צוללת צרפתית „אונדין“ פגעה במכשול תחת המים וצללה בים. המים נכנסו אל תוך הצוללת וכל הקצינים והמלחים שבה טבעו.
הצוללת היתה צריכה להגיע לנמל ביזרט ביום רביעי ובאשר לא הגיעה למחוז חפצה, יצאו אניות ואוירונים לבקשה, וסוף סוף מצאוה כשכל המלחים בה נטבעו.
"דאר היום", שנה אחת עשרה, מס' 23, 14 באוקטובר 1928, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
אובדן הצוללת „אונדין“
פריז, יום א' בבקר.
הממשלה הצרפתית קבלה מברקי תנחומים מרוב ממשלות אירופה ואמריקה על אובדן הצוללת „אונדין“.
מפקד האניה היונית שגרמה לטביעת הצוללת מסר הרצאה מפורטת של ההתנגשות שדרשה 43 קרבנות אדם.
"דאר היום", שנה אחת עשרה, מס' 24, 15 באוקטובר 1928, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
43 איש טבעו עם צוללת צרפתית
פאריס, 12. מיום 2 באוקטובר פסקו הידיעות מהצוללת הצרפתית „אונדין“, שיצאה משרבורג לביזרט ובתוכה 43 מלחים. מועד הגיעה לביזרט נקבע ל־8 באוקטובר. טלגרמה מאוחרת מודיעה, כי הצוללת טבעה, בהתנגשה באניה יונית בקרבת אופורטו, בליל 3 באוקטובר. (ר)
"דבר", שנה רביעית, מס' 1027, 14 באוקטובר 1928, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
איך טבעה הצוללת הצרפתית
פאריס, 13. רב החובל של האניה היונית שהתנגשה עם הצוללת הצרפתית „אונדין“ שאבדה על 3 קציניה ו40 מלחיה, מוסר דו"ח על האסון:
הצוללת הלכה על פני המים לפני האניה היונית. סמוך לחופי פורטוגל האניה פגעה פתאום בחטמה בחלק האחורי של הצוללת.
רב החובל צוה מיד לחפש את הספינה הנפגעת ולשלוח ידיעות אל־חוט לאניות הקרובות, אולם הצוללת נעלמה מיד. האניה היונית עצמה ניזוקה בחטמה והיא נמצאת ברוטרדאם, למען תקונים.
העתונים מעוררים תשומת לב אל פרטי האסון שאינם מחוורים. מדוע לא ראה הצופה שעל גבי הצוללת את האניה שמאחוריו והיכן היו המאורות של הצוללת? (ר)
"דבר", שנה רביעית, מס' 1028, 15 באוקטובר 1928, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
כיצד טבעה „אונדין“?
פאריס, 13. (ר). רב החובל של האניה היונית שהטביעה את הצוללת „אונדין“ ניזוקה בעצמה והגיעה לרוטרדאם, מספר, שהצוללת צפה על פני המים והלכה בדרך שבה הלכה האניה.
פתאום נתקל חרטום האניה בצוללת והיא ירדה תהומה. רב החובל היוני שלח טלגרמות באלחוט לכל האניות הקרובות ובקש עזרה. העתונים שואלים: כיצד קרה שמלחי הצוללת לא ראו את האניה ההולכת אחריה? האמנם לא היה אור בצוללת בזמן ההתנגשות?
"הארץ", שנה עשירית, מס' 2792, 15 באוקטובר 1928, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
מי האשם בטביעת הצוללת הצרפתית „אונדין“
קהיר, יום שבת. – הסוכנות היונית מודיעה מרוטרדם, כישם נערכה החקירה והדרישה בענין טביעת הצוללת הצרפתית „אונדין“. נמצא כי לא היתה בזה אשמת רב החובל של האניה היונית „קתרינה גולנאדרי“ שדקרה בחרטומה את הצוללת.
"דאר היום", שנה אחת עשרה, מס' 30, 22 באוקטובר 1928, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שנים רבות אנו טורחים בגאולת הארץ. עודנו בראשית עבודתנו, אולם בינתים שכחנו כי אגב הקרקע יש לגאול גם את הים, זה הים הרחב המפרנס מיליונים תושבים באיטליה, יון ועוד. דומה שאין אנו מחשיבים כראוי את ערכן של עזה, יפו, תל־אביב, קיסריה, טנטורה, עתלית, חיפה ועכו. שכחנו מה היה פעם ערכם של נמלי א"י וסוריה.
דרך הים נשלחים מא"י יום־יום מלט, שמן, שעורה, אבטיחים ועוד מובאים לארץ רבבות טונות של סחורות ומי נביא ויגיד מה יהיה בעוד שנים אחדות מספר האניות שתעסוקנה באכספורט תפוחי הזהב בלבד וכמה רבבות טונות של תוצרת ים המלח תשולחנה למזרח הקרוב ולאירופה. והאם איננו מצפים לאלפי עולים שיבואו שנה שנה דרך הים, ובהבנות הנמל בחיפה ויוחל בהנחת צנור הנפט- ברור, כי יסוד „חברת אניות א"י“ הוא דבר שאין לבטלו ולהזניחו כלל וכלל.
לאור כל האפשרויות האלו שאינן „מעבר לים“ אלא הנה מאחרי כתלנו, יצטרך הקונגרס הט"ז להחליט על צוותי פעולה בעניני הים. יש קודם כל ליסד בית־ספר ימי, שערכו אינו נופל אולי מערכו של בי"ס חקלאי. את הים לא נצטרך לקנות דונם־דונם, רחב הוא ופתוח לפנינו ומרחביו יכולים לשמש אף הם בסיס משקי־התישבותי להמוני עולים.
יסוד בית ספר ימי בחיפה הוא צו השעה שאין להסתדרות הציונית להתעלם ממנו ואין אחר זולתה לקיימו. הקונגרס צריך לקבל החלטה מפורשת בענין זה. אם הצירים יכירו, כי בלעדי כיבוש הים לא תהיה מדיניותנו שלמה ואם יעריכו את יכולת הקליטה של הארץ שתתרבה ע"י חדירתנו לים ואת משקלנו הפוליטי שיגדל ע"י כך – לא תראה ההצעה למגוחכת בעיניהם והם יקבלוה. בעוד 4–5 שנים צריך שיהיה לנו מחזור ראשון של ספנים ארץ־ישראליים. לעבודה להם אין לדאוג. היא תהיה למכביר.
חיפה ז.ה.
