נמל יפו – 1899

נוה היפו

בימים האלה עיני כל העם נשואות אל הים. העיר יפו יושבת היא על מבואות ים, ורוכלת היא אל איים רבים ואל ארצות רחוקות, סוחריה וכנעניה נכבדי ארץ, מלחיה, חובליה, בעלי הונה ועזבונה – כלם אל האניות אשר לחוף ים יְשַׁבֵּרוּן, ועתה יום הולך ויום בא, הים שוקט וגליו בדממת השקט ילחכו חול גבולם, והאניות לא תֵעָגֵנָה ולא תעמודנה בזה.

מפני מקרי המגפה שקרו באלכסנדריא של מצרים, גזרה הממשלה גזרת הסגר על כל האניות העוברות על פני ארץ מצרים, הסגר עשרה ימים, ואניות רבות חדלו מלאכת דרך מצרים, ואשר תלכנה בדרך הזאת ועברו על פני עירנו והלכו עירה ביירוט, העיר שיש לחופה בתי הסגר ומפקחים על דבר ההסגר. היה היו אניות אשר קברניטיהן אמרו כי לא עליהם חלה הגזרה, כי לא לקחו מאלכסנדריא מאום, ובכ"ז לא נתן להם מעמד בזה, כי אין ביד הרופא הממונה פה על הדבר לפסוק הלכה במקום שיש ספק, ותלכנה האניות לביירוט, ושם נמצא כי האחת שאבה מים מפורט סעיד אשר על ארץ מצרים תחשב, והשנית לא דקדקה היטב בלקחה הפוסט משם, וכו' וכו', ונתחייבו הסגר גם הן, ובין כה וכה גם הפוסט תעבט דרכיה, ויום יום מצפה העם כלפי הים לראות אם באה אניה, ועפ"י רוב אינם רואים מאומה, ונזק גדול מגיע מזה להמסחר, והרבה מפסידים מזה הנוסעים, היוצאים והבאים, וכל העם נוטל חבל בצערם, אחרי כי בי הדואר אינו שומר תפקידו, ובי הדואר בזה"ז אין לך אדם מישראל שלא יהיה לו עסק עמו.

וההכנות ביקב הגדול אשר במושב „ראשון לציון“ הולכות ורבות. עוד מעט והנה הבציר, וכלים וצרכים חדשים דרושים. אנית תרן גדולה מאד עומדת לחוף עירנו זה יותר משבוע, וידים רבות עסוקות להוריד ממנה כל הכבודה שהביאה להיקב, לוחות לחביות, קרשים, רעפים, לבנים, פחמי אבן וכו' וכו', הכל הולך על דבשת הגמלים אל היקב.

[…]

יפו ר"ח תמוז.    הציוני.


"הצפירה", שנה עשרים ושש, מס' 136, 30 ביוני 1899, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון בחוף יפו – 1892

באה"ק.

יפו, י"א חשון. – ביום הששי העבר נתכסו השמים בעבים ורוח גדולה וחזקה הביאה גשם גדול, וימטר ה' על העיר גם ליל השבת גם יומו עד היום הזה, אך שמחתנו היתה לתוגה, ויום המנוחה היה ליום זעקה לכל העיר, וזה הדבר:

אניה אוסטרית באה מביירוט ועליה נוסעים רבים ליפו. הים היה סוער מאד, אך בני אניות הקטנות עושי מלאכה במים רבים היודעים תמיד להוריד נוסעים אף בשוא גלי הים, קרבו גם עתה באניות קטנות להאניה האוסטרית וימלאו אניה אחת בני אדם ככלוב מלא עוף וישימו דרכן אל החוף, ובין רגע נהפכה האניה הקטנה וכל אשר בה ירד מצולה. העומדים על החוף מהרו להציל הנטבעים באניות ע"י שטים ויצילו כמה שיכלו להציל ויביאום לבית החולים העברי „שער ציון“, ורופא הבית ומשרתיו עמלו ויגעו כל היום והלילה להציל את אשר יכלו ויהיו הנצולים: ילד אחד חברוני – ומשפחתו כלה, אמו אחיו ואחיותיו כלם נשארו לע"ע במצולה – אם ובת, הבת נשארה בחיים והאם מתה, ושתיהן מבני הספרדים פה. פקיד הממשלה שבא מעיר הבירה לפקח על תקון מערכת המכפלה שהשולטן התנדב ע"ז מנה יפה, הוא ובתו נשארו בחיים ואשתו ובתו הגדולה מתו. החיים מתרפאים בביה"ח והמתים הובלו לקברות.

אשה אחת מצאו על שפת הים ולא ידעו מי היא, ויקברוה היהודים בקברות היהודים, ואח"כ חפשה הפקידות חפציה ותמצא כי מחמדית היא, ותצו כי יוציאוה מקברה ויקברוה בקברות בני עמה.

כפי הנשמע עוד כעשרים איש נשארו בים. היום הזה פלט הים אנשים אחדים מהם, אחד מחכמי הספרדים מטבריא ויתרם לא נודעו, אך זאת ידענו כי באניה הזאת לא היה אף אחד מבני רוסיא.

לדברת רבים, חייבים הם חובלי האניה בנפשות המתים, כי – כדרכם תמיד – עמדו בתוך הים לבקש כסף מהנוסעים ותך הגל בהאניה ותהפכה, ויש נוסעים שנצולו ועמהם היה כסף ותכשיטין, ובתוך המהומה אבד כל אשר להם ולא נודע אם נפל הימה או לוקח מהם. לע"ע נחבאו החובלים – שכלם נצולו – לברוח, אך בטח תשיג אותם יד המשפט ותשלם להם כרשעתם.

