זו לא אגדה ולא מעשיה כדי להפחיד ילדים כי אם אמת ומציאות. זאב הים הופיע לפני כמה ימים במפרץ חיפה. הוא הופיע לא בצורה של חיה ולא בצורה של דג כי אם בצורה של בן־אדם. ומעשה שהיה כך היה.
לפני 25 שנה נולד בקרים ברוסיה ליהודי אחד בן שאהב מאד את הים ואחרי גמרו את ביה"ס התחיל לעבוד באחד מנמלי קרים. לפני כמה שנים בא בתור חלוץ לא"י וקבל משרה של סגן רב החובל על הספינה של חברת המלט „נשר“, אז נקרא שמו בישראל זאב הים. לפני שנתים הפסיק את עבודתו ונסע לאנגליה להשתלם בבי"ס ימי ושב משם מוכתר בתואר „מיסטר אוף טרייד“ – אמן לספנות החוף. הרבה זמן היה בחיפה בלי עבודה עד שקבל משרה בעבודות הנמל בתור מפקד על סירות מוטור העסוקות בבנין הנמל. כפי שרואים שום סכנה אינה צפויה למפרץ חיפה מצד זאב הים הזה.
"העם", שנה ראשונה, מס' 7, 31 במרץ 1931, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ספינת הנהר הצרפתית „ס"ט פיליבר“, 1931. מקור: ויקישיתוף.
טלגרמות.
אבל כבד לצרפת
חמש מאות טבועים – באסון אשמה חברת-השיט
סט. נאזער, 16 ביוני. אניות אחדות הביאו גופות שנמצאו במקום שקרה האסון לאניה „סט. פילברט“ עד עכשיו נמצאו 60 גופות, ברובן של נשים.
האנשים האחרים שנצלו, מספרים על מחזות מעוררי זוועה שנתגלו לעיניהם בשעת האסון. משפחות שלמות ירדו מצולות מבלי מצוא עזרה. בין הטבועים נמצא איש אחד, דוד שמו, שהוא ואשתו וששת ילדיו מצאו את המות בגלי הים. רשימת קרבנות האסון, המונה מאתים ששים ושמונה שמות, יש לשפוט שבין הטבועים לא נמצאו בני חוץ-לארץ. רוב הקרבנות הם מעיר נאנט וסביבותיה.
האסון הנורא הזה עשה רושם מדכא בכל ערי צרפת והאבל כבד שם מאד.
פאריז, 16 ביוני. הערים נאזער ונאנט נמצאות עוד תחת הרושם של האסון האיום שקרה לאניה „סאן פילברט“. הדגלים שעל הבנינים הצבוריים הורדו לאות אבל עד כדי חצי המוט. בנמל של נאזר חכו המוני אנשים לאניות, שהפליגו בבוקר למקום המאורע. בערב עברו דרך האולם, ששם הניחו 69 גופות של טבועים, המוני אנשים, שחפצו להכיר, אם אין בין הטבועים האלה קרובים. הגלים סחפו מעל הטבועים את בגדיהם. אפשר היה להכיר רק פני אנשים אחדים, מכיון שפני הטבועים נשתנו במדה כזו, עד שאין להכירם.
צער גדול שורה על נאזער. בטיול השתתפו 35 חברים של קואפרטיב אחד מהעיר הזאת. אתמול בבוקר באו לעבודה רק שנים. יתר העובדים אבדו.
היום בבוקר יעבירו את הגופות לארמון בנאנט. לקריאת ראש העיר בנאנט באו 43 אנשים, שנסעו מהעיר נוארמוטיע ביבשה. אניות אחדות מוסיפות לחפש אחר גופות הטבועים. אי אפשר היה עוד למצוא את המקום, ששם נטבעה האניה. הידיעות בדבר מספר הטבועים שונות הן זו מזו. לפנים שיערו, כי מספר המתים מגיע עד לכדי 850, אולם לפי הידיעות שנתקבלו מחברת-השיט, טבעו למעלה מחמש מאות איש.
החברה מודיעה, כי באניה נמצאו 440 איש, ששלמו בעד כרטיסים, וחוץ מזה היו כמאה ילדים בני 4–7 שנים, 50 ילדים שלא מלא להם עוד ארבע שנים וגם 7 אנשים מהנהלת האניה. אם ננכה מהמספרים האלה את מספר האנשים שנצלו, הרי אז יצא כי מספר הטבועים מגיע עד לכדי 500 בערך.
עתוני פאריז מפרסמים רשימה המכילה 368 שמות של אנשים שנטבעו.
כפי שמוסרים העתונים, אשמה באסון חברת השיט, שהרשתה להפליג לאניה, שהיתה טעונה משא כבד מכפי יכלתה.
„סאן פילברט“ היה מתאים רק להפלגה בנהר, ולא באוקינוס והיה בו מקום רק לחמש מאות נוסעים.
רב החובל של האניה עבד לפנים באניות של החברה המפליגות בתעלה. את הדרך לנוארמוטיע עבר בפעם הראשונה.
"הצפירה", שנה ששים ותשע, מס' 76, 17 ביוני 1931, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
עוד בקיץ שעבר אחרי שהפלגנו בסירת המפרש שלנו לחיפה וחזרה, החלטנו להוציא לפועל, בהזדמנות ראשונה, טיול יותר רחוק – ומאליו נולד הרעיון נסיעה לבירות.
אולם רק באביב זה – התחלת העונה לאניות – אפשר היה לגשת להכנות ממשיות. סירתנו „ביתר“ סבלה בשתי השנים האחרונות לרגלי הפעולות המרובות על הים וזקוקה היתה לתקון יסודי. חוץ מעבודות נגרות, חדשנו את מערכת המפרשים וצבענו את הסירה מחדש. אולם הקושי היה בהשגת הסכמתם של ההורים, שהביטו בחשש על מעשה נועז כזה ושבועות עברו בוכוחים בין האבות והבנים שנגמרו בנצחון הבנים על האבות.
היות ומטרת נסיעתנו היתה חו"ל, הזדקקנו לפספורט ימי עבור הסירה, דוקמנט זה דרוש לכל ספינה וספינה, בין אם היא ספינה טרנס-אטלנטית בת קבול של 30.000 טונות ובין שהיא סירת „ביתר“ בת קבול של 2 טונות.