"דבר", שנה חמישית, מס' 1248, 2 ביולי 1929, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בשבת בשעה 10 בבוקר התאספו גדודי בית"ר על שפת הים בת"א והסתדרו מסביב לסירה של הפלוגה הימית. השתתפו בחגיגה גדוד 41 בית הספר למדריכים, גדוד הנשרים א', והפלוגה הימית. בין הנוכחים היו ראש בית"ר, המפקד הראשי והקצינים. אלפי אנשים באו לראות במסדר וקיבלו בתרועות ממושכות את פני ראש בית"ר העולמי בהגיעו למקום הטכס. לאחר שמפקד הטכס מסר את הגדודים לפקודתו של ראש בית"ר, עבר זה האחרון בין השורות והתעכב ביחוד ע"י הפלוגה הימית ובחן כמה מחבריה. אחרי זה הוא גלה את הדגל, ונתן שם לסירה: „בית"ר“. לפי הסימנים אשר נתנו מגג המועדון של הפלוגה הימית (מבית ליבוביץ) הורם דגל הפלוגה הימית ודגלי אומות העולם. בתום הטכס עלו הגדודים לגג המועדון והסתדרו שמה. עלו הגגה גם חברי האגודה „למען בית"ר“ ואורחים מוזמנים. על הגג נאמו בשם המפקדה הראשית המפקד הראשי ראש המחלקה הימית המהנדס טובים, וראש בית"ר. בית הספר למדריכים הגיש לפלוגה הימית מתנה – אלבום יפה.
קריאת שם לסירה „בית"ר“ על ידי זאב ז'בוטינסקי, 22 ביוני 1929. מקור: ויקישיתוף.
כדאי לציין שהפלוגה הימית של בית"ר עובדת זה שנה בתנאים קשים מאד ורק הודות לעבודתו של קצין הפלוגה וחבריה, היא הצליחה להגיע למצבה הנוכחי. חברי הפלוגה ישמשו אינסטרוקטורים לפלוגות הימיות הבאות.
"דאר היום', שנה אחת עשרה, מס' 234, 23 ביוני 1929, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
טעינת דברי דואר באוניית הנוסעים והדואר הגרמנית "Bremen", שנות השלושים. ציור מאת Helmut Benno Schaub. מקור: ויקישיתוף.
ההתחרות בבנין ענקי-ים
ההתחרות בין חברות האניות המשמשות להובלת נוסעים בין אירופה ואמריקה הצפונית הולכת וחזקה.ענקיהים הנבנים כעת עולים על כל הריקורדים שהגיעו אליהם האניות המהלכות כיום הזה על פני האוקינוס האטלנטי.
מיום הבנות האניות „מאבריטניה“ ו„לוזיטאניה“ עברה הבכורה בים לידי חברת האניות האנגלית „קונרארד ליין“. אולם בשנים האחרונות החלו אמריקה, צרפת, גרמניה ואיטליה [לבנות] להן אניות ענקיות „לנצח את כל הריקורדים“.
שתי האניות הגרמניות, בנות 46 אלף טון כל אחת, „ברימן“ ו„אירופה“, השייכות לחברה „דויטשר ללויד“ הוחל בנינן בשנה שעברה בחופי ברימן והאמבורג ובעוד חדשים מספר יגמר. תכנית המבנה של האניות האלו נשמרת בסוד כמוס, על כל פנים ידוע, כי עשויות הן למהירות שלמעלה מ-27 מיל לשעה. חברות האניות האיטלקיות מעמידות אף הן את מיטב אניותיהן לשרות הקוים ההולכים לצפון הים האטלנטי.
החברה „לויד סולאנדו“ הזמינה אניה חדשה בת 35,000 טון עם מהירות של 27 מיל לשעה בשביל הקו גינואה–ניו-יורק. החברה „נאביגאצונה גיניראלה“ בונה אניה אשר נפחה 45,000 טון ומהירותה 27 מיל לשעה.
החברה הצרפתית הטובה ביותר לשרות בים האטלנטי הודיעה על החלטתה לבנות אניה אשר תעלה על הענק „איל די פראנס“. גדלה יהיה לא פחות מ-50,000 טון ומהירותה למעלה מ-27 מיל לשעה.
חברות האניות האנגליות עוקבות בתשומת לב מרובה את ההתחרות האורבת להן ומתכנות אף הן מצדן תכניות סתר. לורד קילזון, נשיא חברת „יונייטד סטאר ליין“ הודיע, כי אניתו החדשה בת 60,000 טון (האניה הכי גדולה שבעולם) „סופר אולימפיק“ תונע ע"י מנוע חשמלי. השיטה החדשה הזאת של מנוע חשמלי מוכרחה לתת תוצאות מצוינות והתאמת השיטה הזאת לאניות ענקיות כאלו היא מאורע כביר ערך.
אך יותר מכולם רבות ההכנות בחברת „קונארד ליין“ המתימרת לשמור על הבכורה אשר רכשה לה. המכונות אשר באניתה החדשה, ההולכת ונבנית, תהיינה החזקות שבעולם ותתנה אפשרות למהירות של 28 מיל לשעה. האניה תלך בין שירבורג לניו-יורק (דרך למעלה מ-3200 מיל) במשך 4 ימים ו-18 שעות. הריקורד בנידון זה שייך עד היום ל„מאבריטאניה“ שעברה דרך זו במשך 5 ימים ושעה אחת ו-49 דקות.
בהתחרות זו לא נעדר גם מקומן של ארצות הברית, אלא שפרטי המבנה של אניותיהן טרם נודעו ברבים.
זאב הים
"דבר", שנה רביעית, מס' 1145, 28 בפברואר 1929, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
הדיוג תופס מקום חשוב ביותר בעולם התעשיה הגדול. בארצות המבורכות בימים ובנהרות התפתח ציד-הדגים והגיע למדרגה כזו שהכריע מתוך התחרות את הבשר.
אוצרות הים הם עשירים הרבה מאוצרות היבשה והכל תלוי בתנאי סידור העבודה הטכנית והניצול. על גדות הים האזובי, למשל, ברוסיה לא היה הדיוג מפותח כלל לפני 40–30 שנה. על חוף הים ישבו שם איזו דייגים רוסים שעשו בידיהם סירות ורשתות קטנות באופן פרימיטיבי למאד, ונסו להפליג בים לשם ציד הדגים. ומעט מעט נצחו במלחמה זו, ומצאו בדיוג מקור לקיומם. וכעבור שנים נודע להם כי בגרמניה מכינים רשתות מודרניות, שבכחן לצוד דגים הרבה בבת-אחת. אולם לא בנקל השיגו את הרשתות הללו, ולא בנקל יכלו להשתמש בהן בעת הראשונה.
