חינוך ימי-לאומי נחוץ לנו – 9 באוגוסט 1920

על הַסַּפָּנוּת

(מכתב אל המערכת)

הישוב עומד לפני עבודה פוריה. מפעלים רבים עתידים לצאת אל הפועל אחרי שעובדו התכניות, מפעים אחרים יש להכין ולהכשיר, ביניהם: הפרספקטיבות שלנו על הים.

הארץ הקטנה יון, אשר עוד לא-כבר היתה חסרה כל זכר לצי, רכשה לה לאט-לאט ספינות אנגליות ישנות, ובמשך זמן קצר, ביחוד בעשר השנים האחרונות, הספיקה להעלות את ציה ולתפוס מקום הגון בין ארצות-הים.

גדולים השפעתה וכחה המוסרי של אניה, שעליה מתנוסס הדגל הלאומי. לכח המוסרי המשפיע הזה זקוקים אנו, יושבי המזרח, בקשר עם התפתחות ארצנו ויחסה לחו"ל.

ואולם חוסר הנמל, לכל הפחות „נמל-מקלט“ מפריע בעד ספינות-יהודים, הנכונות לעבור עם דגל לבן-כחול במחסה אנגליה, מהגיע אל חופנו. והמעצור השני: העדר עובדי-ים, מלחים, משיקים ועוד, מיהודי הארץ. איה לקחתם – ומספרם כה קטן ונער יכתבם.

אנו נוגעים כאן בשאלת החנוך של מלחים צעירים, חנוך ימי-לאומי, למען יוכלו להגן בגאון על דגלנו הימי וימלאו את תפקידם בהכרה, ביחוד כשהם מופיעים במימות נכרים. גם המלחות הצעירות צריכות להסתגל אל חיי הים הקשים ולהכשיר את עצמן לכך. ואת ההכשרה ואת החנוך יקבלו בלמדם בספינה מפרשית-קיטורית.

באופן מוחש הנני מציע לפני הנהלתנו, כי תשתדל במקום הנחוץ ובהקדם האפשרי להשיג בשביל א"י אחת הספינות הישנות הבנויות בשנות החמשים, למשל, המפליגות במפרשים ואדים, בעלות מקום לתלמידים, בנות 400 טון בשביל משא. ספינה כזאת יכולה להיות „חי נושא את עצמו“ הודות למחירי המשא הגבוהים.

לאנגליה יש ספינות רבות כאלה, שאינן נחשבות אפילו כריזירבה: הן מוזנחות, אולם מתאימות לנו.

כותב הטורים האלה בלה בעצמו 24 שנים על הים וביניהן 8–9 שנים על ספינת־מפרש. הנני מכבד ומוקיר בעקר את ה„מפרשות“ – אלה אינם מתיראות מפני הים, איזה שיהיה.

אחת הספינות הנ"ל, המתאימה מאד למטרתנו ואשר תושג בנקל, צריכים לרכוש.

מתוך התנועה בחופינו – נחקור ונלמד אותם. בקיץ נפליג לחו"ל ובחורף יקבלו הצעירים באותה הספינה, כשתעמוד בנמל חיפה, הכנה עיונית למדרגת רב־חובל ומכונן.

הארץ תתיחס בהכרת טובה לנסיון הזה. ספינת למוד תהיה אחד היסודות של בניננו הכללי.

קפטן ימי ז. פינקפורט


"הארץ", שנה שניה, מס' 334, 9 באוגוסט 1920, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

התפרסם גם ב"דאר היום", שנה שניה, מס' 256, 11 באוגוסט 1920, עמ' 4; וב"המזרחי", שנה שנייה, מס' 35, 9 בספטמבר 1920, עמ' 4.

אושרה חברת אסדות וספנות חופית א"י – 8 ביוני 1920

בארץ  ישראל.

[…]

דייגי סלוניקי שהוזמנו ע"י ועדת המים יצאו לא"י בספינת טירול. מקום התישבותם טרם נקבע.

– קבוצת הדייגים של החיילים המשוחררים מהגדוד האמריקאי התישבו לעת עתה על שפת ים עטלית.

– אושרה ע"י הממשלה „חברת אסדות וספנות חפית א"י בע"מ יפו“.

בפרוספקט של החברה נאמר:

החברה נוסדה במטרה להבטיח את השרות החפית בארצנו בשיטה מודרנית ע"י אמצעים טכניים חדישים ובעזרת עובדי-ים אחראים.

החברה אומרת לסדר: א. תנועת ספינות מסחרית רגילה וקבועה בין אלכסנדריה וביירוט דרך חפי א"י, וביחוד דרך אלה החפים שאין תנועת הספינות הגדולות נוסעות בהן; ב. הורדת הנוסעים מהספינות ע"י סירות-מוטור; ג. טעינת הספינות ופריקתן ע"י אסדות (Liginers) ובעזרת ספינות מושכות (Tugs).

הון החברה יגיע עד 20,000 לי"מ ולעת עתה יוציאו מניות על הסכום של 10,000 לי"מ. מחיר המניה – לירה אחת.

לא ההתעשרות היא מטרת החברה, כי אם ספוק צרכי ההגירה העברית. אולם חפצנו הוא הספקת הבטחון בשלמות הקרן המשקעת כמו כן ברוחים בטוחים וקבועים.

בקרן היסודית של החברה משתתפים גם מוסדות צבוריים שזכו לאמון הקהל  הרחב  ולאהדתו.

ידוע המצב הפגום הנוכחי בחופי ארצנו: הירידה מהספינות כרוכה בקושי ובאי-בטחון; הרעש, והבלבול מפריעים בעד הורדה אל החוף או עליה על הספינה; הגרעון של שרות רגילה וקבועה בחופי א"י מפקיע את השער של צרכי המזון ומעכב במדה ידועה בעד התפתחות החקלאית והתוצרת הא"י.

לעבודה העברית בחוף אין שום דריסת רגל והמהגר העולה אל ארצנו, מיד מתגלה לפניו מצבנו בנידון זה – לבושתנו ולחרפתנו.

אי לזאת כדי לתקן את המצב העגום הזה למען דרוך גם ברגל עברית אל הים על מנת שנוכל במשך הזמן הקרוב להעסיק בעבודת החוף השונות מאות של עובדים – מזמינים אנו את כל יהודי ויהודי לרכש את מניות החברה בהקדם האפשרי.


"הצפירה", שנה חמישים ותשע, מס' 122, 8 ביוני 1920, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

בדבר חברת אסדות וספנות חופית א"י – 1 ו-3 ביוני 1920

על ועדת המים

באספה שהיתה במוצ"ש ב„בית העם“ נתחלקו בין הנאספים פרוספקטים ונמכרו מניות של „חברת-אסדות וספינות וכו'“. המרצה הבטיח שהחברה מיוסדה על בסיס מסחרי על פי הדוגמה של חברות דומות לה באנגליה (המניות הן של לירה אחת בכדי שהשדרות הרחבות של העם יוכלו להשתתף בה) ושבשביל זה כל הקונה מניה יוכל להיות בטוח שלא יפסיד את כספו, כי אם עוד יקבל ריוח הגון וכו'.