בפספורט שלנו כתוב היה שסירתנו מפליגה לבירות עם קברניט פלוני, ששה מלחים, בלא משא וחפשיה מקרנטין. לפני ההפלגה שנקבעה למוצאי יום שלישי, 5 למאי ש"ז, טענו על הסירה כמות רבה של שמורים מכל המינים, שלשים ככרות לחם, חבית מלאה מים, שמיכות, בגדים ושאר דברים נחוצים. לא נשכחו גם המפות הימיות וספר „מורה דרך ימי“.
באותו ליל שלישי בשעה 10 בערב, התאספנו על חוף הירקון. לוו אותנו המדריך המקצועי, צעירי הימיה וחברים רבים. לאור פנסי הלילה נפרדנו. רגע השלך הס ופתאם נשמעה הפקודה „הפלג“ „משוט המימה“ ואנו מתחילים את נסיעתנו ההיסטורית. היציאה המסובכה מהירקון הימה ידועה לנו במדה כזאת, שגם בחשך הליל מצאנו את דרכנו לבטח. ההפלגה בלילה היתה הכרחית מכיון שההפלגה צפונה תלויה ברוח דרומית הנושבת בשעות הלילה.
העלנו את המפרשים, המפקד חלק את המשמרות והאנשים החפשים מעבודה שכבו לישון. שכיבתם של חמשה אנשים בסירה שארכה רק 6 מטר ורחבה 1.50 מטר והמלאה חפצים שונים, מזכירה לי את הספור על „מטת סדום“. אולם גם זה ספורט והאנשים נרדמו באשר שכבו עד שנשמעה הפקודה לחלוף המשמרות.
עם זריחת החמה, הציץ עלינו יער חדרה (חצי הדרך לחיפה) שכתמו הירוק בלט בזהב החולות של כל הסביבה. עליו חרבות קיסריה, הנמל העתיק, מלפני החורבן. עזבנו מאחורינו גם את עטלית עם שרידי המבצר שהתפרסם בימי מסעי הצלב ובשעה 11.30 לפני הצהרים ירדנו לחוף „בת-גלים“ כדי לא להפסיד זמן במפרץ חיפה.
נחנו בחיפה. בשעה 10 בלילה יצאנו לדרכנו, אורות המגדלור של הכרמל, של עכו ושל ראס אל נקורה, נשארו מאחורינו. אנו נמצאים בלב הים, מחוץ לגבולות ארץ-ישראל.
במשך יום המחרת ראינו מרחוק את צור, צידון ולאט לאט הלכו והתבלטו מרחוק הרי הלבנון. הרוח הנוחה שנשבה עד כה בגדה בנו ובמקום להגיע באותו ערב לבירות, הפסדנו את כל הלילה בטלטולים על גבי הגלים, ברוח בלתי קבועה. אולם כל זה לא השפיע כל עקר על מצב רוחנו, הודות ל„עכבר-יבשה“ אחד שנמצא בחברתנו שע"י אכילתו ושנתו המרובה גרם למצב רוח מרומם עד מאד. אגב „עכבר-יבשה“ היה מזוין במשקפת צבאית ובמצפן שבור ובהם ראה את בניני הקולג' האמריקני עוד מגבולות א"י מתוך מרחק של לא פחות מ-105 קילומטר.
ביום הששי בשעה 9 בבקר התחילה לנשוב הרוח, שהביאה לנו גשם שוטף במשך 10 רגעים, ונתנה לנו את האפשרות להתקדם. על החוף ראינו באפן ברור את כל הנקודות המעידות לפי המפה על קרבתנו לבירות. בצהרים שנינו את הקורס מצפון למזרח, כדי להכנס למפרץ וב-2.15 אחר הצהרים עגנו מול בניני הקולג' האמריקני בבירות. מיד התחלנו בסדור הסירה ובינתים התקרבו אלינו מתרחצים על דוגיות סגורות. התחילה שיחה בינינו לבינם.קשה היה להם להאמין ששבעה בחורים עברו את המרחק הגדול הזה שבין תל-אביב לבירות (בערך 222 קל"מ) בסירת מפרש קטנה זו.
בין אלה שנגשו אלינו נמצא גם סטודנט יהודי אמריקאי שהציע לנו את שרותו להשיג עבורנו מזון וכל עזרה אחרת. הודינו לו על יחסו האדיב והבטחנו לבקרו בעיר. בין כה וכה התפשטה השמועה בין הסטודנטים העברים – תלמידי הקולג' – שסירה עברית באה מתל-אביב. אחרי שהתרחצנו בים לבשנו את תלבשתנו הרשמית, העלנו דגל כחול-לבן, ונכנסנו לנמל. הודות למפה הימית יכולנו לקבוע את משרדי הנהלת החוף.
ברגע הראשון לגשתנו לרציף הנמל, הרגשנו שהופעתנו עשתה רשם טוב על הקצינים והפקידים שנוכחו שם. אחד החברים ירד לסדר את נירות העגינה ואגב יחס לבבי יוצא מהכלל מצד שלטונות הנמל, שלא חסו על זמנם בכדי שלא להכריחנו לחכות עד המחרת, קבלנו את רשות הירידה העירה. על בילוי זמננו בבירות כבר הופיעו ידיעות בעתונות הא"י ולא כדאי לחזור עליהן כאן, מלבד אשר נזכיר עוד הפעם את יחסם היפה של השלטונות, הארגונים ואנשים פרטיים שהשתדלו להנעים את שהיתנו בעיר והצליחו בזה עד מאד.
ביום השני 11 מאי בשעה 12 בצהרים בדיוק נמרץ, הרימונו את העגן, והפלגנו בדרך חזרה. מיד בעזבנו את מפרץ בירות, תקפה אותנו רוח צפונית חזקה שאפשרה לנו נסיעה במפרשים מלאים בכוון הרצוי.
החלק הזה של הנסיעה העמיד את כשרונותינו הימיים במבחן. הים הכה גלים גבוהים. מהירות הנסיעה הגיעה עד 9 קשרים (16 קילומטרים בשעה) שזו מהירות של אנית משא רגילה. אחרי שעתים של נסיעה כזאת הלכה הסערה והתגברה עד כי הכרחנו להכניס את אחד המפרשים, אף על פי כן לא ירדה המהירות שלנו. בשקוע השמש הגענו למעבר של ראס אל נכורה ולאט לאט נפלה הרוח לגמרי. רק אז נתנו לעצמנו דין וחשבון באיזה מצב מסוכן נמצאנו ומה עבר עלינו.