זה יום הרביעי אשר לא חדל הגשם וכבר גושמה כל א"י, ואם בראשית החורף כך, באמצעיותו על אכו"כ, והיתה אי"ה השנה הבאה שנת ברכה.

והים עודנו כמרקחה. תמול באה עוד אניה אחת לא יכלה להוריד אשר עליה, וגם היום אניה הרוסית עומדת הרחק משפת הים, ורק הפאָסט הורידה לע"ע, והאנשים והסחורה אשר הביאה נשארו לע"ע עליה.

י"ג.


"המליץ", שנה שלושים ושתים, מס' 244, 17 בנובמבר 1892, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מיפו אל פארט סעיד – 1895

מסע ומשא מצרים

מאת המו"ל.

[…]

ביום ה' ר"ח אייר בבוקר שעה 8 אייראפית יצאתי מירושלם עם מסע קטור התמידי ללכת ליפו, ואבֹא אל העיר ההיא בחצי שעה לפני הצהרים.

בשעה השלישית אחר הצהרים ירדתי מהחוף לאניה קטנה לבא אל אנית הקטור האוסטרית Achille אשר עמדה ביום ההוא רחוקה מאד מהחוף, כי רוח צפונית הרעישה את הים ותרומם גליו, ויהי סער גדול, ויורדי הים באניות גם החובלים והמלחים היותר מצוינים מפחדים מאד מפני חוף יפו ואבני מגור אשר בו, המרתיחים את הים גם בעת רוח מצויה, ואף כי בעת סערה. נורא מאד הדרך הקצר הזה מחוף יפו עד אנית הקטור, בעת סערה, נורא מדרך ימים רבים בסופה וסערה, באנית קטור בלב ים. האניה קטנה וצרה והיא מלאה אנשים וכליהם, ומלחיה וחובליה או מחבליה פוסעים על ראשי הנוסעים מעבר לעבר, ועושים מלאכתם במהירות להעביר את האניה על גלי הים המתרוממים מרגע לרגע, על כל תנועת יד והרמת המשוט יזכירו שם שמים, ובקול אדיר יזעקו איש לאלקיו בתפלות וחרוזים השגורים על פיהם, אשר מטרה אחת להם לעורר רחמי שמים לשמור את האניה מאסון, ולהצילה מגלי הים הקמים עליה… ובין כה וכה האניה תנוד ותנוע לכל רוח, עולה שמים ויורדת תהומות, וגם בינת הנוסעים בה מתנודדת, וכפעם ברעה מתמוגגת, כי תהום בכל סביבותיהם, ואין בינו  ובינם אלא כמלא נימא… פעמים רבות עברתי בדרך הזה, ופעמים אחדות גם בעת סופה וסערה, אך אינני זוכר כי התרגשתי בא' ממסעי אז כבפעם הזאת, ולא אדע למה? אולי מפני הרושם הנשאר עוד עלי ממראה האסון אשר קרה לפני שנים אחדות לאניה קטנה מלאה צאן אדם אשר בלכתה מהאניה הגדולה אל החוף בעת סערה קם עליה גל גדול ויהפכה על שוליה, וכל הנוסעים בה ירדו במצולות, עיני ראו את האסון ההוא בהיותי אז ביפו ובישבי בבית מלוני על יד החלון הנשקף אל הים, ולבי נשבר בקרבי, ורושמו עוד טרם עבר. יהי איך שיהי' נפשי ירעה עלי, מלאתי יגון ופחד. אך בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי; השיבו אל לבי כי מה' מצעדי גבר כוננו, ולא לאדם דרכו, ואם ה' אמר להמיט אסון היסתר איש ממנו? רגלוהי דבר נש איכון ערבין ליה… לא לעולם יחיה אדם, ובבא קצו קץ ימיו אשר חוצצו, לא רב ההבדל אם מביתו אל קבר יובל, או שערה תשופנו ואחרי יקיאנו הים לעפר ישכב…

מחשבותי אלה עודדוני ויאמצו לבי ואומר לדבר נחומים גם על לב היושבים לצדי ולמולי, נוסיעם כמוני ארבעה יהודים ונוצרי אחד אשר הורידו ראשם וחורת מות כסתה  פני כולם. „אחי, חזקו ויאמץ לבבכם, ה' עמנו אל תיראו!“ אמרתי להם „אנה פניכם מועדות, לפארט סעיד או לאלכסנדריא?“ „לביירוט!“ ענוני שנים, „לטראבלוס!“ ענני השלישי. „לביירוט וטראבלוס?!“ שאלתי בתמהון, „ואני אנה אני בא? הן לפארט סעיד פני מועדות? „גם אני נוסע לפארט סעיד!“ אמר הנוצרי, „ואני לאלכסנדריא!“ אמר היהודי הרביעי. „איזה רוח עבר איפא על בעל האניה לאסוף כולנו יחד, – שאלתי – ואנחנו נוסעים שלשה מצרימה מערבית דרומית, ושלשה סוריאה מזרחית צפונית?“ הנוסעים מרימים כתפיהם, מנענעים בראשם ואין מענה. „הוי סלימאן כשר!“ קראתי לבעל האניה אשר בו בחר ידידי ר' בצלאל לאפין להביאני אל אנית הקטור, ואשר עמד וינצח על המלחים תופשי המשוט וישר להם שירו והם ענו אחריו בחרוזים, „האם אל האניה ההולכת ביירוטה תאמר להובילני, ואני חפץ ללכת לפארט סעיד, וכן גם שני אלה היושבים למולי?“ „הרגע אדון“, השיב, „הנה אנית הקטור הכידעבית ההולכת ביירוטה קרובה לנו, נגש אליה, אעלה עליה את הנוסעים ביירוטה, ואחרי כן אוביל אתכם אל האניה האוסטרית ההולכת לפארט סעיד!“ „מה זה עשית לנו? האין די במצוקת לבבינו כי הוספת עלינו יגון לעצרנו עוד רבע שעה באניתך הקטנה?“ „תְוַכֵל על אללאה, חואגא“ (השלך על ה' יהבך אדון!) ענני, ויוסף לשיר שירו. כמובן, עשיתי כדברו. השלכתי על ה' יהבי והחרשתי.