אחרי כן נתעוררה אצלם שאלה חדשה: מה לעשות בדגים המרובים שהם שולים מן הים? כי מחירם בשוק ירד כל כך שלא היה כדאי עוד לטפל בצידתם. לעתים קרובות נאלצו הדייגים לעזוב את כל הדגה על החוף, כי לא היה להם חשבון להוציא הוצאות ולהביאה אל השוק. והמקרים האלה הולידו את הרעיון לשמר את הדגים באופנים ידועים. ולא היו ימים מועטים עד שנמצאו אנשים לעסוק בשימור הדגים ולקבלם מיד צודיהם.
ולמרות המחירים הנמוכים ביותר מצא הדייג הרוסי עוז בנפשו לעבוד ולהתפתח, כי המכירה לבדה עודדה אותו לכך.
ואז באה לדייגים הרוסים צרה חדשה. הם החלו לסבול בתמידות מחוסר מכשירים ורשתות. הרשתות הישנות נפחתו, ולא מצאו מקום לקנות שם מכשירים חדשים כשהיה צורך בהם. אי אפשר היה לגמרי לדייג לנסוע לגרמניה ולרכוש שם את המכשירים בדרך נורמלית. ואז הולידה הדרישה את היזמה אצל הסוחרים לפתוח חנויות מיוחדות למכשירי-דיוג.
ושני התנאים הללו, האפשרות להשיג את כל המכשירים הנחוצים מצד אחד והאפשרות למכור מיד את הדגים החיים מן הצד השני – הביאו מהרה לידי התפתחות התעשיה של הדיוג ברוסיה. ובמשך שנים אחדות היתה למפעלים גדולים ועשירים ואלפי דייגים פשטו על חופי הימים והתישבו שם על יסודות כלכליים בריאים. ומלבד אלפי העובדים הללו, שמצאו את מחיתם בציד הדגים ועיבודם, במסחרם והובלתם הודות לאמצעים הטכניים החדשים לניצול הים ועיבוד הדגה – הנה היה כיום בשר הדגה למזון יום-יומי זול.
בימי המלחמה לא הספיקו אוצרות היבשה להזין את מחנה הצבא, וכאשר חסר הבשר שמו תחתיו את הדגה. ובימי הרעב ברוסיה, כשחדלה היבשה מתת את יבולה לתושבים, החליפו את הלחם בדגים משומרים מכל המינים. מסלות-הברזל המובילות, למשל, לים האזובי לא הספיקו להביא שם די קרונות שיובילו במהירות את הכמות המוכנה של דגים כדי לפזרה ברחבי רוסיה הרעבה.
ואחרי כל האמור מתעוררת בלבנו השאלה: מדוע הדגים יקרים כל כך בארץ קטנה כא"י, היושבת לחוף ים התיכון והמכילה את ים כנרת העשיר בדגה. ומפני מה אין משתמשים בהם אלא בתור מותרות לכבוד שבת, חוץ מעניי העם? ומדוע יש לנו צורך להשתמש בקופסאות-השמורים הקטנות הרשומות באטיקטות חוץ-לארץ?
כדי להשיב על השאלות הללו, שפתרונן חשוב ביותר בשביל חיי-הכלכלה של א"י – יש לחקור את ה„נסיונות“ שעשו הדייגים היהודים בארץ, לראות את תוצאות פעולתם ולהבין בעיקר מדוע נתנו תוצאות כאלה.
(המשך יבוא)
א. צ. ברצון
(המשך מגליון מ"ז)
מלבד, נסיונות קטנים שנעשו בדיוג היהודי בא"י ואשר לא השאירו אחריהם כל זכרונות ותעודות – יש לחשוב את הנסיון הראשון שנעשה במקצוע זה בעתלית בשנת 1921. וכעבור כמה שבועות של עבודה בטלה הקבוצה, וההנה"צ הוציאה עליה סכום של 1200 לירות בערך.
הנסיון הבלתי מוצלח הזה הוליד את הדעה בתוך הצבור, כי אי אפשר לפתח את הענף החשוב של הדיוג על ידי יהודים. השקפה כזו נתהותה גם בהנה"צ, שלא מצאה לנחוץ לחקור את הסבות האמתיות של כשלון הנסיון. והנה הדברים כהויתם.
חברי הקבוצה, למרות מסירותם והשתדלותם הרבה להניח את היסוד לדיוג היהודי – לא היו מומחים לדבר, והם הזמינו בתור דייג מומחה יהודי ספרדי אחד מטבריה. אולם הוא נמצא בלתי מסור לעבודה וחשב לו את הדבר לעסק פרטי, מבלי שים לב לחלוצים האומרים ליצור ענף כלכלי חדש.
אולם לא רק בזה צפון סוד הכשלון של הקבוצה. העיקר הוא שעתלית היתה עוד בשנת 1921 מקום מלריה מסוכנה. חוף הים, ששם התישבה הקבוצה, היה מוקף בצות-קדחת, שבימי הגשמים הפריעו מלבוא בשום קשרים עם המושבה ועם תחנת הרכבת. מחמת הביצות אי אפשר היה להמציא מזונות לקבוצה, ובמקרים המעטים של ציד הדגים לא היתה יכולת להמציאם לתחנה או למושבה.
לא היו ימים מועטים ורוב החברים חלו במלריה, והובלו לביה"ח הדסה בחיפה. וכך נהרסה קבוצת-הדיגים העברית הראשונה. הרשתות והמכשירים הלכו לאיבוד. חלק מהם לקח לו ההדייג הספרדי וחלק יחד עם הסירה נמסרו ל„גדוד העבודה“. וגם הוא עשה נסיון קטן להמשיך את העבודה בהנ[ה]לתו של הדייג היהודי – רייגרודסקי. אולם הרשתות והמכשירים כבר נתקלקלו ולקנות אחרים לא היו אמצעים, ועל כן נגמר גם נסיון קטן זה בכשלון.
הדברים האלה מוכיחים כי לא הדיוג ולא הים התיכון אשמים באי-ההצלחה אלא אי-הזהירות של ההנה"צ, שהושיבה קבוצה בתנאים בלתי-אפשריים אלה. וקשה גם להבין על איזה יסוד הוציאה ההנה"צ את החלטתה כי אי אפשר ליצור בארץ על ידי יהודים את ענף הדיוג.
בשנת 1923 הוטבו התנאים בעתלית, משום שחברת המלח הובישה את הבצות, ושוב אפשר היה לעורר את השאלה על התישבות קבוצת דייגים במושבה. אולם ההנה"צ התיחסה לענין בחוסר-אמון גמור. בכ"ח אפריל 1923 באה במקרה חבורת עולים מקושטא, שהביאה בידה רשתות ומכשירי-דיוג בסכום העולה על 300 לירות. וכאשר נתברר אחר כך באה החבורה על יסוד זה שבארץ ישנם כמה דייגים מומחים מן הגרים, אלא שאינם יכולים לעסוק בעבודתם מחמת חוסר אפשרות להשיג רשתות ומכשירים. הבאת המכשירים עוררה אז את השאלה ליסד קבוצה של דייגים, אלא שהיה דרוש סכום כסף כדי לשלם דמי מכס-הגבול על המכשירים. מחלקת הדיוג הממשלתית מצאה לנחוץ לזעור לפדיון הרשתות, אולם ההנה"צ הסתלקה מהוציא קצת כססף על מטרה זו ועל יסוד הקבוצה.