כותב הטורים האלה, ששב זה עתה מאירופה, הוא קצת בקי ביסוד חברות של מניות ויש לו להעיר, שבפרוספקט שהפיצה חברת אסדות וכו' חסר דבר אחד קטן, שמבלעדיו אי אפשר באירופה ליסד חברה מסחרית ולמכור מניות, והוא: שמות האנשים שמיסדים את החברה. אם אומרים לקבץ „מהשדרות הרחבות“, שבארצנו אינן כל כך רחבות, מעשרת אלפים עד עשרים אלף לירה, ומבטיחים שאין דורשים נדבות או תרומות כי אם מיסדים חברה מסחרית, שכל המשתתף בה יוכל להיות בטוח שלא יפסיד, אז מחויבים להגיד, מי ומי המיסדים, לידי מי ימסרו אלה עשרות האלפים לירות ומי הם האחראים על החברה ועל הכסף הנאסף. אין בדעתי כלל להטיל חשד בכשרים, ובפרט אחרי שאני באמת אינני מכיר אף אחד מהם. הם בודאי אנשים ישרים, ויש לחשוב שיש ביניהם גם אחדים שיודעים את המקצוע. אולם אם כך הדבר, ואם באמת משתתפים בחברה גם מוסדות צבוריים, מדוע אינם מכנים בשם לא את המיסדים ולא את המוסדות הצבוריים? הלא המיסדים לקחו להם לדוגמה חברות מהמין הזה באנגליה. האם חושבים הם לאפשר, שבאנגליה יפיצו פרוספקטים וימכרו מניות מבלי להודיע מי הם המיסדים והאחראים?

יכולים להשיב לי: אם אתה מקטני אמנה אין איש מכריח אותך להשתתף בחברתנו; מה לך ולנו? ואולם התשובה הזאת לפי דעתי אינה מספיקה. המרצה הראה בנאומו היפה, כי שאלת המים היא באמת שאלה נכבדה מאד בשביל עתידנו הכלכלי בארץ. ומשום כך יש לקהל הזכות לשאול, מי הם האנשים שקבלו על עצמם לפתור אותה על דעתם ואם יכולים להיות בטוחים שלא יקלקלו יותר מאשר תקנו. יגידו נא המיסדים הנכבדים מי הם, ואז אפשר שימצאו תומכים גם בחוגים של אלה העומדים עוד מנגד מפני שאינם רגילים ללכת בעינים עצומת אחרי כל מי, שאולי רק כונתו טובה.

י. אסתרמן


מכתבים אל המערכת

[…]

ב. ועדת המים

בגליון רע"ז של „הארץ“ שואל מר י. אסתרין מדוע לא נדפסו בפרוספקט, שהפיצו באספה שנקראה בבית העם ע"י ועדת המים, שמות המיסדים של „החברה לאסדות וספנות חופית א"י“.

השאלה נכונה וכונתה בלי ספק טובה, אלא טועה מר אסתרמן בחשבו, שהמודעות הקטנות שראה באספה הנ"ל הן הן הפרוספקטים של החברה. המודעות האלה נדפסו עוד לפני שני חדשים, בטרם נתאשרה החברה מטעם הממשלה, ותעודתה היתה לשמש בתור מכתב לאנשים יחידים. מובן, כי פעם בפעם היו המיסדים חותמים עליהם.

עכשו שהחברה קבלה את האשור הרשמי עם חתימת המנהל הראשי של השטח הנכבש – הריהי מדפיסה את התקנות שלה, פרוספקטים מפורטים ומניות. על כל ספר-תקנות ועל כל פרוספקט ועל המניה יבוא בפירוש שמות המיסדים:

הקפטן הימי ז. פרנקפורט,
המהנדס ש. סלושץ
מנהל הדפוס – אשור,
מנהל המשביר ירקוני,
ומזכיר ועדת המים המהנדס ד"ר מ. גורביץ,

המוסדות הצבוריים, המתענינים ותומכים בחברה הנ"ל, הם מוסדות הפועלים. גם ועד הצירים מתיחס לחברה בהתענינות רבה.

מיסדי החברה שתקו כל הזמן. מפעלים שמרעישים עליהם לפני התגשמותם נשארים ברובם על עמודי העתונים. הלואי שילכו גם אחרים בדרך מיסדי החברה הנ"ל.

בשם ועדת המים בא"י

גורביץ


"הארץ", שנה שניה, מס' 277, 1 ביוני 1920, עמ' 2; מס' 279, 3 ביוני 1920, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ארץ ישראל הימית – 1 ביוני 1920

ירושלם יום־יום

[…]

ארץ ישראל הימית. – קהל גדול בא לבית העם במוצ"ש זה לשמוע את ההרצאה ע"ד ארץ-ישראל המית, שסודרה ע"י ועדת המים. הדר' סלושץ פתח ואחריו הרצה המהנדס דר' גוריביץ. המרצה תאר עד כמה היה עם ישראל קשור תמיד למסחר הימי: עכשיו, בתקופה ההסתורית, אסור לנו להזניח את המקצוע הזה שעתיד גדול נשקף לנו ממנו.

הדר' סלושץ, שדבר אחריו, האיר את הדבר מצדדים שונים. גבולי ארץ ישראל צרים ומוגבלים מאד. לצערנו מתרחשים כעת מאורעות לא משמחים, ומי יודע עד היכן יגבילו את א"י. מצד הים אפשר לנו לעשות הרבה וצריך לשכלל את הספנות היהודית.

המסחר של ים-התכון כשהוא לעצמו הנהו ממדרגה ראשונה. הממשלות הגדולות משתדלות לחזק את קשרי מסחרן עם ארם-נהרים וערב ע"י חופים ים-התכון, ואיך זה לא נתעורר אנו שארצנו כ"כ קטנה?

דברי המרצים קלעו אל המטרה, ומניות רבות נמכרו בין הנאספים.


"דאר היום", שנה שניה, מס' 196, 1 ביוני 1920, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

איתמר בן־אב"י: מסביב לימנו – 31 במאי 1920

איתמר בן אב"י. מקור: ויקישיתוף.

מסביב לימנו

אחת מתוצאותיה העקריות של המלחמה העולמית היא ההכרה הברורה שהגיעו אליה כל העמים, הגדולים והקטנים, כי אין מדינה מהמדינות יכולה להתפתח בלי מוצא אל הים. כשהוכרזה  פולניה חפשית נצנצה לפניה שאלת השאלות – מהו הנמל אשר יפול בחבלה? ובהיות שמועצת-השלום לא מצאה לנכון להסכים לדעתו של וילסון, שרצה לספח את דנציג הגרמנית לפולניה המחודשה, הוכרחו חברי המועצה למצא פתרון אחר לשאלת הנמל הפולני: קרעו את דנציג מעל גרמניה ויעשוה מדינה עצמית קטנה, בזכיות קבועות לטובתם של הפולנים, וממערב לה הקציעו שפת-ים צרה, בת חמשים קילומתר לארך, שאין לה כל נמל טבעי, אלא שהפולנים יוכלו לבנות בה נמל משלהם אם ביום מן הימים תסגר דנציג את שעריה בפניהם.

כך היה הדבר גם עם ליטה, שהלטונים רצו לגזל מאתם את הנמל האחד הקרוב לגבולם – את ליבאו. מה עשו חברי-המועצה? נתקו מעל גרמניה את הנמל החשוב ממל, ויתנוהו במתנה לליטה. בנוגע לצ'יקו-סלובקיה נמצאו הענינים מסובכים רב יותר, שהרי בהיותה רחוקה מהים אי-אפשר היה לתת לה מוצא ימי; לכן הציעו הצ'יקוסלובקים שיתנו להם לפחות נמל נהרי, ובהיות המועצה נוטה להם אהדה רבה מסר מסרה להם את פרסבורג, אל נהר הדנובה, וחבל נרחב משני עבריה. על-ידי זאת יש לעם צ'קוסלובקיה נמל מספיק, שאניות בנות אלפים טון יכולות להלך במימיו ולחתר מפרסבורג ועד לים השחור. ובכדי שעתידה הכלכלי של המדינה החדשה לא יסבול ביותר, הוכרחה גרמניה להקציע לצ'יקוסלובקיה מדורים נמליים מיוחדים בסטטין אל הים הבלטי ובהמבורג אל הים הצפוני.