בין כה וכה קרבנו אל האניה הכידעבית. בעת סערה יעלה הים גליו סמוך להאניה יותר מבלב ים, והאניות הקטנות העומדות סביב לה רגע תעלינה עד מכסה האניה, ורגע תרדנה דומיה, נוראים היו הרגעים האחרונים עד אשר עלו שלשה האנשים על ידיהם ורגליהם מאניתינו הקטנה אל אנית הקטור. אז התנועעה אניתינו הקטנה הלאה, ואחר חמש רגעים הגענו אל אנית הקטור האוסטרית, וכל עוד נפשי בי עליתי עליה.

יותר משעה עמדה עוד אנית הקטור על עמדה, ואני עמדתי על מכסה ואביטה אל גלי הים המתנשאים מעל לסלעי המגור אשר בחוף, רגע מכים בם ומכסים ראשיהם, ורגע מימיהם מוגרים במורד ומלבינים פני הים בקצפם.

„התראינה עוד עינינו חוף בנוי ומתוקן ביפו?“ שאלה נפשי, „הנזכה לעת יורם המכשול הגדול הזה משער ארצינו הקדושה אשר אליה ינהרו עמים רבים?“ ואומר: אתה ה' ידעת! לא נפלא הדבר ולא רחוק, כל היודע דרכי ציון האבלות לפני עשרות בשנים, ועובר עתה במסילת הברזל בין יפו וירושלם לא לפתי יחשב בהאמינו כי עוד יבא יום ואבני הנגף תעקרנה מחוף יפו ואניות הקטור תוגשנה אל היבשה. זכור אזכור עוד עת עלותינו לירושלם בפעם הראשונה בשנת תכ"א – בהיותי בן עשר שנים – ברכבנו על חמורים ושני לילות לכנו בדרך הרעוע והמסוכן מיפו לירושלם; חשבנו אז כי לנצח לא תוסל מסילה לעגלות במקום ציה ושממה הזה, ועוד בשנים האחרונות האם לא שחקו רבים לשמועה כי עברה, כי תבנה מסילת ברזל מיפו לירושלם? והמסילה נבנתה, ואלפי אנשים עוברים ושבים בה, הנה נקוה איפוא גם לחוף מתוקן ביפו.

בשעה החמישית אחר הצהרים עזבה אנית הקטור את חוף יפו ותפלס לה נתיב בין גלי הים אשר הלבינו פניו בקצפם. הסערה לא קמה לדממה כל הלילה והאניה התנועעה פעם קדמה  וימה ופעם צפונה ודרומה.

בשעה הששית בבוקר נראתה העיר פארט סעיד מרחוק לעינינו, כחצי שעה אחרי כן פגענו באנית קטור אנית הפילאטים אשר יצאה לפארט סעיד ותעמוד לא רחוק מאניתינו, ממנה ירד באניה קטנה ויעל אל אניתינו הפילאט (מורה דרך) אשר שולח מפארט סעיד להעביר את האניה בחוף הבנוי אשר בו גם חתחתים וצורי מכשול נסתרים, ולהביאה העירה, ובשעה השביעית בבוקר השליכה אניתנו עגונה על חוף פארט סעיד.

[…]


"חבצלת", שנה עשרים וחמש, מס' 33, 24 במאי 1895, עמ' 4-6; מס' 34, 31 במאי 1895, עמ' 9. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מלח נטרף במימי יפו – 1887

יפו.

יום א' ר"ח אייר.

הסתיו עבר והחרף חלף לו, ויושבי היבשה יתענגו על נועם האביב ועל רוח הצח שיפוח לרוח היום, ורק עוברי ארחות ים ועוד יותר עושי מלאכה במים רבים המה יתענו מתגרת יד הרוח כבחרף כן גם בקיץ; במשך שבוע החולף הי' שלטון הרוח גדול מאד, הים הי' כמרקחה וגליו שטפו ועברו חק עולם ויעלו היבשה ויסחפו את הרפסודות שהונחו על החוף ויביאום בתוך הים, חובלי סירות הדוגה ומלחי הים אשר לומדו לשחות במים עזים ירדו המימה להציל את הגזילה שגזל הים, אבל לאסונם הוליך הגזלן את גזילתו הרחק מהחוף, ויפגרו המלחים מרדוף וישובו אל החוף, ורק אחד מהם איש אשר אמיץ לבו – והוא כושי – חשב לו לחרפה לשוב על עקבו ריקם וישלך נפשו מנגד ויבא בנבכי הים; העומדים על החוף הביטו אחריו לדעת היצליח בדרכו, והנה פתאום נעלם מעיני רואים, ויאמן העם כי שטפתהו מצולה, וירדו מרעיו לבקשו ולהצילו מרדת תהום, אך לעומת שהלכו כן באו ולא מצאוהו.

