מחבר: שמחה בינות

שמחה בינות .
תמונת הפרופיל של שמחה בינות

הדייגים הסלוניקאים בעכו – 30 באוגוסט 1926

הדייגים הסלוניקאים בעכו

ופרטי הראיון של בב"כ התאחדות הספרדים עם ה" נ. סוקולוב

כפי שנתפרסם בזמנו בעתונות טפלה התאחדות הספרדים בשבועות האחרונים בשאלת בסוסה של קבוצת דיגים מסלוניקי היושבת בעכו זה שנתים ימים.

סדור הקבוצה הזו היה בזמנו הנסיון הראשון שנעשה ע"י ההנה"צ לפתוח מקצוע הדיוג בארץ. בהתחשב עם גורמים מדיניים וכלכליים שונים, שבהם היתה נתונה היהדות בסלוניקי בשנים האחרונות, אשר הגבירו בה את השאיפות לעלות לארץ, וכמו כן בהתחשב עם זה שעל דיגי סלוניקי וספניה דברו מדורי דורות לשבחם, הביאה ההנה"צ לפני שנתים קבוצה בת עשר משפחות לארץ ונקבע תקציב ידוע להוצאותיה למשך השנה הראשונה. ומן הרגע הראשון לבוא הקבוצה לארץ ועד הזמן האחרון כמעט, טפל בה מר תשבי, מנהל מחלקת המסחר והתעשיה של ההנה"צ; הוא סדר אותה בעכו והדריך אותה במשך כל הזמן בעבודה. אם כי הדיגים הוכרחו לגור בצפיפות, שש משפחות בדירה אחת, הם קבלו עליהם את חבלי היצירה באהבה וכך החלה הקבוצה בעבודה. מצדה עצמה נעשו כל ההתאמצויות להצלחת העבודה, אולם בתקופה ראשונה זו של נסיונות עמדה הקבוצה בפני קשיים שונים וסבות רבות גרמו לאלה, ביניהן כאלה התלויות בחברי הקבוצה גופא, ואחרות הבלתי תלויות בהם ושאפשר היה בהתאמצות ידועה למנוע בעדן.

בין יתר הגורמים מהסוג הראשון יש להזכיר:

א) בחירת הדיגים בסלוניקי לא נעשתה כראוי,

ב) דרוש היה שהנסיון הראשון של סדור דיגים יעשה ע"י רוקים ולא ע"י בעלי משפחות,

ג) הדיגים הללו עובדים רק על שפת הים ואין הם יודעים להכנס לתוכו,

ד) אין הם משתדלים לשפר את שטת הדיוג בדרכים מודרניות,

ה) אין הם יודעים קרוא וכתוב,

ו) אין הם יודעים לנצל את עונת חסר הדיוג בעבודות צדדיות.

אולם הגורמים העיקריים למכשול שעמדו על דרך התפתחות הקבוצה הם מהסוג השני הנ"ל:

ז) מאז הוחלט על דבר העברת קבוצת הדיגים מסלוניקי לארץ, עד שהיא עלתה אליה, עברו חדשים רבים, ובמשך הזמן הזה בזבז כל דיג את פרוטתו האחרונה בסלוניקי לפרנסתו.

ח) לא נתנה לקבוצה אדמה לעבודה חקלאית לאותה התקופה שאין בה דיוג כלל. על הצרך באדמה עמד מר תשבי עוד מהרגע הראשון לבוא הקבוצה לארץ. השתדלויות רבות נעשו לפני הקהק"ל לשם השגת אדמה, אך מפאת זה שהאדמה טעונה הכשרה ע"י יבוש הבצות שבה וכדומה, לא נמלאו הבטחות אלה עד היום.

ט) עד כמה שרצו בני הקבוצה לחיות יחד באחוה, עצם מציאות שש משפחות בדירה אחת גרמה לחכוכים מדי פעם בפעם ביניהן.

במצב כזה עברו שנתים על הקבוצה, אך יש לצין כי היו גם זמנים שהיא הכניסה חלק חשוב מהתקציב הנצרך לה. בינתים הלכו כלי עבודתם ונשחתו עד שכיום דרוש להביא בהם תקונים רבים. רבו עליהם החובות למרות חיותם בדוחק. בא סוף השנה ולא נמצא בידם הכסף הדרוש לשכר דירה, לתשלום מס הדיוג וכו' וכו'. במצב חמור זה החליטו הדיגים לפנות לעזרת ההנה"צ. החלטה זו קבלו לאחר שלא השאירו בביתם שום חפץ שיכול להראות כמיותר בעת קשה שאין להשיג בה אף את הלחם לפי הטף.

הקבוצה פנתה לירושלם אל התאחדות הספרדים ובאי כח ההתאחדות בראשות הרה"ג ר' יעקב מאיר ראש רבני ארץ ישראל וראל"ל וחבר נשיאות הכבוד של ההתאחדות. בהשתתפות ה"ה ד"ר י. לוי, א. אלמאליח, י. מיוחס, י. מולכו ומזכיר ההתאחדות מ. לוי התכנסו לישיבה עם ה" תשבי בג' דנא, טכסו עצה ובאו לידי המסקנות דלקמן:

א. לדרש קרקע לכל משפחה מאת הקהק"ל, ארבעה דונמים לכל אחת.

ב. להשיג קרקע פי שנים מהדרוש בתור רזרבה לדיגים חדשים מסלוניקי.

ג. לדרוש בקונגרס הט"ו תקציב מיוחד מקהי"ס לסדור קבוצה אחרת שתצטרף לנוכחית.

ד. להשיג אמצעים מקהי"ס שיספיקו לבניין צריפים, וכעבור שנים אחדות יבנה לו כל אחד את ביתו.