בינתיים עברו כששה חדשים עד שנאותה ההנה"צ להוציא 138 לירות. אולם הסכום נתקבל בשעה שחלק גדול מן הרשתות כבר כורסם בפי העכברים במחסני המכס. ולמרות זאת נוסדה סוף סוף הקבוצה בקבלה בדרך חסד מחברת המלח אהלים קרועים ומטות שבורות. ואז החלו החלוצים המסורים לעבודתם והרעבים למחצה לפרוש את הרשתות, בקבלת הלואה פרטית לקנית סירה.
בי"ג נובמבר [3]192 החלה הקבוצה לצוד דגים, וכמה גדל הפלא כאשר צדה כמעט בכל יום במשך כמה שבועות כעשרים רוטל דגים ויותר, לא פחות מקבוצת הדייגים הערבים, והביאה אותם למכירה בחיפה.
היו גם מקרים שהקבוצה צדה יותר ממאה רוטל, וכאשר הביאה את הדגים לחיפה נאלצה למכרם לסוחרי-הדגים העברים במחיר נמוך ביותר. פתיחת מחסן בחיפה למכירת „דגים יהודים“ של הקבוצה שנתה מיד את דעת הקהל ודעת ההנה"צ על האפשרות לפתח את ענף הדיוג בארץ על ידי היהודים.
אולם למרות ההצלחה של הקבוצה נמצאה בתנאים קשים ביותר. החלו הגשמים המרובים, וסערות עזות נשבו מן הים והפכו את האהלים, המטות, הכרים וכל החפצים צפו במים רבים, והחלוצים המוסרים את נפשם על עבודתם לא מצאו מקום לנוח בו אחרי ליל עמל רב על פני הים.
אז נתעוררה השאלה להקים צריף לקבוצה, והיא לא סבלה כל דחוי. בששי לינואר 1924 התקיימה ישיבה של מחלקת המסחר והתעשיה בהנה"צ, שגם ה' רוזנפלד מפיק"א השתתף בה. ונקבע תקציב של 240 לירות בעד הקבוצה, שחמשים לירות מהן צריכות להנתן תכף לצרכי הקמת צריף.
אולם כמה מתמיה הדבר, כי מסך 240 הלירות אושרו רק 150 לירות, שנמסרו לתעודתן רק בי"חח אוגוסט של אותה השנה, היינו כעבור שבעה חדשים. התנאים הבלתי אפשריים של הקבוצה, שחכתה בכליון עינים להקמת הצריף, עוררו סכסוכים רבים בין החברים ולאחרונה עזב המומחה את הקבוצה. וכאשר נתנה ההנה"צ את הסכום הקבוע, כבר אחרה את המועד והיה מסופק אם ישיג הדבר את מטרתו.
ואחרי זמן מרובה יוכיחו פנקסאות ההנה"צ כי היא נתנה כספים להתפתחות הדיג היהודי. אלא שלא הצליח, משום שדגי ים-התיכון וים-כנרת הלכו למקום אחר…
לא טובים מאלה היו התנאים של חיי הדייגים שהובאו מסלוניקי לעכו, ולא טוב מזה היה היחס גם להם. ולא לחנם השמיעו את קולם: „הבו לנו את התנאים הנחוצים לעבודה, או החזירו אותנו לסאלוניקי ונצוד שם דגינו!“
איזו הם התנאים הראויים להווצר בעד הדייגים היהודים בארץ, כדי שיוכלו לפתח את העסק הזה?
בכל מדינה הדייג הוא גם אכר למחצה, היינו שיש לו משק חקלאי קטן, גן, פרה ועופות, ובמשק זה משתתפים עמו בעבודה גם בני משפחתו. כחמשים אחוזים מצרכיו הוא מקבל מן המשק, וזה נותן לו את האפשרות לשמור את מועדי הים ולבחון את השעה הרצויה לדיוג. הדייג צריך להיות מבוסס על יסוד בטוח, למען יהיה חפשי לשים לב לאפשרויות ציד-הדגים.
גם קבוצת הדייגים בעתלית הכירה בנחיצות יסוד לקיומה, אולם היא לא זכתה לכך, והיתה נאלצה לצאת לעבודה בתעשית-המלח לכל היום, ומתוך כך נטשה את הים.
התנאי השני הוא לסדר את מכירת הדגים הטריים במקום הציד, כדי שלא יבטל הדייג מזמנו להובלתם העירה.
בתנאי השלישי הוא לקבוע מקום לדייג, שיוכל לקנות שם את הרשתות ושאר המכשירים בשעה שיש לו צורך בהם.
אם יתקיימו שלשת התנאים העיקריים הללו ונלך בדרך שהתויתי, ישנם סיכוים טובים לפתח את תעשית הדיוג בארץ, שתיצר ישובים אחרים על חופי הים-התיכון וכנרת. יש כאן מקום לסדר כמה מאות משפחות על יסודות כלכליים בריאים. ויש לדון ביחוד על השאלה עד מה כדאי להכין שימורי-דגים בשעה שהפח מובא מחו"ל ויש עליו מכסים גדולים.
לונדון, 15. הים געש איומות הבוקר בשש, כשסירת-הצלה יצאה מראיי לעזרת אנית משא לאטבית, שהיתה במצוקה. כעבור חמש דקות נתקבלה ידיעה, כי אנשי האניה הועברו בשלום לאניה גרמנית. אולם היוצאים להצלה לא ידעו זאת ואחזו את דרכם הלאה, עד שפגעה הסירה בשרטון והתהפכה במרחק חצי מיל מן החוף, לעיני קרוביהם ושאר תושבי המקום שעמדו על החוף והיו קצרי-יד לעמוד בפני רוח שמהירותה הגיעה עד 70 מיל לשעה. האנשים שאבדו הם כל דייגי העיירה ראיי. הסערה בלא-מאנש היתה כזו, עד שסירת ההצלה של הייסטינגס לא יכלה להפליג. (ר)
"דבר", שנה רביעית, מס' 1057, 18 בנובמבר 1928, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ניו-יורק, 14, (ר). קומינגס, רב החובל של האניה „אמריקן שיפר“ מסר על ידי הראדיו את הפרטים דלהלן: אניתו הגיעה אל המקום אשר משם נשלחה בקשה אלחוטית לעזרה על ידי „ווסטריס“ ביום השני בשעה 22.30 ומיד החלו בחפושים. לאחר כמה שעות ראו את הסירה הראשונה ואחר כך עוד חמש סירות והצילו את היושבים בהן. בבוקר הצילו אנשי האניה איש ואשה שנמצאו על פני המים שמונה עשרה שעות.