אחרי עבור זמן קט נראה בלב ים דג אשר בשם „כלב הים“ יקרא ובפיו טרף אנוש, ובעזרת כלי הצופים נראה האיש הנאבד ויכירוהו בעורו אשר חשך משחור, הדג ירד ועלה פעמים אחדות כמתפאר בטרפו לאמר נסו נא להצילו מידי.

למראה הדבר התעוררו שנים מלחים וישובו לשחות בים – למרות זעפו – למען הציל את אחיהם, אבל הה! גלי הים פתחו לועם ויבלעו גם אותם, להיותם טרף לחיית הים גם המה.

אחרי נח הים מזעפו נמצאו השנים פגרים מתים, והראשון לא נמצא עד אשר חפשו אחריו רעיו חפש מחופש וימצא ביום הזה – ארבעה ימים אח"כ – והוא פצוע מנשיכת הדג, ונקל להבין כי כל רוח חיים לא הי' בו.

י. נ.


"חבצלת", שנה שבע עשרה, מס' 23, 1 במאי 1887, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

סרסורי יפו – 1893

ירושלם.

הסרסורים הרעים על ערי החוף עושים מעשים אשר לא יעשו, וביחוד רע מאד מעשה הסרסורים אשר ביפו המכלים ממונם של ישראל, ורוחצים כפיהם בדמים ממש. זה כמה רבים חלליהם ועצמו מספור, אך על החדשים מקרוב באו, על המתים המוטלים לפנינו עתה, לחובה נחשוב לדבר דבר, לספר את השוד והחמס אשר נעשה תחת השמש.

שני יהודים אזרחי אוסטריא משה יוסף גרובשטיין ושלמה היילפער באו מטריעסט ליפו לפני ירח ימים עם האניה האוסטרית, המה נשיהם וטפם י"א נפשות ובידם מכתבי מסע אוסטרים, כשרים ונעלים, ויעל אחד מבעלי אניות הקטנות ציר הסרסורים ויאמר להעלותם אל היבשה אם יתנו לו את כתבי מסעם ויראם לקאנזול אוסטריא ביפו. ויתנו לו וילך אל הקאנזול וישלח הקאנזול לקאמיסאר הפאליצייא לתת רשות להוריד י"א נפשות חוסי בצל ממשלת אוסטריא ויתן, ויעל אחד הסרסורים עם הרשיון אל האניה, ושם היו גם שתי נפשות מרוסיא אשר לא ניתן להם רשיום לעלות ליפו, ויתפשר אתם הסרסור ויקח מאתם חמשים רובל, ויקחם אתו, ועוד תשעה נפשות מבני אוסטריא, ואת שנים מהם אהרן גרובשטיין ושלמה היילפער השאיר על האניה, ויסע וילך.

קרובי הנשארים בעלותם אל החוף הלכו להקאנזול וצעקו, והקאנזול שלח שנית אל הקאמיסאר ותחל חקירה ודרישה, ובין כה וכה נסעה האניה מיפו. וישלח מושל יפו טעלעגראף למושל חיפה לתת רשות לשני האנשים האלה לרדת היבשה, ובעצת הסרסורים שלחו הקרובים גם הם טע"ג אל הסרסור בחיפה לעלות אל האניה בבואה, להודיע להאנשים כי רשות להם לרשת בחיפה. האניה באה שמה בלילה, ובן הסרסור עלה אל האניה וימצא את האנשים ויבשר להם את הבשורה, ויקחם אתו לאניה קטנה אשר בה נמצאו חמשה מלחים ערבים. ויהי בקרוב האניה הקטנה אל החוף קפץ בן הסרסור ויעל אל החוף, והאניה הקטנה הלכה הלאה ותרחק מן החוף והמלחים החלו לדרוש מהיהודים כסף.

בפיהם דרשו ובידיהם מששו את כליהם, ויהי כי החלו לצעוק שמו חבלים על צואריהם ויסתמו פיהם,  ויכום מכות אכזריות למאד, ויגזלו מאתם כשלש מאות פלארין וכל אשר היה אתם, ואח"כ הביאום אל אנית הקיטור וישליכום אל אניה קטנה אחרת אשר עמדה שם, והמה ברחו ונמלטו. האנשים הובאו כל עוד נפשם בם אל אנית הקטור ורב החובל חמל עליהם ויביאם ביירוטה. שמה היה אהרון גרובשטיין חולה אנוש ימים אחדים, אח"כ באו קרוביהם מיפו ויביאו להם את מכתבי מסעם וישלחם הגענעראל קאנזול לממשלת אוסטריא לחיפה לדרוש משפט מאת שודדיהם, אך מה יוכל איש עני לעשות בעיר אשר אין לו מודע ומכיר, ושפת הארץ לא ישמע, וישובו כולם ליפו, שם מת אחד מילדיהם וי' נפשות הנותרים באו הנה ומתגוללים בבית הכנסת אורחים ואין להם אף מזון סעודה אחת.

אלה חללי סרסורי יפו.