כל אותו הלילה נשארנו במקומנו מחסר רוח. עם עלות השחר, קמה רוח דרומית מזרחית חמה וחזקה והים החל לסער בחזקה. הכרחנו איפוא לבקש מקלט בין סלעי המגור של „ראס אל נכורה“. בהתקרבנו אל החוף ראינו את הסלעים הזקופים הנופלים לים באפן נצב. בדיוק מתחת לתחנת המשמר האנגלי ישנה מערה שבה קבענו מראש את מקום חניתנו. אולם לדאבוננו הרגשנו שהמקום הזה אינו מתאים מסבת הזרם החזק הסוחף פנימה, ובקשי רב הצלחנו להמלט קצת יותר צפונה ושם מצאנו מקום מתאים לעגינה.
מיד לאחר סדור הסירה הלך אחד החברים לתחנת הגבול על מנת להתקשר טלפונית עם תל אביב. את כל היום בלו החברים בטיולים ובבקורים בכל הסביבה. בשעה 6 בערב עזבנו את המקום למרות הסערה, היות ואנו חששנו להשאיר את הסירה בלילה בין הסלעים. על אף הרוח המתנגדת הצלחנו אחרי מאמצים רבים במשך כל הלילה להגיע לעכו.
בעכו לא התחשבו אתנו כעם ספורטסמנים, אלא כעם מבריחי מכס. אחרי חפוש ממושך שארך כשעה שלמה, הורשה לנו לרדת לחוף. במשך כל היום סובבנו בעיר ובערב הפלגנו לחיפה.
אחרי כניסה שקטה לתוך הנמל, השלכנו עגן ומתחת למפרש שפרשנו להיות לנו מחסה בפני הטל ועל שמיכות רכות וחמות נרדמנו וישנו שנה ערבה וחזקה. זו היתה השנה הכי מתוקה במשך כל הנסיעה. בבקר התיצבנו לפני שלטונות הנמל וקבלנו רשות לרדת לחוף.
הדבר הראשון שעשינו היה ללכת לשתות תה, אשר חסרונו הרגשנו בכל הדרך בסירה הקטנה. בינתים ירד גשם ואנחנו הכרחנו לכסות את הסירה במפרש. אחרי סבוב של כמה שעות בעיר – את ארוחת הבקר אכלנו רק בשעה 10.30 – החלטנו להפליג תל אביבה למרת מזג האויר הרע.
ב 12.00 עזבנו את הנמל ועם עזבנו התחילה שורת הפורעניות העקריות. בנגוד למסלול הרוחות הרגיל השורר בעונה זו – כמעט תמיד רוח צפונית – ושהודות לה יכולים היינו להגיע עוד בו ביום לתל אביב, נשבה רוח דרומית מערבית אשר הלכה הלך וחזק. רוח זו היא היא המסכנת את תנועת האניות בחלק הים התיכון שלנו בכל חדשי החרף. היא הרימה גלים גבוהים ובעיקר גלי-חוף חזקים עד מאד. בתנאים בלתי נוחים כאלה נמשכה נסיעתנו חזרה. כשרוח נגדית נושבת, צריכים לנסע בהצלבה, כדי להתקרב לאט לאט למטרה. במשך כל אותו יום וכל אותו לילה עשינו זגזגים כאלה מקרבת החוף ללב הים ובחזרה ובכל פעם חזרנו לאותו מקום בסביבת עטלית מבלי שנתקדם כמלא השעור. רק עם אור הבקר הצלחנו לעבור את שרידי המבצר של עטלית ולאט לאט התגברנו על הרוח הנגדית ורק בשתים אחרי הצהרים נמצאנו בקרבת שפת הירקון.
שבורים ורצוצים מחסר שנה ואכל במשך 30 שעה הגענו למחוז חפצנו. כאן החלטנו להוציא את הסירה אל החוף, מבלי להכניס אותה להירקון. גלי חוף גבוהים שטפו ברגעים האחרונים את סירתנו פנימה והרטיבו אותנו ואת חפצינו אולם לא היתה בזה סכנה. היינו כבר בבית. בכחותינו האחרונים העלנו את הסירה אל החוף ונסחב את חפצינו לתחנת הירקון ועם „קדוש“ הופיע כל אחד מאתנו לביתו.
וכך נסתימה הנסיעה הימית הראשונה תחת דגלנו הלאומי לחוץ לארץ.
"העם" – עתון לאומי, מס' 58, 3 ביוני 1931, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מסע נצחון שני לבית"ר בסוריה ובלבנון – קבלות פנים לבביות למלחי בית"ר –
אחרי מסע הנצחון של קבוצת הבית"רים באפנים לסוריה והלבנון לפני ימים מספר, שעשה רושם חזק על היהדות המקומית בכלל והנוער שלה בפרט, באה קבוצת בית"רי-הים והפתיעה ממש – לא רק את היהדות הבירותית אלא גם את התושבים הלא-יהודים – באומץ לבם ובגבורתם, בעברם דרך מסוכנת וארוכה מתל-אביב עד בירות בסירה קטנה. הקצין הראשי של נמל בירות אמר לכותב הטורים הללו, שהוא לא היה מנסה אפילו לעבור מרחק קטן בסירה קטנטנה כזו…
ביום ו' ב-6 בערב, כשחוף בירות היה מלא קהל רב של מטיילים, נכנסה לנמל סירת מפרש לבנה, כשעל התורן שלה מתנופף דגל תכול-לבן. זו היתה סירת בית"ר, שנשאה בקרבה את שבעת הגבורים, שחצו את ים תל־אביב–בירות בפחות מיומים וחצי. אכן, זו היתה נסיעת-ספורט עזה ונועזה.
חלק מהקהל שידע בעוד מועד ע"ד יציאת מלחי בית"ר, הריע לכבודם מהחוף בהנפת כובעים וקריאות „הידד!“.
בנמל התקבלו הבית"רים בחביבות רבה ונפגשו ביחס של כבוד והערצה ע"י קציני הנמל, שהשתוממו מאד לראותם כה צעירים ואמיצים. יחס נפשי מיוחד במינו הראה לבית"רים קצין הנמל היהודי, מר בסל שדבר אתם עברית ועשה להם את כל ההנחות הדרושות.
בליל שבת סעדו הבית"רים על שלחנו של מר גירו־גריצ'בסקי, מי שהיה סגן מושל ירושלים, שהתיחס אליהם בחביבות גדולה במשך כל זמן שהותם בבירות.
בשבת בבוקר הוזמנו הבית"רים להתפלל בבית הכנסת הגדול "מגן אברהם", במקום שחולק להם כבוד גדול ע"י המון המתפללים ונכבדי העדה, שלא רצו להאמין, ש"ילדים" אלו באה בסירה קטנטנה מת"א לבירות. אחדים מהם נתכבדו ב"עליות לתורה".