ניו-יורק, 4, (ר). מן הידיעות האלחוטיות נתברר שכל שמונה הסירות של וויסטריס ניצלו. עד עכשיו חסרה הרפסודת שעליה נמצאו כמה אנשים ויש לחשוש שהיא נטרפה הים. אנית המלחמה „ווייאומינג“ הצילה חמש נשים ושלשה מלחים ששחו על פני המים בחגורות ההצלה ואיש אחד שנאחז בשרידי סירה. על פני המים צפו גופות אנשים חגורים בחגורות הצלה.
ניו-יורק, 14 (ר). בעלי האניה „ווסטריס“ מודיעים, שמבין שלש מאות עשרים ושמונה האנשים שהיו באניה ניצלו 206 איש ומאה ועשרים ושנים חסרים, ביניהם רב החובל קארי והטלגרפיסטון לאנגלין.
ניו-יורק, 13 (ר). רב החובל של „ווסטריס“ הודיע, שהאסון בא מחמת שהמטען זנח לצד אחד.
ניו-יורק, 13, (ר). מאורעות האסון של האניה „ווסטריס“ נשמעו על ידי שומעי הראדיו על היבשה החל מן הקריאה הראשונה לעזרה שנתנה ווסטריס ועד ההודעה שהנוסעים והמלחים עוזבים את האניה וברכת הפרידה של הטלגרפיסטון האלחוטי. בין הנוסעים היו הרבה סוחרים ידועים ואנשי מעמד בחברה באמריקה.
ה„ווסטריס“ נאבקה עם סופה ביום ראשון. תחילה שלחה טלגרמה שמצבה קשה אבל אין היא זקוקה לעזרה. ביום השני בשעה 10.45 בבוקר שלחה בקשה לעזרה וחזרה על בקשה זו במשך שלש שעות. הטלגרפיסטון של האניה הודיע את פרטי הטביעה.
ניו-יורק, 13, (ר). האניה „ברלין“ שמצאה 23 איש מ„וויסטריס“, הולכת לניו-יורק. אנית המלחמה ווייאומינג ותשע אניות של שומרי החוף ממשיכות את החפושים.
לפי שהתברר עזבו הנוסעים והמלחים את האניה בשמונה סירות וברפסודת שנבנתה באניה. איש אחד שנמשה מן המים ספר שהוא ראה אשה ושני ילדים שישבו בין שרידי הרפסדיה השבורה שגלי הים היו מציפים אותה פעם בפעם. נוסע אחד ניצל על ידי האניה „ברלין“ לאחר שצף על פני הים בחגורת הצלה 22 שעות רצופות.
"הארץ", שנה עשירית, מס' 2819, 15 בנובמבר 1928, עמ' 1, העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
איך טבעה „וסטריס“
ניו-יורק, 15 (ר). את הבאורים הרשמיים הראשונים על סבת טביעתה של „ווסטריס“ נתנה סוכנות ה"ה לאמפורט והולט בעלי האניה:
מחמת סערת ים נטה מטען גדול של אבטומובילים לצד אחד וגרם להטית האניה. כפי שנתברר נמצאה האניה „מונטוזה“ במרחק של 25 מיל ממקום האסון, אבל באניה זו לא היה ראדיו והיא לא ידעה דבר על האסון המתרחש.
פול דאנה, בא כח „הראדיו קופרשיין“ באמריקה הדרומית, שנמשה מן המים יחד עם המשרתת קלארה בול לאחר שצפו על פני המים 22 שעות רצופות, ספר את הדברים הבאים על האסון: במוצאי יום שבת, אור לי"א בנובמבר התחוללה סערה גדולה על פני הים. גם בראשון בשבת לא שככה הסערה ורוב הנוסעים חלו במחלת הים. האניה נטתה לצד אחד, וכשהשכים לקום ביום השני כבר הגיעו המים עד חלונות התא שלו והרצפה נתכסתה במים; נכנס המשרת וספר לו, שכל הלילה שאבו מים מהספינה, והמטען נטה לצד אחד. דאנה יצאו אל המכסה: המלחים הטילו את המטען אל הים ואנשים אחדים כבר חגרו חגורות הצלה. האופיצרים היו במצב רוח מעודד. ועד הרגע האחרון לא ידע דאנה שנשלחו באלחוט קריאות לעזרה. בשעה העשירית בבקר פקדו על הנשים והילדים לחגור חגורות הצלה. הנשים היו שקטות ורק אחדות מהן התיפחו. בשעה 11.30 שלשלו את הסירות, העבודה נמשכה שעתים. בשעת הירידה נסדקה הסירה שבה ישב דאנה. את הסדק תקנו בפח, אבל הפח לא החזיק זמן רב. בסירה ישבו עשר נשים, שני ילדים וארבעה כושים. הסירה הפליגה, ולאחר שלשה רגעים צללה האניה. ארבעים איש אשר נשארו בספינה הטילו את עצמם אל המים וסירה אחת שלא הספיקו להורידה טבעה ביחד עם הספינה. הסירה שבה ישב דאנה נתמלאה מים על פיה ונתהפכה ואשה אחת טבעה. שאר האנשים הצליחו להתקין שוב את הסירה ולקפוץ לתוכה, אבל הגלים שברוה לרסיסים. הנשים והילדים צללו במים מלבד הגבר בול. היא ודאנה החזיקו בשריד הסירה וניצלו. המים היו חמים אבל הנחשולים החזקים חבטו אותם בשצף עד יציאת הנשמה ממש וכסו אותם בקצף. הגברת בול הוכיחה שיש לה עצבים של ברזל. הם קראו לעזרה, אבל הגלים כסו אותם מיושבי שאר הסירות. כמה פעמים נתקל בגופו בדגים והוא צעק מפחד התנינים.
בבוקר בשעה אחת-עשרה ראו פתאום את האניה „וויאומינג“ מהלך עשרים מיל מהם ונסו לשוט אליה. פתאום ראה דאנה אניה אחרת, היא „אמריקן שיפר“. הוא פשט את מעילו והתחיל מנפנף באויר. מן האניה ראו את הסימנים ומשו אותם מן המים.
ניו-יורק, 15 (ר). נוסעי ה„ווסטריס“ שניצלו מספרים: ראשית כל דאגו לנשים ולילדים, אבל שתי הסירות הראשונות, שבהן נמצאו 37 נשים ושלשה-עשר ילדים, נשברו בשעת ההורדה כהשבר גפרורים בדופני האניה וכולן נפלו למים. רק עשר נשים נצלו. חקירה רשמית בענין הטביעה תתחיל מחר.