כן השיגה ג'אורג'יה את בטום שבים השחור, אזרבייג'אן את בקו שבים הכספי, אוקראינה דורשת את אודסה, חרסון ואת ניקולאיף. ורוסיה – פטרוגרד וארחנגל סגורות בימי החרף לרגלי הקרח החוסם את מבואותיהן, משתדלת לפתח עכשיו את נמל מורמנסק, קריה נדחה בליל-הצפון אשר ליד נוריה, מפני שאין מימיה נגלדים אף עם הקור הכי עז, ובים השחור עומדת היא על תביעותיה ביחס לנובו-רוססיק, שגם ג'אורג'יה וגם שבטי קיבאן דורשים עבור עצמם.

והרי, עם השתלשלותם המוזרה של עניני המועצה והחלטותיה עומדות עכשיו שתי מדינות חדשות בפני ים סגור לגמרי – הלא הן ארמניה מצד אחד  ודמשק מצד אחר. ארמניה לא הצליחה לשכנע את המעצמות שתמסרנה לידה את טרביזונד, ודמשק יודעת כי כל זמן שתהא צרפת יושבת בבירות ובאלכסנדריה הקטנה לא יהיה לה כל מוצא אל הים הגדול. אכן, לרגלי מסלת-הברזל המחברת אותה אל נמל ג'דה בערב יכולות סחורותיה לעבר לים האדום. אך מדמשק עד לג'דה המרחק עצום כל-כך עד שאין לדרך מסחרית זו כל ערך כלכלי לעת-עתה.

לכן משתדלת ארמניה לפעל על וילסון ואמריקה, שתנתן לה לפחות עיר-החוף הקטנה אתינה (אשר אין להחליפה בעיר-הבירה היונית אתונה), עיר שמספר כל יושביה לא יגיע לאלפים נפש ושרק על-ידי בנין דוק גדול ורציפים יקרים יהיה אפשר לעשותה לנמל כל שהוא. ובהיות שאהדת האמריקנים לכל דבר ארמני ידועה היא למדי, קרוב לודי שתקותם האחרונה הלזאת של חברינו הארמנים תמלא. ואם כי ההרים המפרידים בין אתינה ובין אריואן וארזרום גבוהים מאד ואין דרך ישרה מקשרתן, אין ספק בדבר שהארמנים יבחרו להאריך בנסיעה שביניהן ובלבד שלא ישתמשו בנמל גורג'י או תורכי.

שאלת הנמל הערבי קשה היא יותר, ויש לראות מראש כי הפתרון הכי מחוור לה יהיה שהדמשקים ישתמשו בנמל החיפאי בתנאים נוחים להם ולנו גם יחד. ובהיות שבירות תרצה למשך אליה את סחר ארבעת הערים (דמשק, חומס, חמה וחלב) ושגם אנחנו נאבה להשתמש לטובת עצמנו בסחר זה, יושב מעמדה של מדינת דמשק עד מאד גם מבלי רדות בנמל מיוחד לה לעצמה. בשעת חירום הן ישאר המוצא השלישי, דמשק-ג'ידה, פתוח לפניה בכל עת ובכל מועד.

ובהיות שיון זכתה, בסן-רמו, לפרץ אל ים השיש ואל ים השחור,  ושתורקיה לא תמחק כליל מרשימת העמים המזרחיים, יש לשער שהמשא והמתן המסחרי בים-התיכון המזרחי יתרכז מסביב לארמניה, לתורקיה, ליון, לסוריה הלבנונית ולארץ-ישראל. אלא שמכל אלו המדינות ים-התיכוניות רק יון היא הכי נכבדה, כי מושלת היא כבר בצי מסחרי עצום (קרוב למליון טון) ושספינותיה עוגנות בכל נמלי המזרח וטוענות ופורקות את סחורותיהן במחירים נוחים. תורקיה באה רק במדרגה ששית לה, וארמניה, סוריה ואף ארץ-ישראל עודן בחתוליהן.

אם רוצים אנו העברים לתפס מקום חשוב בסחר המזרח הקרוב; אם אומרים אנו לקמץ בהוצאות ולהרבות בהכנסות; אם חושבים אנו להבטיח את עתידנו הימי, שהוא יסוד-היסודות להצלחת כל עם השואף לשחרור כלכלי – עלינו להחל מיד בהכנות הנחוצות לקראת התפתחות ימית חשובה, עלינו ליצר מיד כפרים ימיים לציד-דגים; עלינו לבנות בתי-חרשת לבנין סירות ואניות קטנות; עלינו ליסד בית-ספר למלחות; עלינו להשתדל להביא ארצה ישראל את אנשי-הים שלנו מסלוניקי, מאזמיר, מקושטא ומאסתרחאן. עלינו לבוא בדברים עם חברינו היונים, הארמנים והסורים, ויחד אתם עלינו לכונן חברות משותפות למסחר ולספנות. שרות ימית בין ערי-החוף בא"י ובסוריה תוכל להקבע תיכף ומיד. שרות ימית בין ערי יון וערי א"י תדרש זמן יותר ולעת-עתה יהיו היונים העומדים בראשה. ושרות ימית בין חיפה ואתונה היא אולי השלישית בזמן, אך חשיבותה לא פחותה מהאחרות. החברות האנגליות בטח תעזרנה לנו בכל התכניות האלו, מפני שכל הצלחה ימית עברית תכניס ברכה לבריטניה.

ואל-נא ננוד בראשנו ונאמר כי „עוד חזון למועד“. לא ולא! הגיעה השעה כבר, ועלינו למהר – פן יקדמונו אחרים. ארפה כלה תנסה לכבש את השוק המזרחי, ואם לא נעמד על המשמר ילקח מקומנו ומי יודע מתי נגיע אליו שוב?

ירושלם-דמשק-בירות-אתונה-קושטא-ארזרום – מרכזי מזרח אלה עתידים להביא מהפכה כלכלית שתהפך את מזרחנו כליל.

איתמר בן-אב"י


"דאר היום", שנה ב', מס' 195, 31 במאי 1920, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

הפלגה באנית הנוסעים „קורפירסט“ – 14 במאי 1920

אגב אורחא.

חששות, ספקות, הרהורים.

י.

איש על דגלו.

„האניה הזאת לא גדולה היא, אבל חזקה, שטה לאט ואיננה מגיעה את הנוסעים, שבה היא משוט סביב כדור-הארץ; צא בה וכעבור אחד-עשר יום תגיע לברימן“.

כך יעצו לי באחת הלשכות אשר בנויורק, בבואי לקנות לי כרטיס-נסיעה, לשוב לאירופה. וכן עשיתי.

ובאחד הימים הראשונים למאי, עליתי על האניה: „Der grosse Kurfürst“ ועזבתי את היבשה.

לא היתה לאניה הזאת, לא מרחבותה, יפיה ו„גאונה“ של האניה: „קיסר ווילהלם השני“, בה עשיתי את דרכי לאמריקה, לא ממהירותן וקשוטיהן של האניות: „סיציליה“ או „קרונפרינץ“, אשר פגשנו בדרך, אך היתה בה פשטות בריאה, נקיות מצוינה בכל זויותיה וספוק צרכי האדם בכל, אך לא במותרות, וצדקו, אשר אמרו לי: „האניה לא גדולה, אבל חזקה, שטה לאט ואת נוסעיה אינה מרבה להגיע“.