ה. בשביל כל הסדור הזה ובשביל רכישת עזים, ירקות  ועצי פרי, יקבל כל אחד הלואה של 80 לי"מ.

ו. בשביל הסדור הפנימי לצרך הדיוג תקבל כל משפחה הלואה נוספת מן 35 עד 40 לי"מ.

ז. מחלקת החנוך תדאג לחנוך הילדים והדיגים עצמם.

ח. סדור מקום צבורי עבורם כגון ביכ"נ וכו'.

ט. להשיג תקציב של 500 לי"מ בקרוב לצרך השעה. בתקציב זה מובא בחשבון מוטור שיעלה יותר מן מאה לי"מ אשר יקל לדיגים הרבה את העבודה.

י. לבקש שהתקציב הנ"ל ינתן לקבוצה מן התקציב להתישבות חקלאית של הספרדים. שמן הסכום הכללי שנקבע לתכלית זו בקונגרס הושג עד עתה רק סכום קטן מאד.

יא. לבקש סדור ראיון עם ה" סוקולוב שבו ישתתפו כל הנוכחים בישיבה זו כדי למסר לו את כל ההצעות בקשר עם סדור הקבוצה הנ"ל ולבקש את קבלתן והוצאתן לפועל.

בסוף הישיבה הנ"ל התנדבו הנוכחים סכומים שונים להחזקת המשפחות של הדיגים עד ברור שאלתן. תרומה מיוחדת נתקבלה גם מועד הספרדים בירושלים.

בראיון שהיה עם ה" סוקולוב בי" אלול נמסרו כל הפרטים הללו. ה" סוקולוב התענין מאד בשאלה והבטיח להביאה לפני ישיבת ההנה"צ הקרובה. מסבות שונות נדחתה הישיבה הזו עד כעבור שבוע ימים.

בראיון הנ"ל נגעו ב"כ התאחדות הספרדים גם בשאלת התישבות הספרים. דובר על דבר הקצוצים הגדולים בתקציב שנקבע לקונגרס לטובת התישבות הספרדים שהגיעו עד כדי למעלה מארבע חמישיות ממנו. הם הדגישו, כי אין הם דורשים יותר ממה שמגיע לספרדים באפן יחסי. התאחדות הספרדים שלח תזכיר מיוחד ברוח זו לישיבת הועד הפועל האחרונה שהיתה בלונדון, שבו בקשה לקבוע תקציב להתישבות לשנת תרפ"ז, בתקוה שהפעם יוצא לפועל באפן היחסי.

הובעה הבקשה כי עם התחלת הכשרת האדמה שנקבעה למושבה ספרדית בעמק יזרעאל בקרוב, יעסיקו בעבודה זו גם ממחוסרי העבודה שבקרב הפועלים החקלאים המועמדים להתישבות במושבה זו.

דובר גם על דבר קבוצה בולגרית מהמעמד הבינוני היושבת בעכו ואשר הובטח לה מטעם ההנה"צ והקהק"ל בזמנו לישבם על הקרקע ואשר עדין לא יצא דבר זה לפועל. הקבוצה הזו מחכה בקצר רוח לתשובה חיובית. במקרה שלילי יאלצו רבים מחבריה לעזב את הארץ.

ה" סוקולוב שמע בענין רב את דברי ב"כ ההתאחדות מסביב לשאלות ההתישבות ובקש שהן תובאנה עוד הפעם לפני ההנה"צ בשוב ה" קפלנסקי מנהל מחלקת ההתישבות לארץ.

ביום ה' ט"ז דנא היתה ישיבת ההנה"צ, שבה דנו בין השאר גם בשאלת הדיגים הסלוניקאים, והחלט: למסור לה"ה קלוריסקי ותשבי לברר את השאלה ואת האפשרויות לפתרונה הרדיקלי. בינתים תנתן לקבוצת הדיגים הסלוניקאים אפשרות של קיום אם ע"י שליחת לעבודה או באיזה אפן אחר שיציעו ה"ה הנ"ל.

הא" דיזנגוף לקח על עצמו לברר את השאלה הכללית של הדיוג בארץ-ישראל, ויתן את חות דעתו על השאלה הזאת לפני ההנהלה הציונית.

"דאר היום", שנה שמינית, מס' 286, 30 באוגוסט 1926, עמ' 4. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

צוללת אמריקנית טבעה – 29 בספטמבר 1925

ענינים שונים

[…]

ניו-יורק, 16. צוללת אמריקנית נתקלה באניה. הצוללת טבעה מיד. 37 איש טבעו.

ניו-יורק, 26. שלשת המלחים, שנצלו מן הצוללת, שבאו לכאן באניה „סיטי אוף רומא“ מספרים, שהם נמצאו בפנים האניה בשעת ההתנגשות אלא שהם הספיקו להשליך את עצמם המימה דרך המגדל של הצוללת הנמצא על פני המים. לדברי המלחים, נחנקו חבריהם באדים של חלורין אחרי ההתנגשות עם האניה „סיטי אוף רומא“. רב החובל של האניה טוען, שהוא התחיל לצפצף מיד כשהרגיש בצוללת, אך זו הילכה במהירות כזו לקראתו, שאי אפשר היה למנוע את ההתנגשות. רב החובל הוריד מיד סירה והשליך המימה מכשירי הצלה מוארים בחשמל.

"הארץ", שנה שמינית, מס' 1861, 29 בספטמבר 1925, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

USS S-51, City of Rome

עשור לבוא עולי "רוסלאן" – 3 בדצמבר 1929

לעולי „רוסלאן“

בשבת, כ"ו כסליו, תמלאנה 10 שנים לבוא עולי „רוסלאן“ (כשבע מאות נפש באניה מיוחדת אודיססה-יפו ת"א) לחופי הארץ. זוהי הקבוצה הגדולה הראשונה שבאה מרוסיה לא"י מיד אחרי המלחמה עולמית.