ישימו נא ראשי עדתנו לבם לדבר הזה, היאות להניח לאנשים האלה אשר בשם ישראל יכונו, לעשות מעשים נוראים כאלה, והאם אין עונם רובץ גם על אלה אשר יש בידם למחות ואינם מוחים!


"חבצלת", שנה עשרים ושלש, מס' 44, 19 באוגוסט 1893, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

הספנים הערבים בנמל יפו – 1891

יפו.

עש"ק (שבת שובה) באה אנית הקטור החידעווית ועליה אורחים מבני עמנו ילידי עסטרייך ומבני הנכר, ויהי בגשת האניה אל החוף, ויעלו הסַפָּנִים הערבים כארבה „קאיוקציקעס“ ויחלו לקחת בחזקה את האורחים ומטלטליהם, אף לא צרה עינם לחלק להם מתנות יד ואגרוף כנדבת ידם הנדיבה, ואתה ידעת כי האורחים האמללים נתונים המה בידי הספנים כחומר ביד הצורר, ברצותם מכים וברצותם יעמדו על אם הדרך הקצרה על הים „והספינה תעלה ותרד“ ויקחו כאות נפשם, אם מעט שלשה פראנק ויקחו 2/3 רו"כ או פלארין. ותגדל הצעקה מן המוכים, ויבוא רב החובל לקולם, ויצעק על הספנים על הרצח אשר עשו, ויסובו אליו ויפילוהו ארצה ויכוהו בלי חמלה, וישמעו המלחים וישמע גם רב המכונה (אבער מאשיניסט) וירוצו להציל את נפש רב החובל, ויקרא רב החובל הביאו לי קנה רובה (רעוואלווער) ויביאו לו, ויור בשכבו ויך את הספנים. שלשה הוכו מכות מות, האחד מת ביום המחרת ויעל לשערי גן עדן בחזקה, ושנים מפרפרים ולא יחיו, ושנים נפצעו בידיהם והיתה להם מזכרת כבוד. ויתנו אות הצלה בחצוצרות ועל התורן הועלו הדגלים, וימהר ויבוא אגענט החידעווי ועמו שר העיר והרופאים רופא הקאראנטין ורופא העיר הד"ר שטיין נ"י, ויכתבו בספר פרטי כל את כל פרשת הדבר וישובו העירה. רב החובל הוא איש בריטאני, אחרית הדבר עד העתיד משפטו.

יעקב צבי זיסילמאן.


"חבצלת", שנה עשרים ושתים, מס' 2, 29 באוקטובר 1891, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ביקור ראשי עדת ישראל באנית האדמיראל – 1907

ירושלים

ביום החמישי לשבוע העבר, עזב השר, קאנטר אדמיראל י. פֿאָן ציעגלער את ירושלם, וילך ליפו לשוב משם לדרכו, במסע מיוחד ממסה"ב נסע ליפֿו, ורבים מגדולי ופקידי ממשלתנו יר"ה וצירי הממשלות בעירנו, באו לבית הנתיבות  ללוותו על דרכו ויפרד מהם באהבה. –

כבוד גדול נחלה גם עדת ישראל מאת השר האדמיראל הזה, וזה הדבר: ביום שלפני נסיעתו מעירנו, שלח השר ציר ממשלת אוסטריא אונגריא יר"ה למו"מ הכוללים עסטריך אונגארן וגאליציען, להודיעם, כי נתכבדו ללוות את השר על דרכו. ולמחר בבוקר באו מו"מ הכוללים לבית הנתיבות, ומו"מ כולל אונגארן ובראשם הרב הגאון מוהרי"ח זאנענפעלד הי"ו, נסעו במסע השני ליפו למסור לו את תודתם וברכתם על דרכו, אחרי אשר הודיעו בט"ג מדבר נסיעתם להשר ציר ממשלת אוסטריא ביפו, ובבואם לבית הנתיבות כבר חכו לקראת בואם שוטרי הציר האוסטרי, והושיבום בעגלה מיוחדה ליסע משם ישר אל החוף ומשם אל אנית השר, באמרם, כי השר האדמיראל כבר מחכה לקראת בואם, ותיכף כשבאו אל האניה והודיעו את שמותיהם יצאו רבים משרי הצבא ופקידיה לקראתם, והוליכום בכבוד אל מקום בו יושב השר האדמיראל. באולם גדול ונאדר, קבל אותם בכבוד השר האדמיראל, ויושיבם על כסאות נהדרים וישוחח הרבה את כבוד הרב הגאון מוהריח"ז הנז' בידידות וכבוד, ואחר שבירך הרה"ג הנז' בשפת אשכנז צחה אותו ואת אדונו הקיסר פֿראנץ יאָזעף יר"ה, הגיש לו בשם עדת ישראל החוסים בצל ממשלת אוסטריא אונגריא, ברכת „ברוך הבא“ מעשה ידי ציר אומן מצויר בציוני מקוה"ק אשר בארץ וכתיבה נהדרה בשפתינו הקדושה, והשר האדמיראל קבל אותה מהם באהבה, באמרו: כי מתכבד ושמח הוא מאד מדבר בואם אליו, וכי יגיש את אות תודתם ואהבתם למלכם ולאדונם הקיסר יר"ה, ונתן צו לפקידיו להוליכם ולהראותם את כל מוצאי ומובאי האניה ומכשיריה המצוינים, ובתוכם הט"ג בלי חוטים, באמרו אליהם: כי אניתו זאת חדשה היא, ובהיום היא האניה היותר נאה ומצוינה בעולם, וכאשר יצאו מהאולם החוצה, השמיעו מנגני הצבא את מנגינותיהם לכבודם. ואחר שבקרו את האניה וכל אשר בה, נפרד מהם השר האדמיראל באהבה וכבוד גדול, ובפקודתו הוכנה עבורם אנית קיטור קטנה עם שנים מפקידיו, ועוד אניה קטנה עם שלשים אנשי צבא ללוותם על דרכם, וכאשר ירדו מהאניה, השמיעו עוד הפעם מנגני הצבא את מנגינותיהם בשיר האונגרי לכבודם. –