במשך כל יום השבת בקרו המון יהודים מהגיטו הבירותי ובעיקר מבין הנוער בסירת בית"ר.
במשך היום בקרו הבית"רים במוסדות שונים ובמכללה האמריקאית בלוית ה' א. תורג'מן. בכל מקום הם נתקבלו באהדה רבה.
במוצ"ש נערך נשף לכבוד האורחים ע"י ההתאחדות העולמית של צעירים עברים. האולם הגדול של מועדון ההסתדרות הנ"ל היה מלא צעירים וצעירות, שבאו לראות את בית"רי תל־אביב האמיצים.
הא' ז'אק קידם בשם הועד של ה.ע.צ.ע. את פני האורחים בברכה והביע את שמחתו לראות את הנוער הארצי־ישראלי, הבריא והשזוף משמש־המולדת, העומד בנסיונות ספורטיביים, המפארים את כבוד עמנו בקרב הגויים.
מר א. תורג'מן, הודה בשם האורחים על קבלת־הפנים החביבה, ובקש מחברי ההסתדרות הנ"ל בפרט, ומהנוער העברי בביירות בכלל, ששקטו על שמריהם עד כה באין כל פעולה לאומית מצדם – להתעורר מתרדמתם הארוכה, ולהושיט את ידם לבנין המולדת הקמה לתחיה. הגיעה השעה – סים הנואם את דבריו – שהנוער העברי בסוריה בכלל ובבירות בפרט, ימלא אף הוא את חובתו כלפי עמו וארצו.
נשף קבלת הפנים נמשך עד שעה מאוחרת בלילה, ולאחר שירת התקוה נפרדו האורחים מחברי ה.ע.צ.ע. מתוך התרוממות רוח גדולה.
ביום א' בבוקר הם נסעו להרי הלבנון במכוניתו הפרטית של מר קרישבסקי שהועמדה לרשות הבית"רים, אחה"צ, יצאו האורחים בלוית הצופים העברים לטיול בסביבות העיר, ובילו עד ערוב־היום במשחקים ושירים עברים.
ביום א' אחה"צ בקרו מלחי־בית"ר באנית המלחמה הצרפתית העוגנת בתמידות בנמל בירות. קציני האניה ומלחיה קבלום בסבר פנים יפות, והראו להם את כל חלקי ומכשירי האניה: מלחי בית"ר הראו הבנה רבה בהסברות השונות שניתנו להם ע"י קצין האניה. לבסוף הם הצטלמו כמה פעמים עם קציני ומלחי האניה ונפרדו בחביבות רבה.
אחד ממפקדי האניה, שהתענין מאד בהתפתחות תנועת הנוער העברי בארץ, שמח מאד לשמוע מהחתום מטה, ש„ברית תרומפלדור“ מחנכת נוער יבשתי וימי ברוח ספורטאית ובאחד הימים הוא ימלא תפקיד חשוב בחיי האומה. המפקד בקשנו למסור בשמו ברכה חמה לחברי בית"ר בארץ.
למחרת ביום ב' בשעה 10 בבוקר, הפליגו הבית"רים בחזרה לתל אביב כשמספר רב של אנשים עמד על החוף ונפנף להם בכובעים.
בירות א. אריאלי
"העם – עתון לאומי", מס' 45, 18 במאי 1931, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אינג' עמנואל טובים על ספונה של יכטת המפרשים "אופק", 1939. צלם: זולטן קלוגר. מקור: ויקישיתוף.
כבוש הים!
מאת אינג' ע. טובים
במאמרי הקודמים, שהופיעו לפני יותר משנה, התעכבתי על שני עיקרונים: א) עלינו לעורר בצבור הרחב את שאלת כיבוש הים ורכישת עמדה בצורה במקצוע זה. וב) בתור אמצעי לכיבוש הים יש לפתח בראש ובראשונה את הספורט הימי.
אם בשנים הראשונות לא נעשה כמעט כלום במובן הזה – מבלי להזכיר את הנסיונות הבלתי־מוצלחים של „החלוץ“ ושל „פרזידנט־ארתור“ – הנה בשנה שעברה נשתנה המצב לטובה, אמנם במדה מועטה, אבל מרגישים כבר, שיש ערך לרעיונות האלה, והם הולכים וחודרים בתוך הצבור בעיקר בתוך הנוער.
אשתדל במאמרי זה לתת לקוראים מושג על הצעדים והאמצעים, שהקריבונו אל הים. אתחיל בספורט ימי:
שחיה
מקצוע חשוב זה, התופש בחו"ל מקום ניכר מתפתח שם בהדרכה ובשיטה ידועה – מתפתח כאן בתל־אביב באטיות רבה ללא הדרכה וללא שטה. העובדא, שבמשך כל חדשי הקיץ נמצא הנער התל־אביבי ברובו על החוף, מביאה לידי תוצאה משמחת, כי מלאכת השחיה מתחבבת על קהל רב מבין הצעירים והצעירות. אמנם, אין זו שחיה ספורטיבית אמנותית. אין כל שיטה בלימוד זה, אבל במשך זמן מה לומדים לשחות למרות גלי החוף והזרמים החזקים, מתרגלים לים, מתחילים לאהוב אותו ולהכירו. אין ספק, שברבות הימים יהיו צעירים אלה אלמנט חשוב לעבודה ימית יותר רצינית.
עובדא מצערת היא, שההסתדרויות הספורטיביות של הנוער בתל־אביב כ"כ הזניחו את לימוד אמנות־השחיה בין חבריהן ולא העמידו מקצוע זה בראש פעולותיהן. חוץ מהערך החינוכי, הרי בעולם כולו נחשבת השחיה לאחד מענפי ההתעמלות הכי בריאים. ישנן ארצות, ששם לימוד השחיה הוא חובה בשביל כל תלמידי בתי הספר ואם אין האקלים מרשה שחיה בחוץ – מלמדים אז לשחות בבריכות סגוורת.
מענין הדבר, שבחיפה עושים במובן זה הרבה יותר, מאשר בת"א. לימוד השחיה מתקדם שם משנה לשנה, וכל זה הודות לשני אנשים, אשר הקדישו את מרצם וזמנם למקצוע השחיה: מר אלכס' אפשטיין, הממונה על מחלקת השחיה באגודת „המכבי“ שם וד"ר בתר, העובד בכיוון הזה בקבוצת „דולפין“. הודות למרצם של שני אלה – זכו השחיינים היהודים ברוב הנקודות בהתחרויות שחיה, שנתקיימו בחיפה לא מזמן בין קבוצות יהודיות, ערביות, גרמניות ואנגליות.