החתומים מטה אמרו לציין את יום העשר ע"י פגישה חגיגית, אולם בשים לב למצב השעה החליטו לצמצם את הדבר ע"י מסיבה שתיערך במוצ"ש, 28 בדצמבר בת"א.

עולי „רוסלאן“ מתבקשים להודיע מיד לועדה את כתובתם, מצבם המשפחתי ורצונם להשתתף במסיבה על פי הכתובת: חיפה, ת.ד. 459.

פרופיסור ד"ר י. קלויזנר, ירושלים; ד"ר ח.  יסקי, ירושלים; יהודה לביטוב, קרית ענבים; א. קמיני, ת"א; ד. חכמי, ת"א; י. זיידל, טבריה; מ. גולדין-זהבי, חיפה; נחום חת, עו"ד, חיפה.

"דבר", שנה חמישית, מס' 1371, 3 בדצמבר 1929, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון גדול בים השחור – 1 ביוני 1926

כשיתפרסם המכתב הזה ב„הארץ“ ודאי יהיה ענין האסון נודע בקהל ע"י טלגרמות מסוכנות שונות. רצוני אפוא, לספר פרטי הדברים ע"ד הקטסטרופה הנוראה, שארעה על חוף הים השחור ב29 לחדש אפריל, שעל ידה מצאו להם 16 איש קברם בין גלי הים הקודרים.

האניה „סופיה“, המפליגה בין חפי בולגריה, עגנה הרחק בים כשני ק"מ מהחוף, מול הכפר בילו, כדי לקבל נוסעים לווארנה. מן הכפר הפליגה סירה מלאה משא – עד 6 טון – ובה 35 נוסעים, 5 ספנים ושוטר אחד. הואיל והסירה היתה קטנה מהכיל את כל המשא הכבד הזה, התחילו הנוסעים מפחדים ורצו לשוב. אולם איש אחד ושמו פופוב הרגיע אותם באמרו שהמרחק אל האניה אינו גדול, והספנים יעצרו כח לעבור בשלום. עד מהרה התחילה הסירה להתמלא מים ולבסוף נהפכה עם כל הנוסעים. הנוסעים מסופיה ורב החובל של האניה לא השגיחו לכתחילה בקול צעקתם של נוסעי הסירה, בהאמינם כי זה הוא „קול ענות גבורה“ של בני חיל, המטיילים להנאתם בים. אך לאחר שהכירו באסון, מהר רב החובל לשלוח שתי סירות הצלה, שהספיקו להציל כעשרים טובעים. 16 איש טבעו בים, ביניהם אשה ושני ילדיה.

האנשים שנמלטו ממות מוסרים פרטים על מחזה האסון. בני אדם נהפכו לחיות טורפות. הראשון שטבע היה האיש פופוב, שהרגיע את הנוסעים. הטובעים החזיקו בקרשי הסירה, אולם יצר הקיום גבר עליהם והתחילו לריב על מקום להחזיק בו, התחילו דוחפים, בועטים ונושכים זה את זה, עד שנפלו כולם וירדו מצולה. מזעזע ביותר הוא הספור על אם אחת שחבקה את תינוקה ונאבקה עם גלי הים. לעזרתה חש ספן אחד שהחזיק בה בידו האחת ובידו השניה חתר עד שהגיע ליבשה. האם יצאה מדעתה. עוד מעשה בבחור צעיר שהחזיק בתבת עץ, אולם פגע בו זקן טובע ונאבקו שניהם וירדו תהומה, ורק הבחור ניצל בדרך נס.

המדינה כלה נזדעזעה למקרה האסון הזה, וגם לחצר בית המלכות הגיע השמועה. נשלחה משלחת של חוקרי-דין לחקור את הענין במקום המעשה. נאסר בעל הסירה, הספן הראשי, ונאסר בעון פלילי, שידע כי סירתו שבורה והעמיד בסכנה חייהם של ארבעים נפש, בסמכו על הנס. בין הטובעים היו פקידים, מורות שנסעו לחג-הפסחא, ועלמה אחת, שנסעה לחוג את חג כלולותיה. הממשלה שלחה יורדי-ים, שהעלו את הגופות מהתהום.

ווארנה, מאי 1926.

"הארץ", שנה ט', מס' 2066, 1 ביוני 1926, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

משפטו של רב החובל דז'ונס – 3 בפברואר 1927

על ארץ רבה

[…]

משפטו של רב החובל דז'ונס

בימים הקרובים יתקיים בלונדון משפטו של רב החובל דזונס קברניט אנית הקיטור „בורוט“ שהטביעה אנית מפרשים צרפתית בסוף שנת 1926. הדבר היה כך: אנית המפרשים הצרפתית נמצאה באותו הלילה תחת הנהלתו של רב החובל הצעיר והרגיל גויס. הים היה שקט ושום סכנה לא היתה צפויה ומפני שאותו לילה היה ליל חג הולדת הנוצרי, התאספו המלחים על מכסה הספינה ובלו את הזמן בשמחת החג ועל המשמר, בתור ממלא מקומו של רב החובל, הועמד האופיצר ביך. קרוב לחצות הלילה נראתה על האופק אנית קיטור גדולה. לפי החוקים המקובלים על הים כשנפגשות אנית קיטור ואנית מפרשים על אנית הקיטור לפנות דרך בשביל אנית המפרשים ולכן עשתה אנית המפרשים הלאה את דרכה בהתקרבה אל אנית הקיטור. בודאי לא עלתה על דעת איש מבעלי אנית המפרשים שבאנית הקיטור המתקרבת אליהם לא ירגישו בהם. והנה אנית הקיטור הגיחה בכל חזקה על אנית המפרשים ובן רגע ירדו כל המלחים במספר שנים וארבעים של אנית המפרשים למצולות ים ורק ארבעה אנשים שברגע האחרון קפצו לתוך אנית משוט, ניצלו ממות ונתקבלו אל אותה אנית הקיטור.