אנית הנוסעים הגרמנית "Grosser Kurfürst". גלויה מ-1903. מקור: ויקישיתוף.

וכאניה, כך נוסעיה.

העשירים, שגם בהמצאם „בלב-ים“, אינם מדירים את עצמם מכל המותרות, אשר [–?–] אפילו על בסומא כל שהוא משלחנם, ועל הרוב, גם הנסיעה גופא תענוג-מותרי הוא להם – אלה אינם מפליגים בים באניות פשוטות כאלו; שהות בידם, לבחור את המצוינות באניות, העשירות באמצעי-הרוחה ובכל אשר יעלה על לב האדם שטוף-תענוגות, וכי מה לאלה ולפשטות? נמנעים מנסוע באניות כאלו, גם הסוחרים הפזיזים, שנסיעותיהם נסיעות-עסק, שכל רגע – ממון לגביהם ובמשך אחד-עשר יום הם מתחכמים ללכת מנויורק ללונדון ולשוב – מה להם ולאניה זוחלת כצב? נוסעים באניה זו, וכיוצא בה, אנשים בינונים, בין בממונם, בין בעסקיהם ובין בדרישותיהם מן החיים. הם אינם להוטים ביותר אחרי הרוחה ורחבות, ואינם אָצים הרבה ואינם פזוזים יתר על המדה. הללו בעלי-בתים המה בכל. אין בהם מגאותם של האריסטוקרטים, הנוהגים „יחוד“ בעצמם, יושבים כלואים ב„כלוביהם“ הצרים  ואינם באים במשא-ומתן עם יתר הנוסעים, מפחדים לכבודם פן יפחת, ובהתערבם עם אנשים שאינם לפי ערכם, ואין בהם מן הגסות של פחותי-הערך, שאינם נוהגים דרך ארץ אפילו באנשים זרים, והכל שדי להם בפרהסיה ובצנעא, אינם יהירים בנקיות ואינם צריכים לה ומוותרים מדעת על כמה דברים, שצורך-הכרחי המה לכל בן תרבות כל שהוא.

ויומים או שלש אחרי עזבנו את החוף, וכל הנוסעים באניה זו כבר היו כמשפחה אחת. הן גם לגימה משותפת מקרבת, גם השיחה הבטלה מקשרת, גם הטיול והפגישה התכופה על מכסה האניה מקרב את האדם לאדם ועושה את כולם מעין חטיבה אחת.

וביום החמשי לנסיעתנו, הופיע הר-קרח בחוג אופקנו, נוסעי-הים ה„בקיאים“ וה„ידענים“ חרדו מאד לראותו. הר כזה, הפוגש באניה על דרכו, ממולל אותה ומהפכה לקסמים דקים. אין עצה ואין תחבולה. כי גדול ההר מן האניה וחזק ממנה כמה וכמה מונים,  ונשא הוא במהירות נפלאה ואין יריה משום כלי-תותח יכולה להטותו משבילו ומה גם לפוררו וכו' והטובים שב„בקיאים“ הוסיפו: „אלא, שאם רואים אותו בעודנו רחוק, מתאמץ רב החובל להטות את האניה לצדדים ולהמנע מן האסון הבטוח“. אך התנחומים האלה הועילו רק מעט. כל היום נשקף ההר אלינו וכל עין היתה מזוינה ב„צופה למרחוק“ ומכוונת את מבטה אליו, כי במשך היום לא הספיקו ה„ידענים“ להטיל פחד גם ללבותיהם של ה„אינם יודעים“, ויהיו כולם עגומים וכל אחד חפץ לראות בעיניו את הסכנה הצפויה לו בטח. ועם צאת-הכוכבים כאשר יצא רב-החובל „להרגיע את הפובליקום“ והודיע כי האסון חלף, כי האניה נטתה משבילו של ההר וכי אין הוא נמצא עוד באופקנו – נתאספנו כולנו אל האולם הגדול. שם דברו על היין  ועל השכר ועל כל משקה אשר ישתה; דברו „ברכת הגומלין“, והפסטור הלוטהרני שנמצא במסיבה זו דרש על „יונה במעי הדגה“, שאנחנו, השרויים במעי האניה, אליו נמשלנו… בערב הזה הרבו המנגנים לנגן אחרי סעודת הערב. החדוה היתה רבה  ונפטרנו איש מאחיו מתוך רגשות ידידות, אחרי שלפני שעות אחדות, הרי כולנו היינו אחים לצרה… ובימים הבאים כשהיינו פוגשים זה את זה בבוקר, על מכסה האניה, היינו שואלים איש בשלום רעהו, ומתענינים לדעת: „איך ישן הלז הלילה“ וכל אחד היה פולט מפיו איזו דבורים, שאם גם אינם מעלים ואינם מורידים, אך יש בהם, בכל זאת, כדי הבעת איזה יחס-הדדי…

וביום התשיעי לשבתנו באניה, הדביק רב-החובל מודעה באולם הגדול ובה נאמר:

„היום בערב, יערך נשף-מחול ומשתה גדול אחריו. החפצים להשתתף בנשף, יתאספו כולם לארצותיהם, סביב דגליהם ושם יתנו להם כרטיסים מיוחדים, אשר בשעת הנשף ימסרו אותם לאשר על הסדרים ולמלצרים“.

ועל האניה נמצאו דגלי עם ועם, או, יותר נכון: דגלי ממלכה וממלכה, אשר האניה, בהיותה בדרך, נתעכבה בחופיהן.

המלחים עמדו בשורה, איש איש ודגל עם אחר בידו. הנוסעים התחילו להתאסף, איש על דגלו, ולא היתה ארץ או ממלכה, שמספר גדול או קטן מאנשיה, לא ימצא פה. נשארנו רק אנו, שמונה יהודי-רוסיה, אך לא נמצא אף רוסי אחר על האניה.

פתאם נשארנו מחוץ למחנה… ההרגשה הזאת היתה מכאיבה מאד. אחד מבינינו, יהודי שכבר התבולל, נגש אל המלח, אשר אחז בדגל הרוסי. אך, לאסונו, פניו ענו בו שיהודי הוא. המלח האשכנזי הביט עליו רגע, ויאמר בהטעמה רבה:

– דגל רוסי  הוא זה!

– גם אני רוסי הנני  ולרוסיה אני נוסע, והנה שם גם חברי, אמר היהודי, ויור באצבעו עלינו.

ואחד מאתנו מהר לקרוא בקול:

– לא, לא רוסים אנחנו, כי אם יהודים!

נכלם היהודי, שהיה מוכן ומזומן להתקשט בצבעים זרים. המלח שב  ויגולל את הדגל והטמינו. ואנחנו, חסרי-דגל, נשארנו בלא כרטיסים, בלא מחולות ובלא משתה…

בערב ההוא ישבנו כולנו, איש ב„כלובו“, כמעט עטופי-אבל. לא יצאנו אל האולם הגדול לארוחת-הערב ולא הצגנו כף-רגל על מכסה האניה. כמנודים מבלי אשר יהיו מנדים, כנעלבים, מבלי אשר יהיו עולבים, התחבאנו מעין רואה. ורק מרחוק שמענו בנגן המנגנים המנוניהם של עם ועם…

וממחרת היום ההוא הוספנו להיות בעיני עצמנו כ[?], וכן היינו גם בעיניהם של יתר הנוסעים. ומעל כל פנים אשר פגשנו, אמרנו לקרוא:

שטה מעלינו, ועבור!