השר האדמיראל הנז', פקד בנדבותיו את כל המפעלים ובתי החסד בעירנו החוסים בצל ממשלת אוסטריא אונגאריא יר"ה, ויפקוד בתוכם גם את בתי החסד אשר לעדת ישראל החוסים בצל ממשלתו: לכולל אונגארן 200 פֿראנק; לכולל עסטרייך גאליציען 200 פֿראנק ולבתי מחסה 100 פֿראנק. –


"חבצלת", שנה שלושים ושבע, מס' 27, 26 באפריל 1907, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

שתים עשרה נפשות גורשו מחוף יפו אל לב ים – 1886

מחוץ לארץ.

ירושלים (ד' מנחם אב). ביום ג' העבר הביאה אניה רוססית ליפו משפחות רבות מאחינו מארץ רוסיא, ובתוכן היו שתים עשרה נפשות בעלות עשרה מכתבי מסע, אשר לא נתקיימו באדעסא מאת קאנסול ממשלת תוגרמה, ויהי בבוא האנשים האלה אל חוף יבשת יפו, ויגרשום שוטרי הממשלה מהחוף, וישיבום להספינה אשר באו בה, ובעל הספינה הוכרח להובילם אל אנית הקטור הרוססית אשר עמדה בלב ים מול יפו העיר, רב החובל מאן לקבל את העברים האומללים בחזרה בטרם ישקלו על ידו שכר הובלת האניה לכל נפש עד אדעססא, ויגרש את הערבי בעל הספינה מפניו, וגם את העברים לא הניח לעלות אל האניה. הערבי בעל הספינה פחד לנפשו אם יביאם בחזרה העירה ויקח חבל הספינה ויקשרהו אל אנית הקטור, והוא שב העירה ויעזב את הספינה ואת העוברים היושבים בה לנפשם. ויהי בהגיע העת לאניה לעזוב את מקומה ולאחוז דרכה ויפסוק אחד המלחים את החבל הקשור בהספינה. אנית הקטור הלכה לדרכה, והספינה נשארה עם האנשים אשר בה בלב ים, באין מלח ותורן. הנשים התעלפו, והאנשים הרימו קול צעקה עד לשמים, ויודע הדבר בעיר ויבאו אחדים מנכבדי עמנו אל ראש העיר יפו, ובעמל רב הטו את לבבו לתת רשות להאומללים האלה לרדת היבשה, וישלחו ספינה ויביאו את העברים ויתנום במאסר ובפקודת ראש העיר לא קבלו ערובה בעדם, כ"א יהיו במאסר עד בוא אנית רוססיא ההולכת לאדעססא ותקבל את האנשים האלה. ועד חברת עזרת ישראל ביפו שלח את דבריו לועד החברה עזרת נדחים בירושלים, ויבקשוהו להשתדל לטובת האנשים האלה. וכפי הנשמע פנו ראשי הועד של החברה הנז' אל הציר הרוססי פה, ובהשתדלותו שלח פחת עירנו תלגרמה לראש העיר יפו להוציא את האסורים האלה לחפשי וביום השבת העבר נתנה להם חופשה, אחרי שלמו האומללים את המוטל עליהם לשלם לשומרי בית האסורים, אשר עלה כשמנה רובל לכל נפש.


"היום", שנה ראשונה, מס' 153, 22 באוגוסט 1886, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

פרנץ יוזף, קיסר אוסטריא, בנמל יפו – דצמבר 1869

אזיען.

ירושלים, ט"ו כסלו תר"ל. לכבוד הרב בעל המגיד משרים. היום כאשר שב הקיסר עסטרייך יר"ה מן הירדן בדרכו הטה אל כפר „מרצבע“ אשר שמה נשלבות עדן דברים נושנים מבנינים עתיקים ובנין מיוחס להנוצרים לבית תפלה. וכי נטו צללי הערב בא ירושלימה והלילה כיום האיר מאור מבהיק מופיע אשר כבדוהו באורים לכבודו. למחרת ביום השבת שעה 8 בבוקר נכונו פעמיו לנסוע ליפו ת"ו. שנית נקבצו ובאו הספרדים והאשכנזים אל הקשת (טריומף באנען) מקום שברכוהו ברכת בואו. שמה נקהלו לעמוד על הברכה לברך צאתו לשלום. ומדי עברו עליהם הראה אותות תודתו להם באהבה נעימה על כל הכבוד הנעשה לו מידם וכן שמע השר המרומם ה' אלבערט כהן מפורש יוצא מפי הקיסר יר"ה עת עמדו לפניו בבוקר טרם נסעו כי למאד נחשב בעיניו על כל הכבוד הנעשה לו מיושבי ירושלים מן היהודים בפרט לאשר השכילו הפליאו עצה הגדילו לעשות כיאות.