כשהניצולים נמצאו באנית הקיטור נראה לפניהם מחזה בלתי רגיל. אנשי הספינה שכבו שכורי-יין בלי נוע ועל מכסה הספינה התגוללו בקבוקי יין ריקים, ורב החובל בכבודו ובעצמו היה שוכב ישן בחדרו וקשה היה להקיצו – משפטו עורר את תשומת לבו של כל הקהל האנגלי.

"הצפירה", שנה שישים ושש, מס' 108, 3 בפברואר 1927, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

רב חובל גרמני אינו חפץ להציל טובעים פולנים – 24 ביולי 1927

רב חובל גרמני אינו חפץ להציל טובעים פולניים

ביום הרביעי שעבר יצאה בגדיניה חבורה של מורות בסירות לשם טיול. בדרך פגשו בספינה גרמנית „זאכסן“. הספינה הרימה גלי מים חזקים שהציפו את שלש הסירות של המורות המטיילות, והסירות נהפכו ועשר המורות שנמצאו בהן נפלו לתוך הים לעיני הנוסעים בספינה, אשר הבהילו את רב החובל הגרמני והאיצו בו להוריד סירות הצלה אל הים, אבל הוא לא נענה לדבריהם. אז התנפלו הנוסעים בעצמם על סירות ההצלה והשליכון לתוך הים. מיד באו לעזרת הטובעות אניות של הצי הפולני וכל עשר הנשים ניצולו. כפי שמוסרים האנשים שהיו נוכחים לכל המאורע הזה אמר רב החובל: „אלו הם פולנים – יכולים הם להטבע!“ רב החובל הושם במאסר עד גמר החקירה והדרישה בענין זה.

"הצפירה", שנה שישים ושש, מס' 189, 24 ביולי 1927, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

התפרסם גם ב„הארץ“, 5 באוגוסט 1927.

רבה העבודה בנמל יפו – 15 בפברואר 1926

בנמל יפו

מספר הפועלים והעגלונים היהודים בנמל הולך הלוך ורב. היתה זאת עובדה משמחת לולא ידענו את סיבת הגדול – חוסר העבודה בתל אביב. אם בימות הקיץ היתה העבודה הנותרת נמסרת לידי הלשכה מתוך רצון להגביר את כוחנו בעבודות הנמל, הרי בימי חוסר עבודה התוספות האלו פוגעות במדה קשה בקבוצת פועלי הנמל והעגלונים. על „העזרה“ הניתנת מצד נותני עבודה ידועים – אין לדבר. היא ידועה. ברצות סוחר ידוע, ודוקא חרד, להיות חפשי ממצות עבודה עברית – התחכם והוביל את סחורתו בשבת.

באלה הימים קראנו, כי לשכת עבודה בחיפה קבלה את פריקת אנית עצים, והיא תעסיק מספר הגון של פועלים. באמונה, כדאי שגם מ. פ. י. תתענין ביתר ערות בענף חשוב זה הנעול עד היום בפני הפועל העברי.

בעברך בנמל יפו ובראותך את העבודה הרבה בפריקת הסירות ובטעינתן ואת המחסנים המרובים, וביניהם גם מחסני הממשלה, ובכל המון הפועלים העובדים שם בקביעות – פני פועל יהודי הם בבל יראה. יש שלבך מזדעזע עד היסוד בו על קפוח זכויותיו של הפועל העברי, שהוא אחד הגורמים לרבוי העבודות והמסים מצד אחד, ועל האדישות ואי נקיפת אצבע מצד מוסדות ההסתדרות, הכורעים תחת עקת חוסר עבודה מצד שני. – רבה העבודה בנמל אפילו בימי משבר אלה. בפעולה מאומצת ומרחבת יש להכנס לפני ולפנים של אותן עבודות הנמל שאין לנו בהן דריסת הרגל עד היום. לפני שנים מספר נסו פועלים עברים לכבוש את עבודת הפריקה וחשופים נכנסו גם הם הימה. הערבים הביטו על החזיון המוזר הזה, העינים מזרות תמיהה ודאגה כאחד ובלעג מר שאלו: היעמדו הרכים והענוגים האלה בנסיון זה? ולולא מאורעות מאי ולולא אדישות הצבור היהודי כי אז היתה יתד לעבודה עברית גם במקום זה. באלה הימים שנית נסו פועלים יהודים לקבל עבודת הפריקה. התנאים רעים כי הקבלנים הערבים יודעים היטב את מלאכת הנצול, אולם חובה מוטלת על מ. פ. י. לא לעמוד מנגד ולעזור לחדור גם לעבודה זו.

א. גולדברג

"דבר", שנה ראשונה, מס' 219, 15 בפברואר 1926, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ברכה ותודה למלחי ה„פרזידנט רוזוולט“ – 2 בפברואר 1926

טלגרמות

מאת סוכנות רויטר
[…]

מאורעות בלב ים

לונדון, 1. ספור-המעשה, שאין למצוא דוגמתו אלא ברומאנים של קונראד, נמסר ע"י קברניטה של ה„אנטינוא“ על סערה איומה ואין-סופית בים, על התאמצוית למעלה מכחות אנוש להחזיק מעמד באניה שבורה כמעט, על מומנטים דרמתיים, כאותו האות A.J. שניתן לאניה „פרזידנט רוזווילט“, לאמר: „רוצים לנטוש את הספינה ואין יכולת“.