העובדא הזאת מלמדת אותנו הרבה: הדור הצעיר שלנו, שבא עפ"י הרוב ממקומות יבשה ממרכז אירופה, או שחונך כאן עפ"י רוב בתור „עכברי יבשה“ – הצליח להעמיד מתחרים חזקים במקצוע השחיה כנגד אלה, הקרובים לים זה שנים רבות.
ואם הצטיינו היהודים בשחיה למרחקים קצרים במשחק הפולו הנהדר (כאן מקום להזכיר את הופעותיו המצוינות של מר אלכס. אפשטיין), הרי אנו זקוקים עוד לאמון בשחיה במרחקים גדולים, אמון בקפיצות ובשחית גבירות וילדים.
חבל, שתל־אביב כמעט שלא התענינה עד כה בהתחריות החיפואיות. נכון אמנם, שתנאי הים בתל־אביב אינם כ"כ נוחים, כמו במפרץ חיפה, אבל הודות לסירות, שיש לנו כבר אפשר ללמוד את מלאכת השחיה באופן שיטתי גם בתל־אביב. לשם סיום הפרק אדגיש עוד הפעם, שבלי שחיה לא יתכן ספורט ימי ולא עבודה ימית.
חתירה
במקצוע זה אין התקדמות גדולה, למרות העובדא, שגם על הירקון וגם במפרץ חיפה גדל מספר החותרים. אבל מכיון שהטיול בסירה חסר כל הדרכה שהיא, אין ערך גדול לחתירה כזאת. התחרויות בחתירה, שהתקיימו לפני חדשים אחדים על פני הירקון, הן חסרות ערך ספורטיבי, מכיון שחסרו סירות ראויות לחתירה ספורטיבית אמתית. גם מדריכים אין לנו בשביל חתירה כזאת. לפי דעתנו חשוב יותר לפתח חתירה בסירות ערביות, שהן אמנם כבדות, אבל רק הן לבדן מתאימות לתנאי הים התיכון שלנו.
אמנם נעשו בענף זה אי אלה צעדים ע"י הסתדרות הצופים הקשישים בתל־אביב וקבוצות ימיות של בית"ר בת"א וע"י קבוצת „דולפין“ בחיפה, אבל יש עוד לעשות הרבה והרבה: לעבד קודם כל רשימת פקודות משותפות לכולן, כי כל אחת מההסתדרויות האלו נוהגת פקודות משלה, ומובן מאליו, שדבר זה אינו רצוי.
מפרשים
במקצוע המענין והאחראי הזה ניכרת בת"א התקדמות רבה. המצב שהיה לפני שנה או שנתים, כאשר כל יציאת סירה מהירקון הימה היה מאורע כביר, עבר. גדל גם מספר הסירות, הראויות לעבודה ימית. לעתים קרובות יכול המטייל על החוף בת"א לראות 6–7 סירות־מפרש יהודיות בבת־אחת, מבלי שיחוור לעצמו כראוי, איזו התקדמות חשובה במקצוע הזה מציינות תופעות כאלו.
נסיעות על פני הים בסירות פתוחות למרחק של כמה קילומטרים צפונה או דרומה מתל־אביב, נעשו לדבר רגיל. ואפילו נסיעה בסירה פתוחה עד חיפה וחזרה אינה מעוררת התפעלות יתירה, אף על פי שנסיעה כזאת בתנאי הים והחוף שלנו היא בלי כל ספק דבר בעל ערך הוא (הדורש קודם כל אמץ לב, ידיעות הים, הרוחות והמפרשים).
ויש להתפלא, שבחיפה – מקום שבו תנאי־הים הם יותר נוחים בשביל חתירה במפרשים – ישנן רק שתי סירות יהודיות: אחת סירת משוט, השייכת ל„מכבי“, והשניה – סירה לפי השיטה הערבית, השייכת לקבוצה „דולפין“.
עלי להדגיש בשמחה את התקדמות ספורט המפרש משום שזהו ענף הקרוב ביותר לעבודה ימית רצינית במובן הובלת נוסעים וסחורות, דיוג וכו'. בן אדם, העובד בסירת מפרש מוכרח להיות מאומן בשחיה ובחתירה, אחרת, אין לו מקום בענף זה. מי שרוצה לשלוט במפרש, מוכרח לדעת להתרגל לשינויים בטבע, ללמוד את השימוש במצפן ובקריאת המפה הימית, מוכרח לדעת עשית קשרים, להכיר את החוף ולהתאמן בזריזות, דייקנות ובמשמעת, שבלעדן בן אדם אובד בים.
ואולם, אם אפילו „זאבי הים“ הצעירים שלנו לא קבלו הדרכה נכונה בכל המקצועות האלה מחוסר מדריכים, אמצעים וכו' – לא זה חשוב – והשתלמות תבוא בזמנה – חשובה ההתחלה.
באופן כזה אנו רואים, שהנוער שלנו על כל ההסתדרויות הספורטיביות שלו התקרב לים. ואולם מעציבה מאד העובדא, שהצבור הרחב לא יחס כמעט כל ערך לעבודה זאת בשביל ביתנו הלאומי. אין לנו אותן האגודות התומכות בהתפתחות הספורט הימי, שקיימות בכל הארצות התרבותיות ועוזרות בפעולותיהן להקמת דורות של מלחים עתידים.
ידוע למדי, באיזה מצב כספי קשה נמצאות כל ההסתדרויות הספורטיביות שלנו. אי אפשר להטיל עליהן את השגת האמצעים הדרושים לשם פיתוח הספורט הימי, מדריכים, סירות ומכשירים – כל זה עולה בכסף רב, ובלי זה לא יצוייר ספורט ימי.
ימצאו, אמנם, תומכים בודדים באגודה אחת או בשניה, אבל הדבר הזה אינו מוכיח, כי ישנה הבנה צבורית רחבה כלפי חשיבות השאלה. יש לציין בשמחה, שלא מזמן רב התארגנה בתל־אביב „אגודת חובבי הים“, שהעמידה לה למטרה לפתח את הרחיצה בים ת"א, וגם את ידיעת השחיה והשיט.
בואו ונחזיק טובה לנושאי היזמה הצבורית החשובה הזאת ונאחל לה הצלחה בפועלותיה.