איש מן האירופאים או האמריקנים לא הביעו נגדנו שום דבר בפירוש, אך נמצא שם אינדיאני שחור אחד, שאחד מאתנו הרבה לשחק עמו בשחוק האישקוקי, ואחרי הערב ההוא אמר פעם אחת:

– אי לכם, יהודים, וכי מה זה עם אתם, אם אפילו דגל אין לכם והימנון אין לכם?!

הוא הביע את דעת הקהל אשר היה אתנו באניה…

פגימה בלאומיותנו!

– – – –

שנים רבות עברו ללא תקון.

וביום החמשי שעבר, באולם בריסטול, כשראיתי את בחורי־ישראל עוטרים את הבימה ודגלינו פרושים בידיהם, וכל הנאספים, כיהודים כאינם יהודים, עומדים על רגליהם לכבוד הדגל שלנו ולכבוד ההימנון שלנו, אשר המנגנים הרעו לנגן –

זכרתי את דברי האינדיאני ההוא ועיני נמלאו דמעות:

וכי יגיע תור להמנות: „איש על דגלו“ ולא נשאר גם אנחנו מחוץ למחנה.

כי עם אנחנו, ככל העמים אשר על פני האדמה!… ואם עדיין לא בכל, על כל פנים במקצת –

וסוף הכבוד הגמור לבוא.

שמאי.


"הצפירה", שנה חמישים ותשע, מס' 103, 14 במאי 1920, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

דו"ח פעולות ועדת המים – 5 במאי 1920

מ. ס–קי

„וַעֲדַת הַמָּיִם“

יש ועדה כזאת בא"י, והיא קימת יותר משנה ועובדת, כנראה, את עבודתה במסירות רבה. ותמוה הדבר: זו, כמדומני, הפעם הראשונה שעתונותנו אינה מרבה לדבר על מעשה ההולך ונעשה. לי, לכהפ"ח, לא נזדמן לקרוא בעתונינו על הנושא הזה.

לפני ימים מספר נזדמן לי לקרוא דו"ח על פעולות הועדה הנזכרת במשך שנת קיומה. ושוב תמה הייתי: הדוה"ח הגיעני בכתב-יד. מדוע לא בדפוס? האמנם גם בימינו אלה, בימי המבול של דברים נדפסים, לא נמצאו אמצעים להדפסת דו"ח זה?

ויותר מזה התפלאתי על דבר אחר: הועדה לא יצרה אמנם גדולות ונצורות, אבל אין ספק בדבר, כי לפי כחותיה ולפי משך זמן-קיומה עשתה הרבה מאד. האמנם יש עוד מקום בקרבנו לעבודה צנועה ושקטה בלי פרסום קולני?

מתוך הדוה"ח הנזכר אנו למדים: כי שלשה אנשים שמו להם למטרה ליצור בתוך הקהל העברי בארץ ובחו"ל התענינות בעבודת-המים בארץ, ואת מטרתם העקרית הזאת השיגו. השיגו, למרות מה שהתחילו את עבודתם בלי כל אמצעים, בלי סיוע מוסרי מצד הצבור ובלי סיוע כספי מצד המוסדות. רק עם התפתחות עבודתם השיגו עזרה מקפא"י – תחלה מאתים גרש לחודש ולסוף אלף – ומועד-הצירים, אחרי שהשתררה בו הנטיה המעשית, אלף וארבע מאות גרש לחודש.

הדוה"ח מוכיח, כי ההתענינות בעבודת המים נוצרה גם בארץ וגם בחו"ל ויש מקום לחשוב, כי מתוך ההתענינות יבואו גם לידי מעשים.

על אילו מעשים ואילו התחלות, מהם קלים ומהם חשובים, כבר יכול הדוה"ח להראות עכשו.

א. עפ"י השפעתה וסיועה של ועדת-המים התחילו מצדדים שונים להתעסק במקצוע הכלכלי החשוב – בדיוג. אמנם, לע"ע לא הצליחו רוב ההתחלות, לא הצליחו – ראשית מפני שמקצוע זה כלו בידי אחרים והתחרותם קשה; שנית מפני חוסר מומחים ואנשים מסוגלים; שלישית מפני חוסר אמצעים כספיים ועזרה טכנית הגונה. כל האנשים הפרטים שהתחילו במקצוע החדש הזה כשלו ולא החזיקו מעמד. כשל גם הקואופרטיב של הגרים ביפו, למרות היותם מומחים, מפני מחסור גמור בכספים ובאמצעים טכניים. הצליח הקואופרטיב בטבריה, שנוסד ע"י „הפועל הצעיר“. ותקוה להצלחה נותן הקואפרטיב החדש שנוסד ע"י החילים המשוחררים האמריקאים. בכדי לבסס את המקצוע הזה באה ועדת המים בדברים עם הדיגים בסלוניק, ויש תקוה כי קבוצה של דיגים סלוניקאים יבואו עם סירותיהם ומכשיריהם, ואז יתחדשו ויתחזקו כחות המקצוע החשוב הזה.

ב. עפ"י השפעתה והשתדלותה אסרה הממשלה להשתמש בדיוג בדינמיט, שהיה גורם להשמדת הדגים. וכן בטלה את המנהג להחכיר את מס הדיגים לאנשים פרטיים, שהיו מנצלים את הדיגים ואת הקהל, וגבית המס נשארה בידי „החוב הצבורי“ עצמו.

ג. ועדת המים הקדישה תשומת לב רבה ומרץ לעורר את התענינות הקהל במקצוע הספנות והצליחה הרבה. אמנם לע"ע התגשמה ההתחלה הגדולה הזאת רק במעשה פעוט ועלוב אחד של סירת המוטור אשר לחברת „החלוץ“, אבל הולכות ומתכוננות התחלות גדולות ומעשיות והן עומדות על דרך ההתגשמות:

האחת, „חברת הספנות בא"י“, ששמה לה למטרה: ליצור קשר של אניות עבריות בין הארץ ובין חופי אנגליה, וכל יתר חופי אירופה ואסיה, שהקרן היסודית שלה צריכה להיות רבע מיליון פונט, נמצאת בידי אנשים רצינים ומעשיים וסוחרים מומחים. השניה, חברת האניות שנוסדה בלונדון בעזרת ציונים ידועים ושכבר נחתמו אצלה סכום של 75000 פונט. שתי ההתחלות הללו תתאחדנה, כנראה, והשלישית, חברה יותר מצומצמת שנוסדה בארץ עם קרן יסודית של 15000 פונט, (החלק השלישי כבר נחתם), ושמטרתה ליצור סדור ספינות בין א"י והחופים הקרובים וכן יצירת שרות של סירות-מוטור בתוך החופים עצמם.

לכל המעשים הללו נתן דחיפה מעשית רבה הקפיטן פ., שעבד הרבה בים השחור והתישב עכשיו בארץ.

ד. במחשבתה של ועדת המים עלתה גם עבודה מדעית-מקצועית: ליסד חות-ים ובתוכה תחנה אוקינוגרפית לחקירת ים התיכון.

הברון הסכים לתת למטרה זו את בניני תנתורה. הד"ר רופין בא בדברים עם המומחה ד"ר שטיניץ, וזה הציעה הצעה להגשמת הדבר. גם עד המשרד בין-הלאומי, העוסק בחקירת ים התיכון, הגיעה שמועת „ועדת המים“ וראש המשרד, נסיך מונקו, האוקינוגרף הידוע, הביע את שמחתו לראות גם את ארץ-ישראל משתתפת בעבודתם. בעזרת המשרד הציוני בלונדון באה ועדת המים בקשר דברים עם המשרד בין-הלאומי בקופנהגן. מענין מאד יחס „משרד-הדיוג“ בושינגטון אל ועדת-המים. מלבד כל ההודעות וההרצאות התכופות ששלח לה, הודיע באמצעות ההנהלה הציונית באמריקה, כי הוא „מוכן להמציא חנם את כל האינסטרוקטורים ואת כל החמרים הדרושים להחיות מימי ארץ ישראל“.