ה„אנטינוא“ היתה טעונה חטים, שנסחפו עוד בבוקר 23 לינואר והאניה חשבה משום כך לההפך. בליל 24 לינואר ראו המלחים לשמחתם את ה„פרזידנט רוזווילט“ שהגיע למקום ויצקה נפט על משברי הים, אולם שמחתם חלפה משראו, שאין הספינה  יכולה לקרב אליהם בשום אופן. סירה אחת הורדה למים ונהפכה תכף ומיד ומלחיהן ניצלו באורח פלא.

סופת שלג כבדה העלימה את ה„פרזידנט רוזווילט“ מעיניהם למשך עשרים שעה. כל הפנים של ה„האנטינוא“ כבר היה סחוף במים, והמלחים נתלו בספונים שנעשו משופעים ותלולים, ללא אוכל וללא מים.

ה„פרזידנט רוזווילט“ נתנה אות: „אנו עושים כל מה שיש ביכולתנו, אולם אין כל אפשרות לשלח סירה לים. וקברניטה של „אנטינוא“ טוז השיב: „כן, ידענו זאת, ואנו אסירי תודה לכם. לאחר שעה קלה נתן הקברניט טוז אותותיו לאמר: „נוטה לההפך יותר ומתמלאת מים. ה„אנטינוא“ היתה עומדת לטבוע, כשעלה בידי המלחים של „פרזידנט רוזווילט“ להגיע בסירה אל ה„אנטינוא“ ולהציל שנים עשר איש מן המלחים הנשואים. אחר כך שככה הסערה, ולא עברו שעות מרובות עד שניצלו שאר המלחים.

אנית המשא האמריקאית "פרזידנט רוזוולט" בנמל קיל, 1925. מקור: ויקישיתוף.

כשהגיעה ה„פרזידנט רוזווילט“ לפלימוטה, נתקבלה בתרועות ארוכות של כל הספינות העוגנות בנמל וקריאות סואנות מן החוף, ששם נתאסף קהל רב עם באי כח הימיה, לשכת המסחר והמפקד הראשי בדיוונפורט. המצילים והמוצלים תארו את אשר עבר עליהם. מושג מן הקורות אותם אפשר לקבל ממה שספר אחד ממלחי ה„אנטינוא“, שגל אחד נשא אותו מן הספינה והלאה, וגל שני הביאו חזרה. קברניט ה„אנטינוא“ מסר מכתבי תודה לקברניטה של „פרזידנט רוזווילט“ ולאופיצר הראשון שלה, שנהג את סירות-ההצלה, ובהם נאמר: „חיינו מידכם ניתנו לנו הפעם“.

ראש עירית פלימות ונשיא לשכת המסחר בעיר זו, שנוכחו בהילולא בלתי רשמית בסאלון של „פרזידנט רוזווילט“ הפליגו בנאומיהם בשבח מלחיה אמיצי-הלב.

המלך שלח לוואשינגטון טלגרמה של ברכה ותודה למלחי ה„פרזידנט רוזווילט“ והנשיא קולידז' השיב בטלגרמה, שמאורע זה משמש רק הוכחה עוד אחת לאומץ לבם של הספנים האמריקאים והבריטיים, ורוחם העשוי לבלי חת.

לונדון, 1. עוד מעשה מזעזע ספר רב-החובל וואורפטס, קברניטה של ה„ברימן“ בהגיעו לקווינסטאון, ששם נערך לכבודו משתה על התאמצויותיו המלאות גבורה להציל את מלחי אנית המטען הבריטית „לאריסטאן“ שפגעה בה באוקינוס האטלנטי ביום 27 ינואר אותה הסערה שפגעה ב„אנטינוא“.

ה„ברימן“ עמדה בקרבת ה„לאריסטאן“ בתוך סופת שלג וברד מסמא במשך 24 שעות ולא יכלה להוריד את סירותיה. היא השליכה חבלים, ואת האחד הצליחו מלחי ה„לאריסטאן“ לתפוס ולקשר לסירה, שנמשכה אל ה„ברימן“. אחד משבעת המלחים שישב בסירה טבע. ה„ברימן“ חכתה עוד כל הלילה, ואולם עם הנץ השחר, שוב לא נראתה עוד ה„לאריסטאן“ ושברי ספינה היו שטים על פני המים. 25 מלחים טבעו.

"הארץ", שנה שניה, מס' 1967, 2 בפברואר 1926, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

[SS Antinoe]

ביקור הקיסר האוסטרי בנמל יפו לפני 56 שנה – 17 בנובמבר 1925

מזקני הישוב

על חוף יפו לפני 56 שנה

(16 נובמבר 1869 – יום לפני חנוכת תעלת סואץ)

בשנים האחרונות התחיל הישוב הארצישראלי להתענין ביתר רצינות בבנין נמל יפו, וגם מצד הממשלה התחלנו רואים יחס חיובי פחות או יותר לשאלה זו. ובאמת הגיעה השעה לנצח את הים הסוער של חוף יפו.

הים הסוער של חוף יפו! – כמה אגדות, כמה ספורים רומנטיים שמענו אודותיו, מאז האגדה הנפלאה והפיוטית מזמן הנביא יונה:

„ויקם יונה ללכת תרשישה מלפני ה'…
„וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה…
„וישאו את יונה ויטילוהו אל הים, ויעמוד הים מזעפו…
„וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה…
„ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות…
„ויאמר ה' לדג ויקא את יונה ליבשה.“

עד היום הזה מראים לנו מלחי יפו את מקום הסלעים אשר שם הקיא הדג את יונה. ולא רק אגדה זו, הרבה אגדות וספורים נפלאים תשמעו מפי המלחים הזקנים שקבלו זאת מאבותיהם מדור ודור.