בהתחשב עם ההתענינות לספורט הימי בקרב הנוער הא"י וכתוצאה מן העובדא, שכמה בוגרים נסעו לחו"ל להשתלם בבתי ספר ימיים, התעורר שוב רעיון יסוד בית ספר ימי בא"י.
במאמרי זה אין מקום להתוכח על שאלה זו. נזכיר רק שלשה גורמים עקריים להצלחת המפעל הזה: א) אמצעים כספיים מספיקים. ב) מדריכים במקצועות השונים. ו־ג) אפשרות של סידור התלמידים הבוגרים – המלחים העתידים – בעבודה בספינות.
לא ידוע לנו עד עכשיו, איך מובטחים שני הגורמים הראשונים, אבל מה שנוגע לתנאי השלישי, הרי הרבה והרבה יכול להעשות ע"י החוגים המסחריים שלנו. עשרות ומאות אלפי לירות משתלמים מדי שנה לחברות אניות המכניסות סחורות בשביל היהודים והמוציאות מכאן תפוחי זהב לחו"ל. לא יתכן, שלחוגים כאלה לא תהיה כל השפעה שהיא על החברות הנ"ל, שיקבלו מספר ידוע של אנשינו בתור עובדים על אניות אלו. אולם פעולה כזו תעשה רק אחרי שהחוגים בעלי השפעה יבינו סוף סוף, שכיבוש הים בשבילנו הוא חשוב לא פחות מכיבוש הקרקע.
"דאר היום", שנה שלוש עשרה, מס' 2, 26 בספטמבר 1930, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
„דלפין“. שם של אגודת צעירים עברים, שמטרתם – הספורט הימי לכל ענפיו. האגודה הזאת, העומדת תחת הנהלת הרופא, ד"ר ביתר, מונה שבעים בחור ועשרים בחורה, המאורגנים בעשר קבוצות. יש ל„דלפין“ מועדון קטן בקרבת הנמל, ולו שתי סירות וחבריו עוסקים בשחיה בסירות משוט, בסירות מפרש ובסירות מוטור. האגודה נותנת חינוך מעשי למלחים, אבל גם הכשרה תיאורטית, כגון קריאת מפות. מנהלי העבודה הם ה"ה „זאב הים“ וגוטסמן.
"העם", שנה ראשונה, מס' 11, 7 באפריל 1931, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
– – – וכמו מאליו נוטה האף לצד שמאל, השפתים מתכווצות ומתרוממות למעלה, לחיצת כף גסה;
– להתראות בעבודה בארץ!
– על ספון אניה עברית!
ועוד תנופת זרוע באויר, ואחרי־רגע בא גל עשן ויורד כמסך על המחזה.
אחד מחברי למקצוע, ספן עברי, חזר למולדת; הראשון מקבוצתנו שחזר. הנני נשאר יחידי ושוקע בהרהורים. זוכר אני את ימי שבתי בארץ. כשהחילותי לדבר על הספנות כעל מקצוע בעתיד לעגו לי מכירי:
– „קפיטן“! הראיתם?
– „קברניט הספינה הטרופה“!;
חברי המעטים למטרה גם הם זכו ליחס מעין זה מצד מכיריהם, ומצד הורינו פגשנו כלנו התנגדות רצינית.
– ספנות?! – גסות וקלקול מוסרי, לא. אין זה ענין ליהודי, ובכלל מה צורך לנו בספנים בארץ? האם יש לנו צי?!…
ואולם לא לעג המכירים ולא התנגדות ההורים לא הניאונו מלהשיג את מטרתנו. התגברנו גם על קושיים חיצוניים רבים (לא קל להתקבל לבתי־ספר מסוג זה). חלק מאתנו יצאו מקודם לאיטליה ולצרפת, גמרו את חק למודיהם העיוניים, והחלו עכשיו רוכשים נסיון, ועד כמה שידוע לי הנם ספנים הגונים מאד. ואחרי כן יצאנו לבלגיה והננו עוסקים בלמוד המקצוע. והזמן עשה את שלו, שנים עברו, הורינו השלימו עם המצב (ספק אם השלימו עם הרעיון) ועוזרים לנו כפי יכלתם להשיג את מטרתנו. מכרינו? – הסכימו גם הם.
אולם אנחנו, – או מוטב שאומר: אני, – הבינותי שלא רק הורינו, שהמקצוע הזה זר לרוחם, מתיחסים אליו כאל סמל הגשמיות והקלקול המוסרי, כי אם בכל ארץ וארץ, ודווקא בארצות שבהם הימיה מפותחת מאד, שוררת דעה זו ביחס לספן, אולם בארצות אלה אין דעה זו מביאה הפסד, יש בהן די ספנים – בני ספנים, אבל אצלנו דעה זו עלולה להזיק, יען כי עלינו להתחיל ולברוא את אנשי-הים העברים הראשונים.
והאם נכונה היא הדעה השוררת הזאת? לא אתחייב בפתרון השאלה, אך יורשה נא לי להביע כאן מעט מהסתכלויותי בזמן נסיוני על הספון.
ברדת ה„ירוק“ באניה, מיד הוא מתקשר לשני עולמות, שונים זה מזה תכלית שנוי. הראשון: עולם צר מאד, אך הוא עולם המעשה: הספון. השני – עולם רחב מאד – אך עולם המעורר את ההזיה והדמיון: הים.
בתורת ספן (איש הספון), צריך „ירוק“ לרכוש את כל המעלות המעשיות: סבלנות, קור-רוח, זריזות, דיקנות, אחריות למעשים ומשמעת. לפתוח המעלות המעשיות האלה דרושה מתיחות מכסימלית של החושים (ראיה, שמיעה) והתאמצות השרירים, והמנעות, עד כמה שאפשר ממחשבה שלא לצורך. ואולם כאיש הים, הבא במגע תמידי עם הטבע והופעותיו, היפות לעתים, והאיומות לעתים, כאיש החוצה את הים הבא במגע עם ארצות שונות ועם עמים שונים ומשונים, – מן ההכרח הוא שהספן יחשוב מחשבות ולעתים קרובות מקוריות ויפות, ומן ההכרח הוא שיתפתחו בו ההזיה והדמיון.