הקיסר פרנץ יוזף בין 1865 ל־1870. ציור מאת Franz Schrotzberg. מקור: ויקישיתוף

ביום ההוא לעת ערב בא אל עיר רמלא רחוקה מיפו שלש שעות וילן שם הלילה ההוא. למחרתו ביום א' נכנס ליפו ת"ו ומצא את הים סוער ושואן ברעש. כל השרים אשר אתו חלו ורעדו מהתנשאות הגלים כי יעלו שמים ירדו תהומות וכל אניות הקיטור שבאו אתו נעתקו ממקומם וינועו ויעמדו מרחוק מנמל העיר אך אחת מאניותיו מרחפת ברצוא ושוב קרובה אל שפת הים וכאשר הראו לה אות כי חפץ הקיסר יר"ה לעלות עליה נלאו כל הספנין ורב החובל שעליה להוריד בריחים ולא יכלו לחתור העירה להביאו אל האניה עד כי הוכרח לקחת מספינות נמל יפו ת"ו ולא חל ולא זע מאימת קצפו של הים בשוא גליו. ורק שני שרים עלו אתו וא' מהם הוא האדמיראל של אניותיו אניות הקרב והוא יהודי, המה חרפו נפשם לעלות אתו ולא עזבוהו לבדו ויתר השרים נשארו ביפו עד יום ב', וכרגע אחרי רדתם אל ירכתי הספינה הקטנה ונשבר הגשר ולא נשאר זכרו והקיסר יר"ה והשרים אשר עלו אתו עלו ובאו בשלום אל האני'. ומשם נסע לדרכו „פורטה סעיד“ אל מקום חפירת התעלה המחברת שני הימים.

[…]


"המגיד", שנה שלוש-עשרה, מס' 50, 29 בדצמבר 1869, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אזיע

ירושלם עה"ק ת"ו כ"ח כסלו תר"ל לפ"ק.

[…]

ביום רדת הקיסר יר"ה בהאניה אשר בחוף יפו, הים היה הולך וסוער מאד, והאניה עמדה הרחק מאד מהחוף, כי חוף יפו הוא מלא אבנים שרידי בנינים ישנים, ומסוכן מאד להאניות אשר תחרפינה לקרב אל החוף. ומפני הסער הגדול, לא יכלו המלחים מאנית הקיסר לבא אל החוף עם אנית שיט לקחת את הקיסר ולהביאו אל אנית הקיטור. ונאספו הערביים אשר ביפו עם אניות שיט אשר להם, אשר יודעים כל המקום בהחוף אשר שם אבני נגף, וחרפו נפשם, ויקחו את הקיסר באחת מאניותיהם, והנשארים סבבו אותו כחומה, וגם שחו במים עזים על פני האבנים, ובכל זאת היה הקיסר בסכנה גדולה ונוראה וכפסע הי' בינו כו', והאנשים אשר עמדו על חומת העיר לראות, נבהלו מאד ויקראו אל ה' ממעמקי לבם להציל את הקיסר משבולת המים לבל תשטפהו, כי לעיניהם נראה אשר כבר הגיעה נפש הקיסר עד שערי שאול ח"ו. וה' בחמלתו סכך על הקיסר וצלחה ביד הערביים להביאו אל האניה הגדולה עם נפשו בכפו! ובאותו היום בא לשלום לפארט סאיד (יהי ה' עמו ויעל לביתו לשלום!) שרי הקיסר ומשרתיו, לא הרהיבו עוז בנפשם לרדת אחרי הקיסר באניה, ונשארו ביפו עוד יומים עד קמה הסערה לדממה ויבואו באניה אחרת לפארט סאיד.


"הלבנון", שנה שישית, מס' 49, 20 בדצמבר 1869, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

חוף יפו וחוף חיפה – 1913

חוף יפו וחוף חיפה.

צרפת וגרמניה.

זה כמה שמדברים על בנית נמל בחוף יפו. ידיעות שונות נתפשטו מפעם לפעם אודות זה, ולא פעם אחת כבר אמרו כי הדבר עומד להגמר והנמל יבנה והאניות תוכלנה להתקרב, והמסחר היפואי יפרח.

עוד הודיעו כי חברת מסלת-הברזל יפו–ירושלם חפצה לקבל גם את הקונציסה הזאת של בנית הנמל ביפו, ולתכלית זאת תכונן גם מסלה מיפו לפתח-תקוה שמסביבתה תצטרך לקחת אבנים לבנין הנמל ומסילה שתרויח בה גם פתח-תקוה ריוח גדול בזכותה של יפו.

הידיעה הזאת עשתה בשעתה רושם נעים בארצנו כולה ותשעשע את בעלי המסחר בעתיד מזהיר.

באותה שעה עצמה התהלכו ידיעות מקוטעות בלתי ברורות גם על אודות בנין נמל בחוף חיפה, ועוד הודיעו כי הממשלה חושבת להמשיך סניף להמסלה החג'ית מחיפה לשכם ולירושלם.

מאז ועד עכשו כבר עבר משך-זמן שהיה בו „בכדי שיעשה“, ומבנין הנמל בחוף יפו איננו רואים ואיננו שומעים. וסובלים מזה גם המסחר היוצא וגם המסחר הנכנס. המסחר היוצא סובל מזה הרבה מאד, כי בלי נמל בטוח אין האניות יכולות להתקרב בימים שהים רועש, והשלוחים הנחוצים אינם יכולים להשלח, ולאחרי כן, כשהים נח ואניה מתקרבת, ממהרים כל הסוחרים כולם לשלוח בבת אחת, ומקלקלים בזה את השוק בחוץ-לארץ.