ובין הספורים הנפלאים האלה שמעתי עוד לפני ארבעים שנה, מפי המלח הזקן אבו-מוסטפה, הגבור בין מלחי יפו בזמנו, מעשה בנסיעת הקיסר פרנץ יוסף מלך אוסטריה, מחוף יפו לספינתו שעגנה בים. זה היה בדיוק ביום השבת, 16 נובמבר 1869, לפני 56 שנה, יום לפני חנוכת תעלת סואץ שהיה כידוע לכולנו ביום 17 נובמבר 1869. את הספור אשר אני אומר לספר לכם, ספר המלח הזקן ימים אחדים לפני מותו גם לאחרים, ובהם לה' ח. מ. מיכלין. *)

הקיסר פרנץ יוזף בין 1865 ל־1870. ציור מאת Franz Schrotzberg. מקור: ויקישיתוף

זה היה יום שבת 16 בחודש נובמבר. ליום המחרת (17 נובמבר) נועדה פתיחת תעלת הסואץ, ואז שב הקיסר היקר, עם בני לויתו השרים הגדולים, מירושלים ליפו. ספינתו עגנה לו בחוף יפו הרחק מן הסלעים אשר בים. ואיזה מין אויר נורא היה אז! חי אדוני, מעודי אינני זוכר אויר כזה. השמים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כתותחים הגדולים על מבצרי מצרים. הים כזקן סוער וזעף, מפיו יז גלים איומים כהרים תלולים, נעים ונדים, וההרים ממש עד השמים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות.

ובאויר כזה החליט הקיסר להפליג בים ולעלות על אנית מלכותו…

לשוא התחננו לפניו שלישיו ושריו שיסיח דעתו מהנסיעה, ולא יסכן נפשו בים סוער כזה. הוא באחת: „יהיה מה שיהיה! אנכי אמרתי דברי דבר מלך להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ולא אכזב!“ והוא מוסיף ואומר לבני לויתו שאם באמת הם מרגישים סכנה בנסיעה זו, הוא מוותר על לויתם, וישארו הם שאננים ביפו והוא ירד אל הסירה לבדו.

גם אנשי אניתו, המלחים והחובלים, בראותם על החוף תנועה רבה, נתנו מרחוק אותותיהם כי אי אפשר עתה בשום אפן להפליג בים, כי סביב האניה הים הוא כמרקחה, והקיסר באחת: אני לא אחלל את דברי הקיסר!

בראות האנשים כי לשוא יעתירו עליו דבריהם, החלו לשאת ולתת עם חרוצי המלחים שביפו, להוליך את הקיסר אל אניתו. אבל המלחים לא אבו אפילו לשמע, ולו גם ינתן להם מלא ביתם כסף וזהב לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה אפילו בחברת הקיסר האדיר.

הם פנו אלי ואל בני, ואנכי קבלתי עלי הדבר. חי נפשי, לא מתוך אהבת הבצע אלא להראות להפרנג'ים האלו, שגם בין הערבים נמצאים בעלי רצון כביר ובעלי מרץ עז, אשר יוכלו להיות למופת.

בשום אופן לא הסכמתי להכנס במשא ומתן על דבר המחיר. כי אם חלילה נטל עלי להקבר בין גלי הים אז מה בצע אם נרבה במחיר, ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה, ואל מחוז חפצנו, אז ודאי לא יקופח שכרנו.

הקיסר בעצמו נצח על מלאכת ההכנה. על פניו לא היו נכרים כל סמני התרגשות. הוא נתן פקודות, כאילו היה בחזית של איזה מערכה, מעמיק בעצם הענין, מבלי להתחשב עם מכשולים חיצונים, וסכנת מות.

ואנכי מצדי עשיתי את שלי. קראתי לבני, עלי, מוצטפה וסלימן, וצויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו. סירה אחת גדולה ועמוקה תהיה באמצעיתן מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט וביד כל חובל הגה. וצויתים בכל תוקף שכולם יסורו למשמעתי עלפי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בבטן הסירה האמצעית הושבתי את הקיסר, על גבי מרבים יפים, ואנכי ישבתי בראש הסירה, ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש הקיסר יהיה ספון בין ברכי, לבל יסתכל בגלי הים, פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, ולבי ימג, ולא אוכל ליתן את הפקודת הדרושות.

הקיסר נענה לי, ובחדרי לבי רחפה גאוה, בראותי כי קיסר אדיר ונאור נשמע הפעם למלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד את ראשו היקר בידי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש קדשים, ועלי למסר נפשי בעד ראש זה אשר יכיל בתוכו כל המדות היקרות והחכמות הנשגבות…

סלעי המגור בחוף יפו. גלויה של American Colony. המקור: ויקישיתוף

בטרם הפליגה סירתי הסכימו רוב שלישי הקיסר להשאר ביפו, ורק אחדים מהם קפצו אל תוך הסירות, ואחד השלישים קפץ אל סירת הוד מלכותו באמרו כי חייו אינם שוים יותר מחיי הקיסר…

ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם להפליג, פרצה צעקה איומה מפי השרים שנשארו ביפו, ואלפי האנשים שנאספו על החוף לראות את החזיון הכביר בשים קיסר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דבורו. ההמון כולו כמו רותק במסמרים, כל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל אחד כלתה לראות אחרית דבר, מי ינצח? הים במשובתו, או הקיסר ברצונו הכביר?

וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האניה המלכותית, המזוינים באספקלריות כדי להתבונן אל כל תנועותינו.

והקיסר בעצמו, לא יירא ולא יחת, אולי בחדרי לבו פנימה היתה איזו התרגשות רותחת, אבל על פניו לא היה ניכר מאומה. הוא רצה לשבת על בדי הסירה, אולם היה מוכרח לסור למשמעתי, ובין ברכי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם הקיסר ראשו, ואני שכותי לו. כסיתיו בשמיכה יפה, ובקשתיו שינמנם מעט. לכבוד הקיסר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. ואנכי יושב על קרן הסירה, בידי האחת עושה תנועות ותנופות של פקודות, ובידי השניה מחזיק ראש הקיסר, ומשתדל אני להרגיעו כי עוד מעט והסכנה תעבור. באותו הרגע הייתי בעיני כאם רחמניה המשתדלת להרגיע את תינוקה…

והסכנה לא חלפה!

נתתי פקודה להקיף את הסלעים והכפים אשר שם הים כגיהנום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כל עצתי. גליו הרעישו את כל מבצרי סירותי. הסירות טפסו רגע ועלו על ראש הגלים ורגע שני נחבאו בעמקי תהומותיהם. ולוא השתברו הגלים על גבי הסירות, אז אבדנו כלנו, אבל אנשי היו די זריזים וחרוצים להטות את הסירות תמיד אל מורד הגלים. הם סבבו את תלי התלים. ואך החל הגל לרדת המערבה, אז התבלטה עבודת כל מלח במשוטו וכל חובל בהגהו. ויש אשר בקושי ועמל עברנו אילו מאות צעדים ובאו הגלים והדפונו אחורנית יותר מאלף צעדים.

אנשי האניה מצדם השתדלו בכל האפשריות לקרב את אניתם אלינו, אך לשוא היה עמלם. הרעש והסער ומרקחת-הים היו כל כך חזקים עד כי פחדו פן תנפץ הספינה אל הסלעים הגדולים הזרועים בקרבת החוף, ועל כן הוכרחו לעגן במקומם ולחכות בכליון עינים עד שנקרב אליהם.

שעה אחרי שעה עברה, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו לעינינו. הקבר הקר והרטוב. והקיסר שוכב במנוחה בין ברכי, כאילו ישן הוא שנת הצהרים במנוחה שאננה. ולעומתו, הנה השליש אשר שכב בקצה הסירה התחיל לבלבל אותנו. כנראה שעורקיו התמתחו, ומחו החל לנוד, ורוח בינתו עמו. הוא החל לפטפט דברים בלתי מובנים על אודות התעלה ויקלל את ליסיפס (לספס) ואת פרעה נכה, ושאר בני פרעה. הוא הקיא כמעט את מררתו, וכמו מתוך חום נורא היה חוזה ומדבר מספרים שונים, והזכיר את גודל ערך התעלה לעולם. בידו עפרון והיה רושם בו על פסות ניר, כותב ומשליכן אל תוך הסירה בכעס. אנשי קבצו אותן אחר כך ומסרו אותן לידי, ואנכי שמרתין עד היום כקמיע לזכר היום הגדול ההוא, ואותן אני מוסר לך כעת, אדוני…"

אבו-מצטפה הפסיק דבורו, ומתחת לשטיח הוציא אי אילו פסות ניר בלות ומקופלות וימסרן לי.

[…]

לאחר שרשמתי את תכנן בפנקסי החזרי פני אל אבו-מוצטפה ובקשתיו להמשיך את ספורו המענין.

אבו-מוצטפה המשיך:

„השלישים והשרים האחרים אשר ישבו בסירות הקיצוניות היו מקופלים באדרותיהם ושרועים על קרקע הסירות בלי כל תנועה.

עבודתם החרוצה של אנשי, שלא ידעו לאות ועיפות, אף כי נטפי הזעה על פניהם היו גדולים כנטפי הקצף על פני הים, עמדה לנו להתקרב יותר ויותר אל האניה הממתינה לנו. פתאום קם עלינו גל גדול, ועמו הורמנו גם אנחנו כלנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו תהומה, וכל סירותינו חשבו להשבר. התנודה היתה כל כך חזקה שהקיסר התעורר בחזקה ויתפרץ מבין ברכי, לראות מה קרה. שנים מאנשי נפלו הימה, אבל כהרף עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה הגדולה שפרצה מפי מלחי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האניה מצד זה. באותו רגע היו בטוחים שאנחנו כולנו טבענו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: הוי! הקיסר טובע! הקיסר טובע! אולם אחרי רגעים אחדים הסתדרנו שנית, ופתחנו במלחמה חדשה עם הגלים.

כה עברו עלינו חמש שעות וחצי. לבסוף גבר מזלו של הקיסר, כי פתאם בא גל גדול מאד, ויזרקנו בבת אחת כמעט ישר אל פני האניה. דבר שלשמו עמלנו ויגענו אנחנו שעות אחדות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האניה הורידו תיכף את המדרגה הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה, שנתהפכו תיכף, וסוף דבר הצלחנו לטפס על המדרגה שהיתה שקועה כלה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשי הצליחו לתפוס תיכף את הקיסר ועל כפים נשאוהו. אנשי האניה חרדו תיכף לקראתו וחפצו לקחת את הקיסר מעל זרועות אנשי, אבל אנשי סרבו ואמרו שהם חפצים לשאת את הקיסר על זרועותיהם המה אל תא משכבו.

יחד עם המדרגות הורמו גם סירותינו אל האניה.