שתי ההשפעות ההפוכות הללו על נפשו של איש-הים, (ונוסף על כך: בדידותו התמידית) הופכות אותו לשתקן, לאדם השונא להביע את מחשבותיו. ועל כן אין איש היבשה יודע מהם ולא כלום. ה„יבשתן“ רגיל לראות את הספן רק בשעת קלקלתו, בשעה שהאחרון צמא לחברה – ומנודה ממנה בעלותו לימים מספר אל היבשה, הנו שותה, או בא במגע עם האשה. אך קרבו נא אל איש הים, חדרו ולו לזמן קצר אל תחת גלימת הצמר העבה שלו, הם לא תתמהו למצוא מתחתיה לב רגיש ועדין עד מאד, ומתחת לכובע המלחים – מוח הוגה, לעתים מחשבות יפות להפליא? האם לא תתמהו למצוא בו גם את האידאליסטן, הסוגר את עצמו במסגרת חיים מיוחדת, והמונע מעצמו זכויות אלמנטריות של חיי יבשה?
בצורה זו פגשתי את חיי הים, היוצרים את טפוסו המיוחד-במינו של איש הים, גס-ועדין, שתקן, – אך הוגה מחשבות, הולל – אך אציל-לב. ולמותר הוא להוסיף: איש מעשה מועיל ומוכשר לכל. הספן כסמל המגושמות והקלקול המוסרי – זוהי דעה בלתי-צודקת, וחבל מאד, שדעה מוטעית זו תפריענו ליצור את טפוס האדם המועיל הזה, החסר לנו, ליהודים, ושיהוה גם את הבסיס לפתוח ימיה עברית בעתיד, שערכה רב מאד בשביל התפתחותה הכלכלית של ארצנו. (על זה כדאי לעמוד לחוד). וחבל שאין צבורנו היהודי מתיחס ביתר תשומת לב לענף חשוב זה, שאין ארץ קימת בלעדיו. כדאי מאד היה, שמוסדותינו המרכזיים יתענינו בדבר, כדאי מאד.
ואנו, הצעירים העברים האחדים המתחילים בדבר והמסורים לו, – יומנו המאושר ביותר יהיה יום בו תדרוך כף רגלנו על ספון אניה עברית.
"הארץ", שנה י"ב, מס' 3449, 7 בדצמבר 1930, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אריה גרבנוב וצוות "עמנואל" בנמל סאות'המפטון, 1934. מקור: ויקישיתוף.
לפרשת הספינה „עמנואל“
בראשית 1933 ואני אז במרחביה קראתי ב„הארץ“ כמה מאמרים בחתימת יורד-ים אודות קשר ימי. התענינתי בדבר, כי מצאתי שלא נכון מצדנו להזניח את הענף החשוב הזה, ובקשתי מאת מערכת „הארץ“ למסור לבעל המאמרים את מכתבי שבו בקשתי להודיעני אם אפשר להתחיל בסכום קטן שישנו ברשותי. קבלתי תשובה שעליה חתום קפיטן אריה גרבנוב. במכתבו הודיעני שהוא גמר בית ספר ימי באנטוורפן, שהוא רשאי לנהל ספינות, ויש לו גם חבר עובדים מוכן מבחורי תל אביב. הוא בא גם במשא ומתן עם סוחרים ידועים שהבטיחו לו מטען מפורט סעיד ואלכסנדריה ליפו. מאז המטיר עלי תכניות מתכניות שונות. נסעתי כמה פעמים לתל אביב עד שבאתי לידי הסכם אתו ועם סגנו, הקצין בנימין לוין, שגם הוא גמר בית ספר ימי. התקשרתי עם אריה גרבנוב בחוזה שותפות בשם „חופיה“ שאשרנו אצל הממשלה ביפו. לפי התנאים התחייבתי לתת את הכסף הדרוש מ800 עד 1000 לירות וגם לעבוד באופן אקטיבי על האניה ועליו היה לנהל את הספינה, להיות אחראי לה וגם לנסוע לחו"ל לרכוש אותה. מכיון שהוא וסגנו למדו באנטוורפן רצה לקנות רק בסביבה ההיא. ב2 באפריל 1933 נתתי לו שני שיקים למרכנתיל בנק חיפה על סך 200 לירות, להוצאת הדרך ולדמי קדימה לקנית האניה וכעבור איזה ימים נסע לחו"ל. אני וסגנו לוין שנטל חלק אקטיבי מאד בכל המו"מ נשארנו לחכות עד שיודיע לנו מתי לבוא על מנת להביא את הספינה הנה. מחו"ל כתב לנו הרבה מכתבים: היה באיטליה, בלגיה, אנגליה, הולנד ואפילו בגרמניה (המבורג) אבל לא מצא דבר מתאים לפי הסכום. פעמים רבות הציע לי לקנות ספינה גדולה יותר אבל אני מאנתי לבוא בחובות. עברו כמה חדשים בחיפושים. ב28 יוני 1933 העברתי לו, לפי דרישתו, ע"י אפ"ק חיפה, סך 850 לירות לאמסטרדם וגם נתתי לסגנו לוין 53 לירות להוצאות ההכנה כדי שיהיו נכונים הוא והאנשים לצאת לדרך לפי דרישת גרבנוב. ב3 ספטמבר משנתקבלה הטלגרמה מאת גרבנוב נסעו מפה בנימין לוין והמכונאי רוזין. הוחלט, שאת המלחים יקבלו שם וגם אני אשאר כאן לעת עתה. לאחר זמן מה הודיע לי גרבנוב בברכת מזל טוב כי אני בעל ספינה (מוטור) בת 200 טונות, שקנה אותה בהזדמנות בזונדרבורג (דניה) ושמה „עמנואל“. הקניה סודרה אצל הקונסול הבריטי בקופנהאגן, אבל חסרות לו עוד 100 לירות. מהרתי להעביר לו את הסכום ביום 18 ספטמבר ע"י אפ"ק חיפה טלגרפית. הקונסול הבריטי נתן לו רשות להוביל את הספינה ליפו אבל לא הרשה לו לשנות את שמה (חפצתי לקראה בשם בתי היחידה) ולהניף עליה דגל בריטי. גם את הדגל הדני הוכרח להוריד מאחר שהספינה נמכרה ולפי עצת הפקידים המקומיים הניף דגל ציוני. בכדי לכסות את הוצאות הדרך קבל באארהוז (דניה) מטען שעורה בן 150 טונות להובילו לאנטוורפן. יצא מאארהוז אחרי ראש השנה ב29 ספטמבר 1933 ודרך תעלת קיל עבר לים הצפוני. הכל היה כשורה אך כעבור 3 ימים פגש בסערה איומה ואחרי שהמכונה חדלה לעבוד הצליח להסתתר בנמל רילפזייל (הולנד) בעזרת אניה הולנדית. למחרת