ה. בעזרת קפא"י השיגה ועדת-המים בזמן האחרון 16 עתונים מקצועיים באנגלית וצרפתית, שיכולים להעשיר את ידיעות כל המתענינים בשאלה זו. כן אומרת ועדת המים להוציא מאסף או גם הוצאה עתית עצמית במקצוע המים וכבר השיגה חומר ספרותי רב. היא החליטה לסדר אוסף של פרי-הים ובמקצוע הזה הבטיח את עזרתו הקבועה י. אהרני. היא חושבת גם על יצירת „התחרות מימית“ בשחיה, בשיוט וכו'.

אין שום ספק בדבר. אנו עומדים לפני התחלה מענינת, גדולת הערך ורבת החשיבות הכלכלית והישובית. ואם עד עתה היתה ועדת המים כמעט בודדה בעבודתה, חובה עלינו שמעכשיו תשיג עזרה וסיוע רחב מכל צד. ואם התחלתה מצער, אחריתה תשגה. תשועת ישראל ותשועת הארץ עתידה לצאת לא מתוך „משרדים“, כי אם מתוך העם.


"הארץ", שנה שניה, מס' 234, 5 במאי 1920, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון אנית המשא של חיל המתנדבים הרוסי – 12 במרץ 1920

טרגדיה נוראה

העתון „שיקגו טריביון“ מספר מעשים נוראים על טביעת 1400 פליטים רוסים. הידיעה נתקבלה מנובו-רוסיסקי בתאריך כ"א ינואר: „אלף וארבע מאות פליטים נטבעו לפני יומים כשאנית המשא של חיל המתנדבים נשברה מכדור תותח שפגע בה כשהיתה בים האזובי במרחק של חצי מיל ממריופול. כשהבולשבים נמצאו רק במרחק מילים אחדים, נתאספו אלפי פליטים במריופול והסתערו על כל האניות שנמצאו בחוף הקטן. להמלט דרך היבשה היה הדבר בלתי אפשרי. קציני פקידי הממשלה עם נשיהם ובניהם נדחקו יחד על האניה קרינטין ממש כמו הצאן הנדחק על אנית משא.

כשהאניה קרינטין התחילה להפליג, נערכה הפגנת שנאה ע"י אלו שנשארו על  החוף, ביניהם נמצאו מאות חיילים שנהיו כבר לבולשבים ושהיו שמחים להשאר. המפגינים ירו אלפי כדורים על נוסעי האניה קרינטין, ויפצעו רבים מהם. האנשים שנשארו על החוף רצו אחר כך אל מחסן התותחים שהיה במרחק רבע מיל, ויביאו אתם בחזרה תותחים אחדים עם כדורי תותח. ומיד התחילו לירות על הקרינטין שהלכה לה לאטה לרגלי הקרח העב. התותחנים קלעו כדורים אחדים אל המטרה שהציבו להם ואולם האניה המשיכה את דרכה.

אחרי רגעים אחדים פגעה פצצה אחת בתרן ושתי פצצות אחרות עשו שני חורים עמוקים בשני צדי האניה. לבסוף היתה התפוצצות חזקה מאד כנראה מכדור רביעי שפגע בדוד האניה. הנוסעים התחילו לקפץ מעל האניה על שברי הקרחונים. פחות ממאה נוסעים הגיעו לקרח קשה ואולם לא ידוע אם נצולו או לא מפני שהעיר נמצאת עכשיו בידי הבולשבים. ארבעים רגע אחרי ההתפוצצות נטבעה האניה. הידיעות בדבר האסון הזה נתקבלו ע"י האניה הרוסית „ויולטה“ שעזבה את מריופול חצי שעה לפני שהפליגה האניה „קרנטין“. רב החובלים של האניה „ויולטה“ הגיע שהוא לא יכל לבא לעזרת האניה „קרנטין“ מפני הקרח ומפני הפחד שמא יקרה לאניתו אותו דבר מה שקרה לאניה האחרת.


"דאר היום", שנה שניה, מס' 131, 12 במרץ 1920, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון האניה „סְפֵּי“ ליד תל יוניס – 7 במרץ 1920

בארץ-ישראל.

[…]

אסון על הים.

באחד הלילות הראשונים לח' פברואר בשעה 4 אחר חצות הלילה, בלכת האניה „ספי“ (Spay) מאלכסנדריה ליפו, התנשאה רוח גדולה וחזקה על הים, וגלי הים דחפו את האניה הנ"ל, בקרבת תל יוניס, אצל יבנה, אל החוף. בהגיע האניה אל החוף, נתהפכה בשקעה בתוך החול. המלחים עשו את כל האפשר, כדי להציל את עצמם, ואמנם עלה בידם להציל את כל חבריהם, ורק אחד מהחבורה, המהנדס לא נצל.

אחרי עמל ועיפות גדולה הגיעו המלחים אל המושבה העברית „נס-ציונה“, ושם קבלו אותם בסבר פנים יפות והגישו להם אוכל וחמין וגם בגדים לכסות את מערומיהם. משם עברו המלחים אל המנזר האורטודוקסי ביפו. המלחים בקשו להביע בשמם תודה לתושבי „נס-ציונה“ על היחס המצוין ועל העזרה שהושיטו להם.

האניה היתה עמוסה בצרכי-מזון שונים המובלים ליפו, ביירוט ומרסינה. הבידואים הנמצאים בסביבה, בשמעם את דבר האסון הזה, נסו להתנפל על „המציאה“ ולשדוד, אך הממשלה אחזה תיכף באמצעים הדרושים כדי למנוע את השוד והעמידה 50 אנשי-צבא כדי לשמור על האניה.


"הצפירה", שנה חמישים ותשע, מס' 47, 7 במרץ 1920, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מיפו לנמל סעיד באניה העברית „החלוץ“ – מרץ 1921

בספינתנו *)

א.

… בבקר השכם קמתי ממטתי. פתקאות הנסיעה היו בכיסי ואמתחותי היו צרורות. פתאם קרה מקרה אל-מחוכה. המכונית, אשר היתה צריכה להתעמד על-יד המלון בשעה שבע בבקר, לא באה למקום תחנתה ושעות אחר שעות עברו עלי בכעס ובחימה, באשר אמנם, אפשר לשער מה רגזתי על העובדא המרה, שאולי אאחר את האניה שאליה הזמינני דר' ויצמן, אשר יצא ליפו במכונית מיוחדת בעוד בקר.

בשעה עשר וחצי הריה מתגלגלת לקראתנו – זו המכונית האומללה. היא נושמת ורועשת, מלוכלכת ומקולקלת ולמכונאי הנדהם מצוים אנו שיקח אתו מכשירי-תקון מפחד פן נשתבר בדרך. התישבתי במכונית, לימיני ירושלמית צעירה ולשמאלי צעיר מהמושבות. אנו משוחחים וצוחקים למרות התרגשותנו ומדי רגע שואלים: מתי תזוז המכונית? כך עברה עלינו עוד חצי שעה לפחות ובאחת-עשרה ורבע החלו אופנינו סוף סוף ברקודיהם.