אחרי רגעים אחדים כבר שב הקיסר לאיתנו ולמנוחתו, הוא הודה לי על טרחתי, ולאות תודה הוליכני כשהוא נשען על זרועי, ויציגני לפני אנשי האניה, השרים והחובלים, ויהללני בפני, בתור אדם בעל מרץ ואמיץ-לב, ובתור איש מצוין אשר גם באירופה קשה למצא כמותו…

כשאנו שומעים ספורים ואגדות נאות כל כך, על הנסתרות הכמוסות בחוף יפו הנפלא, יש ואנו שואלים אולי באמת זוהי הסבה המעכבת את ממשלתנו להוציא לפועל תכנית בנין הנמל בחוף יפו בכדי לשמור על עתיקותיה, ועל סלעי יפו הנצבים אולי עוד מזמן הנביאים שלנו במקום הזה? אולי חושבת ממשלתנו לשמור על עתיקות יפו כשם שהיא שומרת על עתיקות עיר קדשנו ירושלים?…

"הארץ", שנה שמינית, מס' 1901, 17 בנובמבר 1925, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אניות מלחמה איטלקיות בנמל יפו – 25 בדצמבר 1925

אתמול בתל-אביב

– רשומי רגע –

אניות-מלחמה איטלקיות

אניות מלחמה איטלקיות עוגנות בנמל. ודגל איטליה מורם. הטלפון של הקונסול האיטלקי „ששים ושתים“ מצלצל בלי הפסק. והקונסול עצמו לבוש שחורים ומהלך ביתר תוקף מן הרגיל. כגריבלדי בכבודו ובעצמו. פניו ועינו וכל חזותו והעקב-בצד-אגגודל שלו מכריזים היום: "Italia fara da se" ותמונותיהם של מלך איטליה ואביו אשר בבית הקונסוליה צוהלות היום יותר מתמיד. ואף זו המודעה העברית „תרגומים לאיטלקית מקבל פלוני אלמוני“ אותיותיה בולטות היום יותר, איטליה פארא דא סי!

ארבע אניות מלחמה. בצורת קבוץ הן נראות בים מרחוק. ומקרוב, ברחובות יפו ותל-אביב מהלכים מלחים ומפקדים, גבוה מעל גבוה. המלחים – רובם נמוכי קומה, פנים פשוטים, אבעבועות של יצר-הרע עליהם. לבושים הם בגדי מלחים, ככל המלחים, ורק עניבות שחורות לצואריהם. האין אלה עניבות „פשיסטיות“? מציץ אני בפניו של כל אחד מהם ורוצה אני לדלות משם את הפאשיזם. ואין אני מוצא. מלחים ככל המלחים. יכול אתה להושיבם בכפיפה אחת עם מלחים אדומים של רוסיה, ולא יבולע לשניהם. שום אש, כמדומה, לא תתלקח ביניהם. הרי הם מטיילים בקבוצות גדולות על פני רחובותיה של יפו העתיקה. מחליפים כסף איטלקי במטבעות המהלכות כאן ומוריקים את כל אגוזי-הקוקוס אשר בשוק. מלח מלח וערמה של אגוזי-קוקוס בידיו. לרגע נדמה לי, שכל מטרתן של אניות-המלחמה אשר באו הנה, היתה רק להאכיל את המלחים אגוזי-קוקוס. אך לא על אגוזי קוקוס לבד מתנפלים הם כארבה. הרי גם גלויות מצוירות. ג'ירוסלימה, הקבר הקדוש. זכות מיוחדת יש להם לאלה, כי את „יום המולד“ יחוגו כאן, בארץ הקדושה.

והרי גם מפקדי האניות והמצביאים, אין לבם של אלה נמשך לא לאגוזי-קוקוס ולא לגלויות מצוירות. מגוהצים ובסבר פנים חשובות מטיילים הם שנים-שניים. מתעכבים הם על יד מסגד. באיטליה אין כזה. מלוים הם במבטם אשה מושלמית בעלת גזרה נאה המכוסה צעיף. ארשת הפנים: אם גזרה כזו לה, למה תכסה את פניה? ובכל-זאת מעניין. הכל אוריינטלי פה כל-כך.

והרי גם האדמירל בכבודו ובעצמו. בלוית מושל-יפו-ירושלים ועוד אחדים. זה עכשיו ירדו מעל סירת-קיטור אל החוף. הלה, האדמירל, אינו שם עוד לב לא לאגוזי-קוקוס ולא לגלויות מצוירות אף לא למסגד ולאשה מוסלמית מכוסת צעיף. דומה, שאין הוא מהלך כלל על האדמה אלא על איזו רצפה מחומר אחר. מי יודע, מאיזה חומר? הכל עדין כל-כך, מסתורי, פוליטי. מושל יפו-ירושלים בקרו בממשלתו אשר בים, והרי הוא בא להחזיר לו בקור על היבשה. קשה היה לי לתפוס על מה מדברים הם. ואולם ברגע הראשון נדמה לי, שהאדמירל שאל את מושל יפו-ירושלים לשלומו של בן-אבי, ידידו של מוסוליני. שמא זוהי מטרתו של בקור צי איטליה בנמל ים-תיכוננו?

אך הנה הולכת ומתקרבת שעה חמש. בשעה זו אניות-מלחמה ננעלות. הדרך לנמל הומיה. אנשי הים חוזרים מן היבשה. ולאור השמש השוקעת – סירות מתרחקות. ובסירות – מלחים ומפקדים, אגוזי קוקוס, גלויות מצוירות ובבואות של נשים מושלמיות מכוסות צעיף.

פחז

"הארץ", שנה שמינית, מס' 1934, 25 בדצמבר 1925, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.