ניו-יורק, 14 (ר). האניה „ברלין“ הביאה לכאן 23 איש שנצלו מ„ווסטריס“. בחוף נמצאו כמה קרובים מאלה שנסעו באניה. אלפרד דונקאן, מלצר הספינה, מספר, שהוא היה יחד עם הקאפיטאן קאריי על המכסה ובראות הקפיטן שהגלים מכסים את האניה נתן פקודה: ראשית כל להציל את הנשים והטף, ואמר למלצר שיקח חגורת הצלה ולא ישים לב אליו, לרב-החובל. הקפיאטן עמד על יד הגדר של הגשר שלו והמלצר הודיע לו שכל הסירות כבר הפליגו מהאניה. רב החובל צוה למלצר לקפוץ המימה. המלצר סרב והציע לרב החובל שיקפוץ, אבל הקפיטן גער בו, והכריחו לקפוץ. בהיותו על פני המים ראה את רב החובל עומד על גשרו בשקט ועם שקיעת האניה צלל בים ולא לקח את חגורת ההצלה שנמצאה קרוב לו. דונקאן שחה מסביב לסירות ההצלה ועודד את רוח היושבים בהם, משה מן המים כמה אנשים והכניסם לתוך הסירות.
רב החובל קאריי היה בן 55 שנה ושלשים שנה עבד אצל ה"ה לאמפרט והולט. הוא חזר מחופשתו שבלה באנגליה לפני שיצא באניה „ווסטריס“. ההפלגה ב„ווסטריס“ צריכה היתה להיות הפלגתו האחרונה: בבואנס איירס הוא התעתד לעבוד כרב חובל של „וולטייר“, הגדולה באניותיה של חברת האמפרט והולט. באניה נמצאו 328 איש. מהם ניצלו רק 218. התברר, שרב החובל קאריי טבע.
נוסעים אחרים מספרים: המכונאי הראשי כבה את כל האש במכונות ביום שני בבוקר ועל ידי כך הקדים את הסכנה של התפוצצות הדודים. הנוסעים התנהגו באומץ רוח גדול ורבים לא הבינו את אימת המצב עד שירדו למים.
"הארץ", שנה עשירית, מס' 2819, מס' 2820, 16 בנובמבר 1928, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
אוניית הקיטור "וסטריס" נוטה על צדה לפני טביעתה, 15 בנובמבר 1928. צלם: Fred Hanson, TheBaltimore News. מקור: ויקישיתוף.
122 אבדו בים
ניו-יורק, 14. מבין 328 נפש שנמצאו באניה ויסטריס ניצולו 206. נעדרים 122, ביניהם הקפיטן ויליאם קאריי והאלחוטאי נל לאפלין.
האניה „אמריקן שיפר“ אשר על ידה ניצלו רוב הנוסעים מודיעה: הגענו לנקודה, שממנה נשלחה קריאת „הצילו“, ביום ב' ב־10.30. סבבנו אנה ואנה עד 3:40 אחרי חצות, עד שנראה האור הקורא הראשון. ב־4:05 הגענו אל סירת ההצלה הראשונה. מצאנו 5 סירות והצלנו את כל יושביהן. ב־7:30 הגענו למקום האסון. מצאנו איש ואישה נאבקים עם הגלים זה 18 שעות. הורדנו סירה והעלינום. הוספנו לחפש עד הצהרים. עזבנו את המקום לאחר שהגיעו אליו כמה אניות אחרות.
הרפסודה שהותקנה ברגע האחרון בוסטריס ושבה הורדו אחרוני הנוסעים אבדה ואיננה. אחד הניצולים מעיד, כי ראה חלק שניתק מן הרפסודה, ועליו אשה ושני ילדים והנחשולים מכים עליהם. האניה „ברלין“ הצילה איש שצף 22 שעות על פני המים בעזרת חגורת־יֶשַׁע.
מתברר, כי ויסטריס נפגעה קשה בסופה עוד ביום הראשון. רק ביום שני ב־10 בבוקר מצאה לנחוץ לשלוח קריאות „הצילו“. האלחוטאי הצעיר עבר עד שמכונתו כוסתה מים. (ר)
"דבר", 15 בנובמבר 1928, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
נוראות אסון הים
ים סוער לבלי הוריד סירה. – „נשים וילדים תחילה“, ובכל זאת 13 ילדים טבעו. – רב החובל טובע לרצונו.
ניו־יורק, 14. הספור הראשון מפי אדם שניצל מהאניה „וסטריס“ הגיע באלחוט מהאניה „ברלין“. פרטים נוספים נודעו מפי 125 הניצולים שהועלו ע"י „אמריקן שיפר“.
האניה הפליגה מניו־יורק בשבת, ומיד נכנסה לתוך ים סוער, אשר הלך וחזק. ביום ב' בבוקר הודיעו לנוסעים, כי באניה נבעו פרצות ועליהם לחגור חגורות ישע. הסערה הלכה וגברה ומהירות הרוח הגיעה עד 50 מיל לשעה. משבָרים שגבהם 40 רגל נבקעו מעל לאניה ומלאוה מים. הים היה כה זועף, עד כי הקברניט קארי היה נתון בדילֶמה נוראה – אם להוריד את סירות ההצלה, על אף הסכנה שתתהפכנה. הוא דחה, איפוא, את פקודתו עד הרגע האחרון, כשהאניה החלה צוללת לגמרי.
ניצולי „וסטריס“ מודים, כי הדאגה הראשונה היתה לנשים ולילדים, אולם בשעה שעסקו בהורדת הסירות הראשונות, עם 37 נשים ו־13 ילדים, נטתה האניה על צדה, וסירות נתרסקו כקיסמים והיושבים בהן נפלו הימה. רק עשר נשים ניצלו.
רק שתי סירות הורדו בהצלחה, בעוד האניה על פני המים. הורדת סירות אחרות עלתה בקושי רב ונתעכבה. רבים מהנוסעים והמלחים קפצו הימה להנצל בשחייה מהאניה הטובעת במהירות. רבים הצליחו להאחז בסירות שניתקו מהאניה לאחר שצללה.
הקצין השני דונקאן מספר, כי הוא והקברניט קארי עמדו על ה„גשר“. הקברניט פקד: „נשים וילדים תחילה!“ ואמר לדונקאן – „תפוש לך חגורה. אל תשים לב אלי“.
„אנחנו עמדנו אז ליד המעקה. ראיתי את הקברניט עומד שם עוד רגעים אחדים, שקט ושליט ברוחו, ואח"כ ראיתיו יורד בשקט הימה, מבלי שטרח אפילו לחגור חגורה, אעפ"י שרבות היו מסביב.