ליפטה, מוצא, אבו-גוש, שער-העמק גם הוא נצטירו לעינינו מבעת לזיתיהם ולברושיהם, ובצחוק סביבותיהם הירוקות. פה ושם מקפצות עזים בבהלתן הקטועה, ולאורך הדרך הלבנה המתפתלת כנחש אל-סופי דוכיפת אחר דוכיפת מדדה, כאילו מנסות הן לעצור את מכוניתנו ורק ברגע אחרון מנתרות הן הצדה בעברנו.

אך הנה במרחק – רמלה בלבן מגדליה ובעגולי קבותיה וצעדים מאה ממנה מכונית דוממת. מה קרה לה? עוברים אנו על פניה, והנה מכוניתו של ויצמן היא, שנתעמדה כאן מפני שצמיג מצמיגיה נפקע לפני שעתים.

– אל תמהרו, קורא הוא לנו. הספינה תסע רק למחרתו.

– לעזאזל! – נהמתי מבין שני – וכל דמי הרותחים למן שעות הבקר בשל מה באו?

ובנחת פתאומית ששככה את כל התרגשותי כבקסם, התמסרתי לנועם הנסיעה מרמלה ליפו, בריח פרחי הפרדסים ובאושת עלי הקליפטוסים שמשני עברי הדרך המקולקלה. קפיצות? זעזועים? מה לי ולכל אלה, מכיון שנתברר לי עכשיו כי לא אחרתי את הספינה.

–  –  –

בשעה שתים הגעתי לתל-אביב. מטיל אני ברחובותיו ההומים. לפנות ערב מחליט אני לרדת העירה להתחקות עוד הפעם על דבר הספינה: הפתעה! ד"ר ויצמן, שהגיע לפני שתי שעות בערך, הפליג על אנית מלחמה צרפתית, מפני שנודע לו כי הספינה המחוכה עוד מיום אתמול לא תגיע השבוע בכלל. בשם השדים! – נהמתי בין שני שוב – מה אעשה עכשיו בזאת יפו הקטנה והמשעממת כל-כך? נוסף לכל הצרות מודיעים לי אז, כי הרכבות מצרימה נפסקו לימים אחדים ועלי לשוב ויהי מה לקהיר הבירה, אשר עסקים גדולים לי שמה, עסקים שאינם סובלים כל דחוי…

בככה חשבי נתקרבתי אל הנמל ובתכלת האפק נצטירה לעיני מפרשית קטנה, שחומת-הגון ועל תרנה היחידי, מעל לחבלי המפרשים דגל שהכרתיו מיד: דגל ציון, לבן-תכלת, ובפנתו צבעי בריטניה הגדולה. זהו, איפוא, „החלוץ“ המפורסם שכל-כך הרבה שמעתי אדותיו בעודי במצרים. זאת היא, איפוא, היחידה הראשונה של צי המסחר העברי לעתיד! אי-אפשר לומר, שרגשותי המריאו שמימה ובכל זאת, אולי הצלה היא זו בשבילי? אולי יורדת היא מצרימה? מה מוזר יהיה אם, בפעם הראשונה בימי חיי, אפליג באניה עבריה. השאלה היא רק אם אמצא לי חברים לנסיעה קחמית זו?

לאשרי נסתפחו אלי עוד בו בערב הירושלמית אשר נסעה אתי במכונית ואשר רצתה לחוש גם היא מצרימה, ואתה ציונית אמריקאית שכבר הועידה מקום על ספינה היוצאת מנמל סעיד ואם לא תסע אתנו היום תפסיד את מקומה.

טוב אם-כן. למחרתו ממהר כל אחד מאתנו לקחת את האמתחות ואת העובות אל הנמל, שהרי בשתים, עשרה בדיוק פורש „החלוץ“ את מפרשיו ובהמית מכונת-קיטורה הקטנה שלו מפלס הוא נתיב לעצמו בגלי התיכון העברים לעומת שפתה של מצרים הקרובה.

הננו בנמל, ולתמהוננו נתחכו אתנו יחד שמונה קצינים אנגלים, שהתאוו מאד לחג את חג המולד בקרב ידידיהם אשר במצרים.

הים שקט. הסירה הלוקחת אותנו אל הספינה הציונית עושה רק חצי שעה וכבר מתירכת היא לסולם הצר שבצדי המפרשית. אנו עולים בחפזון למצא את תאנו. הפקיד הממונה על הסדרים מצטחק: אין תא בכל הספינה, לא של מחלקה ראשונה ולא של מחלקה שניה. אין אפילו ספסלים לשבת עליהם, ולא כסאות מתקפלים, ולא הדום קטן. רק שקים ושקים של תפוחי זהב, נערמים האחד על משנהו, ואיש איש מאתנו מנסה למצא לעצמו בליטה כל שהיא כדי להתישב עלי. נסבול? ניעף? אין בכל רע. באניה עבריה אנו נמצאים ומי ידמה לנו כיום הזה מאז חורבננו הלאומי? השמש מזהירה בין כך ובין כך, ואם אמנם יהיה הלילה קריר יותר מדי, הרי לא יהיה שני לו לפנינו ובאשמרת הבקר הן נגיע למחוז חפצנו.

בינתים נזכרנו כי עוד לא סעדנו. כמובן שאין כאן חדר אכילה, אין אפילו סכינים ומזלגות, אך ברוך ה' דאגו אחדים מאתנו להביא אתם דברים כבושים אחדים, ותפוחי זהב הן יש לרוב. רב החובלים, טפוס של יהודי רוסי ממרחק אסטרהאן, נותן לנו ככרי לחם אחדים ובהיות שמהשמים צוחקת לקראתנו השמש היותר גנדרנית ושעל המים אף גל לא ינוע, היתה זאת לנו אחת הארוחות היותר נעימות בחיינו.

צחקנו, התלוצצנו, ספרנו ספורים ובדיות ועינינו נטויות לעומת הדרום. מכונת הקיטור נוחרת ולרגעים נדמה כי תתפוצץ, אך אין איש שם לבו לזה. הספינה חוצה את המים בחרטומה הדק וזעזועיה בלתי מרגשים.

והנה החל האפק, במערב הדרומי, להצטבע בסומק ובסגל, שהרי הגיעו שעות בין הערבים והשמש שוקעת. האויר מתחלף ורוחות קלים מנבאים טל ועננים. הקור חודר לאט לאט לעצמותינו והנשים משתדלות להשתטח תחת כפת השמים, כשכל אחד מאתנו עוטף אותן במעילו הנחוץ כל כך לעצמו. על פני המים זרירי גלים מתחילים להתרומם. הספינה מתרגחת ומתנדנדת יותר ויותר. הירושלמית ידידתי מרגישה כבר את מחלת הים. קצין אנגלי נגש אליה למסור לה צנצנת קטנה של אלכהל מעודד.

הכל מתחילים להתמרמר. אני בעצמי רץ הנני אל פני האניה לדרש חשבון מאת סגן רב החובלים, יהודי גם הוא, שאינו יודע בין ימינו ושמאלו, כי זאת לו הפעם הראשונה לעזר בהנהלת אניה.

תשובתו פשוטה: לא קראנוכם, לא הזמנוכם, לא הועדנוכם. זאת היא ספינה מסחרית קטנה, זהו נסיון ראשון ליממות עברית, ידענו כי נסבל, והסכמנו מראש לכל ההרפתקאות. התוכלו להתרעם עלינו? הן חסד עשינו עמכם, בהתרצותנו להסיעכם מצרימה אתנו…

צדק האיש, ושקשוק הדגל הציוני בזרמי הרוחות שנשבו מעל התרן היחידי הזכירני בעוד מועד כי זו היתה תשוקתנו הפעם, ואם חס וחלילה יקרה לנו דבר-מה – בנו, רק בנו האשם.