דרש רב-החובל שעזר לו מחיר רב (מחיר חצי ספינה והמטען) בעד העזרה. הענין צריך היה להתברר במשפט. כששה שבועות עמד בחוף רילפזייל עד שהתפשר עם רב החובל ורק אז המשיך דרכו לאנטוורפן. את הכסף שצריך היה לשלם בענין רע זה לוה מר גרבנוב בלי עזרתי אצל האדון ד"ר רפאל פולק, אמסטרדם. אז בטח את הספינה באחריות בלויד ואת הפוליסה מסר למר פולק כערובה להלואה. דרישתי היתה לבטחה מן היום הראשון, אבל מר גרבנוב עשה הכל על דעת עצמו. באמצע נובמבר בא בשלום לאנטוורפן, מסר את המטען וקבל 180 טונות לבנים ללונדון. בלונדון קבל 180 טונות תירס לסאוטאמפטון וכל זה בדרך ארצה. ב8 בדצמבר כתב לי מסאוטהמפטון שמסר את המטען והוא מתכונן למסע ארוך. „מבטיחים לו מטען לאיטליה או ליון, אבל יש לבדוק את האניה וגם לקנות עוד סירת הצלה אחת לפי דרישת השלטונות. כתב לי גם שבכל מקום קבלו אותו בהתלהבות. ואמנם רודפי סנסציות בעתונות חו"ל כתבו יותר מדי אודות ספינה קטנטונת זו, בת 200 טונות עם מנוע בן 75 כחות סוס. החדש שבדבר היה הדגל התכול-לבן, והעובדים שכולם יהודים. גם מר גרבנוב עצמו אשם לא מעט ודאי בריקלמה בלתי בריאה זו. הגיע הדבר לידי כך שגנבים בסאוטהמפטון גנבו (ביום שבת בזמן שעובדי הספינה בקרו בבית הכנסת) את דגל המשי היפה שנתקבל במתנה מיהודי אארהוז. ותחת לחץ איומים אנונימיים מוכרח היה מר גרבנוב להודיע למשטרה, כי הוא מותר על החיפושים. הוא רכש לו שונאים שלא באשמתו ואולי זאת היא סבת האסון. בסאוטהמפטון שהה יותר מחודש ימים עד שגמר את כל התקונים וקבל מ„בורד אוף טרייד“ רשיון לצאת לדרך רחוקה ולטעון 185 טונות בחורף בים האטלנטי ו205 טונות בקיץ במים שקטים. לשם כיסוי הוצאות התיקונים וסירת ההצלה החדשה לוה מאת מר ברנט מלונדון 150 לירות. באמצע ינואר 1934 יצא מסאוטהמפטון לפול מרחק 30 ק"מ, וקבל שם מטען של 185 טונות כלי פרצלון לפיראוס יון). ביום 30 ינואר 1934, בשעה 8.30 בבוקר, יצא מפול ומכאן והלאה אין שום ידיעות. הכל נעלם. בספינה נמצאו: הקפיטן אריה גרבנוב, סגנו בנימין לוין, המכונאי רוזין (כולם מתל אביב) ועוד שלשה מלחים יהודים מגרמניה, שקבל אותם בחו"ל.
"הארץ", שנה י"ח, מס' 4822, 30 במאי 1935, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אריה גרבנוב וצוות "עמנואל" בנמל סאות'המפטון, 1934. מקור: ויקישיתוף.
לפני חצי שנה בערך כתבו הרבה בעתונות חו"ל על הספינה „עמנואל“ של חברה „חופיה“, שהפליגה בדגל ציוני בים הצפוני ולא-מנש. היא נקנתה בזונדרבורג (דנמרק), יצאה בסוף ספטמבר 1933 מנמל אארהוז (דנמארק) עם מטען לאנטוורפן , סבלה בדרך מסערה ועמדה חדשיים בדיילפזיל (הולאנד) ואחר כך המשיכה דרכה ופרקה את המטען במקום המיועד באנטוורפן. קבלה שם מטען חדש ללונדון: באה בזמנה, התפרקה והובילה מטען חדש לסאוטהמפטון. אחרי תקון יסודי בסאוטהמפטון קבלה רשיון להמשיך דרכה באוקינוס, קבלה מטען 185 טון לפיריאוס (יון) ויצאה ביום 30 יאנואר 1934 ומאז נעלמה ואין שום ידיעות ממנה ומאנשיה.
בספינה היו: רב החובל אריה גורבנוב, סגנו בנימין לוין, מכונאי רוזין, כולם צעירים מתל-אביב ועוד מלחים יהודים מחו"ל.
כל מי שיודע דבר מה על הספינה „עמנואל“ הנ"ל ועל גורל האנשים מתבקש להודיע למערכת „הארץ“, או לבעל המפעל יוסף בלומנפלד, תל-אביב, רחוב לילינבלום מספר 36. עתוני חו"ל מתבקשים להדפיס אף הם את הדברים הללו.
"הארץ", שנה י"ז, מס' 4517, 29 במאי 1934, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
גורל „עמנואל“
מר יוסף בלומנפלד מבעלי הספינה „עמנואל“ מבקש מעתוני חו"ל או מכל היודע משהו על גורל הספינה הנ"ל ואנשיה, להודיע למערכת „דבר“ או לי. בלומנפלד, ת"א, רח' לילינבלום 36.
הספינה „עמנואל“ הפליגה בפעם האחרונה ב־30 בינואר 1934 מנמל סאוטהמפטון ומאז אין ממנה כל ידיעה. אנשי האניה הם: רב החובל אריה גרבנוב, סגנו בנימין לוין, המכונאי רוזין, כולם מת"א ועוד מספר מלחים יהודים מגרמניה.
"דבר", שנה תשיעית, מס' 2748, 31 במאי 1934, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ביום ו' בבוקר ישבו כמה ספנים בבית הקפה הגדול שמאחורי משרדי המשטרה ביפו, והנשקף על פני הים. נפל ריב בין אחד הספנים וחבריו על שום שהראשון הוזיל את מחיר הספנות בנמל. בשעת רתיחה שלף אחמד עוואד סכין ודקר את אבו איל רעיב (מוזיל המחיר) בגבו, ושנים אחרים הוסיפו מכות מי במטה ומי בכסא. המוכה מת כעבור זמן קצר, ושלשה רוצחיו נאסרו. גופת הנרצח נותחה והוברר, כי הסכין חדר וחתך את כיס הלב.
משטרת יפו חוקרת בדבר.
"הארץ", שנה י"ג, מס' 3669, 23 באוגוסט 1931, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
.jpg){kind=link}