דונקאן גילה גבורה רבה, בשחותו בים בין הסירות ובעודדו את הנוסעים. מצא סירה אחת מלאה מדי ודרש מאחדים מהיושבים בה לשחות אל סירה אחרת, מלאה פחות, פן יטבעו כולם. הוסיף לשחות סביב להציל בני אדם ולהעלותם לסירות – עד שהעלו גם אותו.
הקברניט קארי היה בן 55. שלשים שנה עבד אצל בעלי „וסטריס“. הוא חזר מחופשתו באנגליה בערב הפלגת „וסטריס“, וזה היה צריך להיות מסעו האחרון עליה. בבואנוס איירס הוא עמד לעבור לאניה אחרת של אותם הבעלים.
נוסעים רבים מתו לאחר שניצלו, באשר לא יכלו לעמוד בפני הים והרוח, כאשר הסכינו המלחים. הניצולים מספרים רבות על הסכנות והנסיונות האיומים שנתנסו בהם בסירות בטרם הועלו. מכל הזוגות הנשואים שהיו באניה ניצל רק זוג אחד. (ר)
ניו־יורק, 15. הבאור הרשמי של סבת טביעת האניה „וסטריס“ ניתן ע"י סוכני הבעלים (לאמפורט והולט) והוא – כי מספר אבטומובילים שהיו בתחתית האניה זזו ממקומם על ה„כלובים“ שהיו בהם, הבקיעו את מחיצת הפלדה, הגיעו עד ה„חוטם“ והכריעו את החלק הקדמי של האניה למטה. (ר)
הערה: ספור מזעזע של אדם שניצול לאחר שהגלים טלטלוהו 22 שעות – יבוא.
"דבר", 16 בנובמבר 1928, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
עוד מספורי הנוראות על האסון בים
ניו-יורק, 15. תיאור מפורט של טביעת „וסטריס“ ניתן בבית-החולים ע"י פאול דאנה, בא-כוח חברת הרדיו באמריקה, שנמשה יחד עם השמשית קלרה ביל, לאחר שצפו 22 שעות על פני המים.
[…]
ניו-יורק, 15. ששה נוסעים שנחקרו ע"י התובע הכלל, הודיעו, כי עד כמה שכוח משפטם מגיע – פתאומיות צלילתה של האניה „וסטריס“ מצאה את הקצינים והמלחים בלתי מוכנים. הם הדגישו, כי המשמעת היתה לקויה במדה ניכרת. לא ניתנו שום פקודות והנוסעים שלטו ברוחם יותר מהמלחים. סירות ההצלה היו סדוקות והמים חדרו לתוכן. היו חסרים מים לשתיה, צידה, לפידים ומשוטים. עד אחד, אשר אשתו וילדיו טבעו אמר, כי המלחים היו מתרוצצים מסירה לסירה והרושם שלו היה, כי הם אספו את מיטב המכשירים בשביל סירותיהם הם. אנשים נצטוו לצאת מהסירות שנשיהם וילדיהם היו בתוכם, ובמקרה אחד הורשה מלח לשבת במקומו של אחד מבעלי המשפחה.
ניו-יורק, 15. ההאשמות המרות של אחדים מניצולי „וסטריס“ נגד הקברניט והמלחים לא נשמעו מפי 64 ניצולים שהגיעו באניה הצרפתית „מרים“. להיפך, הם תמהו על שמישהו יכול לראות בטביעה משהו חוץ מאסון טראגי בים. הקברניט קארי – הם אומרים – מילא את חובתו ועשה כל מה שיכול.
התאחדות בעלי האניות מוחה נגד הספורים האכזריים המתפרסמים בעתונות האמריקאית ומודיעה, כי עד שתערך חקירה רשמית אין לדעת את פרטי האסון לאמתם.
ניו-יורק, 15. עשרים ושתים גופות מטובעי האניה „וסטריס“ נמשו מן הים והובאו ע"י שלש אניות משחית אמריקאיות.
"דבר", שנה רביעית, מס' 1057, 18 בנובמבר 1928, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אינני יודע אם כבר דברו בעתונים ע"א ההורדה מהאניות העוגנות בחופי יפו וחיפה. ההורדה כיצד מתנפלים ספנים ערבים על האניה, וחוטפים את חפצי הנוסעים צועקים ככרוכיא עד כדי להחריש אזנים, הודפים מדברים בלשון בלתי מובנת ונדמה כאילו שודדי-ים באו לגזול את הרכוש והנפש. לאחר שזרקו את החפצים אל הסירה, זריקה זו שהיא מחריבה אותם, בא תורו של הנוסע עצמו. אחרי שזכה לרדת במדרגות, מתנפלים עליו הספנים בכל מיני צעקות ובחלחול גרון עד לידי גועל נפש, סוחבים ומשליכים אותו אל הסירה כדבר שאין בו רוח חיים.
הסירה אינה קשורה אל האניה העוגנת, אלא שבכל פעם נותן ראש הספנים, – מין בריה משונה וערום למחצה – בקול של הנער הקטן, העומד על יד ההגה והלה מכניס את רגלו האחת באיזה חור שבאניה ובשניה הוא עומד על הסירה ע"י ההגה ומקרב ברגלו את הסירה אל הספינה.
כשעברו עליך שבעה מדורי ההורדה ברכת הגומל שנצלת ב"ה מידי המחבלים האלה. אודם יכסה פניך ועלבון צורב עד תוך תוכה של הנפש, בראותך את ההתנהגות הבלתי מנומסת ביחס לבנות ישראל, שכותב הטורים האלה – מפני הצניעות הצבורית – מוותר על התאור, וכדי בזיון וקצף.
ההפקרות בהורדה מגיע למרום קצה.
במקום להניח קרש לקשר את הספינה כדי שתוכל לעבור בעצמך אל הסירה, מבלי סיועם של הספנים בחרו להם אלה האחרונים דוקא דרך כזו שתהיה להם האפשרות לנגע בבנות ישראל או סתם ספן בהפקירא ניחא ליה. והשאלה נשאלת: מדוע לא דאגו לכך שההורדה מהאניה תעשה ע"י יהודים? רושם עגום נשאר בלב העולה בראותנו כיצד מקבלים פניו בבואו לארץ. ואל לנו לזלזל ברשמים הראשונים. ואם תמצא לומר שאין ספנים יהודים, הרי אפשר לפתוח קורסים מיוחדים לכך ובמשך זמן קצר אפשר יהיה לחנך גם ספנים עברים. הלא בדבר זה נפתח מקור של פרנסה חשוב מהרבה בחינות. אם אי אפשר להכניס תיכף ומיד שנוי רדיקלי בענין ההורדה, אזי לכל הפחות הממשלה וההנהלה הציונית מחויבות לדאוג לכך, שכל ההורדה תעשה בשקט ונמוס, ולא להפקיר אותנו בידי פראים.