הנני חוזר לפנתי ומשתדל להקים ע"י שקי תפוחי זהב כעין מערה קטנה לחסות בצלה. מסביבי השלך הס, אפילו הקצינים האנגלים חדלו לצעד אנה ואנה לאורך המכסה. רק פקודות רב החובלים נשמעות מפעם לפעם ופנסים אדומים וירוקים צורחים על שרשראותיהם. פתאם – סופה מדרום מסתערת עלינו ובתנועות איומות יורדת אניתנו ועולה היא שוב בשרבוב המשברים הקוצפים. כל הנוסעים מתרוממים ממושביהם המלאכותיים. הכל מרגישים את עצמם רע מאד. הגבירות חולות לגמרי. ראשנו סובב על כתפותינו. אין מוטות להחזיק בהם ולא רופא לעזר לנו. עם כל זה, עוד די כח בנו, הגבורים האחדים שבחבורה, למהר אל רב-החובלים ולשאול את דעתו. פניו חורים כפני מת: זוהי סערה – הוא נזעק – שלא ראיתי כמותה מימי. הלואי שנגיע מחר בלילה לנמל-סעיד! לעת עתה יש רק עצה אחת והיא – להטיל מעל הספינה הימה חלק מהמשא.

שלשת המלחים מאמצים את כל כחותיהם לגלגל לתוך הגלים הפוערים את פיותיהם שק אחר שק של תפוחי זהב ובעינינו התוהות לאור הקצף הלבן, רואים אנו בהבלע פרי א"י בתוך המים הזדונים.

והנה – אומללות! סירת ההצלה, שבפני האניה, נגרפה הימה ע"י נחשול פתאמי שהזרים גם עלינו ממימיו המרים והמרעידים. אניתנו קופצת ורוקדת בלי כל שטה. מכונת הקטור צורחת וצווחת, רוגזת ונחפזת, וברעדה מניחים אנו בה את שאר תקוותינו מפני שאם זו תפסק – אויה לאחריתנו! כבימיו של יונה, פונים אנו אל בעל האניה וקללות בפינו: מה עשית לנו? מה יהיה סופנו? אך אין הוא מוציא הגה מפיו לענות לנו. שוכב הוא על שק אחרון ליד יהודי אחר מיפו הקורא: „שמע ישראל“.

(סוף יבא)

יהודה ארמוני

*) לפני ימים אחדים הודענו בעתוננו את דבר שבירת האניה העברית „החלוץ“ בנמל יפו. זהו „מאורע“ עגום בחיינו הימיים; והננו לפרסם כאן רשמי נוסע, אשר נסע בה לפני שנה מיפו לנמל-סעיד. – המערכת.


בספינתנו

(סוף)

הסכנה גדולה, ובעלות השחר עוד גדל מורא הים עלינו בשצף קצפו, והנה עולה השמש כתנור של אש, ולמרות כל חולשתנו (הגבירות היו שטוחות כמתות באחת הפנות) הגיחה כעין תפלה מלבותינו לעומת המאור הגדול בתקוה ילדותית שיחוש הוא לעזרתנו. לשתות? לאכל? מי מאתנו חשב על דברים שכאלה?

רב חובלים! – קראנו למסכן שעבר על פנינו – הן לא לנמל סעיד מועדות פנינו. הבט אל השמש וראית אם לא צפונה דרכנו! אנה הולכים אנו? הלאי כרית? הליון וסלעיה? או אולי לקפריסין בצפון המזרחי? או אולי חזרה ליפו שממנה הפלגנו?

רב-החובלים שותק. עיניו השחורות עומדות בחוריהן. שפתיו החורות מתנשכות בין שניהן ורק לאחר שזעזענוהו בכל גופו הואיל לבטא בערביותו השאננה: אללה כביר! הנבל! הבזה הצילנו?

השעות דאות הלאה באטיות מחרידה, כבר צהרים! כבר שעה שלש, שעה חמש, ועוד הפעם בין הערבים. העינים משוטטות לכל צד, אך יבשה אין! בינתים נתך גשם מהיר והשמים דומים לכפה שחורה בלי ירח ובלי כוכב. מתוך הגלים עולים המים וממלאים את כל הצנורות ואת כל הבקעים אשר על המכסה. בקור-רוח נפלא הולכים הקצינים האנגלים מאיש לרעהו לעזר כאן, לחבש שם, לדבר ולנחם, להגיש מים לשתיה, לעודד הלבבות בשרף ומרגע לרגע שואבים הם בצפחותיהם את המים הנקוים לשפכם הימה. מכירי תודה אנחנו להם ותקוותינו חוזרות בלב.

לפתע פתאם – קול התפוצצות. מכונת הקטור נפקעה. הערבי העומד ליד הקרש מזניח את מקומו וקריאות יאוש מפיו. הבינותי הכל: סופנו בא ואנחנו הולכים למות. רק בל נא תרגישנה בזאת הנשים! רק יואיל נא המות להתחסד אתנו קצת, רק יפער נא הים את פיו פעם אחת להצלילנו בין רגע לתוך תהומותיו הקרות!

הגשם חדל, והלילה קורץ לקראתנו במליוני כוכביו הקטנים: אולי תצילונו אתם, כוכבים רחוקים? אולי תורונו אתם את דרכנו לזוית שאננה?

חצות לילה, אשמרת בקר ובמרחק, האח! הר גדול מתגלה מתוך הערפל. כלנו קמים על רגלינו והקצינים האנגלים מתוך משקפותיהם הצבאיות מכירים לסוף את הר הכרמל… ליד חיפה הננו איפוא. בלשון ים עכו נמצא בקרוב. נצלנו ושמחת אין סוף ממלאה את לבותינו לאחר שתים וחמשים שעות של נדנוד אל-שני ושל רעב וצמא.

אך לא! עוד הצלה רחוקה ממנו, מפני שדוקא בלשון הים הזאת, המפרץ הכי גדול אשר לארצנו, גדולה הסערה עוד יותר והגלים מגרשים את ספינתנו לא לעומת הנמל כי אם לעומת שפת החול בצוקיה ובטרשיה. בעיני מגור מביטים אנו אל הנעשה. המלחים מכינים את כעכי-ההצלה. עצת כלם היא שנזדרק הימה ושננסה לשחות עד לשפה.

עוד אנו מדברים, והרי זועה חדשה. ספינתנו נוטה שוב צפונה לעומת צידון, בירות. אלהים אלהינו! הנטלטל ככה לבלי סוף עד שיאפסו כחותינו ונהיה מאכל לעורבי שמים?

לאשרנו הגיח ברגע ההוא רוח צפונית לקראתנו ובזהר שמש שעמדה כבר באגה-השמים חתרה אניתנו לעומת עכו העיר, ובהגיענו קרוב לרציף מצא רב-חובלנו הזדמנות יפה לזרק את העגן למעמקים.

ברוך הגומל! ואם כי לא התרצו הסירנים לבא מיד לעזרתנו בקצף המים הסואנים ואם כי הוכרחנו לתת להם את שארית כספנו בשביל שיצילו את חיינו, ואם כי נתרטבנו במימי הנמל ורוב חפצינו צללו תהומות – לא נשכח לעולמים את רגעי הששון ואת רגש הדרור בדרכנו סוף סוף שוב על היבשה האיתנה והמוצקה של עיר החשמונאים לפנים…

ספינתנו העבריה, ספינתנו האמללה – חן-חן לך על שבכל זאת לא המיתינו…

יהודה ארמוני


"דאר היום", שנה שלישית, מס' 141, 8 במרץ 1921, עמ' 4; מס' 142, 9 במרץ 1921, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.