גורל כזה יש לו לסחר תפוחי-הזהב בארצנו, הגדול כל כך. אם הים רועש והאניה אינה מתקרבת, אין שלוח כלל, וזה גורם להרבה תבות שיתקלקלו פירותיהן. ולכשישקט הים – ומהרו הסוחרים לשלוח, וירד תיכף המחיר בליורפול וכדומה.

כל זה כבר ידוע למדי, וגם עכשו הלא אין סיזון של תפוחי-זהב, אבל יש להדגיש כל זאת ולהתפלא עוד יותר איך מניחים חוף-מסחרי כזה בלי נמל?

כמדומה שרק סחר זה בפני עצמו כבר כדאי לבנות בשבילו נמל. זה הוא מסחר שיכולים להתפאר בו. בהסיזון שעבר יצאו מחוף יפו מיליון ושבע מאות וחמשים תבות תפוחי זהב, ויכולים להבין ולשער עד כמה סבל שלוח ענקי כזה מחסרון נמל.

לזה בא גם המסחר הנכנס, שמחמת חסרון נמל סובלים ממנו התושבים כולם, כי דים ימים אחדים של ים רועש, ומחיר כמה וכמה דברים מצרכי אוכל-נפש יעלה.

צריכים אפוא להבין מה בזה, ומי ומה הוא המכשול המונח בדרך ומעכב בעד בנין הנמל.

ידיעות אחדות שהביאו העתונים הערבים בימים האחרונים נראות להיות מפיצות אור, אם אפשר לומר כך, על הדבר הזה.

ידיעה אחת אומרת כי חברת מסלת-הברזל יפו–ירושלם כבר עובדת זה יותר משנה ומשתדלת להאריך את הקונציסיה של המסלה, לאמר, שבגמר זמן הקונציסיה ישאירו את המסלה בידה גם להלן, ועד עכשו לא עלה הדבר בידה.

ידיעה שניה אומרת, כי בהיות ג'ביד בי זה מקרוב בפריז היה גם אצל ההנהלה המרכזית של המסלה הזאת, והודיע לה כי ממשלתו רוצה להעביר את המסלה יפו-ירושלם לרשותה לאחר שיתם זמן הקוציסיה.

ידיעה שלישית אומרת, כי הממשלה החליטה להמשיך את המסלה החג'ית עד ירושלם, ולמסור בנין זה לחברה גרמנית, שתוציא לאור גם את בנין הנמל בחיפה.

עכשו כמדומה שהכל כבר מובן. החברה הצרפתית של המסלה יפו-ירושלם חפצה לקבל את בנין הנמל ביפו, וגם השתדלה בזה. זהו לא כל כך בשביל עסק הנמל עצמו כמו בשביל עסק המסילה. אם יהיה ביפו נמל טוב – והיה חוף יפו פתח הכניסה לפלשתינה, גם לנוסעים וגם למסחר, ועסקי המסילה עוד יגדלו. האמנם גם זה אינו עדין העיקר, כי אם קיום המסלה עצמה, כי בלי חוף בטוח הלא אי-אפשר שהארץ תשאר, ואם לא יפו, יהיה בחיפה, ואז יסובו כל המסחר וכל התנועה לחיפה, והיא תהיה פתח-הכניסה לפלשתינה כולה, והמסלה יפו–ירושלים תשאר בלי כלום.

זה היה פחדה של החברה הצרפתית, היא פחדה שמא תאבד את המסלה יפו–ירושלם המובילה מאה וחמשים אלף נוסעים במשך שנה ומכנסת ריוח נקי יותר ממיליון פרנק לשנה, ולפיכך השתדלה גם בבנין הנמל ביפו.

מזה מובן כי מתחלה חפצה חברה זו להיות בטוחה שהמסלה תשאר בידה, ולכן השתדלה מקודם להאריך את זמן הקונציסיה, ולכן נמשך הדבר עד עכשו, ועכשו כשכבר באה, לפי דברי העתונים הערבים תשובת הממשלה בהחלט כי המסלה יפו–ירושלם תעבור לרשותה הפסיקה החברה תיכף גם את המשא-ומתן בדבר בנין הנמל.

וכמו שהחברה הצרפתית מעבר מזה פחדה פחד שמא תסבול המסלה שלה מחסרון נמל ביפו, כן פחדו, כנראה, הגרמנים מהתעלותה של יפו ומסלתה על ידי הנמל, התעלות שתתן מכה גדולה לחיפה, לחיפה זו שהגרמנים אומרים עליה, „חיפה שלנו“, ולכן השתדלו גם הם שהנמל יבנה בחיפה, ושמחיפה ועד ירושלם תתכונן מסלת ברזל, ולפי דברי העתונים עוד תתכונן מסלה זו וגם נמל זה על ידי חברה גרמנית, לחיפה תשאר אפוא פתח הכניסה לפלשתינה כולה, והמסלה חיפה–ירושלים הגרמנית תכיל את כל תנועת המסחר, לא יפו, ולא המסלה יפו–ירושלם הצרפתית.

וכבר עושים הכנות לבנין הנמל בחיפה…


"מוריה", שנה רביעית, מס' 322, 10 בספטמבר 1913, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.