י. גולדשטיין
(חיפה, התכניון העברי)
"דאר היום", שנה אחת עשרה, מס' 47, 11 בנובמבר 1928, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
רציף בן שני קילומתר. – 105 אניות תעגנה בבת אחת. – רבע מליון לירות תכנסנה לנמל שנה שנה
(בשח-רחוק מיוחד ל„דאר היום“)
חיפה. יום א' שעה 9 בערב
„אל גפיר“, שיצא היום כאן מודיע:
„שאלת העברת הנפט ממוסול לחיפה נפתרת בהחלט. עד כה היו מעבירים כידוע, את הנפט בנאדות-עור דרך נהר הדקל או בתוך חביות על גבי גמלים, לסוריה.
באמצעות שני האפנים הללו היתה העברת הנפט אטית ביותר ולא היתה בטוחה כלל לפיכך הוחלט לחבר את מקורות הנפט ממוצול על ידי צנורות לחיפה, עיר הנמל שבנינו יעלה לשני מליון לירה.
יחד עם זה יוקמו בחיפה בתי-קבול בשביל הנפט, שיגיעו ממרחק של 900 מיל רק על ידי פתיחת הברזים המחוברים אליהם.
לפני המלחמה היתה חיפה ידועה בתור „כפר במורד הכרמל“ ועתה התפתחה ותהי לעיר גדולה, מוארה בחשבל, עם בתי מלון ממדרגה ראשונה, בתי-שעשועים ומעניגים וכו'. העיר נשקפת על מפרץ עכו, העולה בהרבה על מפרץ ניאפולי. עוד עט ותוכל חיפה להתחרות עם הערים הארפיות.
בהקשר עם ידיעות אלו של ה„גפיר“ יכולים אנו להוסיף את הפרטים הבאים:
נמל חיפה יתחיל בקרבת בת־גלים ויגמר בקרבת הגשר הנוכחי. ארך הרציף העיקרי יהיה ארבע קילומתר וברוחב של ארבע מאות מתר. ייבשו את מימי המפרץ לשם בנין מחסנים ומשרדים מסביב לנמל החדש.
הנמל החיפאי יהיה ארבע פעמים יותר גדול מנמל בירות. הוא יהיה עלול להכיל בבת אחת מאה וחמש אניות גדולות וקטנות. מנקודת-מבט זו יתחרה נמלנו זה עם נמלי גנואה ונפולי האיטלקית, עם פיריאוס היונית ועם אלכסנדריה המצרית. רק ברסלונה הספרדית ומרסיליה הצרפתית תהיינה יותר גדולות ממנו בהרבה.
בנין הנמל החיפאי ידרש ארבע שנות עבודה ושנה אחת להתקנתו הגמורה. הממשלה אומרת לספח על-ידו מעין מחרשת לבנין סירות וספינות קטנות וגם לתקון אניות נזוקות. לאורך הרציף ינועו מעשרים עד שלשים פורקים וטוענים חשמליים.
לפי החשבון תספיק פדות השטח אשר ילקח מהים לשם מחסנים ומשרדים – לכסות את כל הוצאות הרבית על הכסף שיוצא לבנין הנמל גם לסלוק חלק מהחוב. אם יעלה הדבר בידי שלטונותינו למשך לנמל חיפה את האניות הגדולות המבקשות מעגן בטוח – תזכה חיפה להכנסות יפות ובטוחות.
הממשלה תדאג גם להקצעת אזור מיוחד לאניות מלחמה, ביחוד למשחיתים ולצוללות. תחנה זו תתן לחיפה הכנסה תמידית של כמה אלפי לירות לשנה מפני שמאות מלחים יצטידו בו בקביעות.
כן יש לשער, שבני ארץ ישראל בעצמם יתחילו להתענין יותר ויותר בענינים ימיים ובנין הנמל יאפשר התכוננות חברה ימית ארץ-ישראלית בדגלה המיוחד, לשם העברת סחורות מחוף לחוף גם נוסעים למרחקים.
אומרים כי ה„קדוביאל“, ה„לויד טרייססטינו“, ה„פרינס ליין“, ה„מסז'רי“ ועוד חברות רבות תקבענה לעצמן תחנות מיוחדות לארך הרציף העיקרי, כבאלכסנדריה.
בקצור: משערים שנמל חיפה יכניס לארץ הכנסה שנתית של יותר מרבע מליון לירות.
"דאר היום", שנה עשירית, מס' 288, 10 בספטמבר 1928,עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אל כבוד ההנהלה הציונית, ועד הקהלה, עדת הספרדים והצבור התל-אביבי בכלל. הנני מרשה לעצמי לפנות אליכם בענין זה:
לפני כארבע שנים עלתה לארץ קבוצת דייגים מסלוניקי, מזוינת בשתי סירות גדולות ובכל מכשירי דַיִג. הם נסו להסתדר בעכו, אבל לא הצליחו מפני רחוק המקום מהישוב העברי ומפני אי ידיעת תנאי המקום, שקעו בחובות והוכרחו לבסוף למכור את כל חפציהם, וגם לעזוב את עכו ולהשאיר שם את משפחותיהם – נשים וילדים. נסו להסתדר על הירקון, אבל היות ולא קבלו שום עזרה עד עתה, קשה היה להם להתחיל בעבודה. הדייגים הערבים פתו אותם לעבור עם הסירות לנבי רובין, ושם על סלעי הים נשברה סירתם הגדולה, והם שבו השבוע לירקון בלי מכשירי עבודה ומחוסרי לחם. חמשה עשר איש רעבים ממש ללחם, ובלי מכסה הם נמצאים על הירקון במרחק חצי שעה מתל-אביב, שלשים נפש, טפיהם וילדיהם, נמצאים רעבים בעכו. בידי נמצא מכתב של הנשים מעכו, שבו הן מבקשות פרוסת לחם בשביל התינוקות.
צריכים להספיק להם תיכף ומיד לחם, והחשוב יותר, לתקן להם את הסירה. דרושות לשם כך כעשרים לירות. תקון הסירה יאפשר להם התחלת העבודה על הים. המוסדות שלנו מחויבים לתת עזרה לאנשים האלה, אשר אינם מסוגלים לפשוט יד ולדרוש בתוקף.
זהו מפעל אנושי, ויחד עם זה מפעל התישבותי ממדרגה הראשונה.
כל אלה, אשר ברצונם לעזור לקבוצת הדיגים הזאת, מתבקשים לשלוח את תרומותיהם למערכת „דבר“.
ד. א. קולר
"דבר", שנה שלישית, מס' 905, 21 במאי 1928, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
