהודים של אוניית הנוסעים "תל אביב", 1935. מקור: ויקישיתוף.
אגודת עובדי ים בהסתדרות הכללית
נציגי ההסתדרות י. פרוכטר וא. חורשי ביקרו ביום ד' באניה „תל-אביב“ והשתתפו באספת עובדי האניה. את האספה פתח סגן רב החובל, הקצין רוזנטל בדברי ברכה לנציגי ההסתדרות ובהודעה, שכל עובדי האניה, הקצינים, המלחים, הסטוארטים, הטבחים, המנגנים והפרסונל המדיציני נכנסים להסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י ויוצרים אגודת עובדי הים בתוך ההסתדרות. אחדים מהמלחים שעבדו שנים רבות באניות גרמניות ספרו כי לאחר עבודה של שנים רבות הושלכו ע"י הנאצים ממקומות עבודתם ונשארו מחוסרי לחם עד אשר נתארגנה החברה של א. ברנשטין, אשר סידרה אותם בעבודה. סופר ג"כ על התעמולה, הקשה מצד „ללויד טרייסטינו“ נגד האניה תל אביב, כי בטרייסט מונעים בכל מיני אמצעים את הנוסעים היהודים מלנסוע באניה תל-אביב. אוסרים על סוכני האניות למכור כרטיסים לאניה זו, מתקשרים עם עתונים יהודים (עתוני שטריקר וחבריו בוינא) ואוסרים עליהם לפרסם כל ידיעה על אניה זו ואפילו ה„יידישה רונדשאו“ נמנע מלפרסם בלוח הנסיעות השבועי שלה ידיעות על האניה „תל-אביב“. עובדי האניה הביעו את התמרמרותם נגד סוכני האניות היהודים והעתונים המסייעים במלחמה נגד החברה היהודית.
על האניה „תל-אביב“ עובדים כבר כיום 49 יהודים. 4 קצינים, 8 מלחים, 2 רופאים, 8 עובדי מטבח, 14 סטוארטים, שני מכונאים, 4 מנגנים ו-7 עובדי שירות ונערים.
במשך חודש אחד גדל מספר העובדים ב-26 איש.
העובדים ביקשו להמציא ספרי לימוד לעברית וספרות התנועה הציונית וההסתדרות הכללית.
"דבר", שנה עשירית, מס' 2999, 22 במרץ 1935, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
הופעת האניות העבריות של „חברת הספנות הא"י“ ו„הלויד הימי הא"י“ עוררו תגובה חריפה ובלתי לויאלית מצד חברות אניות אחרות המעונינות בקו של חיפה־טריאסט. העתון „אקדם“ מפרסם דברי שטנה ולעג על אנית „תל אביב“ המצולמת אצלו עם דגל הנאצי (הדגל שלה לפני שנמסרה ליהודים). המאמר פותח במלים: „היהודים לועגים ומרמים איש את רעהו“.
כמה מהעתונים וסוכני אניות בחו"ל נמנעים מלקבל מודעות או לפרסם רפורטים או פלקטים של שירות האניות היהודי. כפי שמוסרים לנו נעשה הדבר פי דרישת חברות אניות זרות. בעתון „פיקולו“ המופיע בטריאסט, ו„קורייר מרכנתיל“ המופיע בגינוא נדפסו מאמרי שמצה בשם „עסק זה עסק“. העתונים מכריזים, כי כל השירות היהודי הוא מעשה היטלר המסתתר מאחורי אי אלה יהודים.
בן 130 העובדים באניה יש כבר כיום 30 יהודים. השבוע נתקבלו עוד 5 מלחים צעירים מחיפה. הוסכם בין בעל האניה ברנשטיין ומ. פ. חיפה על קבלת נערים לחינוך ימי. 4 ילדים יישלחו ע"י מר ברנשטיין ללימוד בבית ספר ימי בחו"ל. כל עבודות האניה, הפריקה וההטענה נעשות ע"י פועלים עברים. האניה קונה את כל אספקתה בחיפה מ„תנובה“ ומסוחרים יהודים אחרים. האניה יכולה להוביל בכל נסיעה 400 נוסעים ו-2000 טון משא.
"דבר", שנה עשירית, מס' 2992, 14 במרץ 1935, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
_1917.jpg){kind=link}
